Addenda - sichos and letters 2

348נשא

. . . במ"ש בענין דשערות דנוקבא, שמבואר בדמ"צ בדא"ח ששער באשה ערוה מפני שיש מקום ליניקת החיצונים וכו' (מלבד בדמ"צ שמציין במכתבו מדובר בזה בלקו"ת דברים לו, ג ועוד). ושואל שע"פ הסבר זה, כמו שהנזיר מוזהר שלא לגלחן מפני התוספת בקדושה עי"ז, הרי האשה הי' צ"ל בקצה השני — לגלחן דוקא ולא להסתפק בכיסוי הראש.

וההסבר בזה יובן, ע"פ הנגלה ששער באשה ערוה אינו בהנוגע לפנויות, וכן אפילו בנשואות זהו רק בהנוגע לזרים ושרגילות לכסותו, משא"כ בהנוגע לבעל, אדרבה הרי יכול לאמר אי אפשי באשה מגולחת. שמהנגלה מובן גם הענין בפנימיות — שיניקה לחיצונים אפשר שתהי' כשבא הדבר לכלל יניקה, משא"כ כשאינה אלא מקבל. ואפשר רק באם אין דבר המגין על זה ואסורה ביותר מהרגיל, והנמשל מובן. וראה לקו"ת ויקרא כד, א. לב, א. ועוד . . .

(ממכתב ט"ו אלול, תשי"ז)

6

. . . דאָס וואָס אייער פרוי וועט נעמען אויף זיך צו אָנטאָן אַ שייטעל מיט אַ פרייליכער האַרץ, און וועט זיך ניט שעמען פאַר די וואָס וועלן — אפשר — אָפּלאַכען פון דעם, וועט איר זכות זיין גרויס בפרט, זייענדיג פון די ערשטע אין דער סביבה צוריק צו בריינגען דעם מנהג בנות ישראל הכשרות, און עס איז שוין באַוואוסט ווי די רז"ל האָבן מפליג געווען אין דער מעלה פון צו זיין אַ מזכה את הרבים. עס קען זיין אַז צייטווייליג איז דאָס שווער צו טאָן צוליב דער הוצאה אויף דעם, איז דאָ פראַן אַ ספּעציעלע קאַסע וואָס מען לייט אויס אויף אַזעלכע צוועקען, אויף אויסצאָלען אויף אַ ליינגערען צייט, בכדי צו ערמעגליכען דאָס יעדע איינע. און דעריבער איז ניט כדאי צו אָפּלייגען דאָס, און באַלד ווי איר וועט באַקומען דעם בריף, זאָלט איר שרייבן אויף וואָס פאַר אַ נאָמען — און וויפיל — אויסשרייבען דעם טשעק, וועט מען דאָס גלייך אַרויסשיקען, און השם יתברך זאָל אייך מצליח זיכי

(ממכתב כ"ה שבט, תשי"ד)

349. . . במענה על מכתבו מיום ג', בו כותב אודות הצעת הנכבדות עם מרת . . ,

ונכונה ההצעה כמובן לאחרי שתקבל על עצמה הנהגת ביתם באופן חסידותי, לבישת שייטל וכו'. ויהי רצון שיהי' בשעה טובה ומוצלחת.

ובודאי למותר לעוררו להוסיף בעניני תורה ומצות בפרט בקשר עם מפנה החדש בחייו, וק"ל.

בברכה לבשו"ט בכל האמור, וכן מעבודתו

בקודש בהפצת המעינות חוצה

(ממכתב ג' ניסן, תשי"ז)

6

ב"ה ו' תשרי תשט"ו

ברוקלין.

נשי אנ"ש והתמימים אשר בעיר . . .

ה' עליהן תחיינה

ברכה ושלום רב!

געפינענדיג זיך יעצט אין די טעג פון עשרת ימי תשובה, וואָס אויף די טעג זאָגט דער נביא, דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב — נאָך מער ווי אַ גאַנץ יאָהר, איז, אַלס צוגאָב צו מיין בריף פון אַמאָל, וויל איך צוגעבען די ווייטערדיקע שורות:

בעזרת השם יתברך זיינען לעצטענס אָנגענומען געוואָרען באַשטימטע אויפפירונגען און הנהגות צווישען אנ"ש, און פרויען פון אנ"ש בפרט, וואָס ביז איצטער, צוליב פערשידענע סיבות, האָבען דאָס ניט אַלע אָנגעהאַלטען.

אַזוי ווי יעדע זאַך וואָס איז ניי אין דעם אָרט, איז דאָס גרינג צו צושטערען ח"ו, און דעריבער איז אויסערגעוויינליך גרויס דער זכות פון יעדען איינעם וועלכער טראָגט צו זיין טייל צו שטאַרקען דאָס. פון דער אַנדער זייט — איז דאָס גרינגער דורכפירן מיט זיך אַליין — אויב אַפילו ביז יעצט האָט מען דאָס ניט אָפּגעשאַצט לויט דער אמת'ער וויכטיקייט — נעמענדיק אין בעטראַכט, אַז דאָס איז ניט אַ פּריוואַטע אָנגעלעגנהייט נאָר עס האָט אַ השפּעה, אין אַ געוויסער מאָס, אויף דעם גאַנצען קרייז.

דעריבער, ניט אַריינגייענדיק אין די סיבות וואָס האָבען ביז יעצט אָפּגעהאַלטען די איינפירונג פון בעשטימטע ענינים אין די הייזער פון אנ"ש, אין לבושים און אין350חינוך הבנים, וויל איך נאָך אַמאָל אויפמערקזאַם מאַכען אייך, אַז פון היינט אָן און ווייטער, האָבן אַלע, אַן אויסנאַם, געדאַרפט פאַראייניגען זיך מיט די פרויען פון אנ"ש, וועלכע טראָגען שייטלען, גיבען די קינדער אַ אמת חסידישן חינוך, און פירן אַ אמת חסידיש הויז בכל הפרטים. און השי"ת זאָל אייך העלפן — אַז איר זאָלט זעהען דעם אמת, אַז עס איז ניט אַזאַ שווערע זאַך, און עס איז ניט אַ זאַך וואָס מען דאַרף זיך מיט דעם שעמען ח"ו. אין געגען טייל — איר זאָלט זיין שטאָלץ מיט דעם, וואָס מי האָט די שטאַרקייט ניט צו שעמען זיך מיט דעם וואָס גייענדיק אין גאַס וועלען חבר'טעס און פריינדינעס דערקענען אַז דאָ גייט אַ אידישע פרוי וועלכע האַלט זיך אין דת משה וישראל, און אויף אַזויפיל — אַז זי וויל דאָס ניט אויסבאַהאַלטען, און זייט שטאָלץ, וואָס אייערע קינדער ווייסען, אַז זיי זיינען אַנדערש מכל הגוים, און זיי האָבען באַקומען די תורה, תורת חיים, און לערנען זי אַלס איינציקער יסוד פון זייער חינוך,

וואָס נאָר נאָך דעם לייגען דעם יסוד פון אַ בנין און באַפעסטיגען עם אַ באַשטימטע צייט אָן קיינע בלבולים און שטערונגען פון אַנדערע למודים, קען מען טראַכטן וועגן ווייטערדיקען חינוך.

און דער זכות פון אָננעמען אַ פעסטען באַשלוס אין דעם — מיטן גאַנצן האַרצען און מיט פרייד, און גלייך אָנהייבען פאַרווירקליכען דאָס אין לעבן, זאָל בריינגען און וועט בריינגען אַ חתימה און אַ גמר חתימה טובה — ביום הקדוש, הושענא רבא און שמיני עצרת, הבע"ל — אייך און אַלע אייערע בני בית שיחיו.

בברכת חתימה וגמר חתימה טובה

המחכה לבשו"ט בכל הנ"ל בקרוב

בתשובה על שאלתו בשו"ע אדה"ז הל' נ"כ סקכ"ח סמ"ד שהובא הא דמגלה (כד:) דמי שיש לו מומין בפניו או בידיו לא ישא כפיו וכתב אדה"ז כגון שידיו הן כפופות או עקומות לצדיהן, שהוא פרש"י במגילה על תיבות עקומות עקושות שבברייתא, והשמיט פי' הר"ן עקומות שנתעקמה ידו אחורנית עקושות שאינו יכול לחלק אצבעותיו, ורוצה לומר שמחלוקת היא בין רש"י והר"ן גם לדינא, ופליגי בזה ג"כ הרמ"א שהביא בשו"ע המחבר סקכ"ח ס"ל, פירש"י וגם פי' הר"ן ובין אדה"ז שלא הביא אלא פירש"י, ומזה מוכיח דכיון דלרש"י ופסק אדה"ז נושא כפיו בעקושות דהר"ן, ע"כ דכוונת הר"ן אינו שאינו יכול כלל לחלק אצבעותיו, דאז ה"ה מום ודאי ומ"ט דרש"י ואדה"ז דפליגי עלי' אלא דפי' הר"ן הוא שאינו יכול להחזיק אצבעותיו מחולקות — כעשיית הכהנים כדי שיהי' ה' אוירים — כל משך זמן נ"כ, וכיון דלא הוה מום ממש, לכן ס"ל לרש"י, וכ"ה פסק אדה"ז, דנ"כ.

351ובהקדים אשר סמי רמ"א מכאן, כי הנרשם בשו"ע פי' תיבות בוהקניות עקומות עקושות, וכן בסל"ב תיבות אסטיס ופואה אינו מהרמ"א — וכדמוכח גם מהא דהמג"א וט"ז מפרשים תיבות אלו. —

הנה כמה תשובות יש בדבר, ומהם א) לא משתמיט בשום מקום לעשות בזה מחלוקת בין רש"י ור"ן לדינא — ולא למשמעות דורשין בלבד — וכמו שלא נמצא שבעלי ב' הפי' במלת בוהקנות חולקים לדינא זע"ז, ובפרט שהפי' מין נגע לבן הוא בש"ס (נדה יט, א).

ב) הא דהכהנים חולקים אצבעותיהם אינו אלא מנהג, וכמש"כ גם בשו"ע אדה"ז סקכ"ח ס"כ, ובשו"ת הגאונים — הובא בערוך מע' חלון, — שאין לזה בתלמוד כל עיקר, וא"כ לא זו בלבד דאם אינו יכול להחזיק אצבעותיו מפוזרות כל משך נ"כ אין לאוסרו מנ"כ, אלא גם אם בכלל אינו יכול לחלק אצבעותיו, אין כל טעם לומר דפסול מדינא לנ"כ, כיון דהאסור הוא מפני שמסתכלין בו ע"י מומו וגרים להיסח הדעת ובנדו"ז לא יסתכלו בו, כיון דאינו משונה מחבריו הכהנים, שגם הם אין מחלקים אצבעותיהם — מדינא דברייתא.

ג) ז"ל שו"ע המחבר, מי שיש לו מום בפניו או בידיו כגון וכו' עקושות וכו' דפשוט דעקושות היינו אופן כזה שהוא מום, וע"ז הביא המג"א פי' הר"ן, ודוחק גדול ביותר לומר, דמה שאינו יכול להחזיק אצבעותיו מפוזרות כ"ז נ"כ נחשב למום, ומנ"ל להר"ן חדוש כזה ומאי דחקי' לפרש כן. ואין להקשות מבוהקניות דג"ז אינו מום, דאינו, דהא מברכין עליו ברוך משנה הבריות (ברכות נח, ב) ויש להעיר ג"כ מבכורות (מה, ב).

ד) בחולין (נו, א) איתא גירסא — כן הובא ברש"י דברים לב, ה. ומשלי ד, כד. ועיי"ש בד"ס — ששני' (של חולדה) עקומות ועקושות, ועפ"י פי' השואל בר"ן, איך יפרנס מלת עקושות כאן.

ה) והוא העיקר, עקושות הוא שם נרדף לעקומות (אלא שעקום אינו ל' תורה, משא"כ עקש ותולדותיו נמצאים כמה פעמים בתנ"ך) וכמו שמתרגם בכ"מ עקש עקשות וכה"ג בל' עקום, ומה ענין הא דאינו יכול להחזיק אצבעותיו מפוזרות, או גם שאינו יכול לחלק אצבעותיו, לעקמימות.

ולפע"ד נראה פשוט, דכמו דרש"י במגלה כונתו בפי' לבאר החלוק בין עקומות לעקושות ולא לחדש פיה"מ עצמם, וכמוש"כ „עקומות, כפופות, עקושות לצדדין" — כי הי' ידוע דשניהם הם היפך דישר ופשוט, הנה גם בר"ן כן הוא, דכוונתו באור חלוק דעקומות ועקושות ולא פי' המלות מה דשוה בתרווייהו דשניהם פי' עקום וכדמוכח בתרגום כמה קראי, ואתי הר"ן לומר חלוקם דעקומות היינו שנתעקם אחורנית, ועקושות היינו שנתעקם באופן כזה שאינו יכול לחלק אצבעותיו (ואפשר זה, בפרט, אם נתעקמו לצדדין באופן שאין מקום לפזר אצבעותיו) ובזה א"ש בפשיטות כהנ"ל, ויובן ג"כ הא דלא הביא אדה"ז בשולחנו הטהור פי' הר"ן, כיון דשני הפי' דר"ן נכללים באופני עקמימות דפירש"י, ויש בכלל מאתיים מנה.

והנה בגוף השאלה דכהן שאינו יכול להחזיק אצבעותיו מחולקות כל עת נ"כ אם נ"כ א"ל, לכאורה הי' מקום לומר, דהן אמת שאם לא היו נוהגין הכהנים לחלק352אצבעותיהם אין טעם לאסרו לנ"כ וכנ"ל, אבל עתה דכל הכהנים עושים ה' אוירים — ולו יהא משום מנהגא — והוא לא יעשה כזה, הרי סו"ס משונה הוא מחבריו ואתי לאסתכולי בי' ויגרום היסח הדעת, ולכן יש לאסרו לנ"כ ומטעם זה גופא לא יועיל גם אם יקשר אצבעותיו בציצית טליתו — כשאלת השואל — כיון דגם אז משונה הוא מחבריו ואתי להסתכל בו.

ונ"ל דגם סברא זו אינה, דאת"ל דאיזה שינוי שיהי' בו גורם שיסתכלו בו עד דאתי להיסח הדעת, והא דאמרו בוהקנות וכו' הוא לדוגמא בלבד, וע"ד שכתב בפיה"מ מגלה דאיסטיס ופואה ל"ד (והא דלא כתבו במשנה תורה הוא כידוע בכללי הרמב"ם, שדרכו ע"פ רוב לכתוב רק המבואר בהדיא) פליאה גדולה איך לא הובא בפוסקים חדוש זה דאיזה שינוי שיהי' בו אוסרו מלישא כפיו, גם ל' הש"ס ופוסקים ל"מ כן, גם בשו"ע אדה"ז סמ"ו — והוא מהב"י — בדקאמר טעמא שאין מועיל לכהן שיש לו מומין בפניו שישלשל טליתו במקום דחבריו אין משלשלין, מפני דכיון דמשונה הוא יסתכלו בו וכו', הלא עדיפא מיני' הול"ל, דזה גם כהן שאין לו מומין אסור לעשות כיון דמשנה המנהג ואתי להסתכל, גם אח"ז כתב „ואפי' רצו כל הכהנים לשלשל טליתותיהם אין להתיר שכיון שלא התרגלו כו' מכירים העם שבשביל זה שיש בו מום הוא ובאים להסתכל בו", דייק לומר „שיש בו מום" דלכאורה לא הול"ל אלא „שבשביל זה הוא" גם סיומו „ובאים להסתכל בו" הלא בכל הכהנים מסתכלים כיון ששינו מהרגיל. אלא ודאי דבעינן שינוי גדול שיגרום להסתכלות יתירה עד דאתי להיסח הדעת, ולכן שינוי דשלשול הטלית בלבד בלא מום אינו מספיק לזה, ולכן כתב „אבל אם רצה זה שמום בו — והוא בדוקא — לשלשל טליתו אסור", וע"ד סברא זו שלא כל השינוים שוים, מצינו ג"כ בלח"מ הל' נ"כ פט"ו ה"ב, דפי' דעת הרמב"ם דבשינוי דעקומות לא מהני דש בעירו משא"כ סומא (וצ"ע מירושלמי מגילה פ"ד ה"ח, הובא בתוד"ה אם, דמהני גם בעקומה) ועיג"כ בב"י דהא דאיירי בש"ס בסומא בעינו אחת, משום דהו"א דוקא סומא בשתי עיניו אסור לישא כפיו. ובמילא גם בנדו"ד כיון דלא נמצא בשו"מ דנחשב למום ואסור לנ"כ, הרי גם עתה, אף שמשונה מחבריו, אין יסוד לומר דזה בלבד מספיק לאסרו, ומחויב לנ"כ, ומטעם זה גופא גם מי שאינו יכול כלל לחלק אצבעותיו נושא כפיו, ובפרט שבימינו מנהג הקהל לכסות פניהם בטלית יש לעשות סניף מסברת הט"ז, הובאה בסעיף מו, אף שבבעל מום אין נוהגין כן.

והנה בזה שיקשר אצבעותיו בציציותיו כדי שיוכל לקיים מנהג ה' אוירים, נסתפק השואל אם יש לעשות כזה, כיון שיהי' הפסק בהשראת השכינה בין אצבעותיו, ומה שיש להעיר ע"ז הוא, א) ממש"כ אדה"ז ססל"ו דראי' בעלמא — בכהנים — מותרת אך נוהגים ליזהר מוכח דפוסק כהאומרים דעתה הוא רק זכר למקדש שאז היתה השראת השכינה, ולכן כתב בכל הסימן טעמא דהיסח הדעת, עיין רש"י מגילה (כד, ב) ד"ה כהן, תוד"ה בכהנים חגיגה (טז, א) מג"א סקכ"ח ס"ק לח. ב) עכצ"ל דלא איכפת לן בהפסק כזה כהפסק דציצית, כיון דלא אשתמיט בשו"מ לומר, דבמקום שנ"כ בחול צריך להסיר רצועת התפילין מהאצבע קודם נ"כ, — והמחבר בפרט איירי במקומות דנ"כ בחול כמ"ש ר"ס קכ"ט ובס' כ"ז הביא הא דכורכין הרצועה על האצבע — אף שיש לחלק דרצועות דתפילין במקומן הן משא"כ הציצית בנדו"ד, וע"ד נגעים פי"ג מ"י ומקואות רפ"י ולכן הוי הפסק טפי —353וגם לפמ"ש בסעיף ל"ו דמנהג נכון שלא תהא טלית הכהן חוצצת בין ידו להעם, פשיטא שאינו דומה טלית משולשת לחציצת חוטי הציצית ורצועת התפילין, ויעוין שו"ע המחבר סתרנ"א ס"ז ברמ"א. ג) המדרש הובא בסעיף כ' דשכינה מציץ מבין חרכי אצבעותיהם, וא"כ אין כאן הפסק בין השכינה והעם, וגם לגבי הכהנים אין חציצה דהציצית ותפילין בטלים לגבי' כמוש"כ בסל"ו לענין הטלית, וצע"ק מסתרנ"א הנ"ל.

ויש עוד אופן בנדו"ד, ע"פ מש"כ בסעיף כ' דבין תיבה לתיבה רשאי לקרב האצבעות, ובודאי במשך זמן אמירת התיבה יוכל להחזיק אצבעותיו מחולקות כדבעי.

וצ"ע איזה משני האופנים עדיף, אם לקשר אצבעותיו בציצית, אף שעי"ז יהי' משונה מחבריו הכהנים, ואף דכנ"ל אינו גורם להסתכלות דהיסח הדעת גם אם לא היו משלשלים טליתם, דכ"ז הרי גם בראי' בעלמא נוהגין ליזהר וכנ"ל. או דקודם אמירת כל תיבה יחלק אצבעותיו, אף דעי"ז יש לחוש לטירוף, וגם שתיבות „וה"ה שאר אצבעות" שבסעיף כ' הם בחצע"ג, ובשארית יודא, הובא בשער הכולל פ"ט ס"ב, כתב שכל ספק שבשו"ע העמידו בחצע"ג.

עוד שאל השואל: אדה"ז סעיף ל"ו כתב שמנהג הנכון שיהיו ידי הכהנים חוץ לטליתם, אבל בפולין אין נוהגין כן, ואיך יתנהג.

כן במג"א ס"ק יט כתב בשם הזוהר לחלק כל האצבעות זמ"ז וסיים שאין נוהגין כן, ואדה"ז לא הביאו כלל, ובס' מנחת יו"ט על קצשו"ע הביא ג"כ מהזהר, ובשם ס' היכל הברכה שלא יגע אצבע בחבירו, ובאם לאו נקרא עבריין, ואיך יתנהג.

ובודאי יש בשני הפרטים מנהג קבוע ובא במסורה אצל הכהנים מאנ"ש, ופוק חצר

ומש"כ השואל דעשית ה' אוירים הוא לקיים משגיח מן החלונות, כנראה הוא פליטת הקולמוס כי הוא ע"ש מציץ מן החרכים, וכמוש"כ אדה"ז בסעיף כ' וכן הוא בטור וכו' — ויעיין תנחומא, פ' נשא בפי' עץ יוסף, ובערוך השלם מע' חלון מה שציין, ודלא כהר"ש בובער דמקיים גירסא המהופכת —

וחלוק דחלונות וחרכים יעוין בלקו"ת ד"ה להבין ענין יו"ט שני של גליות וש"נ, ועיג"כ הוספות לביאוה"ז ס"פ בחוקותי.

מדפוסים שונים של שו"ע המחבר, יש לברר מי הוא בעל פי' מלות הזרות שבשו"ע.

יש לראות בס' קצות השלחן — לנאה מירושלים — אם העיר ע"ד הנ"ל, ולא יכולתי להשיגו פה.

יש לחפש בשו"ת הספרדים, אם מזכירים ע"ד הסרת רצועות התפילין בשעת נ"כ, פה השגתי רק כנה"ג ושירי כנה"ג.

(ממכתב — לפני שנת ת"ש)