משיחות ש"פ ויגש ה'תשמ"ז

א. שבת פ' ויגש היא לאחרי ימי חנוכה, וביחד עם זה, יש לה קשר ושייכות לימי חנוכה^א —

הן כאשר הימים האחרונים (עד לסיום וחותם) דחנוכה הם בשבוע דפ' ויגש, אשר, העלי' והשלימות שלהם („ויכולו"^ב) היא בשבת פ' ויגש.

והן כאשר „זאת חנוכה" חל ביום השבת פ' מקץ (כקביעות שנה זו), שהרי המשכת הברכה דשבת פ' מקץ („מיני' מתברכין כולהו יומין"^ג) היא לא רק לששת ימי השבוע, אלא גם ליום השבת (פ' ויגש), ולאידך, העילוי והשלימות ד"ויכולו" שבשבת פ' ויגש היא לא רק ביחס לששת ימי המעשה, אלא גם ביחס ליום השבת פ' מקץ (כמדובר כמ"פ).

ואדרבה, בקביעות שנה זו ש"זאת חנוכה" חל ביום השבת מודגש יותר הקשר והשייכות לשבת פ' ויגש שלאח"ז — כי, נוסף על הקשר והשייכות דכל שבתות השנה מצד הענין ד"זכר למעשה בראשית", הצד השווה שבכל השבתות (דוגמת שבת בראשית)^ד, הרי, ב' שבתות הסמוכות זו לזו, בתוך שמונת ימים, מהוות (גם) המשך אחד, שתחלתו ביום השבת וסיומו ביום השבת^ה.

ב. והענין בזה:

מחד גיסא — נמצאים כבר לאחרי חנוכה, אשר, מכיון ש"כל יומא ויומא עביד עבידתי'"^ו, נסתיימה כבר ה"עבידתי'" דחנוכה (ובפשטות — שלאחרי „זאת חנוכה" אסור להדליק ולברך על נרות חנוכה, וכן בנוגע לקרוא בתורה הקריאה דחנוכה, אמירת הלל בכל יום, וכיו"ב), ומתחילה ה"עבידתי'" דהימים שלאח"ז.

אבל לאידך גיסא — מכיון שהלכה בתורה^ז „מעלין בקודש ו(עאכו"כ ש)אין מורידין"^ח, ומודגש במיוחד בחנוכה, שהרי הדלקת נר חנוכה היא כדעת ב"ה, „יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך218מוסיף והולך . . דמעלין בקודש ואין מורידין"^ט (ומודגש גם בשמו אשר יקראו לו, „חנוכה", ר"ת ח' נרות והלכה כבית הלל^י) — הרי, לא יתכן שתיכף לאחרי חנוכה תתחיל העבידתי' באופן של ירידה ח"ו (היפך גם דההלכה ד"לא מורידין"), אלא אדרבה, בהכרח לומר שלאחרי חנוכה ניתוסף על זה עילוי יותר, „מעלין בקודש".

וענין זה מודגש בפרשת השבוע שלאחרי חנוכה, פ' ויגש (ובפרט בשבת פ' ויגש, שאז קורין בציבור את כל הפרשה כולה, ביחד עם ההפטרה, ובברכות לפני' ולאחרי') — אשר, ע"פ המבואר בפנימיות התורה כפי שנתבאר בתורת חסידות חב"ד [ב"תורה אור", „תורת חיים" ו"אור התורה"^יא, דרושים של אדמו"ר הזקן (תו"א), אדמו"ר האמצעי (תו"ח) והצ"צ (אוה"ת), ג' האבות דתורת חסידות חב"ד (כנגד חכמה בינה דעת^יב), וכן בדרושי רבותינו נשיאינו שלאח"ז, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו], מובן, שפ' ויגש היא באופן ד"מעלין בקודש" לגבי הפרשה שקורין בחנוכה, פרשת הנשיאים, כדלקמן.

ג. תוכן הקריאה דחנוכה בפרשת הנשיאים היא — חנוכת המזבח והמשכן.

וכמה פרטים בזה — באופן של עילוי והוספה, „מעלין בקודש", ומהם:

ביום ראשון דחנוכה קורין בתורה אודות התכללות כל הנשיאים ביחד — „ויקריבו נשיאי ישראל . . ויביאו את קרבנם לפני ה'"^יג, „ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח"^יד, „כאילו כולם הקריבו ביום ראשון"^טו.

ד. אמנם, כל העילוי והשלימות דחנוכה היא — בנוגע לחנוכת המשכן, ולאחרי זה ישנו ענין נעלה יותר, „מעלין בקודש" — בית המקדש.

וענין זה מרומז בפ' ויגש — ע"פ המבואר בפנימיות התורה, תורת החסידות:

דרושי החסידות (בתו"א וכו') דפ' ויגש — התחלתם בענין (ובקרא) ד"קורות בתינו ארזים וגו'"^כח, בביאור עניני (ומעלת) ביהמ"ק (לגבי המשכן)^כט.

ה. וביאור הקשר לפ' ויגש, „ויגש אליו יהודה":

יוסף ויהודה הם בדוגמת המשכן ומקדש, צומח ודומם, „יוסף לשון תוספת וריבוי . . הוא ענין בחי' צומח . . ויהודה הוא בחי' ארץ, מלכות דאצילות, שהיא בחי' (ותעמוד) הדומם דאצי', ולכן יהודה לשון הודאה ובטול, שהדומם יש בו בחי' הביטול ביותר"^מג.

ולכן, בזמן הזה, יוסף הוא למעלה מיהודה (צומח למעלה מדומם), ולכן „ויגש אליו יהודה", שיהודה נגש ליוסף כדי לקבל השפעה כו', „אבל לע"ל יתעלה יהודה להיות למעלה מבחי' יוסף".

וכמודגש גם בהפטרה (סיום וחותם הקריאה) דפ' ויגש — „קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו וקרב אותם אחד (הראשון) אל אחד (השני) גו' הנה אני לוקח את עץ יוסף גו' ונתתי אותם עליו (למעלה ממנו) את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד גו' ועבדי דוד מלך עליהם"^מד, עד „ודוד עבדי נשיא להם לעולם"^מה.

ו. עפ"ז יל"פ העילוי דפ' ויגש לגבי הקריאה דחנוכה — „מעלין בקודש":

בקריאה דחנוכה מדובר אודות חנוכת המשכן, ואילו פ' ויגש קשורה עם השלימות דביהמ"ק,

כי תורה בפירושה (תושבע"פ) ניתנה^מו: „קורות בתינו ארזים גו'" (שהובא ונתבאר בהתחלת דרושי החסידות דפ' ויגש).

ובזה גופא (נוסף לכך שמעלת המקדש לגבי המשכן היא להיותו „מעין עוה"ב מה שיהי' באלף השביעי כשיהי' מנוחה לחיי העולמים") — בית המקדש דלעת"ל, כי:

כיון שנמצאים בזמן הגלות לאחרי חורבן בית ראשון ובית שני, הרי, מובן וגם פשוט, שהמדובר אודות ביהמ"ק222דלעתיד^מז, כאשר „ודוד עבדי נשיא להם לעולם", שאז יבנה ביהמ"ק השלישי, שהוא נעלה יותר מבית ראשון, וגם מבית שני,

[אף שנאמר בו „גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"^מח, דקאי על בית שני^מט, שהי' גדול מבית ראשון בבנין, וגם בשנים (כי ב"ר עמד ת"י שנים, וב"ש עמד ת"כ שנים^נ), הרי י"א דקאי על ביהמ"ק דלעת"ל^נא],

עד לעילוי שבאין־ערוך לגמרי, שיהי' בו „להצדיק" את החורבן דבית ראשון ובית שני, ירידה מבהילה — צורך עלי' מבהילה (למעליותא): כדי לבוא לתכלית העילוי דבית שלישי!

ונוסף לזה, המשך הכתוב „רהיטנו ברותים" קאי מלכתחילה על ביהמ"ק דלעת"ל, כפירוש התרגום.

וכל זה מודגש יותר בהפטרה דפ' ויגש, שהיא סיום וחותם^נב („הכל הולך אחר החיתום"^נג) דפ' ויגש — שבה מדובר אודות המעמד ומצב דלעת"ל, עד „ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

ז. המורם מכל האמור לעיל:

לאחרי סיום ימי חנוכה, כל עניני העבודה דחנוכה, כולל קריאת התורה דימי חנוכה, הן אצל העולה לתורה ומברך, והן אצל השומעים, „שומע כעונה"^נד, ואדרבה, „גדול העונה אמן יותר מן המברך", בדוגמת נצחון המלחמה ע"י הגבורים^נה — הנה, בבוא יום א' דפ' ויגש, ועאכו"כ ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב^נו (ועד"ז ביום הששי שנאמר בו „טוב" ב"פ^נז), עד לתכלית השלימות דפ' ויגש ביום השבת, אזי מתחיל זמן (ובמילא — נמשך גם בבחי' המקום^נח) חדש, השייך לביהמ"ק העתיד וגאולה העתידה, ע"י „ודוד עבדי נשיא להם לעולם", דוד מלכא משיחא.

ח. ולכן:

יש להכריז ולפרסם שבימינו אלה נמצאים אנו בזמן (ומקום) מיוחד, אשר, לא נותר בו אלא ענין אחד ויחיד — וחייב אדם לומר בלשון רבו^פד, כלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר^פה עמדו הכן כולכם, לבנין ביהמ"ק העתיד בביאת דוד מלכא משיחא

ובמילא, על כאו"א מישראל, מוטלת השליחות להביא ולגלות את ביהמ"ק העתיד — ש"בנוי ומשוכלל" בשמים, וצריך רק לירד ולהתגלות למטה^פו — תיכף ומיד ממש.

וכאמור, ענין זה שייך לכאו"א מישראל, אנשים נשים וטף, „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"^פז, מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים, ללא כל חילוקי עדות חוגים ומפלגות כו', שכן, אין זה ענין השייך לסוג או נוסח כו' מסוים, כי אם, ענין השייך לכאו"א מישראל, כל העשר סוגים ד"ראשיכם שבטיכם גו' טפכם נשיכם גו' מחוטב עציך ועד שואב מימיך"^פח, שהרי הדברים האמורים לעיל מיוסדים ונעתקים מהמפורש בתורה, תושב"כ ותושבע"פ, באופן המובן ושייך לכאו"א מישראל.

ובלשון הכתוב^פט — בא' ההפטרות, אשר, כללות ענין ההפטרה קשור עם גזירות הגלות^צ — „עם זו יצרתי לי (למען^צא) תהלתי יספרו", היינו, שענינו דכאו"א מישראל (כולל גם זה אשר „בשם ישראל יכונה"^צב, כהמשך הפטרה225הנ"ל) לספר תהלותיו של הקב"ה, עד לתהלה עיקרית — „כי גאל ה' יעקב גו'"^צג (כסיום וחותם ההפטרה הנ"ל).

ט. ונקודת הדברים — באותיות פשוטות ומובנות לכאו"א מישראל ממש:

הענין ד"מעלין בקודש" — מובן ופשוט לכל, ולא עוד, אלא שגם מצד טבע הבריאה ישנו וצריך להיות ענין של צמיחה וגידול, לא רק בישראל, אלא גם אצל אוה"ע, ואפילו אצל בעי־חיים, ואפילו בסוג הצומח (עד לסוג הדומם שגם בו יש בחי' צומח שבדומם^צד), ובמילא, מבין כאו"א, גם קטן שבקטנים^צה, שבעניני קדושה צריך בודאי להיות עילוי והוספה, „מעלין בקודש".

ובמילא, מובן בפשטות לכאו"א שלא יתכן שלאחרי ימי חנוכה יהי' ענין של ירידה ח"ו, אלא אדרבה, „מעלין בקודש" (הוראה שלוקחים ובהדגשה מימי חנוכה, כנ"ל ס"ב), ובפשטות — שהענין דחנוכה קשור עם חנוכת המשכן, ולאחרי זה באים לחנוכה עליונה יותר, ואין עליון מזה אלא חנוכת ביהמ"ק.

ובפרט ע"פ המבואר בפנימיות התורה, תורת החסידות, הקשר והשייכות דפ' ויגש ל"קורות בתינו ארזים וגו'", כנ"ל בארוכה.

ופשיטא, שכאשר מדברים אודות ביהמ"ק בגלותנו זה האחרון — אין הכוונה לבית ראשון ובית שני, כי אם, לבית שלישי, אשר, בית זה בהכרח שיהי' באין ־ערוך אפילו ביחס לבית שני, „גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", שכן, בשביל העילוי דבית שני, היתה „מספיקה" הירידה דחורבן בית ראשון וגלות במשך שבעים שנה, ובמילא פשוט, אשר חורבן בית שני וגלות במשך למעלה מאלף ותשע מאות שנה . . . אפשרי להיות אך ורק בשביל עילוי שבאין־ערוך לגמרי^צו!

ואם בזמן הגמרא — כבר „כלו כל הקיצין"^צז, ומאז „עבר^צח קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו" . . . עאכו"כ לאחרי החושך כפול ומכופל דעקבות משיחא.

ולכאורה צ"ל דהסיבה להמשך אריכות הגלות היא — כדי שיתוסף עוד יותר ביציאה ב"רכוש גדול"^צט (כפי שמצינו בגלות מצרים (שגאולתנו היא כימי צאתך מארץ מצרים^ק), „שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם"^קא), אמנם, בימינו אלה לא שייך עוד סיבה זו — שהרי ישנו כבר גם ה"רכוש גדול", ריבוי הכי מופלג דתורה ומצוות שקיימו בנ"י במשך כל הדורות,

226ובפרט לאחרי גילוי פנימיות התורה ובאופן דהפצה, בחכמה בינה (וגם) דעת, הרי כמחז"ל^קב „דעה קנית מה חסרת".

[וזה שיכול להיות עוד יותר — הרי מכיון ש"ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים"^קג, באופן דאיןסף, לא יוכלו לעולם להגיע לתכלית וסוף הענין, ואילו כל מה שיכולים להשיג — הרי ע"פ חזקת כשרות דבנ"י, השיגו כבר; ואדרבה, בכדי שיתוסף עוד יותר בעבודתם ורכושם של ישראל — ה"ז ע"י שתבוא תיכף הגאולה האמיתית והשלימה, שאז תהי' עבודתם של ישראל בתכלית השלימות, „כמצות רצונך"^קד].

ואולי הסיבה להמשך הגלות עוד רגע אחד, היא — מפני ש"הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים"^קה („ועמך כולים צדיקים"^קו), שיתפללו ויבקשו וידרשו ויתבעו מהקב"ה על אריכות הגלות, „עד מתי" . . . וידרשו ויתבעו^קז שתבוא הגאולה תיכף ומיד, „את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קוינו כל היום", ובשבתות וימים טובים — „ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", וכיו"ב, ואז, מיד ה וא בא!!

אבל גם תפלה צ"ל ושלימתה „כמצות רצונך" — תיכף לאחרי הגאולה, מנוחת הנפש שאפ"ל כוונה כדרוש, שכוונה עיקר בתפלה^קח.

י. אמנם, ע"פ האמור שנמצאים אנו בתקופה שכל ענינה הוא „עמדו הכן כולכם" לבנין ביהמ"ק השלישי וגאולה האמיתית והשלימה — יכול מישהו לחשוב, שבמצב זה אין צורך בענין של עבודה, כי אם, „לארוז את החבילות" . . . ולהמתין לביאת המשיח.

על כך באה ההוראה משיעור חומש דיום זה, יום השבת — משביעי עד סיום וחותם פ' ויגש:

ובהקדים — דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר^קט אודות הלימוד מהמסעות דבנ"י בהיותם במדבר („מדבר העמים", דוגמת ענין הגלות^קי), שנאמר בהם „על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו"^קיא, „כמאן דקביע להו דמי"^קיב, ולכן, גם כאשר חנו לזמן קצר בלבד (לא רק למשך זמן הכי ארוך, כהחני' ב"קדש", י"ט שנה, „כימים אשר ישבתם בשאר המסעות"^קיג, אלא אפילו לזמן קצר וביותר), עד ל"ימים מספר"^קיד, ועד לזמן הכי קצר, „מערב עד בוקר"^קטו — היתה חנייתם באופן של קביעות, כולל הקמת המשכן והעבודות בו (אע"פ שמיד למחרתו הוצרכו לפרקו כו').

227ועד"ז בנוגע לענין הגלות — שגם כאשר נמצאים בגלות לזמן קצר, עוד רגע אחד בלבד (כי ברגע שלאח"ז בא משיח צדקנו), הרי, גם רגע זה צריך להיות באופן של קביעות, ובמילא, יש „להכניס" ולמלאות רגע זה בכל עניני העבודה דתומ"צ, בכל הפרטים ופרטי פרטים (הקמת המשכן, עבודה הרוחנית).

וענין זה מודגש בשיעור חומש היומי — „ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץ גו'"^קטז, ועד לסיום וחותם הסדרה, „וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד":

גם כאשר נמצאים בגלות (ארץ מצרים)^קיז למשך זמן קצר בלבד, אזי „ויושב יוסף^קיח את אביו ואת אחיו גו' בארץ מצרים", באופן של ישיבה, „לישב בשלוה"^קיט, ולא עוד, אלא שהישיבה היא „במיטב הארץ",

ובאופן ד"ויאחזו בה", „לשון אחוזה"^קכ, עד ש"ויפרו וירבו", הן כפשוטו, והן בעבודה הרוחנית, לקרב עוד יהודי ועוד יהודי כו' לתומ"צ^קכא, „כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו"^קכב.

ובזה גופא — באופן ד"מאד", למעלה ממדידה והגבלה^קכג.

[ומזה באים תיכף ומיד ל"ויחי יעקב228בארץ מצרים שבע עשרה שנה"^קכד (שהרי „פרשה זו סתומה"^קכה, היינו, שאין הפסק בין סיום פ' ויגש להתחלת פ' ויחי, כ"א המוכרח, אות אחת^קכו), היינו שגם בארץ מצרים נעשה הענין ד"ויחי יעקב", עד למבחר שנותיו^קכז, י"ז בגימטריא „טוב" (כידוע ביאור ומענה אדמו"ר הזקן להצ"צ בזה^קכח), ועד לסיום וחותם פ' ויחי — „פקוד יפקוד אלקים אתכם"^קכט].

כלומר, אע"פ שבפ' ויגש מודגש ענין הגאולה ומקדש העתיד, כנ"ל בארוכה, הרי, ביחד עם זה, כל זמן שנמצאים עדיין בזמן הגלות, אפילו רגע אחד בלבד, הרי זה באופן של קביעות („וישב ישראל גו'"), ובמילא, צריכה להיות העבודה בכל הפרטים ופרטי פרטים; אלא, שהעבודה בכל פרט ופרט צריכה להיות חדורה בנקודה הפנימית — שעי"ז גם ממשיכים ומגלים את מקדש העתיד^קל.

ולהעיר: עבודה כזו היא באופן דחיבור הפכים^קלא, שכן, מחד גיסא, יש כאן תנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, הכוסף והתשוקה והגעגועים כו' למקדש העתיד וגאולה האמיתית והשלימה, ולאידך גיסא, נעשית העבודה בכל ענין לפרטיו וכמדיוק בשו"ע, בתכלית המדידה וההגבלה (ע"ד האמור לעיל^קלב בענין „להגיד שבחו של אהרן שלא שינה"^קלג). אבל אעפ"כ, הרי „איני מבקש כו' אלא לפי כחן"^קלד, היינו, כשם שהקב"ה הוא „נמנע הנמנעות"^קלה, כמו כן נעשית גם עבודתו של יהודי באופן ד"נמנע הנמנעות", חיבור הפכים.

יא. ויש להוסיף, שעבודה זו צריכה להתבטא במיוחד בענינים שבהם מודגש הקשר והשייכות לביהמ"ק:

הקמת „מקדש מעט"^קלו, בתי תורה תפלה וגמ"ח שזהו גם מטרתם ותפקידם של „בתי־חב"ד", בכל מקום ומקום,

כולל שגם בית דירה הפרטי דכאו"א מישראל (ובבית גופא כל חדר וחדר, וכל החפצים שבחדר, מטה שולחן כסא ומנורה^קלז), נעשה בית תורה, תפלה וגמ"ח, „בית־חב"ד", בית שבו שורה השכינה, „ושכנתי בתוכם"^קלח,

229ובהדגשה, שענין זה שייך הן לגדולים והן לקטנים (ואדרבה — אצל קטנים הרי זה ביתר תמימות והתלהבות כו', ועי"ז פועלים גם על הגדולים, בבחינת „והשיב לב אבות על בנים", „על ידי בנים"^קלט), כמדובר בארוכה בהתוועדויות שלפנ"ז.

יב. ובענין זה — ישנה הצעה נוספת:

כשם שב"בית חב"ד" המרכזי (בכל מקום) עורכים ביומין זכאין התוועדויות חסידיות, כולל סעודה כפשוטה, כדי שיתוסף גם העילוי ד"גדולה לגימה שמקרבת"^קמ — יש לכ"א להשתדל שמפעם לפעם תערך התוועדות חסידית גם ב"בית־חב"ד" הפרטי, בדירתו הפרטית^קמא.

ובפרט — כאשר חוזרים מ"בית חב"ד הכללי בד' אמותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שממנו הפיץ את המעיינות בכל קצוי תבל במשך עשר שנים האחרונות בחיים חיותו בעלמא דין, ובאופן דפעולה נמשכת דוקא, הרי, נוסף על הנהוג מכבר לערוך התוועדות חסידית בביהכ"נ וביהמ"ד, בית חב"ד המרכזי, ישתדל כאו"א לערוך התוועדות חסידית גם בביתו הפרטי, „ולחזור" (מה טוב — בעצמו, ועכ"פ — להזמין מישהו שיכול לחזור) מתורתו של נשיא דורנו, שזכה ללמוד בעצמו ולשמוע בהיותו בד' אמות אלו.

ויה"ר שע"י מעשינו ועבודתינו בכל הענינים הקשורים עם ביהמ"ק, הרי, מההבטחה ד"אמר הקב"ה . . אני מעלה עליהם כאילו הן עוסקין בבנין הבית"^קמב, נזכה תיכף ומיד לבנין הבית כפשוטו ממש, „קורות בתינו ארזים רהיטנו ברותים", בנין ביהמ"ק העתיד להבנות בימיו של מלך המשיח, „ועבדי^* דוד נשיא להם לעולם", ש"ילחם מלחמות ה' וינצח" ו"יבנה מקדש במקומו"^קמג, במהרה בימינו ממש.