ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א

א. דובר כמ"פ אודות חידוש המנהג^א (כפי שנתחדש גם בביהכ"נ זה) דאמירת „דברי כבושין" ביום התענית^ב:

ענין התענית — „מדרכי התשובה הוא"^ג, „כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה . . בזכרון דברים אלו נשוב להיטיב"^ד, ובפרט בעת רצון — „צום ויום רצון לה'"^ה.

וזהו גם תוכן המנהג דאמירת „דברי כבושין", שתוכנם, דברי התעוררות על ענין התשובה.

ויש לומר, שענין זה מרומז גם בלשון „דברי כבושין" — מלשון „יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם"^ו, שזהו"ע (פעולת) התשובה.

ומעלה נוספת בזה — מצד הדיבור ברבים, כמאחז"ל^ז „אכל בי' עשרה שכינתא שריא" (ובפרט במעמד עשרה פעמים עשרה מישראל, מאה מישראל, ויותר ממאה כו'^ח), וכל זה „אף שאינם בת — יהפך לשמחה — ה'תשמ"ז אחרי תפלת מנחה —

מדברים בדברי תורה"י, ועאכו"כ כשעוסקים בתורה („עשרה שיושבים ועוסקים בתורה"^י), ובפרט בזמן נעלה, „יום רצון", ובמקום נעלה, בית־כנסת ובית־מדרש, „בית גדול", „שמגדלין בו תפלה, ומגדלין בו תורה"^יא.

והעיקר — שעי"ז מבטלים את סיבת התענית, „מעשינו הרעים . . שגרם . . אותן הצרות"^ד,

ובדרך במילא, בטל גם (המסובב) התענית — כפס"ד הרמב"ם בסיום וחותם^יב הלכות תעניות „כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח", ומוסיף, „ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר^יג כה אמר ה' צבאות צום הרביעי גו' וצום העשירי יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

ב. ובפרטיות יותר:

„יכבוש עוונותינו" (הענין ד"דברי כבושין") כולל לא רק ביטול העוונות, „נעקר עוונו מתחלתו"^יד, אלא גם של־232מות התשובה — „מכבסים העוונות", „אתהפכא חשוכא לנהורא"^טו, „זדונות נעשו לו כזכיות"^טז, ויתירה מזה — „כזכיות ממש"^יז.

ועד"ז בנוגע להמסובב — לא רק ביטול הצומות, „כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח", אלא גם הפיכתם לששון ולשמחה, כמפורש ברמב"ם „ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה"^יח.

ויש להוסיף, שב' ענינים אלו (ביטול הענין הבלתי־רצוי והפיכתו לטוב וקדושה) הם דוגמת ב' הענינים^יט שכותב הרמב"ם בסיום וחותם ספרו בנוגע ל"אותו הזמן" שבו יבטלו הצומות ויהפכו לששון ולשמחה — (א) „לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות", היינו, ענין שלילי, ביטול כל ענינים בלתירצויים, (ב) ענין חיובי^כ, „ולא יהי' עסק^כא כל העולם^כב אלא לדעת את ה' בלבד^כג . . שנאמר^כד כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

ג. האמור לעיל, צד השוה בכל הצומות — הוא בהדגשה יתירה בעשרה בטבת:

בעשרה בטבת מצינו חומר מיוחד לגבי שאר הצומות (בין ד' הצומות) — כמובא בב"י^כה מ"ש באבודרהם^כו ש"אפילו הי' חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו^כז בעצם היום הזה, כמו ביום הכפורים".

233ד. והנה, גם בעשרה בטבת ישנם שינויים משנה לשנה, הן בנוגע לקביעות בימי השבוע ובפרשת השבוע (וידועה תורת (הוראת) אדמו"ר הזקן^כט שצריכים „לחיות עם הזמן"), והן בנוגע לכללות השנה, ובשנה זו ישנם כו"כ עילויים מיוחדים, כדלקמן.

ה. החידוש המיוחד דעשרה בטבת השתא — הו"ע השבת, הן מצד שנת השמיטה, „שבת לה'", ועוד יותר מצד הקביעות דיו"ט של ר"ה שחל בשבת.

והנה, ביום השבת — „כל מלאכתך עשוי'"^מא, וכל ענינו הוא — תענוג^מב, „וקראת לשבת עונג"^מג, „המענג^מד את השבת"^מה, ועד מעין ודוגמת שלימות התענוג דלעת"ל, „יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"^מו.

וענינו בעבודת ה'^מז — עבודה מתוך תענוג, הן בנוגע ללימוד התורה^מח, לימוד התורה מתוך תענוג (ובפרט פנימיות התורה, טעמי תורה, שבה מודגש ביותר ענין התענוג שבתורה), והן בנוגע לעבודת התפלה^מט, לא (רק) בקשת צרכיו^נ, כי אם, עצם ענין ההתחברות (תפלה מלשון התחברות^נא) עם הקב"ה, עד לתכלית השלימות — „אז תתענג על הוי'"^נב.

וחידוש זה — ענין התענוג — קשור ומוסיף עילוי בכל עניני עשרה בטבת, הן בנוגע לכללות ענין התענית, הן בנוגע לחומר המיוחד דעשרה בטבת, הן בנוגע לקביעות ביום ראשון בשבוע, והן בנוגע ליום א' פ' ויחי, כדלקמן.

ו. ביאור הקשר דענין התענוג עם עניני התענית:

א) כללות ענין התענית — הפיכת ה־235עינוי ל"יום רצון", עד לפנימיות הרצון — תענוג^נג. ודוגמתו בהלכה — תענית חלום בשבת, ש"התענית הזה תענוג הוא לו"^נד, מכיון שהרצון מהפך את העינוי לעונג^נה.

ב) החומר המיוחד דעשרה בטבת, ש"אפילו הי' חל בשבת לא היו יכולים לדחותו . . כמו יום הכיפורים" — שהרי ביוהכ"פ מודגש בעיקר הפיכת העינוי לעונג, כידוע^נו ש"להחיותם ברעב"^נז קאי על יוהכ"פ, „שהחיות (כולל שלימותו, עונג) . . הוא מבחי' הרעב גופא", וכמבואר בכ"מ^נח שיוהכ"פ הוא בחי' תענוג עצמי הבלתי מורגש (מעין עוה"ב שאין בו אכילה ושתי')^נט.

ג) הקביעות ביום ראשון בשבוע — כפי שמצינו ב"אנשי מעמד" ש"לא היו מתענין . . באחד בשבת כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית"^ס, היינו, שבאחד בשבת מודגש יותר הצער דהתענית, ובמילא, מודגש יותר גם ה(פיכת הצער ל)תענוג^סא.

ד) יום א' דפ' ויחי, „ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"^סב — כדאיתא בזהר^סג „הא לך שבע עשרה שנין אחרנין בענוגין ותפנוקין והנאות וכיסופין כו'"^סד.

ז. ויש להוסיף בזה, ע"פ המבואר ב"תורה אור" פ' ויחי (פרשת השבוע בתורת החסידות) — פנימיות התורה, כפי שבאה באופן של הבנה והשגה, „יתפרנסון"^סה, בתורת חסידות חב"ד:

על הפסוק^סו „חכלילי עינים מיין גו'", „כל חיך שהטועמו אומר לי לי"^סז — מבאר אדמו"ר הזקן בתו"א^סח דקאי על הדרגא הכי נעלית באהבת ה' [כפי שמבאר בארוכה, לפי־ערך, את פרטי הדרגות בענין האהבה, וביתר ביאור, „יתפרנסון" בשלימות — במכתב הידוע דכ"ק מו"ח אדמו"רי^ו], אהבה בתענוגים^ע, „להתענג על ה' מרוב כל כו' בחינת מעלת מדרגת השבת, אז תתענג על כו' וקראת לשבת עונג כו' האהבה בתענוגים המתגלית בשבת", מצד גילוי בחי' היין, יינה של תורה, „שיתגלה בחי' חיך הטועם את היין, דהיינו בחי' חכמה236וטעמי מצוות שהם בחי' תענוג העליון, וע"י כן נתעלה בעילוי אחר עילוי, לי לי, עד רום המעלות".

ועד לתכלית השלימות שבזה — בימות המשיח (כמ"ש לפנ"ז^עא „עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים", שאז יהי' „אוסרי לגפן עירה גו' חכלילי עינים מיין גו'"^עב), שאז יהי' שלימות הגילוי דטעמים וסודות התורה, כמ"ש^עג „ישקני מנשיקות פיהו", „סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"^עד, שיתגלו לעתיד לבוא^עה.

ח. ענין הנ"ל (אהבה בתענוגים, שלימות האהבה) קשור גם עם כללות הענין דעבודת התשובה, שעי"ז נעשה הפיכת הצומות לששון ושמחה בימות המשיח:

נתבאר לעיל (ס"ב) שעבודת התשובה בשלימותה היא באופן דאתהפכא חשוכא לנהורא, „זדונות נעשו לו כזכיות", שעי"ז נעשה הענין דאתהפכא גם במסובב — לא רק ביטול הצומות, אלא גם הפיכתם לששון ולשמחה.

והנה, שלימות התשובה^עו באופן ש„זדונות נעשו לו כזכיות" וכו' היא — ע"י תשובה מאהבה^עז, ומבואר בתניא^עח שזוהי „תשובה מאהבה מעומקא דלבא באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה לדבקה בו ית' וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וצי' . . ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים, כמאמרם ז"ל^עט במקום שבעלי תשובה עומדים כו'".

ומכיון ששלימות התשובה קשורה עם גודל ותוקף האהבה לה', הרי, עם היות שעיקר ההדגשה כאן היא על ענין הצמאון כו', מ"מ, מובן וגם פשוט שלאח"ז נקל יותר להגיע גם לדרגא דאהבה בתענוגים, ולא עוד, אלא באופן נעלה יותר מדרגת האהבה בתענוגים דצדיקים^פ, כאמור, „במקום שבעלי תשובה עומדים כו'"^פא.

וכאמור, עי"ז נעשה גם הפיכת הצומות לששון ולשמחה בימות המשיח, שאז יתגלה שלימות ענין התענוג, הן בנוגע להתגלות התענוג ד"יום רצון לה'" ב"ימים טובים וימי ששון ושמחה", והן בנוגע לכללות הזמן דימות המשיח,237כאמור, „לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד . . כי מלאה הארץ דעה את ה'", שעי"ז באים לאהבת ה' בתכלית השלימות, „אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהי' האהבה"^פב, וכפי שמסיים, „כמים לים מכסים", מים הו"ע החסד, מדת אהבה^פג, עד לשלימות האהבה — אהבה בתענוגים.

ט. עפ"ז יש להוסיף ביאור בדברי הרמב"ם בסיום וחותם הלכות תעניות — שמביא גם את סיום הפסוק, „והאמת והשלום אהבו":

נתבאר פעם^פד, שכוונת הרמב"ם לרמז שענין זה, „כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה", נעשה ע"י ההנהגה ד„האמת והשלום אהבו", אהבת ישראל^פה, מכיון שע"י אהבת ישראל מבטלים את סיבת הגלות (שהי' — היפך דאהבת ישראל^פו), ובהבטל הסיבה בטל בדרך ממילא המסובב (הגלות), ימות המשיח.

אמנם, ביאור זה אינו מחוור לגמרי, שכן, עפ"ז צריך להיות סדר הדברים (בכתוב, ובנדו"ד) בדברי הרמב"ם להיפך — „האמת והשלום אהבו", ועי"ז ולאח"ז „צום הרביעי גו' וצום העשירי יהי' גו' לששון ולשמחה ולמועדים טובים".

ולכן, יש לומר, שבסיום הכתוב „והאמת והשלום אהבו" מרומז ענין נעלה עוד יותר מהפיכת הצומות לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

י. והנה, כללות הענין דביטול הצומות והפיכתם לששון ולשמחה בימות המשיח — תלוי במעשינו ועבודתינו במשך כל זמן משך הגלות, ככל הגילויים דלעתיד לבוא^ק.

ובענין זה יש הוראה ונתינת־כח מפרשת השבוע — „ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה":

„יעקב" — קאי (גם) על כאו"א מישראל, שכן, „נשמתו (של יעקב) כלולה239מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם"^קא.

והנה, (גם) כאשר יעקב נמצא בארץ מצרים, מקום הגלות — אזי „ויחי יעקב", כידוע^קב הסיפור ע"ד שאלתו^קג של הצ"צ (בילדותו, כאשר מורו לימדו — ע"פ פי' בעה"ט — שיעקב חי י"ז שנותיו המובחרות בארץ מצרים) לזקנו אדמו"ר הזקן: היתכן, שיעקב אבינו, בחיר האבות^קד, יהיו מבחר שנות חייו י"ז שנה שגר בארץ מצרים? ויענהו אדמו"ר הזקן: כתיב^קה „ואת יהודה שלח גו' להורות לפניו גשנה", „להתקין לו בית תלמוד כו'"^קו, כאשר לומדים תורה מתקרבים להשי"ת, ואז, גם במצרים נעשה „ויחי", עד לאופן דמבחר שנותיו כו'.

ובזה גופא — באופן של עילוי והוספה, דמכיון ש"צדיקים אין להם מנוחה כו' ילכו מחיל אל חיל"^לב, ועאכו"כ יעקב אבינו, „האבות הן הן המרכבה"^קז, ובפרט „בחיר האבות" — הרי בודאי שבמשך שבע עשרה שנה נתעלה בעילוי אחר עילוי נעלה ביותר.

וכאמור, ענין זה מהוה הוראה ונתינת־כח לכאו"א מישראל, שגם בזמן הגלות יוכל להיות אצלו מעמד ומצב ד"ויחי יעקב", אשר, עי"ז נשלמת כוונת הירידה לגלות, ו(במילא) תיכף ומיד הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו^קח.

יא. ובענין זה ישנה הדגשה נוספת בקשר ובשייכות לשנה זו — שנת השמיטה, „שבת לה'", שהתחלתה וראשיתה ביום השבת:

יום השבת מדגיש את הענין ד"כל מלאכתך עשוי'", היינו, שגם „מלאכתך", מלאכתו של יהודי, מילוי שליחותו של הקב"ה לעשות לו ית' דירה בתחתונים — „עשוי'" כבר,

כפי שמעיד כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שכאו"א מאתנו, בתוככי כלל ישראל, סיים את כל הענינים^קט, ולא נותר אלא „לצחצח את הכפתורים"^קי, כדי להיות מוכנים, „עמדו הכן כולכם"^קיא, ל(שויתי הוי' נגדי^קיב) „מצעד" ד„צבאות ה'" (כפי שנקראים כאו"א מישראל)^קיג לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה,

שאז תהי' שלימות השמחה — „ישמח240ה' במעשיו"^קיד ו"ישמח ישראל בעושיו"^קטו, כפי שמתחברים יחדיו^קטז, וכן שלימות התענוג, תענוג הבורא ותענוג הנברא^קיז, כפי שמתחברים יחדיו, מצד בחי' היחידה בנפשו דכאו"א מישראל, הקשורה עם בחי' היחידה הכללית, משיח צדקנו^קיח, עד לשלימות האחדות עם „יחידו של עולם" (בחי' „יחיד" שלמעלה מבחי' „אחד"^קיט), „ישראל ומלכא בלחודוהי"^קכ.

יב. המורם מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל — „המעשה הוא העיקר"^קכא:

בעמדנו ב"יום רצון לה'", שיש בו כל העילויים האמורים לעיל — יש לקבל החלטות טובות להוסיף עוד יותר בגמר ושלימות מעשינו ועבודתינו (כולל) ב„צחצוח הכפתורים",

שכן, לאחרי כל הענינים האמורים, הרי, משיח צדקנו עדיין לא בא! ובמילא, יש צורך להוסיף עוד מעשה טוב, דיבור טוב או (עכ"פ) מחשבה טובה,

אשר, כל פעולה ופעולה (מעשה, דיבור או מחשבה) בכחה לפעול את הגאולה האמיתית והשלימה, כפס"ד הרמב"ם^קכב „עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה"^קכג.

והתעוררות מיוחדת בעמדנו שלושים יום לפני יום ההילולא דעשירי („יהי' קודש"^קכד) בשבט^קכה — (ע"ד) „שלושים יום לפני החג"^קכו — להוסיף ביתר שאת וביתר עוז במילוי ההוראה ע"ד „צחצוח הכפתורים", להיות מוכנים, „עמדו הכן כולכם", לגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד, „מיד הן נגאלין"^קכז.

יג. ובפרטיות יותר בנוגע למעשה בפועל — יש לעורר אודות הענינים המודגשים בהפטרה דיום התענית:

241„שמרו משפט ועשו צדקה"^קכח — הוספה בלימוד התורה („משפט"^קכט), ובנתינת הצדקה.

„ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם גו'"^קל — הוספה בענין דהקמת בתים, בתי תורה, בתי תפלה ובתי גמ"ח, בכל מקום ומקום, וכמו כן לעשות מביתו הפרטי דכאו"א מישראל בית תורה תפלה וגמ"ח (כמדובר כמ"פ), כולל — „בית ועד לחכמים"^קלא, שמזמן לזמן תערך בו התוועדות של כמה מישראל, מתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל, ו"גדולה לגימה שמקרבת"^קלב, שעי"ז מתבטלת (למעליותא) מציאותו כבית פרטי, מכיון שמתאספים בו כמה מישראל.

ועד ש"ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"^קלג, לא רק שפועל ומשפיע על בנ"י, אלא שפועל גם על אוה"ע^קלד — ע"י שמקיים הציווי שנצטווה בפס"ד הרמב"ם „לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח . . מפני שצוה בהן הקב"ה כו'"^קלה, וזהו גם הכנה לקיום היעוד^קלו „אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד".

יד. בהמשך להאמור — הרי כאן המקום להוסיף בדיבור טוב, בענין של נתינת תודה:

מכיון שכמה וכמה הביעו איחולים וברכות כו', עד ל"טלטולי דגברא" ו„טלטולי דאיתתא"^קלז, כדי להשתתף ולשמוח יחדיו, באופן ד"טוב לב משתה תמיד"^קלח, על בשורה טובה דהוספה בהדפסת כתי"ק רבותינו נשיאינו והפצת וכו'י^יג — הרי, מכיון שאין הזמן גרמא להשיב ולהודות לכאו"א בפרטיות, מנצלים הזדמנות זו כדי להודות לכולם ביחד.

ואדרבה, מכיון שהדיבור בזה הוא במעמד כמה וכמה עשיריות מישראל, במקום שמגדלין בו תורה ומגדלין בו תפלה (כנ"ל ס"א), ובפרט בד' אמותיו דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שבהם חי ופעל במשך עשר שנים האחרונות דחיים חיותו בעלמא דין (ובאופן דפעולה נמשכת, ואדרבה — „אשתכח כו' יתיר מבחיוהי"^קמ) — הרי זה ביתר שאת וביתר עוז מאשר הבעת תודה לכאו"א בפרטיות.

ויה"ר שנשמע ונתבשר בשורות טובות תמיד כל הימים, מתוך שמחה וטוב לבב — שמחה שלמעלה משמחה, ועונג שלמעלה מעונג,

ובפרט — ע"י ההוספה בהקמת בתי חב"ד (שהם בתי תורה, תפלה וגמ"ח) כמה פעמים ככה, הוספה בההו"ל דספרים וכת"י, הפצת המעיינות, והוספה242כמה פעמים ככה בהחזרת והוצאה לאור — הדלקת הנר דנר הוי' נשמת אדם) דבנ"י ממקומות פזוריהם,

שזוהי תוכן עבודת ופעולת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו — „יוסף (שמו הראשון) ה' לי בן אחר"^קמא, שגם מ"אחר" עושים „בן"^קמב,

עד לקיבוץ כל בנ"י ממקומות פזוריהם כפשוטו — בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

טו. כרגיל, יש לסיים בענין הצדקה — כדי להשלים את ג' הקוין דתורה (קריאת התורה ואמירת ההפטרה) עבודה (תפלת המנחה) וגמ"ח, שעליהם „העולם עומד"^קמג, ו"העולם קיים"^קמד.

ויה"ר שבקרוב ממש נזכה לקיום היעוד שבההפטרה^קכח „כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות" — „ישועתי" דהוי', ו"לך^קמה הוי' הצדקה"^קמו, ובצדקה גופא — „צדקתי" דייקא, לפי הישג יד הנותן^קמז, למעלה מכל מדידה והגבלה, עד לצדקה העיקרית — שתמורת הענין ד"צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות"^קמח, גואל הקב"ה את כל ישראל, כסיום וחותם ההפטרה^קמט „מקבץ נדחי ישראל (ויתירה מזה) עוד אקבץ עליו לנקבציו".

וכן תהי' לנו — גאולה האמיתית והשלימה דכל בנ"י, „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"^קנ, „קהל גדול ישובו הנה"^קנא, אשר, ברגע כמימרא, „ארו עם ענני שמיא"^קנב, נמצאים כולם „בביתי ובחומותי", בביהמ"ק ובקד"ק, ובתוך חומות „הר הקודש בירושלים"^קנג, ובכלל בארץ הקודש, שתתפשט בכל הארצות^קנד, כשם ש"ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".

וכל זה — בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, שרואים זאת בעיני בשר ממש, במהרה בימינו ממש, בעגלא דידן ממש, אמן כן יהי רצון^קנה.

243משיחת אור ליום ג' פ' ו

— בביהכנ"ס, לאח

א. בהמשך להמדובר לעיל^א ע"ד ההכנות ליום ההילולא דכ"ק מו"ח אדמו"ר ביום העשירי („העשירי יהי' קודש"^ב) לחודש שבט, החל מ"שלושים יום לפני החג"^ג ההילולא, עשירי בטבת, „יום רצון לה'"^ד — יש להוסיף ולזרז („אין מזרזין אלא למזורזין"^ה) ובפרט בנוגע לענינים דמעשה בפועל, „המעשה הוא העיקר"^ו.

ב. והנה, הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר ע"ד צחצוח הכפתורים — נתפרשה על ידו בריבוי מאמריו שיחותיו ומכתביו, וריבוי גדול מהם נתפרסמו גם בדפוס^יג,

[ובמילא, יכול כאו"א לעיין בפנים —

ד"אותיות244מחכימות"^טו],

והנקודה הכללית שבהם — להוסיף ולהרבות בלימוד התורה, בקיום המצוות בהידור, החל ממצות הצדקה, ולעסוק (כל חד לפום שיעורא דילי') בעבודת התפלה, כמבואר בארוכה ובפרטיות בכו"כ מקומות;

אבל אעפ"כ, טוב ונכון לפרט ולפרש ענין מסויים שבו תהי' (עיקר) ההכנה לעשירי בשבט, שאז, נקל יותר לקבל החלטה טובה בזה, ולקיימה בפועל תיכף ומיד^טז.

ולכן, הצעתי ובקשתי, אשר, במשך כל יום ויום משלושים ימי ההכנה לעשירי בשבט — יוסיף כל אחד ואחת, כולל גם קטנים וקטנות, (א) בלימוד התורה, (ב) ובנתינת הצדקה^יז (בהוספה על לימוד התורה ונתינת הצדקה לפנ"ז).

ג. ובפרטיות יותר:

כללות ישראל — נחלקים לב' סוגים, ישכר וזבולון^יח: ישכר, יושבי אוהל, שעיקר עבודתם בלימוד התורה, ובאופן (דוגמת) „תורתם אומנותם"^יט, מכיון שאינם צריכים לדאוג לפרנסה כו'. וזבולון, בעלי עסק, שעיקר עבודתם בקיום המצוות ומעשים טובים, החל ממצות הצדקה וגמ"ח, כללות כל המצוות^כ.

אבל כמפורסם, כאו"א מישראל, הן אלו השייכים לישכר והן אלו השייכים לזבולון, צריכים לעסוק בתורה ובגמ"ח, כלומר, גם יושבי אוהל „שתורתן עיקר ורוב ימיהם בה", חייבים לעסוק בצדקה וגמ"ח, כמארז"ל^כא „כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו", וגם בעלי עסק „העוסקים רוב ימיהם בצדקה וגמ"ח", חייבים לקבוע עתים לתורה בכל יום ויום^כב, ולא עוד, אלא שהקביעות צריכה להיות גם בנפש^כג (נוסף על הקביעות בזמן כפשוטו), עד כדי כך, שבזמן המוקדש ללימוד התורה הרי זה באופן ד"תורתו אומנותו", היינו, שאז אין בעולמו שום דבר מלבד לימוד התורה.

ד. וכדי להקל עוד יותר בקיום כל הנ"ל, כולל ע"י ביטול המניעה והעיכוב והבלבולים מצד היצר דהיפך הטוב^לא — יש להוסיף ולקשר גם זה עם המדובר בארוכה כו"כ פעמים^לב ע"ד הוראת המשנה^לג „עשה לך רב":

בודאי קיים כאו"א (אנשים ונשים, וגם קטנים) את הוראת המשנה^לד „עשה לך רב", ומינה לעצמו רב [רבו שמלמדו תורה, ומי שקיבל על עצמו להדריכו בעניני מוסר כו'] כדי להתדבר עמו כו', ולהבחן אצלו מזמן לזמן, בכל הקשור למעמדו ומצבו בעבודת ה'.

ולכן, מן הראוי שגם פרטי ההכנות לעשירי בשבט יהיו באופן ד"עשה לך רב" — שהרי אינו יכול לסמוך על עצמו לקבוע אם ההכנה שלו היא „כדבעי לי' למיעבד"^לה או שעדיין יכול להוסיף עוד יותר, ולכן, עליו לשאול ולהתדבר בכל זה עם ה"רב".

וכדאי ונכון, שבמשך שלושים ימי ההכנה אלה, יעבור כאו"א „בחינות" אצל ה"רב" שלו,

246[תלמידי הישיבות (ויושבי אוהל בכלל) — אצל ה"ראש־ישיבה" וכיו"ב, בעלי עסק — אצל ה"רב" שמינו עליהם, הנשים — אצל ה"משפיעות" שלהן, ועד"ז בנוגע לקטנים וקטנות — אצל ההורים, או המורים ומורות, מדריכים ומדריכות],

ובזה גופא — ג' בחינות, בחינה א' לאחרי כל עשרה ימים^טז, כדי לראות עד כמה הכין עצמו בעשרה ימים ראשונים, מעשירי בטבת עד לעשרים בו^לז (ובהם גופא — הוספה מיום ליום), שעי"ז יוסיף עוד יותר בכל עניני ההכנה במשך עשרה ימים הב', מעשרים בטבת עד ר"ח שבט^לח, עד לשלימות ההכנה בעשרה ימים הג', מר"ח שבט עד לעשירי בו, „העשירי יהי' קודש".

ה. ועוד בקשה בענין זה — כדי להוסיף בזירוז הענין:

כל אחד ואחת מהעומדים לבחינות הנ"ל, יתן רשות ל"רב" הבוחן, להודיע לי ע"ד תוצאות הבחינות, וכאו"א מהרבנים הבוחנים, ימסור הדו"ח מכל אלו שנבחנו על ידו — שכן, ידיעה זו מההודעה לעוד מי שהוא עד"ז תפעל להוסיף עוד יותר בכל עניני ההכנה, כדי שלא יתבייש, ח"ו, בתוצאות הבחינות, אלא אדרבה, באופן ד"מצוה לפרסם עושי מצוה"^לט.

ו. ויש להוסיף בזה:

הצעה הנ"ל היא — לכל אחד ואחת, הגדולים עם הקטנים, מאנשי שלומינו^מ, דנשיאינו ממשיכי אדה"ז,

כולל — אלו שיצטרפו מחר להיות מאנ"ש, וכן אלו שסוכ"ס יפעלו עליהם להיות מאנ"ש,

כלומר, ענין השייך לכאו"א מישראל — כידוע פתגם רבינו הזקן שתורת החסידות אינה ענין השייך לחוג או מפלגה מיוחדת, כי אם, נחלת כל ישראל, וכ"ק מו"ח אדמו"ר הכריז ופירסם^מא שעתה הגיע הזמן לכך, היינו, שתורת החסידות היא נחלת כל ישראל בפועל ובגלוי, ובמילא, כאו"א מישראל הם „אנשי שלומינו"^מב.

ז. ויה"ר שכל האמור לעיל ע"ד הכנות לעשירי בשבט יהי' בהצלחה רבה ומופלגה, כולל — שיעשו כל זה מתוך247שמחה וטוב לבב, „טוב לב משתה תמיד"^מג, אשר, השמחה תוסיף עוד יותר בהצלחת הענין (כנראה במוחש).

ובכל זה — ע"פ ההוראה (ונתינת־כח) בשיעורי חומש דימים אלו:

השיעור דיום שני (בקדשים הלילה הולך אחר היום^מד), שסיומו וחותמו „וידגו לרוב בקרב הארץ"^מה — שגם „בקרב הארץ" (תחתון שאין למטה ממנו) נעשה הענין ד"וידגו", היינו, שהעסק בלימוד התורה הוא כמשל דגים שבים שכל חיותם אינה אלא בים^מו, ונוסף לזה, „כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם"^מז, „מזרעא דיוסף (כ"ק מו"ח אדמו"ר, ששמו הראשון יוסף) קא אתינא דלא שלטא בי' עינא^מח בישא"^מט.

והשיעור דיום השלישי (שהתחלתו בלילה זה, היום הולך אחר הלילה^מד), שסיומו וחותמו „אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי"^נ — „חכמתי (תורה) ותפלתי"^נא, „בצלותי ובבעותי"^נב, כולל ובמיוחד — התפלה הפנימית והעיקרית — „עד מתי קץ הפלאות"^נג, „עד מתי . . יחרף צר"^נד (לאחרי ש"חרפו עקבות משיחך"^נה, רחמנא ליצלן, די והותר), ובודאי שהקב"ה מקיים תפלה ובקשה זו — בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו^נו.

ו"הקיצו ורננו שוכני עפר"^נז, ובעל ההילולא דעשירי בשבט עמהם,

היינו, שמלבד הענין ד"ויחי יעקב"^נח עי"ז ש"זרעו בחיים"^נט,

נעשה „ויחי" כפשוטו, נשמה בגוף גשמי ממש,

ותיכף ומיד, „מיד הן נגאלין"^ס,248בהתחלת השלושים יום, ובדרך ממילא נחגוג את העשירי בשבט ביחד עם בעל ההילולא,

ומשיח צדקנו בראשנו, בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש, ובבית המקדש (השלישי)^סא, שעומד בנוי ומוכן ומשוכלל למעלה, ותיכף ומיד יורד ומתגלה למטה^סב, במהרה בימינו ממש.