משיחות ש"פ ויחי ה'תשמ"ז

א. שבת זו היא „שבת חזק" — ע"ש שבה מסיימים ספר שלם בתורה, ספר בראשית, שהוא ספר הראשון שבתורה (ראשון במעלה וחשיבות, ובמילא, גם ראשון בסדר כפשוטו), וכמנהג ישראל („תורה היא"^א) שבסיום^ב הספר מכריז כל הקהל בקול רם „חזק חזק ונתחזק".

ותוכן הענין — שסיום ספר בתורה (ובפרט ספר ראשון^ג) נותן חיזוק ותוקף בכל עניניהם של ישראל, החל מעניני התורה, ומזה נמשך גם בעניני העולם, כמאמר^ד „קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכן „בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא"^ה.

והנה, מכיון שההכרזה „חזק חזק ונתחזק" באה בהמשך ובסמיכות ממש לסיום הספר^ו, הרי מובן (א) שעיקר החיזוק נלקח מסיום הספר, היינו, הפסוק האחרון שבו, (ב) ופעולת החיזוק היא, לכל לראש (ובעיקר) בחלק התורה הסמוך לו, התחלת פ' שמות (שקורין בתפלת מנחה דשבת חזק), כדלקמן.

ובהקדמה — שענין זה צריך להיות מובן לא רק ע"פ רזין דרזין דאורייתא, אלא, מרזין דרזין דאורייתא נמשך ומתגלה^ז עד לאופן הלימוד ע"ד הפשט, באופן המובן גם ל"בן חמש שנים למקרא"^ח, דמכיון שכל עניני התורה הם „מורשה קהלת יעקב"^ט, היינו, שכל אחד ואחת^י מישראל יורש הכל, כל התורה כולה, בודאי יכולים וצריכים להסביר לו ענינים אלו לפי־ערך שכלו והבנתו, עד שענין זה יהי' אצלו בבחינת „תורת חיים"^יא, הוראה בחיים^יב, כידוע^יג פתגם אדמו"ר הזקן (כפי שנתבאר ע"י אדמו"ר האמצעי) שצריכים „לחיות עם הזמן", עד לחיי הגוף כפשוטו^יד.

262ב. סיום ספר בראשית הוא — „וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים".

ולכאורה, נשאלת שאלה הכי פשוטה גם אצל בן חמש למקרא:

בהתחלת הפרשה מסופר אודות בקשתו של יעקב ליוסף „אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי . . וקברתני בקבורתם"^טו, כלומר, הן מצד העילוי ד"וקברתני בקבורתם", „במערה אשר בשדה המכפלה . . שמה קברו את אברהם . . את יצחק גו'"^טז, והן מצד החסרון דארץ מצרים, „ערות הארץ"^יז, תכלית הירידה.

ואילו בנוגע ליוסף — מדגישים בסיום הפרשה והספר „ויישם בארון במצרים", היינו, לא זו בלבד שלא נקבר במערת המכפלה, וגם לא בארץ ישראל בכלל, אלא עוד זאת, בחוץ לארץ גופא — „במצרים" דוקא, ובזה גופא — „ויחנטו אותו ויישם בארון", פעולה המדגישה את ענין הקביעות^יח.

[בפסוק שלפנ"ז נאמר אמנם „וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה", אבל: (א) ענין זה נאמר בפסוק שלפנ"ז, ואילו בפסוק האחרון, סיום הספר, מודגש הענין ד"ויישם בארון במצרים", (ב) „והעליתם את עצמותי מזה" הוא מצד שבועתו של יוסף שנתקיימה בפועל רק לאחר משך זמן ארוך, ואילו בנוגע לפועל מיד — „ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים" באופן של קביעות, ובמשך דורות. (ג) „והעליתם את עצמותי מזה", העצמות בלבד^יט, משא"כ „ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים" — השלימות גם דבשר כו'^יח].

ונשאלת השאלה — איזה חיזוק („חזק חזק ונתחזק") לומדים ומקבלים מסיום הספר „ויישם בארון במצרים"?!

ג. וי"ל הביאור בזה — שחיזוק זה קשור, כאמור, עם התחלת פ' שמות, „ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה גו'":

בפ' שמות מתחיל עיקר הענין דגלות מצרים^כ, קושי השעבוד כו', כי, אף שהירידה למצרים היתה כבר לפנ"ז, בפ' ויגש^כא, הרי, בנוגע לתקופה ההיא נאמר^כב „וישב (ישיבה בשלוה^כג) ישראל263בארץ מצרים בארץ גושן („במיטב הארץ"^כד) ויאחזו בה (לשון אחוזה^כה) ויפרו וירבו מאד", ורק בפ' שמות, לאחרי ש"וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא"^כו, אזי, התחיל (עיקר) ענין הגלות, קושי השעבוד כו' (שהרי „כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא הי' שעבוד"^כז), החל מהענין ד"הבה נתחכמה לו גו'"^כח.

ועפ"ז מובן שלפני התחלת הגלות וקושי השעבוד, יש צורך בנתינת־ח וחיזוק מיוחד — שזהו"ע ד"ויישם בארון במצרים":

יוסף, המפרנס ומכלכל את ישראל^כט — נמצא יחד עם בנ"י, „ויישם בארון במצרים", ובאופן שמציאותו היא בשלימות (לא רק העצמות^ל, אלא גם הבשר וכו') גם ע"פ טבע, „ויחנטו אותו ויישם בארון", ונמצא שם באופן של קביעות (עד ליציאת בנ"י מגלות מצרים).

ולכן, לאחרי שמסיימים „ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים", מכריזים „חחק חזק ונתחזק"^לא — שזהו החיזוק לההמשך ד"הבאים מצרימה", שלא להתפעל מקושי הגלות והשעבוד, מכיון שלא נמצאים בגלות לבד, אלא ביחד עם יוסף.

ובפרט — ש"יוסף" הוא גם ה"מושל בכל ארץ מצרים"^לב (מלכות שהיתה מושלת בכיפה^לג), עד ש"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"^לד, שמזה מובן, שאף א' אינו יכול להפריע, ח"ו, לבנ"י גם בהיותם בגלות כו'.

ד. והנה, ענין זה מהוה חיזוק בנוגע לכל הגלויות — „כל המלכיות נקראו על שם מצרים כו'"^לה, כל הגלויות, עד לגלות האחרון, ובגלות האחרון גופא — עד לימי הגלות האחרונים, עקבתא דמשיחא ממש, דורנו זה ותקופתנו זו.

ואדרבה — מצד הענין דירידת הדורות כו', הרי, בדורנו זה דוקא יש צורך מיוחד בזה, ולכן עשה הקב"ה שכל הוראות התורה (ובנדו"ד, החיזוק ד"ויישם בארון במצרים") יהיו באופן גלוי.

ואכן, מודגש הדבר באופן גלוי לעין כל — שהרי שמו (הראשון) של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו הוא „יוסף", יוסף שבדורנו.

264וכמודגש גם בפעולתו ועבודתו, שחידושו העיקרי הו"ע הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, באופן ד"באר את התורה", „בשבעים לשון"^לו — שזהו"ע ד"יוסף", „יוסף ה' לי בן אחר"^לז, כלומר, להתעסק גם עם יהודים אלו שלולי עבודתו היו (בגלוי) בבחינת „אחר"^לח, שגם הם יהיו „בן"^לט (גם בגלוי), ועד ל"בן" הכי נעלה, „בנימין", „בן ימין", שהוא לבדו נולד בארץ ישראל^מ (וי"ל שזהו העילוי דה"אחר" שנעשה „בן" — עבודת התשובה לגבי עבודת הצדיקים^מא).

וזהו"ע ד"ויישם בארון במצרים" המודגש במיוחד בדורנו זה (דור האחרון דגלות שהוא גם דור הראשון דגאולה) — שיוסף שבדורנו, נמצא יחד אתנו עד לרגע האחרון שיוצאים (והוא בכלל, כפשוט) מהגלות, ונותן כח וחיזוק („חזק חזק ונתחזק") שלא להתפעל כלל וכלל מקשיי הגלות, אלא אדרבה — להוסיף ביתר שאת וביתר עוז במעשינו ועבודתינו, כדי לסיים ולהשלים את „צחצוח הכפתורים"^מב, עד לשלימות הנצחון^מג ד"מלחמת בית דוד"^מד, בביאת דוד מלכא משיחא.

ה. ויש להוסיף בכל זה:

מכיון שנמצאים אנו בימי הגלות האחרונים, לאחרי שנשלמו כבר כל הענינים, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שלא נשאר לנו כי אם „לצחצח את הכפתורים", ותיכף ומיד, „עמדו הכן כולכם"^מה לקבל פני משיח צדקנו,

— ובפרט שמאז ועד עתה עברו כמה עשיריות שנים שבהם עסקו גם ב"צחצוח הכפתורים" —

הרי, בהכרח לומר שכאשר יהודי פוגש איזה ענין של מניעה ועיכוב בעניני יהדות, בבחינת „הבה נתחכמה לו" — אין זה אלא ענין של נסיון, ע"ד „האלקים נסה את אברהם"^מו, „נסה" (גם) מלשון נס והרמה, היינו, כדי שעי"ז יבוא לתכלית העילוי — הרמה לגבי265השלימות שלפני', ע"ד החילוק דנס וטבע (כמבואר בארוכה בדרושי חסידות^מז).

כלומר: מובן וגם פשוט עד כמה גדלה מעלתו של אברהם אבינו — אפילו לפני הנסיונות^מח, ועאכו"כ לאחרי כמה נסיונות, בתוכם נסיון דכבשן דאור כשדים, ועד לתשעה נסיונות, שבודאי לא הי' שום חסרון בעבודתו ומעלתו של אברהם אבינו; אלא, מכיון שרצה הקב"ה להרימו ולנשאו לדרגא נעלית עוד יותר, ועד לאין ערוך (נס) — ניסהו (נס והרמה) גם בנסיון העשירי^מט.

ו. ועוד נקודה בזה — שהנסיון הוא ע"י דבר שאין בו מציאות כלל, וכל ענינו אינו אלא לפעול נס והרמה, עי"ז שמראים שלא מתפעלים כלל, שאז, מתגלה האמת שאין בו מציאות כלל, כי אם, לפעול נס והרמה:

בנוגע לנסיון העשירי — איתא במדרש^נב: „ביום השלישי, וכי מאחר שהדרך קרובה למה נתעכב שלשת ימים, כיון שראה (השטן) שלא קבלו ממנו (אברהם ויצחק), הלך ונעשה לפניהם נהר גדול, מיד ירד אברהם לתוך המים . . כיון שהגיע עד חצי הנהר הגיע המים עד צווארו, באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים, אמר לפניו רבש"ע כו', מיד נער הקב"ה את המעין ויבש הנהר ועמדו ביבשה".

כלומר, כל ה"נהר גדול", אשר, כבר ב"חצי הנהר הגיע המים עד צווארו" — לא היתה לו מציאות כלל (לא רק ברוחניות, אלא) גם בעוה"ז הגשמי, כי אם, ענין של דמיון בלבד, ולכן, כאשר אברהם הראה שאינו מתפעל מזה (אלא ממשיך ללכת כדי לקיים את ציווי ה'), ו"תלה אברהם עיניו לשמים" — אזי נתגלה האמת, שאין כאן מציאות של נהר כלל, „יבש הנהר ועמדו ביבשה",266ואדרבה — כל מה שנשאר ממנו, אינו אלא הענין דנס והרמה.

ועד"ז בנדו"ד — שאין לנסיון מציאות כלל גם בעוה"ז הגשמי והחומרי, „עולם הקליפות"^נג, ולכן, כאשר „תלה . . עיניו לשמים", אזי נתגלה באופן גלוי לעין כל שאין כאן מציאות כלל, וכל מה שנשאר, אינו אלא הענין דנס והרמה — שעי"ז יתוסף עוד יותר בהפצת המעיינות חוצה, ע"י ההוספה בהוצאה לאור והדפסת כתבי רבותינו נשיאינו כו',

ובלשון המדרש (במק"א^נד) בנוגע להכרזה „דידן נצח דידן נצח", ש"לא עלון מן תמן עד זמן דחמון כמין חרדא דדמא על אפי מיא" (סימן לביטול המציאות דרוח רע), שאז שקט (היפך המצב הקודם ד"חמו ערבוביא במיא") המעיין והנהר הטוב שבמדרש שממנו שתו בנ"י, היינו, שעי"ז ניתוסף ביתר שאת וביתר עוז בתוקף התפשטות הנהר מהמעיין, עד להפצת המעיינות (לא רק הנהר, אלא גם המעיין עצמו) חוצה.

ז. עפ"ז מובן בפשטות שכל ההדגשה צריכה להיות אך ורק בנוגע לענין הנס וההרמה, ולא בנוגע לעצם המאורע דהנסיון:

המאורע דהנסיון — אין לו מציאות כלל, כאמור, ומכיון שכן, הרי, הדיבור אודותיו הוא בדבר שאין בו ממש, ובמילא, ללא כל תועלת, ואדרבה — עי"ז שמדבר אודותיו ומחשיבו למציאות^נה, מבלבל את עצמו והיצה"ר שלו הו'

ולאידך, ענין הנס וההרמה — הוא הוא המציאות האמיתית, הכוונה והתכלית דהנסיון, כאמור, שעי"ז יתוסף עוד יותר בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה.

ובאותיות פשוטות — שכל החיות וההתלהבות כו' צריך להיות בענין ד"וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי" (כמ"ש באברהם אבינו)^נו, החל מלימוד ספרי וכתבי החסידות (ופשיטא, בהקדמת לימוד נגלה דתורה — „תלמודו בידו"^נז), היינו, שכאשר יוצא־לאור ספר חדש, קונטרס או מאמר כו', צריך כאו"א ללמדו, ובהדגשה — שאין להסתפק בכך שישנם כמה וכמה שלומדים ענין זה, אלא, „כל^נח אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"^נט, ובנדו"ד, בשבילי נדפס ספר, קונטרס או מאמר זה!

ח. ויש להוסיף, שכללות הענין דלימוד התורה (גליא דתורה ופנימיות התורה) מודגש ביותר בשנה זו:

שנה זו היא שנת השמיטה — „שבת לה'"^ס, „שתהא כל השנה הבטלה267מעבודת האדמה מוכנה לעבודתו . . שגם עובדי האדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעורר לדרוש את ה'"^סא.

ונוסף לזה, התחלתה וראשיתה, „ראש השנה" (בדוגמת הראש הכולל את כל הגוף^סב) ביום השבת, כאשר „כל מלאכתך (בעניני העולם) עשוי'"^סג, וכל ענינו אינו אלא ההתעסקות ב"מלאכת שמים", תורה ותפלה ומצוות, עד לתכלית השלימות — באופן של תענוג („וקראת לשבת עונג"^סד), שזהו"ע תשובה עילאה (כמדובר לעיל בארוכה^סה).

ובכל ענינים אלו — כהוראת ימי חנוכה^סו (דמינייהו אזלינן), אשר, ראש חודש (הכולל כל ימי החודש^סב) טבת^סז הוא לעולם בימי חנוכה — להאיר „על פתח ביתו מבחוץ"^סח, „עד דכליא רגלא דתרמודאי"^סח, ביטול ענין המרידה בה' („תרמוד^סט אותיות מורדת")^ע, עד לדרגא הכי תחתונה, „רגלא דתרמודאי", שכן, הנרות הללו „אין בטלים לעולם"^עא, ואדרבה — „מוסיף והולך . . מעלין בקודש"^סח, ע"י ההוספה בהקמת בתי תורה, תפלה וגמ"ח, כולל — שביתו הפרטי דכאו"א מישראל נעשה בית תורה, תפלה וגמ"ח (כמדובר כמ"פ בארוכה בתקופה האחרונה).

ט. והדגשה יתירה בכל הנ"ל — בימים אלה:

נמצאים אנו בעיצומן של ימי ההכנה לעשירי בשבט — שהתחלתם ע"ד וע"פ מחז"ל^עב „שלושים יום לפני החג", כמדובר לעיל בארוכה^עג ע"ד פרטי ההכנות דכל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ע"י ההוספה בתורה ובצדקה, כולל — ג' הבחינות, בחינה אחת לאחרי כל עשרה ימים: בעשרים בטבת — יום ההילולא דהרמב"ם ז"ל, בר"ח שבט — „בעשתי עשר חודש באחד לחודש גו' הואיל משה באר את התורה גו'", ולקראת העשירי בשבט, „העשירי יהי' קודש"^עד, יום ההילולא.

וכל ישראל בחזקת כשרות^עה — שבודאי התחילו כבר בהכנות אלו, ואין268מזרזין אלא למזורזין^עו — להוסיף בזה כהנה וכהנה^עז, כולל — הפירסום וההשפעה על רבים מישראל, כמדובר לעיל^עח שענין זה שייך לכאו"א מישראל ממש, ללא יוצא מן הכלל.

י. ויה"ר שע"י מעשינו ועבודתינו בכל הענינים האמורים בימי הגלות האחרונים^עט נזכה בקרוב ממש לשלימות הענין ד"ואלה שמות בני ישראל" — כדברי המדרש^פ „על שם גאולת ישראל נזכרו כאן",

וכפי שהולך ומפרט: „ראובן שנאמר^פא ראה ראיתי את עני עמי", וכיו"ב בשמות שאר השבטים, עד ל"אשר^פב, על שם שהיו מאשרין אותן כל שומעי גאולתן וגדולתן, דכתיב^פג ואשרו אתכם כל הגוים כל תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות",

וכן „יוסף, ע"ש שעתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל מן מלכות הרשעה כשם שגאל אותם ממצרים, שנאמר^פד והי' ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו וגו', וכל הענין" (המשך הכתובים בנוגע לגאולה העתידה),

ובאופן ד"ואלה שמות גו'" — לשון גילוי (גם הפירוש דהשמות), ע"ד מש"נ ביצי"מ „ובני ישראל יוצאים ביד רמה"^פה, באופן ד"זה א־לי ואנוהו" (כמ"ש בשירת הים)^פו, מורה באצבע ואומר זה^פז,

כן תהי' לנו ב"אז ישיר"^פח, „שר לא נאמר אלא ישיר (לשון עתיד), מכאן לתחיית המתים כו'"^פט, כאשר „הקיצו ורננו שוכני עפר"^צ, והם בתוכם, ש"אז ישיר משה ובני ישראל" את השירה העשירית^צא,

בגאולה האמיתית והשלימה, כאשר „יוסיף ה' שנית ידו גו' ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ"^צב, עד שיקויים היעוד^צג „ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני", מכיון שיתגלה תכלית השלימות דנס והרמה שע"י כללות ענין הגלות,

במהרה בימינו ממש, „מיד הן נגאלין"^צד, תיכף ומיד ממש.