משיחות ש"פ וישלח, ח"י כסלו ה'תשמ"ז

א. ביום הש"ק זה — שבת שלפני י"ט כסלו, ויתירה מזה, ערב י"ט כסלו — מודגש הקשר והשייכות לי"ט כסלו:

ענינו של יום השבת — „מיני' מתברכין כולהו יומין"^א, היינו, שיום השבת ממשיך ברכה לכל ימי השבוע שלאחריו.

ומובן, שהמשכת הברכה מיום השבת אינה רק מפני החסרון דימי החול, שלכן, זקוקים הם להמשכת הברכה מיום השבת, אלא גם כאשר ימי החול הם שלמים, ויתירה מזה, ימים נעלים, „יומין זכאין"^ב, ימי סגולה — מקבלים הם תוספת ברכה והמשכה מיום השבת.

ובנדו"ד: נוסף על גודל העילוי די"ט כסלו, יום סגולה^ג, חג הגאולה של אדמו"ר הזקן, „ראש השנה לחסידות"^ד, „חג החגים"^ה — נמשך בו תוספת ברכה מיום השבת שלפניו.

ומזה מובן גודל מעלת שבת זה — שבכחו לברך^ו גם את י"ט כסלו, היינו, לפעול תוספת ברכה והמשכה בעניני י"ט כסלו.

ב. ונוסף לזה, ישנו עילוי מיוחד בקביעות שנה זו — שיום השבת הוא ערב י"ט כסלו:

הקשר והשייכות דב' ענינים מודגש יותר כאשר באים בסמיכות זה לזה, ללא כל הפסק ביניהם. ובנדו"ד, שההשפעה דיום השבת על ימי השבוע („מיני' מתברכין") מודגשת יותר ביום הסמוך לשבת, יום ראשון, מוצאי שבת — י"ט כסלו, אשר, יום השבת הוא ה"ערב" שלו.

וכפי שמצינו בהלכה — בנוגע לאמירת „צדקתך צדק" במנחת שבת, שכאשר יום ראשון הוא יום מיוחד שאין אומרים בו תחנון, ברובם ככולם אין אומרים צו"צ במנחת שבת, להיותו „ערב" דיום שאין אומרים בו תחנון^ז. ומזה מובן גם הקשר והשייכות ביניהם מצד פנימיות הענינים — פנימיות התורה, נשמתא דאורייתא^ח.

וביום השבת גופא — מודגש הדבר ביותר בזמן הכי סמוך לי"ט כסלו, הזמן שבו מתקיימת ההתוועדות — יום השבת לאחרי חצות, זמן המנחה, רעוא דרעוין^ט, קרוב לסיומו וחותמו של יום השבת („הכל הולך אחר החיתום"^י).

ג. ולכן, בעמדנו ביום השבת שלפני י"ט כסלו, ערב י"ט כסלו, ובפרט בזמן738המנחה, רעוא דרעוין, שבו מודגשת ביותר המשכת הברכה מיום השבת לי"ט כסלו — הרי זה הזמן המתאים להתבונן בקשר והשייכות דיום השבת לי"ט כסלו, כולל — כדי שעי"ז יתוסף בכל עניני העבודה די"ט כסלו במעשה בפועל, „המעשה הוא העיקר"^יא.

והנה, הקשר והשייכות דיום השבת לי"ט כסלו — יש למצוא בפרשת השבוע^יב, כתורת אדמו"ר הזקן^יג, בעל השמחה והגאולה, שצריכים „לחיות עם הזמן", עם הפרשה בתורה שקורין באותו זמן, ובנדו"ד, פ' וישלח^יד.

ובהקדמה — שבפרשת השבוע בכללותה (וכן בשיעור דיום השבת^טו) ישנם כו"כ ענינים השייכים לי"ט כסלו^טז, אמנם, לכל לראש יש להתעכב על ענין כללי השייך לכל הפרשה כולה — שמה של הפרשה^יז, „וישלח", כדלקמן.

ד. ביאור הקשר והשייכות ד"וישלח" לי"ט כסלו:

ידוע^יח שבגאולתו של אדמו"ר הזקן בי"ט כסלו התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", היינו, שהמעיינות דפנימיות התורה (לא רק מי המעיינות, אלא המעיינות עצמם) באים באופן של הפצה עד למקום ה"חוצה^יט".

ועפ"ז מובן הקשר לשמה של הפרשה, „וישלח", ענין השליחות — כי, שלימות הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" הוא עי"ז ש"וישלח יעקב מלאכים גו' ארצה שעיר שדה אדום"^כ:

יעקב — „נשמתו . . כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם", „נשמת ישראל סבא הכלולה מכל הנשמות"^כא, שזהו ענינו של נשיא הדור, „נשיא" ר"ת ניצוצו של יעקב אבינו^כב, „בחי' ראש ומוח"^כג הכולל את כל הדור, „הנשיא הוא הכל"^כד.

739וי"ל דזהו הפירוש הפנימי ד"וישלח יעקב מלאכים גו' ארצה שעיר שדה אדום" — שנשיא הדור שולח שלוחים (מלאכים) לכל מקום ומקום, עד למקום הכי תחתון, „ארצה שעיר שדה אדום", כדי להפיץ תורה ויהדות, „דבר הוי' זו הלכה"^כה, עד המעיינות דפנימיות התורה, גם במקום ה"חוצה", כולל „חוצה" שאין מחוץ הימנו, „ארצה שעיר שדה אדום".

וכאשר ממלאים את השליחות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה — אזי „ויבוא יעקב שלם"^כו, „שלם בגופו . . שלם בממונו . . שלם בתורתו"^כז, הן השלימות בנוגע לעצמו, והן השלימות בנוגע לפעולה עם הזולת, עד ל"חוצה" שאין מחוץ הימנו, שלימות הבירור ד„ארצה שעיר שדה אדום", שאז נעשה הענין ד"אבוא אל אדוני שעירה"^כח, „בימי^כט המשיח, שנאמר^ל ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", ואז, „וישב יעקב בארץ מגורי אביו"^לא (כפי שמתחילים לקרוא במנחת שבת פ' וישלח), דמכיון שכבר נשלמו כל הבירורים, אזי מתקיימת הבקשה „לישב בשלוה"^לב, „בשובה ונחת תושעון"^לג.

וגם בענין זה מודגש הקשר עם הפצת המעיינות חוצה — כידוע^לד מענה מלך המשיח לבעש"ט על שאלתו אימת אתי מר, לכשיפוצו מעינותיך חוצה, היינו, שע"י הפצת המעיינות חוצה פועלים ביאת משיח צדקנו.

וזוהי ההוראה דפ' וישלח בקשר ובשייכות לי"ט כסלו — שכאו"א צריך להיות „שליח" של נשיא הדור, לעסוק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, אשר, עי"ז משלימים את כל הבירורים, ואז, „ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", עד לסיום הכתוב — „והיתה לה' המלוכה".

ה. ביאור הדברים — בפרטיות יותר:

ב"וישלח" — ישנם ב' קצוות: מחד גיסא — המושג של שליחות הוא באופן ששולח אחר, ואילו הוא בעצמו אינו הולך למקום השליחות; אבל, לאידך גיסא, הרי „שלוחו של אדם כמותו^לה", ויתירה מזה — כמותו דהמשלח ממש^לו, היינו, שע"י השליחות בא גם המשלח במקום השליחות.

וכפשטות הסיפור דפרשת השבוע — שסוכ"ס בא גם יעקב בעצמו, אלא, שענין זה הי' צריך להיות לאחרי הקדמת פעולת השלוחים (מכיון שיעקב עצמו הי' צריך להשאר עם נשיו וילדיו כו'), אשר, על ידם נתאפשר בואו של יעקב ובאופן נעלה יותר, ובלשון הכתוב^לז — „כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו גו'".

740ועד"ז מובן גם בנוגע לשליחות של נשיא הדור:

נשיא הדור אינו הולך בעצמו לכל מקום ומקום, עד לקצוי תבל, אלא שולח שלוחים שיעסקו בהפצת התורה והיהדות והמעיינות בכל העולם כולו, עד לפנה נדחת בקצוי תבל, חוצה שאין מחוץ הימנו, בבחינת „ארצה שעיר שדה אדום".

אמנם, מכיון ש"שלוחו של אדם כמותו", כמותו דהמשלח ממש, נמצא, שבאמצעותו של השליח, בא גם המשלח בכל מקום ומקום,

— ובפרט בנוגע לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אשר, לאחרי הסתלקותו „אשתכח בכולהו עלמין (גם בעוה"ז) יתיר מבחיוהי"^לח, מכיון שאינו מוגבל „בתוך כלי ולבוש . . מקום גשמי . . בחי' נפש הקשורה בגופו כו'"^לט —

וסוכ"ס בא המשלח עצמו ממש (נוסף לכך שהשליח הוא כמותו דהמשלח ממש) — כאמור, שהמעיינות עצמם (ובמילא, גם בעלי המעיינות^מ, נשיאי הדור, שהכניסו את עצמותם בתורתם^מא) באים במקום ה"חוצה", עד למשלח האמיתי, שלוחו של אדם העליון^מב כמותו^מג (שהרי ענינו של נשיא הדור הוא — „אנכי עומד בין ה' וביניכם"^מד) — שהעולם כולו נעשה דירה למהותו ועצמותו ית'^מה, בדוגמת הדירה שבה מתגלה הדר בה בכל עצמותו^מו.

ו. אמנם, האמור לעיל הוא בנוגע למשלח, שהוא עושה את הפעולה ד„וישלח", לשלוח שלוחים, ובאופן שבא עמהם כו', כנ"ל בארוכה; ונוסף לזה, יש הוראה מהענין ד"וישלח" גם בנוגע לעבודתו של השליח (נוסף על כללות הענין שצריך להיות שלוחים), שעבודתו צריכה להיות (גם) באופן ד"וישלח".

ז. והביאור בזה:

לכל לראש — צריך לשלוח את עצמו, כלומר, נוסף לכך שמוסר את עצמו להיות שלוחו של נשיא הדור, הרי, עבודת השליחות עצמה היא באופן ששולח את עצמו, היינו, שיוצא מעצמו („ער גייט אַרויס פון זיך"), „לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך"^נב, לצאת מטבעו ורגילותו כו'^נג, ובפשטות, שפעולות השליח הם באופן שכופה את עצמו לשנות טבעו ורגילותו כו', בהתאם לרצון המשלח בכל הפרטים ופרטי פרטים.

ובפרטיות יותר — השליחות דכחות הנפש, היינו, שהכחות שלמעלה מהשכל, כח האמונה כו', יושלחו ויומשכו ויחדרו בפנימיות בכח השכל, ומכח השכל — יומשך גם במדות שבלב, וממדות שבלב — למעשה בפועל, עד להתעסקות עם הזולת כו', שזהו תוכן הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"^נד בנוגע לעצמו, בכל דרגא ודרגא לפי ענינה.

וכל זה — באופן דשינוי טבעו ורגילותו, היינו, שגם כאשר טבעו להיות מונח בשכליים עמוקים, מבלי להקדיש שימת־לב שכל השכלה תבוא גם במדות שבלב, עד למעשה בפועל, ועאכו"כ בנוגע לפעולה על הזולת, אשר, טבע החכמים העוסקים במושכלות שהזולת מפריע ומבלבל כו' — אינו מתחשב כלל בטבעו ורגילותו, בידעו, שצריך למלא את רצון המשלח.

ונמצא, שגם בנוגע לעצמו ישנם ב' הקצוות שבשליחות — ששולח מישהו אחר, לכאורה, והוא בעצמו אינו הולך, ולאידך, השליח הוא כמותו דהמשלח ממש, עד שהמשלח עצמו נמצא שם:

מכיון שהעבודה היא באופן דשינוי טבעו ורגילותו, היפך הרצון והתענוג שלו, היינו, שיוצא מעצמו — הרי, הוא בעצמו (הרצון והתענוג שלו) אינו נמצא כאן, לכאורה; אבל, לאחרי שמשנה טבעו ורגילותו כדי למלא את רצון המשלח, בא לדרגא נעלית יותר, שגם המשלח שבו (הרצון והתענוג) נמצא כאן, שכן, עבודת השליחות בכל פרט ופרט היא (לא רק בכח המעשה בלבד, כי אם) באופן שחודרת בכל כחות נפשו, שכל ומדות, עד לרצון ותענוג, היינו, שהרצון והתענוג שלו הוא — רצון ותענוג המשלח^נה, שכן, שלימות ענין742השליחות^נו הוא — שכל מציאותו של השליח אינה אלא מציאות המשלח^נז.

ח. ונוסף לזה, צריך להיות גם הענין ד"וישלח" כפשוטו — לשלח גם אחרים בשליחותו של נשיא הדור:

עבודתו של השליח במקום שליחותו צריכה להיות בריבוי גדול (בכמות ובאיכות) כל כך, עד שאינו יכול לעשות בעצמו את כל הפעולות שצריכים לעשות במקום זה, ובמילא, מוכרח לשלוח עוד שלוחים, „שליח עושה שליח"^נח, שגם הם יעסקו במילוי השליחות דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, הן במקום זה והן במקומות אחרים, בכל הסביבה כולה.

ועי"ז ממלא את עבודת השליחות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה בשלימותה — הן הענין ד"ויצא יעקב", לצאת לשליחות, והן הענין ד"וישלח יעקב", שגם הוא שולח שלוחים, כאמור, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לאחרים.

ועפ"ז מובן גם המשך הפרשיות שקורין בחודש כסלו (חודש הגאולה) — ויצא, וישלח, וישב — בהתאם לסדר העבודה דהפצת המעיינות חוצה (הנקודה הפנימית דחודש כסלו): „ויצא" — היציאה לעסוק בהפצת המעיינות חוצה, „וישלח" — התעסקות בהפצת המעיינות חוצה באופן שהוא לא רק שליח, אלא גם משלח (כנ"ל בארוכה), אשר, עי"ז באים ל"וישב", „וישב יעקב בארץ מגורי אביו", ישיבה בשלוה, ועד לשלימותה ולתמיד^נט743— לאחרי גמר כל הבירורים, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, מזרעו של פרץ (שלידתו — בפ' וישב^ס), ו"אלה תולדות פרץ . . וישי הוליד את דוד"^סא, דוד מלכא משיחא.

ט. ויש להוסיף עוד הוראה נפלאה בענין השליחות — שלמדים מפ' וישלח:

מבואר בדרושי חסידות^סב בענין „וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו גו'", ש"יעקב חשב שעשו נתברר כבר וחזר לשרשו הנעלה בחי' המקיפים דתהו שלפני התקון, לכך שלח מלאכים לפניו, לפניו ממש, דהיינו אל בחי' שלמעלה ממנו במדרגה . . בחי' מלכין קדמאין דתהו . . להודיעו שכבר נגמר ונשלם כל סדר התקון דאצי' בתכלית השלימות כו'", היינו, שיעקב הי' מוכן כבר לגאולה השלימה, „ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה".

י. ההוראה מכל האמור לעיל — בנוגע למעשה בפועל:

כללות (עיקר) הענין דהפצת המעיינות חוצה התחיל, כאמור, בגאולתו של אדמו"ר הזקן בי"ט כסלו, אבל, באופן של התחלה, ומדור לדור ניתוסף בזה עוד יותר ע"י רבותינו נשיאינו, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שעל ידו נעשית הפצת המעיינות חוצה בכל קצוי תבל ממש, עי"ז ששלח שלוחים כו', ובאופן דמוסיף והולך בשליחותו עד לימינו אלה — בכל מקום ומקום, עד לפנה הכי רחוקה בקצוי תבל.

ולכן, צו השעה — ע"פ הוראת נשיא דורנו, אשר, „גלה סודו אל עבדיו הנביאים"^עה — שכל אחד ואחת, איש ואשה, מאנשי ונשי הדור, ימסור את עצמו להיות „שלוחו" של נשיא הדור, לעסוק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה!

ו"איני מבקש כו' אלא לפי כחן"^עו, היינו, שלכל אחד ואחת מאנשי הדור ניתנו כל הכחות הדרושים לעבודת השליחות, ככל פרטי ההוראות דנשיא דורנו שנתבארו במאמריו ושיחותיו ומכתביו, ונתפרסמו בדפוס, הוראה לדורות^עז, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו^עח של כל אחד ואחת למסור את עצמו לעבודת השליחות, ואז, יצא מיד לעסוק בעבודת השליחות, מתוך שמחה ובטוב לבב, ובהצלחה רבה ומופלגה.

יא. ובנוגע לפועל:

יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהקמת (והרחבת) בתי חב"ד, בתי תורה תפלה וגמ"ח, בכל מקום ומקום — כהרמז בפרשתנו^עט: „ויבן לו בית", ומבואר בזהר^פ דקאי על ביהמ"ק השלישי, „ה' . . יבנה בית"^פא, „דא מלכא עילאה דאיהו בונה להאי ביתא תדיר כו'", בית נצחי, „כיעקב שקראו בית"^פב, וצ"ל הכנה לזה מעין זה — ב"מקדש מעט"^פג, בביהכנ"ס ובביהמ"ד, שזהו מטרת בתי חב"ד, בתי745תורה, תפלה וגמ"ח (כמדובר בארוכה כמ"פ).

ובמיוחד בנוגע לענינים שהזמן גרמא — (א) עריכת התוועדויות דחג הגאולה י"ט כסלו בכל מקום ומקום, (ב) הכנה לימי חנוכה הבעל"ט, בנוגע לכל הפעולות ד"מבצע חנוכה" בכל מקום ומקום, ובהדגשה — שהתחלת ימי חנוכה בשנה זו היא ביום השבת (בהמשך ובהתאם לכך שהשנה כולה היא „שבת לה'"^פד, ובפרט שגם התחלתה וראשיתה, ר"ה, ביום השבת), וסיומם — ביום השבת, ב' שבתות^פה, והפטורה מיוחדת^פו.

יב. וע"י מעשינו ועבודתינו בכל הענינים האמורים באופן דמוסיף והולך ואור^פז, „ילכו מחיל אל חיל"^פח — זוכים לקיום (ההמשך) היעוד^פח „יראה אל אלקים בציון",

ושם רואים את הדלקת המנורה דביהמ"ק — „אני מראה לכם נרות של ציון"^פט, שבעת נרות המנורה, ביחד עם שמונת נרות חנוכה^צ („והדליקו נרות בחצרות קדשך"^צא), ש"אין בטלין לעולם"^צב,

ועוד לפנ"ז — חוגגים את חג הגאולה י"ט כסלו ביחד עם משיח צדקנו (שבואו תלוי, כאמור, בהפצת המעיינות חוצה), שאז תהי' השמחה בתכלית השלימות — כינור^צג של ימות המשיח של שמונה נימין^צד, ויתירה מזה — כינור של עשר נימין^צג, „עלי עשור"^צה, ביחד עם שירה העשירית^צו,

במהרה בימינו ממש, תיכף ומיד ממש, באופן דפריצת גדרי הזמן („לא עיכבן אפילו כהרף עין"^צז) והמקום („עם ענני שמיא"^צח), ע"י ההוספה בשמחה שפורצת גדר^צט, עדי קיום היעוד^ק „עלה הפורץ לפניהם", מ"תולדות פרץ" — ביאת דוד מלכא משיחא בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן.

א. ידוע ומפורסם מנהגם של ישראל מקדמת דנא^א — „מנהג ישראל תורה היא"^ב — לתלות בבית היולדת^ג פתקאות (או קמיעות) עם שמות ופסוקים, „שיר המעלות", וכיו"ב (בכל מקום כפי מנהגו), כסגולה לשמירה כו' ליולדת ולולד, הן בנוגע ללידה עצמה, שתהי' כשורה ובנקל^ד, והן בנוגע לימים שלאחרי הלידה^ה, לאורך ימים ושנים טובות.

ועוד ענין עיקרי בנוגע לרך הנולד — שמיד בצאתו לאויר העולם יהי' מוקף בעניני קדושה, כידוע שדברים שרואה ושומע תינוק אפילו בן יומו^ו יש להם השפעה גם בגדלותו (ועד שנתגלה בדורות האחרונים גם בחכמת הנפש^ז), ולכן, כשמקיפים אותו בעניני קדושה כו', הרי זה מוסיף ברכה והצלחה שיזכו לגדלו ולגדלה „לתורה^ח ולחופה ולמעשים טובים".

ובענין זה, יש להעיר ולעורר ע"ד דבר הדורש תיקון בנוגע להנהגה דימינו אלה, כדלקמן.

ב. בדורות שלפנינו היו הנשים יולדות בבתיהן (בסיוע ה"מילדת"^ט), ובמילא, היו הכל נוהגים ומקפידים בעת הלידה (החל מההכנות ללידה) על מנהג הנ"ל.

אמנם, בימינו אלה, הרי מסיבות רפואיות^י יולדות הנשים בבית הרפואה^יא דוקא, ובמילא, לא שמים לב747להקפיד על מנהג הנ"ל, כי אם, לאחרי שהיולדת והולד חוזרים מבית הרפואה לביתם (כמה ימים לאחרי הלידה),

בה בשעה שההנהגה הנ"ל חשובה עוד יותר בעת ובסמיכות ללידה עצמה (כפשוט), שאז נמצאים בבית הרפואה.

ולכן, מצוה לעורר בכל מקום ומקום שגם כאשר היולדת והולד נמצאים בבית הרפואה, יש להשתדל לתלות בחדר היולדת ובחדר הולד (או על המיטה וכיו"ב) „שיר המעלות" וכו', ככל פרטי המנהגים שבדבר, כפי שנוהגים בבית, ואדרבה, בהיותם בבית הרפואה, בעת וסמיכות ללידה, נוגע הדבר יותר, כנ"ל.

ובכל מקום — בשאלת רב האם צריך כלי בתוך כלי וכיו"ב.

ג. ובנוגע לקבלת רשיון מהנהלת בית הרפואה — הרי, בהשתדלות הכי קלה, בודאי יקבלו הרשיון ללא כל התנגדות, ואדרבה — בפה מלא ובשמחה:

גם ע"פ חכמת הרפואה — הרי, הצלחת הטיפול הרפואי קשורה (במדה חשובה) גם במצבו הנפשי של החולה, שלכן, משתדלים להסיר מלבו דאגות וספיקות כו', לגרום לו מנוחת הנפש, ומצב רוח טוב ככל האפשרי.

ועאכו"כ בנוגע לענין הלידה — שנוגע ועיקר (הן ליולדת והן לולד) המצב הנפשי, הסרת הפחד כו', ומנוחת הנפש בשלימותה.

ולכן, כשיסבירו לרופא, להנהלת בית הרפואה, וכיו"ב, שהפתקאות ד"שיר המעלות" וכיו"ב התלויות בחדר היולדת מרגיעות ומעודדות את רוחה של היולדת (שהרי באמת היא מאמינה בסגולת השמירה כו') — בודאי לא תהי' שום התנגדות מצדם, ואדרבה, יסכימו בשמחה לתת רשיון לתלות פתקאות אלו, כדי למלא את רצונה של היולדת, שתהי' רגועה, ובמצב של מנוחת הנפש.

ולא עוד, אלא שענין זה הוא גם לתועלת הרופא:

רופא טוב ואמיתי — נוגע לו מצבו של המטופל, ובמילא, כאשר ישנו סיבוך, חלישות וכו' בהמצב, הרי זה מבלבל את רוח הרופא, וגורם לו העדר מנוחת הנפש כו'. ולכן, מעוניין גם הרופא שהמטופל יהי' במצב של מנוחת הנפש שלימה, שאז, גם הוא (הרופא) רגוע יותר, ובמילא, יכול לעסוק בטיפול הרפואי באופן טוב יותר, ביתר שאת וביתר עוז.

וכן הוא בנדו"ד, שכאשר תולים הפתקאות ד"שיר המעלות" המרגיעות את רוחה של היולדת — הרי, גם הרופא המטפל נעשה רגוע יותר (ללא נפק"מ אם הוא יהודי או אינו יהודי, מאמין בעניני דת או אינו מאמין כו'), ובמילא, הטיפול הרפואי הוא ביתר הצלחה.

ד. ובנוגע לפועל:

ראוי ונכון לפרסם בכל מקום ומקום שדרים בו יהודים ע"ד המנהג לתלות „שיר המעלות" בחדר היולדת והולד, ענין השמירה וסגולה שבזה וכו' (כנ"ל בארוכה),

ובהדגשה — שיש להשתדל לקיים מנהג זה מיד בבוא היולדת לבית הרפואה, בעת ההכנה ללידה, ועאכו"כ בעת הלידה עצמה, וכן לאחרי הלידה,

כולל גם — ההשתדלות לקבלת רשיון דהנהלת בית הרפואה, ע"י ההסברה המתאימה (כנ"ל), בדברים היוצאים מן הלב^יב, שבודאי יפעלו פעולתם.

748ויש להוסיף, שכל האמור שייך לא רק בעיר גדולה שיש בה יהודים רבים, ובמילא, גם בבתי הרפואה ישנם יולדות יהודיות רבות, אלא אפילו בעיר קטנה, ובבית הרפואה שיש בו יולדת יהודי' אחת בלבד^יג — גם שם צריכים ויכולים לעשות ולפעול בזה (ובפרט שברובם של בתי הרפואה נמצאים כמה יולדות יהודיות).

ה. ויה"ר שע"י ההוספה והריבוי בלידת בנים ובנות בישראל — הן בכמות, והן באיכות, בתכלית השמירה וכו' — תוקדם ביותר גם ביאת בן דוד, כמארז"ל^יד „אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף", „אוצר ששמו גוף"^טו.

וכמרומז גם בפרשת השבוע^טז — לידת פרץ, שמרמז גם ל"פרצת" במספר הבנים והבנות כפשוטו, ושמזרעו בא מלך המשיח („אלה תולדות פרץ . . וישי הוליד את דוד"^יז), „עלה הפורץ לפניהם"^יח.

כן תהי' לנו — שהולכים בקרוב ממש לקבל פני משיח צדקנו, „בנערינו