משיחות יו"ד שבט ה'תשמ"ז — — סיום הרמב"ם

א. בקשר עם סיום ספר הי"ד להרמב"ם בשנה זו ביום העשירי^א בשבט^ב,

— שבו מסיימים רבים מישראל מחזור שלישי^ג דלימוד הרמב"ם^ד ע"פ המנהג שנתפשט ונתקבל בתפוצות ישראל^ה ללמוד ג' פרקים בכל יום (ובמקביל — סיום מחזור שלישי בלימוד ספר המצוות, גם ע"י נשים וטף), ובו מסיימים גם מחזור ראשון^ו דלימוד הרמב"ם בסדר הלימוד דפרק אחד ליום —

מן הראוי להתעכב על סיום הרמב"ם בענין הקשור עם אחדותם של ישראל, שכן, עי"ז שרבים מישראל בכל קצוי תבל מתאחדים בלימוד הרמב"ם — „משנה תורה"^ז, „מקבץ לתורה שבעל פה כולה"^ז, „הלכות הלכות"^ז דכל התורה כולה (גם ההלכות שאינן נוהגות בזמן הזה — משא"כ בשאר ספרי הפוסקים, עד לשו"ע) — נעשית אחדותם של כל ישראל בתכלית השלימות, עי"ז שמתאחדים בלימוד הכולל כל התורה, שלימות התורה^ח.

ב. בפרק האחרון ד"הלכות מלכים ומלחמות ומלך המשיח"^ט, שהוא גם סיום וחותם ספר הי"ד — כותב הרמב"ם כמה פרטים בנוגע לסדר דימות המשיח, וביניהם גם ענין הקשור עם אחדותם של ישראל, וז"ל^י:

„יראה מפשוטם של דברי הנביאים שבתחלת ימות המשיח תהי' מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר^יא הנה אנכי שולח לכם את אלי' וגו'. ואינו בא לא לטמא הטהור ולא לטהר הטמא, ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות, ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין, אלא לשום שלום בעולם, שנאמר^יב והשיב לב אבות על בנים".

וממשיך, „ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו".

ג. ויובן בהקדים שאלה נוספת — כיצד יתכן פלוגתא אם אליהו יבוא „קודם מלחמת גוג ומגוג" או „קודם ביאת המשיח", הרי זה היפך הכלל^טו שלא תתכן פלוגתא במציאות?!

ועד"ז נשאלת אותה שאלה בנוגע לענין ד"אינו בא כו' אלא לשום שלום בעולם":

מקור דברי הרמב"ם הוא — בסיום מסכת עדיות^טז: „א"ר יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו, ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני, שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין בזרוע (שהכל מחזיקים אותם בפסולים אלא שנתקרבו בזרוע^יז), ולקרב המרחוקין בזרוע . . רבי יהודה אומר לקרב אבל לא לרחק (המשפחה הכשרה שנתרחקה בזרוע הוא מקרב, אבל אינו מרחק אותה שנתקרבה בזרוע^יז). רבי שמעון אומר להשוות המחלוקת. וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב304בנים על אבותם". ופסק הרמב"ם כדברי חכמים^יח.

והנה, בפירוש ד"הלכה למשה מסיני" — דלכאורה, ב"הלכה למשה מסיני . . הפירושים המקובלים מפי משה . . אין מחלוקת בהם בשום פנים"^יט — מבאר הרמב"ם בפירוש המשנה:

„לא נשמע ממשה רבינו ע"ה זה הלשון, אבל נשמע ממנו זה הענין, לפי שמשה סיפר בביאת המשיח ולשון התורה, אם יהי' נדחך בקצה השמים וגו'^כ ושב ה' אלקיך את שבותך וגו'^כא ומל ה' אלקיך וגו'^כב, וזולת זה, והגיד להם גם כן מפי הגבורה בהקדמותיו וסיבותיו, ושיקדים אותו האיש לישר לו הארץ, והוא אליהו, והודיע להם שהאיש ההוא לא יוסיף ולא יגרע בתורה, אבל יסלק ויסיר החמסים בלבד, ואין בזה מחלוקת ולא הכחשה, אבל נפלה מחלוקת ברעות שיסיר, מה הם כו'".

ועד"ז בנוגע לפלוגתתם בפירוש הפסוק^כג „והשיב לב אבות על בנים וגו'"^כד:

לדעת ת"ק ור' יהודה — „עתיד לומר ברוח הקודש זה מבני בניו של זה", כלומר, שהפסוק קאי בעניני יוחסין, „אלא, שזה אומר לרחק ולקרב, וזה אומר לקרב ולא לרחק, לפי שסברתו שאין החמס אלא לרחק הכשר בלבד, וזהו שבא להסיר",

ולדעת ר"ש — „אבות אלו החכמים ובנים אלו התלמידים, שיהי' לב כולם שוה ולא יפול ביניהן מחלוקת".

ולדעת חכמים — „אתיא קרא כפשטי' לב אבות על בנים, ולא הוצרך לפרש"^כה, או כדברי הרמב"ם בפירוש המשנה, „אבל חכמים אומרים אין עושק ביוחסין, כל הנקרא בשמו, הכל יתייחסו אל האמת, והתורה היא אב הכל, אבל המעקשות והרעות הם השנאות שבין בני אדם, לפי שהם חנם, והוא חומס בשנאתו, והוא אמרם לעשות שלום בעולם"^כו.

אמנם, סוכ"ס הרי זו פלוגתא במציאות — שהרי, לדעת ת"ק ירחק את המקורבין בזורע ויקרב את המרוחקין בזרוע, לדעת ר' יהודה יקרב ולא ירחק, ולדעת ר"ש וחכמים לא ירחק ולא יקרב אלא יעשה שלום בעולם?!

305ד. ויש לומר הביאור בכל זה — בהקדמה, שבביאת אליהו הנביא לעתיד לבוא ישנם ב' אופנים:

א) כחלק ושלב (התחלה) דגאולה, שעז"נ „הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא לפני בוא יום הגדול והנורא",

ב) כענין בפ"ע שעדיין אינו חלק ושלב דגאולה, כלומר, גם לאחרי שיבוא בפועל, ויעשה כמה פעולות כו', אין זה עדיין חלק ושלב דגאולה, אלא ענין בפ"ע — ע"ד ובדוגמת עניניו ופעולותיו בזמן התנ"ך^כז, דברי נבואתו לאחאב, המאורע עם נביאי הבעל בהר הכרמל, וכיו"ב בכל פרטי הענינים שנאמרו בתנ"ך ובתושבע"פ אודות דברי ימי חייו של אליהו הנביא, לפני ש"ויעל אליהו בסערה השמים"^כח (בגופו ממש^כט), ועד"ז (ועיקר בנדו"ד שהוא לאחר עלותו השמים) כו"כ ענינים ומאורעות בזמנים שלאח"ז, כמבואר במדרז"ל, ובמיוחד — בתנא דבי אליהו זוטא ותנא דבי אליהו רבה.

והפלוגתא היא בפירוש הפסוק ד"הנה אנכי שולח לכם את אלי' וגו' והשיב לב אבות על בנים וגו'" — מה הם הענינים שנכללים בביאת אליהו כחלק ושלב דגאולה, כדלקמן.

ה. הפלוגתא במשנה — אם בא לרחק ולקרב, לקרב אבל לא לרחק, או לעשות שלום בעולם:

ע"פ האמור שלא תתכן פלוגתא במציאות — הרי, לכו"ע ירחק את המקורבין בזורע ויקרב את המרוחקין בזורע [ורק משפחה שנטמעה מחמת שלא נודע פסולה, יניחנה בכשרותה, „שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה", משא"כ כשנודע פסולה, אלא שנתקרבו בזרוע], והפלוגתא אינה אלא האם ענין זה הוא בכלל ד"יסלק ויסיר החמסים", שקבלה בידינו ממשה רבינו אודות ביאת אליהו בקשר למשיח, או שהפעולה דריחוק וקירוב הו"ע בפ"ע, ואינה שייכת לסילוק החמסים בביאת אליהו כחלק ושלב דגאולה.

לדעת ת"ק — ריחוק המקורבין בזורע וקירוב המרוחקין בזורע, שניהם בכלל החמסים הנ"ל שיסלק אליהו;

לדעת ר' יהודה — סילוק החמס הוא רק קירוב המרוחקין בזרוע, אבל ריחוק המקורבין בזורע — אף שאליהו יעשה זה^ל (שהרי רק משפחה שנטמעה נטמעה, משא"כ כשנודע פסולה, אלא שנתקרבו בזרוע), מ"מ, אין זה בכלל פעולתו לסלק החמס (וי"ל שס"ל שקירוב (בזרוע) אינו „חמס");

ולדעת חכמים — „אין עושק ביוחסין", ובמילא, אף שאליהו יעשה זה, אין זה בכלל פעולתו לסלק החמסים, אלא, הפעולה דלסלק החמסים היא — „לעשות שלום בעולם".

306ו. ופסק הרמב"ם כחכמים — „אינו בא לא לטמא הטהור, ולא לטהר הטמא, ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין, אלא לשום שלום בעולם, שנאמר והשיב לב אבות על בנים":

הרמב"ם אינו יכול לכתוב שאליהו „אינו מטמא ומטהר פוסל ומכשיר כו'", שכן, במקרה שנודע הפסול (שלא שייך הדין ד"משפחה שנטמעה נטמעה") יפוסל ויכשיר כו',

ולכן, מדייק וכותב „אינו בא כו'", היינו, שביאת אליהו — עלי' נאמר „הנה אנכי שולח לכם את אלי' גו'", ביחד עם הקבלה שיסלק ויסיר החמסים — אינה לטמא או לטהר, לפסול או להכשיר (אף שיתכן שיצטרך לעשות זאת בפועל — בהתאם לנסיבות כו'), אלא, ביאת אליהו היא — „לשום שלום בעולם, שנאמר והשיב לב אבות על בנים".

ז. וממשיך הרמב"ם, „ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו":

ע"פ האמור לעיל, הרי, הפלוגתא אינה אלא מהי פעולתו של אליהו הנביא בסילוק החמסים, אבל, שייכותה של פעולה זו לאליהו („הנה אנכי שולח לכם את אלי' גו' והשיב לב אבות על בנים גו'") — היא לכו"ע.

ועל זה מוסיף הרמב"ם „ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת משיח יבוא אליהו" — שכל הפעולה שאליהו יסיר ויסלק החמסים („והשיב לב אבות על בנים גו'"), הו"ע בפ"ע, כלומר, פעולה שיעשה אליהו הנביא, ואילו הענין דשליחות זו דאליהו, „הנה אנכי שולח גו' לפני בוא יום הוי' הגדול והנורא" — „קודם ביאת המשיח יבוא אליהו" לבשר ביאתו, כסוגיית הגמרא^לא ש"לפני ביאת בן דוד יבוא אליהו לבשר"^לב (אע"פ שיעמוד כבר לפנ"ז, „קודם מלחמת גוג ומגוג", ויעשה כמה ענינים כו').

ועפ"ז אתי שפיר כל פרטי הדיוקים והסדר כו' — בדברי הרמב"ם:

„יראה מפשוטן של דברי הנביאים . . שקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד^לג נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אלי' וגו'" — שמאורע (מציאות) זה הוא אליבא דכו"ע;

וממשיך, „ואינו בא כו' אלא לשום שלום בעולם, שנאמר והשיב לב אבות על בנים", כדעת המשנה שהקבלה אודות סילוק החמסים, „והשיב לב אבות על בנים", היא — בשייכות ליום הוי', ביאת המשיח (ובזה גופא — „לא לטמא כו' ולא לפסול כו' אלא לשום שלום בעולם", כדעת חכמים);

ומוסיף, „ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו" (לבשר ביאתו) — שכל סילוק החמסים. הו"ע בפ"ע, ואילו הענין דביאת אליהו לפני^* יום הוי' גו', הוא — „שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו"^לד.

307ח. ולתוספת ביאור — בהסבר וטעם פלוגתתם:

ב"גאולה" — יציאה ממצב של גלות — כמה אופנים וחילוקים כו', ביחס למצב שבו נמצאים לפנ"ז.

308ט. והנה, בהמשך להאמור לעיל ע"ד השלילה דפלוגתא במציאות — יש להוסיף שכן הוא בנוגע למ"ש הרמב"ם בתחלת הפרק:

„אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהי' שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג. וזה שנאמר בישעי'^מה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, משל וחידה, ענין הדבר, שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי גוים המשולים כזאב וכנמר . . ויחזרו כולם לדת האמת וכו'", ומסיים, „וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח, הם משלים, ובימות המשיח יודע לכל לאי זה דבר הי' משל, ומה ענין רמזו בהם".

והשיג עליו הראב"ד ממ"ש בתורה^מו „והשבתי חי' רעה מן הארץ", היינו, שלדעת הראב"ד, הפירוש ד"וגר זאב עם כבש גו'" הוא כפשוטו, כלומר, שינוי מנהגו של עולם.

וגם כאן נשאלת השאלה האמורה — כיצד תתכן פלוגתא במציאות?!

ונקודת הביאור בזה — כפי שכבר נתבאר בארוכה במק"א^מז — שבודאי גם לדעת הרמב"ם יהי' חידוש במעשה בראשית, שהרי אין לך חידוש במעשה בראשית גדול יותר מתחיית המתים — א' מי"ג העיקרים, יסוד מיסודי התורה^מח, עד שהכופר בזה אין לו חלק לעוה"ב^מט (כפי שמאריך הרמב"ם באגרת תחיית המתים) — אלא, שזהו ענין בפ"ע, ואינו קשור בהכרח עם ימות המשיח:

כשם שבנוגע לביאת המשיח כותב הרמב"ם^נ „אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם, או מחי' מתים וכיוצא בדברים אלו", היינו, יתכן אמנם שיעשה אותות ומופתים, אבל אין זה תנאי והכרח כו' בגדר ביאת המשיח, אלא ענין בפ"ע — כן הוא גם בנוגע לתקופה דימות המשיח, „אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהי' שם חידוש במעשה בראשית", היינו, יתכן אמנם שיהי' חידוש במעשה בראשית, אבל, אין זה תנאי והכרח כו' בגדר דימות המשיח, אלא ענין בפ"ע.

י. ויה"ר שבקרוב ממש יבוא אליהו לבשר ביאת המשיח,

ובפרט ע"י ההוספה במעשינו ועבודתינו בלימוד התורה וקיום המצוות, אשר, ע"י קיום „מצוה אחת", „הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה"^נד,

כולל ובמיוחד — ע"י התאחדותם של ישראל, אהבת ישראל ואחדות ישראל, אחדות אמיתית ושלימה, ע"י תורת־אמת בשלימותה, כבלימוד הרמב"ם, הלכות כל התורה כולה (כנ"ל ס"א), אשר, עי"ז מבטלים את סיבת הגלות (היפך דאהבת ישראל^נה), ובהבטל הסיבה, בטל בדרך ממילא המסובב (הגלות),

ועד לפעולת האחדות בעולם כולו — „ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר^נו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד"^נז, ועד לסיום וחותם ספר הי"ד — „לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד . . שנאמר^נח כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים",

ו"מתכיפין התחלה להשלמה"^נט — התחלת ספר הי"ד — „יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו", היינו, שב"כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם" יהי' ניכר בגלוי „אמיתת המצאו", כמ"ש^ס „ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו גו'",

בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש, וכפס"ד הרמב"ם^סא — „מיד הן נגאלין", „מיד" כפשוטו^סב, תיכף ומיד ממש.