משיחות ש"פ שמות, כ"ג טבת ה'תשמ"ז

א. ס'איז ידוע וואָס דער צמח צדק שרייבט^א וועגן דער הסתלקות פון דעם אַלטן רבי'ן, אַז „במוש"ק דשמות כ"ג אור לכ"ד טבת כחצות שעה י"א נשבה ארון הקדש מאור ישראל משיח ה'"^ב.

וויבאַלד אַז דער צ"צ באַנוגנט זיך ניט מיט אָנצייכענען דעם זמן „אור לכ"ד טבת", נאָר ער גיט צו אַז דאָס איז געווען „במוש"ק דשמות", און נאָכמער: „כ"ג (טבת)" (און ער שרייבט אפילו ניט אַז דאָס איז געווען באור לכ"ד טבת א' דפ' וארא) — איז פאַרשטאַנדיק אַז דער יום ההילולא האָט אַ שייכות מיוחדת מיט שבת פ' „שמות" און מיט „כ"ג (טבת)".

ויש לומר הטעם: וויבאַלד אַז די הסתלקות איז געווען במוצאי שבת קודש, וואָס ענינו פון מוצאי שבת קודש איז (לכל לראש) אַ המשך צו שבת^ג (כשמו בפשטות — „מוצאי שבת קודש") — באַווייזט עס אַז די הסתלקות איז געקומען בהמשך צו דעם (יום ה)שבת, פ' שמות^ד, כ"ג טבת. , יום ההילולא דאדמו"ר הזקן

ב. וויבאַלד אַז מ'שטייט איצטער ביום כ"ג טבת פ' שמות, וואָס פון אים קומט מען ובסמיכות בלי הפסק כלל צו מוצאי שבת ק' פ' שמות, אור לכ"ד טבת (אַזוי ווי ס'איז געווען בשנת ההילולא),

וע"פ המבואר פון דעם בעל ההילולא עצמו^ה, אַז ביום ההילולא פון אַ צדיק איז „כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו", „מתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה . . ופועל ישועות בקרב הארץ" —

איז פאַרשטאַנדיק אַז איצטער איז אַ שעת רצון, צו זיך מתבונן זיין אין דער עבודה פון דעם אַלטן רבי'ן, און דער עיקר — אַראָפּברענגען דאָס אין פעולות במעשה בפועל ביז אין „בקרב הארץ" ובפרט דורך גיין „בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו"^ו.

ולכל לראש — קען מען אַרויסנעמען הוראות בפועל פון שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש^ז. שמו פון דעם בעל יום ההילולא — „שניאור זלמן"^ח:

„שניאור" איז מרמז אויף דעם וואָס באַם אַלטן רבי'ן זיינען געווען „שני אור"^ט, אור דתורת הנגלה ואור דתורת270הנסתר^י, און ווי זיי ווערן איין זאַך, אין איין נאָמען און נאָכמער איין וואָרט („שניאור"). ואדרבה: לכל לראש זעט מען דעם נאָמען אַלס איין נאָמען, דערנאָך ערשט קומט מען ל"פירוש המילות", אַז דער איין נאָמען מיינט צוויי אור און ווי זיי ווערן פאַראיינציקט, ביז לאחדים ממש^יא, איין וואָרט.

און „זלמן" איז אותיות „לזמן"^יב, און אין ספירות — ספירת המלכות^יג, ובעבודת ה' — כח העשי'^יד.

ד.ה. אַז די ענינים וואָס מ'לערנט אין „שניאור" (בתורת הנגלה ותורת הנסתר), דאַרף מען אַראָפּברענגען אין מעשה בפועל, אין זמן (ומקום), בעוה"ז הגשמי.

ג. ובנוגע לפועל^טו:

יעדער איד, אנשים נשים וטף, זאָל אויסנוצן דעם שעת רצון פון כ"ד טבת, אָנהויבנדיק פון מוצאי כו' כ"ג אור לכ"ד טבת, אויך דעם כח וברכת שבת קודש (ולפני זה) — ד"שמות" — דנקראו „ע"ש גאולת ישראל^טז — אָנהויבנדיק פון מוסיף זיין אין דער עבודה פון דעם בעל יום ההילולא, כמרומז בשמו:

הוספה בלימוד התורה, תורת הנגלה ותורת הנסתר (תורת החסידות). ובמיוחד — אין דער תורה פון דעם בעל יום ההילולא (וואָס ביום זה שטייט בגלוי זיין מעשה ועבודה) — סיי בתורת הנגלה, שולחן ערוך שלו, און סיי בתורת החסידות: תניא קדישא^יז, מאמרי חסידות בתורה אור, בלקוטי תורה וכו'.

הוספה בעבודת התפלה — וואָס דער בעל ההילולא האָט מסדר און מחבר געווען סידור התפלה^יח השוה לכל נפש [כולל אויך לימוד מאמרי חסידות פון דעם בעל ההילולא בענין התפלה, אָנהויבנדיק פון דעם מאמר ד"ה הקול קול יעקב, וואָס איז געשטעלט^יט און געדרוקט בהקדמת הסידור שלו].

הוספה בנתינת צדקה וגמילות חסדים — כידוע דער גודל ההדגשה פון דעם בעל ההילולא בנוגע לצדקה, כמבואר בתניא (ח"א וח"ג), אין זיינע אגרות, געדרוקטע אין אגרת הקדש שלו הנדפס בספר התניא, און אין נאָך ערטער.

ואע"פ אַז צדקה אין אַן ענין כללי, לכאורה ניט פאַרבונדן מיט אַן איש מיוחד (משא"כ תורה — וואָס נקראת271על שמו^כ פון דעם בעל המאמר, ובנדו"ד — שו"ע של אדה"ז, ספר התניא של אדה"ז, סידור של אדה"ז) — געפינט מען בכ"מ אַז מ'פאַרבינדט אַ צדקה מיט אַן איש מסויים, ווי „צדקת רבינו מאיר בעל הנס", וכיו"ב^כא.

דערפאַר איז אויך כדאי, פאַרבינדן די הוספה בצדקה בכ"ד טבת — על שמו פון דעם בעל ההילולא לטובת המוסדות וואָס טוען זיין עבודה (און די עבודה פון רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו).

ויה"ר אַז די הוספה במעשינו ועבודתינו^כב, ובפרט צדקה המקרבת את הגאולה^כג — זאָל נאָכמער מקרב וממהר זיין די גאולה, והקיצו ורננו שוכני עפר^כד, ובעל ההילולא וכל הצדיקים בתוכם, ותיכף ומיד, ובתחלת הגאולה^כה.

וכל זה — מתוך שמחה^כו וטוב לבב.

272משיחות ש"פ שמות, כ"ג ט.

א. הקביעות דשבת מברכים חודש שבט בשנה זו היא — בש"ק פ' שמות כ"ג טבת:

ש"ק פ' שמות כ"ג טבת — שייך להסתלקות־הילולא דכ"ק אדמו"ר הזקן, כלשון הצ"צ^א אודות הסתלקותו של אדמו"ר הזקן „במוש"ק דשמות כ"ג אור לכ"ד טבת כחצות שעה י"א נשבה ארון הקודש מאור ישראל משיח ה'"^ב, שאינו מסתפק ב"אור לכ"ד טבת", אלא מוסיף (ומקדים) „במוש"ק דשמות" (ולא אור ליום א' דפ' וארא^ג), ויתירה מזה — „כ"ג (טבת)", שמזה מובן, שההסתלקות שייכת (גם) ל"מוש"ק^ד דשמות^ה כ"ג (טבת)". שבת, מבה"ח שבט ה'תשמ"ז

ובש"ק זה (בקביעות שנה זו) מברכים חודש שבט^ו — ראש החודש, הכולל כל ימי החודש^ז, כולל ובפרט הימים המיוחדים שבו, ובהם יום העשירי („העשירי יהי' קודש"^ח), יום ההסתלקות־הילולא דכ"ק מו"ח אדמו"ר, ממלא מקומו^ט של אדמו"ר הזקן, אשר, על ידו, ניתוסף עוד יותר, באורך ברוחב ובעומק^י, בכל עניני העבודה של אדמו"ר הזקן^יא.

ולכן, יש להתעכב בהתוועדות זו על ענינם המיוחד של בעלי ההילולא — כ"ק אדמו"ר הזקן, וממלא מקומו כ"ק מו"ח אדמו"ר,

— כדברי בעל ההילולא דכ"ד טבת בביאור העילוי דיום הילולא, ש"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו . . מתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה . . ופועל ישועות273בקרב^יב הארץ"^יג, אשר, בכל שנה ושנה „נזכרים ונעשים" כל הענינים כבפעם הראשונה, ואדרבה, באופן נעלה יותר^יד, היינו, שניתוסף עילוי גדול יותר אצל בעלי ההילולא^טו, ועי"ז נמשך גם לכל ההולכים בדרכיהם, „ילדיו מעשה ידיו בקרבו יקדישו שמו יתברך^טז . . כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו"^יז, ועד לכל ישראל, שהרי „הנשיא הוא הכל"^יח, ו"בתר רישא גופא אזיל"^יט —

על מנת להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהליכה בדרכיהם ואורחותיהם, „ילכו מחיל אל חיל"^כ, באופן ד"מעלין בקודש"^כא.

ג. ובהקדמה — שאצל בעלי ההילולא ישנו ריבוי הכי מופלג דענינים עיקריים כו', אבל, אין (להתחיל) לדבר אודות ריבוי ענינים ביחד, כי אם, ע"ד ענין אחד, ובאיזה ענין להתחיל — ניתי ספר ונחזי, בתורתו של בעל ההילולא, ובענין השייך וקשור לפרשת השבוע, פ' שמות:

בספר התניא, בהתחלת שער היחוד והאמונה^כב, מבאר אדמו"ר הזקן א' התורות העיקריות של הבעש"ט, בענין ה"שמות" — ענין הקשור עם פרשת השבוע, „ואלה שמות בני ישראל" — ש"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש הוא כלי לחיות כו' לברוא יש מאין ולהחיותו כו'".

ובהתאם לכך, יש להתעכב על ענינם של בעלי ההילולא המודגש בשמותיהם (שהרי השם מורה על מהות האדם כו')^כג, אשר, בענין זה יש מעלה נוספת, להיותו נראה בגלוי לכאו"א מישראל למגדול ועד קטן (ללא צורך בלימוד והתבוננות עמוקה כו'), ובמילא, גם הלימוד וההוראה הוא באופן הנראה בגלוי ושייך לכאו"א מישראל למגדול ועד קטן, כדלקמן.

ב. שמו של בעל ההילולא דכ"ד טבת — „שניאור זלמן"^כד:

„שניאור" — „שני אור"^כה, כפי שאמר274הבעש"ט^כו שאדמו"ר הזקן יאיר את העולם בשני האורות דתורת הנגלה ותורת הנסתר (ועל שם זה נקרא — „מנהג ופשט הדבר בכל ישראל"^כז — „בעל התניא והשולחן ערוך"), ובזה גופא — כפי שמתחברים ונעשים שם אחד^כח, „שניאור" (ואדרבה — במבט ראשון רואים שם אחד (ויתירה מזה — תיבה אחת), ורק אח"כ מעיינים ב"פירוש המלות", שישנם „שני אור", שבזה מודגש יותר שהחיבור הוא באופן שנעשים לאחדים ממש^כט), להורות על החיבור דנגלה ונסתר דתורה שנעשים לאחדים ממש, כולל — שנסתר דתורה יהי' באופן של הבנה והשגה, „יתפרנסון"^ל, ע"י תורת חסידות חב"ד שנתייסדה ע"י אדמו"ר הזקן.

ו"זלמן" — אותיות „לזמן"^לא, היינו, שהגילוי ד"שני אור", כפי שמתחברים ונעשים לאחדים ממש, „שניאור", הוא באופן שחודר למטה מטה עד לגדרי העולם — זמן (ומקום)^לב, היינו, שגם „מאיר" ו"אורי", שעש"ז נקרא „שניאור", שני אור, מאיר אורי. ובשה"ג שם מסיים „דשם שניאור קדמון . . דיש שם זה בעולם ורמוז בו שני המאורות מאיר אורי".

ד. וכל זה מודגש עוד יותר אצל ממלא מקומו, בעל ההילולא דעשירי בשבט, שעל ידו ניתוסף יותר בכל הענינים האמורים — כמודגש בשמו, „יוסף יצחק":

„יוסף" — ע"ש „יוסף ה' לי בן אחר"^לז, היינו, שגם מ"אחר" עושים „בן"^לח. ו"יצחק" — מלשון צחוק275ותענוג^לט.

ה. עפ"ז מובן, אשר, בעמדנו ביום הש"ק פ' שמות כ"^* ג טבת, ערב יום ההילולא דכ"ד טבת, שבו מתברך (חודש שבט, כולל ובמיוחד) יום ההילולא דעשירי בשבט — יש להוסיף ביתר שאת וביתר עז בענינם של בעלי ההילולא:

לכל לראש — הוספה בלימוד התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה (שנתגלתה בתורת חסידות חב"ד באופן של הבנה והשגה), ועד שמתחברים ונעשים לאחדים ממש, „שניאור", כולל — שלימוד תורת חסידות חב"ד הוא בשלימות ההבנה וההשגה, עד לענין התענוג.

והוספה מיוחדת — בלימוד תורתם של בעלי ההילולא, אשר, מכיון „שהכניסו" את עצמותם בתורתם (כשם שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה, „אנא נפשי כתבית יהבית"^מד, שהרי „צדיקים דומין לבוראן"^מה), הרי, ע"י לימוד תורתם מתקשרים עמהם כו'.

276ועוד ועיקר — הוספה בהפצת המעיינות חוצה^מו, שגם אלה הנמצאים ב"חוצה" (עד לחוצה שאין חוצה הימנו), ילמדו עמהם גם עניני תורת החסידות (נוסף על לימוד התורה בכלל, ובפרט הלימוד בענינים השייכים למעשה בפועל) באופן של הבנה והשגה, עד לשלימות ההבנה וההשגה (לפ"ע מעמדו ומצבו בהוה), באופן של תענוג.

ובהדגשה — שכל זה שייך לכל אחד ואחת^מז מישראל, למגדול ועד קטן, הן קטן בידיעות (עד ליהודי שבמעמד ומצב ד"אחר", כנ"ל), והן קטן בשנים^מח, שכן, גם לקטן בשנים יכולים להסביר ענינים דתורת החסידות, באותיות ובסגנון המתאימים לגילו, הבנתו והשגתו כו', כמודגש גם בכך שאדמו"ר הזקן גילה עניני החסידות גם ע"י סידור וחיבור סידור תפלה^מט, דבר השוה לכל נפש, ובסידור זה — ומתחיל מהקדמתו ומתחלתו.

ו. ובהמשך לזה — יש לעורר בכל מקום ומקום ע"ד שימת־לב מיוחדת בחינוך דקטנים, עד לקטני קטנים (ופשיטא גם בנוגע לגדולים):

מלבד ההשתדלות לחנכם בענינים של מעשה בפועל, החל מאמירת „מודה אני", נטילת ידים, ברכות וכו' — צריכה להיות שימת־לב מיוחדת גם בעניני דעות^נ, עניני מוסר, יראת ה' ואהבת ה' כו', ע"פ המבואר בספרים, כאמור, „על פי דרכו"^נא, באותיות ובסגנון המתאימים לקטנים^נב.

ולדוגמא, בנוגע לאמירת „מודה אני" — לבאר ולהסביר, שסדר היום של יהודי (כשיעור משנתו, אפילו לפני נט"י, בידים שלא ניטלו ונטהרו עדיין) מתחיל באמירת „מודה אני", הודאה להקב"ה („מלך חי וקיים") על החזרת נשמתו, ובאופן ד"מודה אני לפניך", שידע ש"שוכב לפני ממ"ה הקב"ה, כמ"ש הלא את השמים ואת הארץ אני מלא . . יזכור את ה' הנצב עליו כו'"^נג, אשר, כתוצאה מזה, מהסברה זו ואמירה זו — נעשית ההנהגה דכל היום ע"פ רצונו של הקב"ה.

ועד לתוכן הפנימי שבזה — ההודאה והביטול שמצד „פניך" דהנשמה, ה"אני" האמיתי דכאו"א מישראל^נד.

ז. והנה, כל האמור לעיל מודגש ביותר בשנה זו — הוספה וחידוש^נה גם277לגבי ש"ק פ' שמות כ"ד טבת דשנה שעברה^נו:

שנה זו היא שנת השמיטה — „שבת לה'"^נז, וגם התחלתה וראשיתה („ראש השנה", הכולל כל ימי השנה^ז) — ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת.

ובביאור הקשר והשייכות לבעל ההילולא דכ"ד טבת^נח — יש לומר:

שבת — הו"ע האור^נט, כדאיתא במדרש^ס „מזמור שיר ליום השבת שלא שמש בו אפלה, את מוצא בכל יום ויום כתיב ויהי ערב ויהי בוקר, ובשבת לא כתיב בו ערב . . שלושים ושש שעות הי' יום".

וע"פ הביאור דבעל ההילולא בד"ה ראו כי ה' נתן לכם השבת (בהתחלת ה"לקוטיתורה") בענין „כל עיסקא דשבתא כפול"^סא, „שתי שבתות"^סב — נמצא, שיום השבת, שענינו אור, הוא באופן ד"שני אור", כפי שמתחברים ונעשים למציאות אחת („שניאור"), יום השבת (שבת א').

ושמיטה, „ושבתה הארץ גו'", עליית המלכות^סג — קשור עם הענין ד"זלמן", אותיות „לזמן", כי^* , כללות ענין הזמן (והמקום) הוא ממדת מלכותו ית'^לב.

ח. ויש להוסיף, שבשנת השמיטה שהתחלתה בשבת מודגש יותר גילוי והמשכת אור החסידות („שניאור") עד למטה מטה („זלמן", לזמן):

מבואר בכ"מ^סד הענין והחילוק שבין שביעית לשבת, שהשביתה דשביעית אינה אלא מעבודת הארץ, והשביתה דשבת היא מכל המלאכות — שבשביעית נעשה העלי' דספירת המלכות (ארץ), ובשבת נעשה העלי' דכל הספירות.

ועפ"ז יש לומר, שבשנת השביעית שיו"ט של ר"ה (הכולל כל ימי השנה) חל בשבת — העלי' דספירת המלכות (מצד הענין דשביעית) היא (לא רק בספירת המלכות כפי שהיא בפ"ע, אלא) גם כפי שכלולה בכל הספירות (מצד התחלתה בשבת), ממלכות שבמלכות עד למלכות שבכתר.

וענינו בעבודת האדם — שכל עניני העבודה בכחות הגלויים, במדות ובמוחין כו', חדורים בענין הביטול וקב"ע (מלכות), ספי' המלכות.

כלומר: מחד גיסא — ישנם כל פרטי העבודה דכחות הגלויים, רגש שבלב והבנה והשגה שבמוח כו', אבל, ביחד עם זה, הרי, בכל עניני העבודה ניכר בגלוי ובהדגשה שעשייתם היא מצד ציווי המלך^סה, ענין הביטול וקב"ע.

וזהו הקשר עם הגילוי וההמשכה ד"שניאור" עד למטה מטה בגדרי הזמן, („זלמן" אותיות „לזמן") — כאמור לעיל (ס"ג) שהחיבור דנגלה ונסתר שבתורה והגילוי וההמשכה עד למטה מטה הוא278ע"י גילוי היחידה שבתורה, ודוגמתו בעבודת האדם — ענין הביטול וקב"ע, שבו מתגלה הביטול דעצם הנשמה, בחי' היחידה, שחודרת בכל פרטי העבודה, עד למטה מטה ביותר.

ומזה מובן, שבשנה זו יש להוסיף עוד יותר (מלבד הוספה מצד הציווי ד"מעלין בקודש") בנוגע ללימוד והפצת החסידות, כנ"ל בארוכה.

ט. ובנוגע לפועל:

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצל את ה"עת רצון" דכ"ד טבת (החל ממוש"ק דשמות כ"ג אור לכ"ד טבת)^סו כדי להוסיף:

(א) בלימוד התורה — בכלל, ובפרט בתורתו של בעל ההילולא, הן בתורת הנגלה — שולחן ערוך שלו, והן בתורת החסידות — תניא קדישא, מאמרי החסידות בתורה אור, בלקוטי תורה וכו',

(ב) בעבודת התפלה^סז — כמוזכר לעיל (ס"ה) ע"ד סידורו של אדמו"ר הזקן, כולל לימוד מאמריו בענין התפלה, ד"ה הקול קול יעקב (שנדפס בהקדמה לסידורו^סח), וכיו"ב,

(ג) בנתינת הצדקה — ע"פ המבואר בתניא^סט, וכן בכו"כ אגרות קודש שלו (כולל אלו שנדפסו בחלק אגרת הקודש שבספר התניא) גודל ההדגשה בנתינת הצדקה, ומה טוב — נתינה לצדקה לענין השייך לעבודות המיוחדות של בעל ההילולא (או הנקראים על שמם וכיו"ב^ע), לטובת המוסדות שעוסקים בעבודתו (ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו).

ונוסף לזה, להוסיף ולזרז („אין מזרזין אלא למזורזין"^עא) ע"ד ההכנות לעשירי בשבט (כמדובר לעיל בארוכה^עב), כולל — הבחינות אצל ה"רב" („עשה^עג לך רב"^עד), ג' בחינות, בחינה אחת בכל עשרה ימים (הבחינה הראשונה שהיתה בכ' טבת, יום ההילולא דהרמב"ם^עה, בר"ח שבט, עד לעשירי שבו, שמתברכים משבת זה), כדי „לבחון" עד כמה ניתוסף אצלו בעניני ההכנה לעשירי בשבט.

וכמו כן תוספת זירוז בנוגע לפעולות בקשר להקמת בתי תורה, בתי תפלה ובתי גמ"ח (כפי שחדורים באור דתורת חסידות חב"ד — בתי חב"ד), כולל — שגם ביתו (וחדרו) הפרטי דכאו"א מישראל נעשה בית תורה תפלה וגמ"ח, בית להשראת השכינה, כמ"ש^עו „ושכנתי279בתוכם", בתוך כל אחד ואחד^עז, ע"ד ובדוגמת השראת השכינה בביהמ"ק.

ויש לומר רמז לזה בפרשת השבוע: (א) „איש וביתו"^עח, בית כפשוטו ממש, נוסף על הפי' „משפחה", כולל ההוספה דפירוש התרגום „גבר ואנש ביתי'", היינו, שעי"ז ניתוסף גם אצל בני הבית („אנש ביתי'"), בנוגע למשכן ומקדש הרוחני שבלבם פנימה, עד להוספה ב"אנש ביתי'" כפשוטו. (ב) „ויעש להם בתים"^עט, „בתי'^פ כהונה לוי' ומלכות"^פא.

י. ויה"ר שע"י מעשינו ועבודתינו בכל הענינים האמורים, שתוכנם ונקודתם, הפצת המעיינות חוצה — נזכה לקיום הבטחתו של מלך המשיח להבעש"ט^פב שכאשר „יפוצו מעינותיך (דהבעש"ט) חוצה" אזי „אתי מר", דא מלכא משיחא^פג.

ויש לקשר גם ענין זה עם פרשת השבוע — „ואלה שמות בני ישראל", כדאיתא במדרש^פד ש"על שם גאולת ישראל נקראו כאן", ומסיים — „יוסף (שמו הראשון של בעל ההילולא דעשירי בשבט^פה), ע"ש שעתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל . . שנאמר^פו והי' ביום ההוא יוסיף וגו'".

וכמפורש בהפטרה (סיום וחותם הקריאה) — „הבאים ישרש יעקב (כדי ש)יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה"^פז, „והי' ביום ההוא גו' ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", „והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים"^פח.

ומזה באים להתחלת פ' וארא (שקורין עתה תיכף בזמן המנחה, רעוא דרעוין, דש"ק פ' שמות) — הגילוי ד"אני הוי'"^פט, באופן של ראי' („וארא")^צ, בביאת משיח280צדקנו^צא, שאז יהי' לימוד התורה באופן של ראי'^צב, עד לקיום היעוד^צג „ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר גו'".

ו"הקיצו ורננו שוכני עפר"^צד, ומשה ואהרן עמהם^צה, ובעלי ההילולא דכ"ד טבת ועשירי בשבט עמהם, וכל צדיקי ונשיאי ישראל עמהם^צו, וכולם יחדיו, ביחד עם כל בנ"י, יאמרו את ה"שירה העשירית"^צז, „אז ישיר משה ובני ישראל"^צח, „שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים כו'"^צט.

וכל זה — בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, ובמהרה בימינו ממש, „מיד הן נגאלין"^ק, תיכף ומיד ממש.