Addenda - sichos 10

א. כללות ענין התענית הוא — „יום רצון לה'", כדברי הנביא^א — אשר „גלה סודו אל עבדיו הנביאים"^ב.

וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן באגרת התשובה^ג — גודל העילוי דענין התענית, ובכללות — שזהו „עת רצון" למעלה.

ומובן, שכאשר ישנו „עת רצון" למעלה, הרי זה פועל גם „עת רצון" למטה, ובלשון הידוע — שהאתערותא דלעילא נמשכת למטה ופועלת אתערותא דלתתא, וע"י עבודת האדם — אתערותא דלתתא — נפעל עילוי נעלה יותר מאשר האתערותא דלעילא הראשונה, כידוע ומבואר בכ"מ^ד.

ב. והנה, האמור לעיל הוא ענין משותף בכל „עת רצון" הקשור עם ענין התענית,

[שזהו פרט ביחס לכללות הענין ד"עת רצון" — שהרי מלבד ימי התענית ישנם כו"כ זמנים שהם „עת רצון", ואדרבה: רוב הזמנים ד"עת רצון" קשורים עם ימים טובים ומועדים, ימי שמחה],

ונוסף לזה — ישנו ענין פרטי הקשור עם כל תענית בפ"ע, ובעניננו — שבעה עשר בתמוז.

ובזה גופא — ישנו הענין הכללי דשבעה עשר בתמוז, וישנו הענין הפרטי הקשור עם הקביעות דשבעה עשר בתמוז בימי השבוע (שבזה ישנם שינויים משנה לשנה) — כתורת הבעש"ט הידועה^ה שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, ויש בזה לימוד והוראה בנוגע לכללות ענינו של יהודי — „אני נבראתי לשמש את קוני"^ו, הוראה בעניני עבודת ה', אהבת ה' ויראת ה', תורה ומצוותי'.

וכמו כן ישנה הוראה הנלמדת מהפרשה בתורה שקורין בשבוע שבו חל שבעה עשר בתמוז — כפתגם אדמו"ר הזקן^ז שצריכים „לחיות" עם הזמן, היינו, לחיות עם ההוראות דפרשת השבוע שקורין בזמן זה, ובזה גופא — הוראה מחלק הפרשה השייך ליום פרטי זה.

ובעניננו: הקביעות דשבעה עשר בתמוז בשנה זו היא — ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב, ופרשת השבוע היא — פ' פינחס, וחלק הפרשה השייך ליום זה הוא — משלישי עד רביעי בפ' פינחס.

ומובן, שהוראות אלו מוסיפות עילוי מיוחד בכללות הענין ד"עת רצון", כי נעשו „יומין זכאין", ועי"ז — נפעל301ה"עבידתי'" דיום זה [„כל יומא ויומא עביד עבידתי'"^ח] בהצלחה רבה ויתירה.

ג. ובהקדמה:

המוזכר לעיל ונקרא בשם תורת הבעש"ט ותורת אדמו"ר הזקן — הרי זה (הזכרת השם) מוסיף בכל הענינים הקשורים עם העילוי ד"עת רצון", כמובן גודל העילוי דהזכרת (שמות, ועי"ז —) זכות אבות, ובנדו"ד — אבותינו רבותינו נשיאינו, החל מהבעש"ט ואדמו"ר הזקן, שעי"ז מעוררים גם את זכותם של כל רבותינו נשיאינו ממלאי מקומם.

וכמבואר במשנה^ט שלפני הקרבת התמיד היו אומרים „האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון", „כדי להזכיר זכות אבות", כלומר, שאפילו בארץ ישראל, בירושלים עיר הקודש, בבית המקדש, ובהתחלת עבודת היום (לפני הקרבת התמיד) — היו משתדלים להזכיר ולעורר „זכות אבות".

ובפרט ע"פ הידוע (ואומרים ב"מענה לשון"^י — בעת ההשתטחות על קברי צדיקים) אודות גודל ענינם של „דמיכי חברון", וכמה שזקוקים לזכותם כו'.

ועד"ז מובן בנוגע לעניננו — הזכרת זכותם של רבותינו נשיאינו (הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, וממלאי מקומם) כאשר נמצאים במקום קדוש — „מקדש מעט"^יא, „בית גדול" — שמגדלין בו תורה ומגדלין בו תפלה^יב, וב"עת רצון", שעי"ז פועלים עילוי והוספה בכל הקשור לפעולה ד"עת רצון" זה.

ד. ביאור כללות הענין ד"עת רצון" — „יום רצון לה'":

כללות ענין הרצון למעלה — מובן, ע"פ משל מענין הרצון אצל האדם למטה, שנקרא „אדם" ע"ש „אדמה לעליון"^יג. וכמ"ש^יד „מבשרי אחזה אלקה". וע"ד לשון חז"ל^טו: דיברה תורה כלשון בני אדם.

והנה, בכחות הנפש — כח הרצון הוא הכח שבו מתבטא התוקף והעצמיות של האדם, וקשור גם עם כח התענוג (פנימיות הרצון), כמבואר בכ"מ^טז.

ומזה מובן גודל העילוי ד"יום רצון לה'" — התגלות רצון העליון ב"ה, הקשור גם עם גילוי ענין התענוג דלמעלה, ובלשון הידוע^יז: נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני.

[וענין זה קשור עם קיום רצונו של הקב"ה בכל הקשור לענין התענית (בהתאם להוראותיו של הקב"ה בתורתו — ב"שולחן ערוך"^יח), שעי"ז נפעל הענין דנחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני].

כלומר: אף שבכל עת ובכל רגע נפעל חידוש כללות העולם משרשו ומקורו כו', כמאמר „המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"^יט, כלומר,302שנתחדש הענין דעשרה מאמרות בהם נברא העולם^כ, וחידוש זה הוא ע"י ההמשכה מבחי' החכמה שלמעלה, ויתירה מזו: המשכת הרצון והתענוג כו' (ומעין הענין שמבארו אדמו"ר האמצעי בדרושי ר"ה שבסידור^כא, שחידוש הבריאה נעשה ע"י המשכה וגילוי מפנימיות הרצון ופנימיות התענוג כו', עד להמשכה מעצמות ומהות) — אעפ"כ, מובן בפשטות שבמשך כל השנה לא מאירים ענינים אלו (רצון ותענוג כו') בגלוי, והגילוי הוא רק ביחס לעשרה מאמרות; משא"כ ב"עת רצון", שאז מתגלה בחי' הרצון והתענוג דלמעלה, שזהו גילוי נעלה וביותר מהעשרה מאמרות, ולמעלה מכל העשר ספירות, ועד שבחי' זו (רצון) נקראת בשם „כתר" — ככל ג' הפירושים שבזה, כמבואר בדרושי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע^כב.

וגילוי נעלה זה — נמשך למטה מטה, בארץ הלזו הגשמית, ובשייכות לענינים גשמיים — ע"ד ובדוגמת ענין התענית, עינוי מאכילה ושתי' גשמיים.

ובלשון הידוע^כג: „פועל ישועות בקרב הארץ", היינו, שגילוי זה נמשך למטה מטה — „בקרב הארץ", ושם גופא — באופן ד"פועל ישועות".

ומצד גודל העילוי ד"עת רצון" — צריכה להיות עבודת האדם בהתאם לכך, ובפרט כאשר מדובר אודות „עת רצון" דיום התענית, אשר „מדרכי התשובה הוא", כמ"ש הרמב"ם בריש הלכות תעניות,

ועי"ז באים לקיום היעוד שבו מסיים הרמב"ם וחותם הלכות תעניות — „כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר^כד כה אמר ה' צבאות צום הרביעי גו' יהי' לבית יהודי לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

ה. ביאור הענין המיוחד לשבעה עשר בתמוז:

איתא במשנה^כה: „חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז כו'".

ויש לקשר את הענין ד"חמשה דברים" עם המדובר לעיל אודות העילוי ד"יום רצון לה'" — כי בחי' הרצון היא הדרגא החמישית, כמבואר בכ"מ^כו.

וענין זה קשור גם עם י"ב תמוז (דשנה זו) — יום ההולדת ויום הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, כי פרקי התהלים [ספרו של דוד מלכא משיחא, „נעים זמירות ישראל"^כז] הקשורים ליום ההולדת די"ב תמוז בשנה זו, הם — הפרקים ק"ג וק"ד, השייכים זל"ז וקשורים יחד ע"י שבשניהם יחד נאמר „ברכי נפשי את ה'" — חמשה פעמים, כמודגש בחז"ל^כח.

והנה, בין חמשת הדברים שאירעו בשבעה עשר בתמוז, ישנו דבר כללי הקשור גם עם שאר תעניות (תשעה באב, ולפנ"ז — עשרה בטבת), והוא —303המאורע ד"הובקעה העיר" [בחורבן בית שני, וכן בחורבן בית ראשון — כידוע השקו"ט בדברי הבבלי והירושלמי בענין זה^כט], היינו, בקיעת חומת ירושלים (לאחרי המצור שהתחיל בעשרה בטבת), וכתוצאה מזה — חורבן ביהמ"ק בתשעה באב^ל.

ו. ישנו ענין נוסף הקשור עם כללות הענין דשבעה עשר בתמוז — ענין שנוגע גם למאורעות שאירעו בתקופה האחרונה:

בנוגע לחורבן בית שני^לח — שהתחלתו בשבעה עשר בתמוז (שבו הובקעה העיר) — איתא בגמרא^לט: „מקדש שני . . מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם". ומזה למדים עד כמה גרוע וחמור הענין ד"שנאת חנם" — מכיון שזוהי הסיבה לחורבן ביהמ"ק!

וענין זה קשור עם המאורעות שאירעו בתקופה האחרונה — שישנם בנ"י, ר"ל, שהתנהגו באופן ד"ידיכם דמים מלאו"^מ, ושפכו דם יהודי, רחמנא ליצלן! וכמו כן פגעו בזקנו ופאותיו של יהודי — השייך ל"צלם אלקים" שבו^מא, י"ג תיקוני דיקנא, שכנגד י"ג מכילין דרחמי (י"ג מדה"ר) של אדם העליון^מב (שנמשכות ומתגלות304למטה בזקנו ופאותיו של יהודי, אדם התחתון)!

ולהעיר מהרמז לפרשת השבוע, פ' פינחס — שהמאורע אירע בפינחס (ומנגדו — משבט שמעון)!

ולאלו שמלבישים זאת באיצטלא ובמסוה של „קנאות" — הנה בזה ישנה הוראה מפורשת בפרשתנו, פ' פינחס:

מתי יודעים שפעולה מסויימת היא ענין של „קנאות" — כאשר רואים שכתוצאה מזה נותן הקב"ה שכר: „הנני נותן לו את בריתי שלום"^מג, כלומר, כאשר ענין זה מביא לידי שלום בין בנ"י — אזי יודעים שפעולה זו היא בבחי' „בקנאו את קנאתי"^מג; משא"כ כאשר פעולה זו מביאה לידי היפך השלום, שנאת חנם — הרי זו הוכחה ש"קנאות" זו אינה מצד הקדושה, כי אם מצד ההיפך! . . .

ומה שישנם כאלו ש"מלעיגים" על הדברים שנאמרים עתה — הרי גם במאורע המסופר בפרשתנו אודות פינחס לא היו כולם תמימי דעים עם אופן הנהגתו של פינחס, כמסופר במדרז"ל בכ"מ^מד שבין מנהיגי ישראל היו כאלה שדעתם לא היתה נוחה מהנהגתו של פינחס [ואין כאן המקום — כאשר נמצאים במקום קדוש, שמגדלין בו תורה ומגדלין בו תפלה — לדבר אודות הנהגה באופן ד"שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו"^מה — היפך הענין ד"הנני נותן לו את בריתי שלום"], ואעפ"כ, מספרת התורה שהקב"ה הסכים עם הנהגתו של פינחס, באמרו „הנני נותן לו את בריתי שלום", ועד ש"פינחס זה אליהו"^מו — מבשר הגאולה^מז דביאת מלכא משיחא, שנקרא שלום^מח.

ז. ועוד ענין בזה:

בנוגע לחורבן בית ראשון — איתא בגמרא^מט: „לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר היו שרי' כאילים לא מצאו מרעה, מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה".

ח. והנה, בנוגע לאופן ההוכחה — כותב אדמו"ר הזקן בשו"ע^נא שלכתחילה צריך להוכיחו „בינו לבין עצמו . . בנחת ובלשון רכה כו'", אבל „אם לא חזר בו, צריך להוכיחו ברבים", „מכלימין אותו ברבים כו'"^נב.

ובנידון דידן: אפילו אם היתה כאן הוכחה בינו לבין עצמו, הרי מכיון שהוכחה זו לא פעלה מאומה, והראי' — שלאחרי הפעולה הראשונה היתה פעולה נוספת, ויתירה מזה — באופן גרוע יותר, ובשני המקרים הודיעו מבצעי הפעולה שזוהי רק התחלה, והם מתכוננים להמשיך בדרכם, מכיון שאינם מסתפקים בדם יהודי ששפכו עד עתה! . . . כלומר, לא זו בלבד ש"לא חזר בו", אלא אדרבה: הוא מתכונן להמשיך בדרכיו, „אכלתי ואוכל עוד" — הרי בודאי שישנו חיוב „להוכיחו ברבים"!

ונוסף לזה: בשו"ע שם מבואר שכל זה אמור בנוגע לעבירה שבסתר, „אבל אם עבר עבירה בגלוי, יוכיחנו מיד, שלא יתחלל שם שמים".

ובנידון דידן: מעשים הנ"ל נעשו ברבים, ואפילו אם לא היו עשרה מישראל בשעת מעשה — הרי ע"פ השמועה מפי עדים כשרים ונאמנים, ידוע שעושי המעשה התפארו ברבים, במקום ציבורי — במקוה, שהם אלו שעשו מעשה זה,

[ענין זה הוא ע"ד ובדוגמת „טובל ושרץ בידו"^נג! . . . ויתירה מזו: לא רק ענין הקשור עם איסור לאו („שרץ"), אלא ענין חמור ביותר^נד — „ידיכם דמים מלאו"! . . . רחמנא ליצלן],

ואח"כ התפארו בזה בעת אסיפה ציבורית, במעמד כו"כ מישראל, ובנוכחותם של אלו שיש בידם למחות! . . .

כלומר: לא זו בלבד שאינם מתחרטים על זה ואינם מתביישים בזה, אלא אדרבה: הם מתפארים בזה, ומכריזים ברבים שימשיכו להתנהג כן גם בעתיד!

ומכיון שכן — הרי בודאי שישנו חיוב ע"פ תורה להוכיחם ברבים תיכף ומיד, כדי שלא יתחלל שם שמים רגע נוסף!!

ובפרט שאלו שיש בידם למחות יודעים מי הם אלו שעשו זאת בפועל — „ידיכם דמים מלאו", מי הם אלו שעודדו אותם לעשות זאת, וכיו"ב! — כאמור לעיל שכל פרטי הדברים ידועים ומפורסמים, שהרי הם עצמם התפארו ברבים על מעשיהם!

ונוסף לזה: בנוגע לחיוב המחאה — לא נוגע אם יודעים את שמותיהם אם לאו, מכיון שמדובר אודות עצם המחאה על ההנהגה באופן ד"ידיכם דמים מלאו" (ובפרט שאלו שהיו מעורבים בפרשה — בודאי ידעו שאליהם מכוונים הדברים)!

ומובן, שכל זה אינו בבחינת „אין צועקין על העבר" — מכיון שמדובר אודות ענין שגם מכאן ולהבא, והרי ע"פ306התורה ישנו חיוב על כל אחד ואחד למחות ולהוקיע את המעשים הבלתירצויים שנעשו בעבר, וכמודגש בהוראה הנלמדת מדברי הגמרא אודות חורבן ביהמ"ק הראשון (שהתחלתו בשבעה עשר בתמוז) — „שלא הוכיחו זה את זה", ומוסיף — באופן ד"כבשו פניהם בקרקע", שבזה מודגש עוד יותר צורך למחות בכל התוקף, כך שהכל יראו שזוהי מחאה אמיתית, מחאה שנעשית עם כח הרצון והתענוג שלו — מכיון שמדובר אודות קיום מצות עשה מן התורה!

וכל זה בנוגע למעשים שנעשו בעבר, ועאכו"כ — למנוע את הישנותם של מעשים כיו"ב, ובלשון הידוע^נה: לא תקום פעמיים צרה! — מספיק מה שכבר אירע פעמיים! . . . ומכאן ולהבא — לא יהיו בגבול ישראל [אפילו בין אלו ש"בשם ישראל יכונה"^נו, באופן של כינוי בלבד] מעשים כאלו, רחמנא ליצלן, או אפילו דוגמתם בלבד.

ט. וזוהי גם סיבת ההכרח לדבר עכשיו ברבים אודות ענין זה, אף שנמצאים ב"עת רצון", שאז יש להשתדל לדבר רק בטובתן של ישראל — מכיון שע"פ התורה ישנו הציווי ד"הוכח תוכיח", ובפרט בנדו"ד, שישנו ציווי ע"פ שו"ע למחות ברבים (כנ"ל), הן המחאה על עצם המעשה ד"ידיכם דמים מלאו", והן המחאה על זה ש"כבשו פניהם בקרקע" — הן אלו שהי' בידם למחות ולא מיחו בעבר, והן אלו שיש בידם למחות עתה ואינם מוחים.

ואלו שאינם מוחים — אין הפירוש בזה שאינם מקיימים את דברי פלוני או דברי פלוני, אלא הפירוש הוא — שאינם מקיימים את פס"ד השו"ע, אשר בודאי יודעים גם הם אודות פס"ד השו"ע, אלא כפי הנראה קיבלו הם ידיעות בלתי נכונות, או שלא מאפשרים להם להביע את דעתם, ע"י איומים והפחדות, וכיו"ב!

וע"פ האמור — מוכרחני למחות ברבים על ענין זה, ובפרט שישנם כאלו שביחס אליהם תעזור מחאה זו!

וההכרח בנוגע למחאתי, פעם ועוד הפעם, גדול עוד יותר — לאור העובדה שישנם כאלו שמעיזים לומר ברבים דברי שקר, למרות שמדובר אודות מילתא דעבידא לגלויי שבזה „לא משקרי אינשי"^נז — סתם אינשי!

י. ועוד ענין בזה — החמור כמה פעמים ככה:

לא זו בלבד שישנם כאלו שבידם למחות ואינם מוחים, אלא עוד זאת — יש ביניהם כאלו שמתרוצצים ומחפשים את כל הדרכים האפשריות להבטיח שאלו שביצעו את המעשים הנ"ל — לא יתגלו! . . .

„רב" אחד — נותן להם „עצה טובה" לברוח מעבר לגבול! . . . — זוהי „עצה" שנותן להם ה"מלמד" שלהם, שאינו „מלמד להועיל"^נח, כי אם להיפך מזה! „רב" שני — מציע „שוחד" — לאלו שיהיו מוכנים להעלים ולא לגלות את זהותם של מבצעי המעשים הנ"ל, ויתירה מזו: להעיד עדות שקר ברבים! . . . ואם אינו מצליח לפעול זאת „בדרכי נועם", ע"י „שוחד" כו' — מפעיל הוא לחץ ע"י איומים והפחדות! . . . וכל זה — למרות שעצם המושג של „איום" הוא היפך התורה, ועאכו"כ כאשר ה"איום" מסתיים ב"הרמת יד"^נט! . . . כל אמצעי „כשר" אצלם להשגת המטרה! . . .

יא. והמעשה הוא העיקר^סא:

לכל לראש — הפני' לכל מי שיש בידו למחות, שיביע את מחאתו על המעשים הנ"ל באופן ברור ומוחלט! ועאכו"כ — בנוגע ל"רבנים" השייכים לקהילה זו שממנה באו אלו שביצעו את המעשים הנ"ל, כאמור לעיל — ששם יודעים בבירור את זהותם!

ונוסף לזה: רבני קהילה הנ"ל חייבים לקרוא אליהם את אלו שיודעים ויכולים לגלות את זהותם של מבצעי המעשים הנ"ל [הם יכולים לקרוא אותם באיזה אופן שירצו — בחדר לפנים מחדר, וכיו"ב], ולומר להם, שע"פ התורה חייבים הם לגלות מה שהם יודעים, ו"אם לא יגיד ונשא עוונו"!

ולדוגמא: האב ובנו שהיו נוכחים במאורע הראשון — יודעים הם ומכירים את אלו שביצעו את המעשה, וא"כ, מוטלת חובה על רבני קהילה הנ"ל לקרוא אליהם את האב ובנו, ולהודיע להם אודות חובתם ע"פ התורה לגלות מה שהם יודעים, כמפורש בתורה: „אם לא יגיד ונשא עוונו".

ואין כל צורך בהשתדלות מיוחדת להכריחם לבוא כו' — כי כאשר ידעו שהזמנה זו שמזמינים אותם לבוא לב"ד (אינה לשם העמדת פנים גרידא, אלא) היא הזמנה אמיתית, בודאי יבואו הם מעצמם!

[ובקשר לטענה שהגדת העדות יכולה לפגוע בפרנסתם — הנה יהודי המאמין בה' ובתורתו, בודאי מאמין גם במה שאומר בעצמו בכל יום ויום^סב בברכת המזון, בברכה הראשונה, שתיקן משה רבינו^סג: „הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים", היינו, שהפרנסה309ניתנת ע"י הקב"ה, שהוא הזן ומפרנס היחידי, ללא סיוע של „פלוני בן פלוני" — באופן של „שיתוף" רחמנא ליצלן! — אלא שהקב"ה רק רוצה שיעשו „כלי" בדרך הטבע, כמ"ש „וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה"^סד, אבל גם בשעת מעשה — כאשר עוסק בעשיית ה"כלי" בדרך הטבע, אין כאן אלא המשכת ברכתו של הקב"ה בלבד.

וכידוע המבואר בארוכה במאמר המפורסם של אדמו"ר מהר"ש ד"ה מי כמוכה^סה [א' המאמרים הידועים שהי' חוזר עליהם מזמן לזמן^סו] — כללות הענין ד"אין עוד מלבדו"^סז, היינו, שלמרות שבכל רגע ורגע מתהווה מציאות כל העולם ומלואו מאין ליש, באופן של מציאות ממש, ולא דמיון ואחיזת עינים כו', הרי מציאותו האמיתית של העולם היא — „אמיתת המצאו", ובלשון הידוע^סח: „כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו".

ועפ"ז — כאשר יהודי מתנהג ע"פ ציווי השו"ע, הנה לא זו בלבד שלא יתכן שמעשה זה יביא לידי חסרון בהמשכת ברכתו של הקב"ה בענין הפרנסה, אלא אדרבה: כאשר הקב"ה יראה שיהודי זה אינו מתפעל מפני המלעיגים ואינו מתפעל מפני המאיימים כו' — יוסיף לו הקב"ה בהמשכת הברכה בנוגע לפרנסה, וכל המצטרך לו].

ובודאי יודעים רבנים הנ"ל את מי צריכים לקרוא ולמי צריכים לפנות כו', והראי' — שהבא־כח שלהם רץ אחרי אנשים אלו כדי לתת להם „שוחד" ולהכריחם שלא יגלו דבר, כנ"ל.

יב. ולאלו שביצעו את המעשים הנ"ל (הן אלו שעשו זאת בידיהם ממש, והן אלו שסייעו בזה, ע"י נהיגת המכונית, וכיו"ב) — אליהם מופנים הדברים דלקמן:

מכיון ש"אמת מארץ תצמח"^סט — הרי בודאי שסוכ"ס תתגלה זהותם כו', אלא שניתנה להם הברירה להודות על מעשיהם ולחזור בתשובה, ואז — „מודה ועוזב ירוחם"^ע, „ושב ורפא לו"^נ, שהרי הקב"ה „נותן יד כו'"^עא — גם לאלו שהתנהגו בעבר באופן בלתי־רצוי, כאשר חוזרים בתשובה, ועד שנפעל אצלם העילוי ד"בעלי תשובה", שהם בדרגא נעלית יותר מאשר צדיקים, כמארז"ל^עב „מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין", ויתירה מזו: „אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו"^עג.

והרי הבטיחה תורה ש"לא ידח ממנו נדח"^עד, וא"כ, בודאי שיחזרו בתשובה! ואף שענין זה יכול להיות „בגלגול זה או בגלגול אחר"^עד — הרי מכיון שנמצאים אנו ב"עקבתא דמשיחא", הרי בהכרח שיחזרו בתשובה „בגלגול זה"! . . .

וכל זה — בנוגע לתיקון השייך אליהם בעצמם, אבל כאשר מדובר ביחס לאלו שעשו או ששמעו אודות מאורעות

310הנ"ל (שבנדו"ד התפרסמו הדברים בכל

העולם כולו, הן אצל בנ"י, והן (להבדיל)

אצל אוה"ע) — הרי לא מספיק מה שהם

יעשו תשובה, אלא מוטלת עליהם

החובה לפרסם ברבים שהם מתחרטים

יג. וכאן — יכולים הם לבחור בב' דרכים, אשר בהן ישנה אפשרות א' — באופן של קידוש השם, ואפשרות א' — היפך קידוש השם:

דרך הא' — כל זמן שעדיין לא עשו תשובה:

מכיון שלדעתם הי' זה „מעשה טוב" (שהרי עדיין לא חזרו בתשובה), ועשו זאת כדי להגן על שיטת רבם ומורהדרכם — צריכים הם להודות בזה ולהכריז בגלוי שהם אלו שעשו את המעשים הנ"ל, שאז הרי זה ענין של „קידוש השם" — לפי שיטתם, היינו, שכדי להגן על שיטת רבם מוכנים הם „למסור את נפשם" עד כדי שפיכת דמו של יהודי, למרות שיודעים הם את חומר הענין ד"שפיכת דמים"! . . .

משא"כ כאשר הם מסירים מעצמם את האחריות למעשים הנ"ל, בהכריזם שמעשים אלו לא עשו ולא נעשו ע"י אנשים השייכים לחוג שלהם — הרי הנהגה זו היא היפך הענין דקידוש השם (לשיטתם):

ידוע ומפורסם לכל [ועכ"פ — לאלו השייכים לחוג שלהם] שמעשים הנ"ל נעשו כדי „להגן" על שיטת רבם. ולכן, כאשר מנסים להכחיש את הדברים ולהסיר מעצמם את האחריות למעשים הנ"ל, וסיבת ההכחשה היא מפני הפחד שהם עלולים להפגע מכך, פגיעה בכבוד, פגיעה בממון, או אפילו פגיעה בגוף — הרי עי"ז מביישים הם את שמו של רבם, שכדי להגן על שיטתו ולקדש את שמו ברבים — יצאו מלכתחילה לעשות מעשים הנ"ל!! . . . וא"כ, הרי זה היפך הענין דקידוש השם — כי בכך מראים הם בגלוי לעין כל שכאשר מגיע לענין של פגיעה בכבוד, וכיו"ב, אזי „שוכחים" הם אודות „דביקותם" בשיטתו ודרכו של רבם, ועד שמוכנים לומר דברי שקר ברבים! . . . כדי להגן על עורם!

ולעומת זאת — ישנה הדרך הב' — כאשר יחליטו לחזור בתשובה, שאז יש להם הזדמנות לקדש שם שמים ברבים, בפני כל העולם כולו:

להודות באופן גלוי שאמנם הם אלו שעשו מעשה פלוני ביום פלוני כו' — אבל מעשה זה נעשה בהיותם במעמד ומצב ש"יצרם אנסם",

[כפס"ד הרמב"ם^עה שרצונו האמיתי של כל יהודי הוא — „לעשות את כל המצוות ולהתרחק מן העבירות", אלא „יצרו הוא שתקפו"],

ועכשיו — התגלה אצלם רצונם האמיתי, עי"ז שהרבנים שלהם דיברו עמהם בדברים היוצאים מן הלב [בחשאי, חדר לפנים מחדר, בדרכי נועם כו', אבל ביחד עם זה — בתוקף המתאים], ודברים אלו נכנסו ללבם ופעלו פעולתם — לגלות את רצונם האמיתי, להתנהג ע"פ התורה ומצוותי', באופן ד"טוב לשמים וטוב לבריות".

והרי מובן בפשטות שהנהגה כזו — להודות על האמת, ולהכריז שהם מתחרטים על מעשיהם ומקבלים על עצמם להתנהג מכאן ולהבא באופן המתאים — תביא לקידוש שם שמים ברבים!

311[ובודאי יקחו זאת בחשבון גם בנוגע לענין העונש — כנהוג במדינה זו שנותנים עונש על תנאי כו'].

וכאמור לעיל — מכיון שהדברים נתפרסמו כבר בכל העולם כולו, הרי גם אם הם אינם מרוצים מהתפתחות הענינים, שוב אין הדבר בידם, מכיון שעכשיו גם גוים נכנסו כבר לעובי הקורה, והם מחפשים למצוא את „מקום התורפה" — שיהודי יתנהג באופן של היפך קידוש שם שמים, רחמנא ליצלן, ולכן, חשוב ונוגע ביותר שההנהגה בענין זה תהי' באופן שתביא לידי קידוש שם שמים.

וע"פ האמור לעיל ש"לא ידח ממנו נדח", ובודאי שסוכ"ס יחזרו בתשובה — הרי מוטב להם שלא ימתינו, אלא יחזרו בתשובה בהקדם האפשרי, כך שעי"ז יהי' גם ענין של קידוש השם קודם!

ויעשו זאת מתוך שמחה וטוב לבב — כמדובר כמ"פ שאם כל עניני התורה ומצוותי' צריכים להעשות מתוך שמחה וטוב לבב^עו, הרי עאכו"כ שכן הוא כאשר מדובר אודות מצות התשובה^עז, שהיא מצוה נעלית ביותר — שהרי בכחה לתקן ולהשלים את כל עניני התורה ומצוותי'.

יד. והנה, ע"י ההנהגה באופן האמור לעיל — יבטלו ויעקרו לגמרי את כל הענינים הקשורים עם „שנאת חנם",

כולל — אלו שמנצלים זאת באופן ד"מתעבר על ריב לא לו"^עח, וכן אלו (מהחוג דהשפ"ד שמוסיפים פשע על פשע —) שמנסים לעורר „שנאת חנם" בין חוגים אחרים, עי"ז שמפרסמים דבר שקר שענין זה נעשה ע"י חוג אחר, פלוני, וכיו"ב — שאין כאן המקום להאריך בזה, כי אם מה שמוכרח להזכיר זאת, מכיון ש"עוד ידם נטוי'" להמשיך בזה כו',

ועי"ז מתבטלת הסיבה לכללות ענין הגלות — כאמור לעיל שחורבן בית שני הי' „מפני שהיתה בו שנאת חנם".

ומכאן ולהבא תהי' ההנהגה באופן של אהבת ישראל, וכמודגש בקביעות דשנה זו, דשבעה עשר בתמוז — ביום השלישי בשבוע, שהוכפל בו כי טוב^עט, וענינו — „טוב לשמים וטוב לבריות"^פ, שזהו כללות הענין דאהבת ישראל באופן דאהבת חנם (היפך הענין דשנאת חנם) — „טוב (אפילו) לבריות"^פא.

ומכיון שמבטלים את סיבת הגלות [הן הענין דשנאת חנם, והן מה שלא הוכיחו זה את זה] — אזי מתבטל כללות ענין הגלות, ותיכף ומיד זוכים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

ולהעיר — שבשנה זו גם הקביעות דתשעה באב היא ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב, אלא שמקווים שעד אז יבוא כבר משיח צדקנו, ואז יהי' תשעה באב יו"ט הכי גדול!

ובפרט ע"פ הידוע שקביעת הלוחות^פב היא באופן שי"ז תמוז וט' באב חלים באותו יום בשבוע שחל יום א' דחג312הפסח — היינו, שעוד לפני בוא י"ז בתמוז וט' באב, ישנה כבר נתינת כח דיצי"מ (בחג הפסח), שהיא גם — לכללות ענין הגאולה^פג, מכיון שהקב"ה מקדים רפואה למכה^פד.

וכאמור — שעי"ז זוכים לביאת משיח צדקנו, ולפנ"ז — ביאת אליהו הנביא, „מבשר טוב",

וזהו הקשר לפרשת השבוע, פ' פינחס — מכיון ש"פינחס זה אליהו"^מו, כידוע כל הרמזים שבדבר, כולל — „פינחס" (מלא יו"ד^פה) בגימטריא „יצחק"^פו (שענינו של יצחק קשור עם הגאולה העתידה^פז), כפי שמבאר אאמו"ר בהערותיו על הזהר^פח.

וכאמור לעיל — ענינו של פינחס הוא: „הנני נותן לו את בריתי שלום"^מג, היינו, שכתוצאה מהענין ד"בקנאו את קנאתי"^מג (קנאתו של הקב"ה) נותן לו הקב"ה את ענין ה"שלום", ועד כדי כך — שהוא (פינחס זה אליהו) מוסר את נפשו ללמד זכות על בנ"י, וממתין בכליון עינים שישלחו אותו לבשר על הגאולה העתידה ע"י משיח צדקנו.

טו. ויה"ר שבקרוב ממש נזכה לשלימות כל בנ"י יחדיו — שלימות העם, „בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו"^פט, היינו, שגם אלו שברגע הקודם הי' צורך לומר עליהם שסוכ"ס „לא ידח ממנו נדח" — הנה בשעתא חדא וברגעא חדא^צ יחזרו גם הם בתשובה ויתנהגו באופן המתאים, ועי"ז נפעל הענין דשלימות העם — כאשר מתגלית צורתו האמיתית של כאו"א מישראל [שנשמתו היא „חלק אלקה ממעל^צא (וכהוספת וביאור אדמו"ר הזקן בתניא^צב) ממש"], כפי שהיא חקוקה אצל הקב"ה, אבינו שבשמים, כפי שמבאר המגיד בהתחלת ספריו^צג המשל מאב שצורת הבן חקוקה במחשבתו כו'.

ומכיון שמציאותם של בנ"י קשורה עם התורה [כמ"ש בתנא דבי אליהו^צד — „פינחס זה אליהו", מבשר הגאולה: „שני דברים קדמו לעולם, תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם קודם, כשהוא אומר צו את בנ"י דבר אל בנ"י, אומר אני (אליהו הנביא) ישראל קדמו"] — מובן, ששלימותם של בנ"י (שלימות העם) קשורה עם שלימות התורה.

ומכיון שמציאות העולם כולו היא בשביל התורה ובשביל ישראל^צה — מובן, ששלימות העם ושלימות התורה פועלת גם במציאות העולם, היינו שעי"ז זוכים גם לשלימות הארץ,

313הן בנוגע לארץ ישראל הרוחנית — היינו, שבכל מקום שבו נמצא יהודי עושה הוא שמקום זה יהי' בבחי' ארץ ישראל^צו, „ארץ" — מלשון רצון [שענין זה קשור עם כללות הענין ד"עת רצון"], כמארז"ל^צז „למה נקרא שמה ארץ — שרצתה לעשות רצון קונה",

והן בנוגע לארץ ישראל כפשוטה — שלימות הארץ כפשוטה, כולל — קיום היעוד „כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך"^צח, ארץ קני קניזי וקדמוני^צט, בהתאם להבטחה העולמית (הנצחיית) שהבטיח הקב"ה — „ה' אלקים אמת"^ק ו"אמת ה' לעולם"^קא — לאברהם אבינו [„אחד הי' אברהם"^קב] בברית בין הבתרים^קג, כפי שנכתב ב"תורת משה" שנמסרה לכאו"א מישראל באופן של ירושה, כמ"ש^קד „תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" — תיכף ומיד כאשר יוצא לאויר העולם^קה ועאכו"כ כאשר נמצא במעמד ומצב של שלימות — שלימות העם.

וענין זה — שלימות הארץ — מודגש בשיעור חומש היומי, משלישי עד רביעי דפ' פינחס: „לאלה תחלק הארץ . . אך בגורל יחלק את הארץ וגו'"^קו — חלוקת הארץ ע"י הגורל וע"פ רוח הקודש — אורים ותומים כו'^קז.

ובזה מרומז גם שלימות העבודה הרוחנית של בנ"י — כמבואר בדרושי חסידות^קח שענין ה"גורל" בעבודה הרוחנית מורה על העבודה הקשורה עם פנימיות ועצם הנפש, היינו, שמאיר אצלו בגלוי — „בקרב הארץ" — פנימיות ועצם הנפש, עד שיודע באיזה דרך מוליכין אותו כו'.

וכל זה נפעל תיכף ומיד, ובלשון הרמב"ם^קט: „מיד הן נגאלין", באופן ד"אחישנה" — מכיון שמדובר אודות השלימות המשולשת, שהיא בדוגמת ה"ברכה המשולשת", ברכת כהנים^קי, שענינה — המשכה באופן ד"עד מהרה ירוץ דברו"^קיא, באופן של „שקדים", „שוקד אני על דברי לעשותו"^קיב — שקדים טובים^קיג.

וכאמור — „מיד הן נגאלין", באופן ד"אחישנה"^קיד, „וארו עם ענני שמיא"^קטו, ובפשטות — שתיכף ומיד באים כל בנ"י לארץ הקודש, „ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"^קטז, ושם גופא — לירושלים עיר הקודש, ושם גופא — לביהמ"ק השלישי, „מקדש אדנ־י כוננו ידיך"^קיז.

וכל זה — מתוך שמחה וטוב לבב, ביחד עם „בריות גופא ונהורא314מעליא"^קיח, ומתוך אהבת ישראל אמיתית — באופן של אחדות ישראל, שעי"ז זוכים לגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש, ויתירה מזו: בשעתא חדא וברגעא חדא.

טז. בהתאם למש"נ בהפטרה דיום התענית [שהתחלתה: „דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב"^קיט, שבזה מודגש כללות הענין ד"עת רצון", שאז הקב"ה הוא „בהמצאו" ו"בהיותו קרוב"] — „כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה"^קכ, שזהו הענין דלימוד התורה („משפט"^קכא) וענין הצדקה,

וכמנהג ישראל להוסיף ביום התענית בענין התורה — קריאה בתורה, וכן קריאה בנביאים (מפטיר), בברכה לפני' ולאחרי' (המורה על ענין של המשכה כו'), וכן להוסיף בענין התפלה (עננו וכו'), ובענין הצדקה,

ובכללות — הוספה בכל ג' הקוין שעליהם העולם עומד, תורה, עבודה (תפלה) וגמילות חסדים^קכב —

מובן, שגם „כנס" זה [שכללות ענינו הוא — אהבת ישראל באופן של אחדות ישראל, ובפרט שזוהי התכלית והמטרה של כל הדברים האמורים לעיל, כולל — הדברים שלכאורה בלתי־רצויים המה, ולא נאמרו אלא מפני ההכרח, כנ"ל] צריך להסתיים בענין של צדקה.

ולכן, בסיום הדברים — אחלק שטרות של דולר ע"י ה"טנקיסטים", אשר במשך כל השנה כולה [לא רק ב"עת רצון"] עוסקים הם בהפצת היהדות, והם יחלקו שטרות אלו בין כל הנאספים כאן, הן בעזרת אנשים והן בעזרת נשים, „בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו", ובאופן המורה על אחדות — שטר א' לכל אחד ואחת, מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים, על מנת לתתו (או — חילופו) לצדקה.

יז. ויה"ר שע"י ההוספה בג' הקוין דתורה עבודה (תפלה) וגמילות חסדים — יפעלו את עמידת וקיום העולם („העולם עומד"^קכב ו"העולם קיים"^קכג), היינו, שעוד לפני ביאת משיח צדקנו נפעל שלום בעולם כולו, החל מקיום היעוד „ונתתי שלום בארץ"^קכד — הן בארץ הקודש, והן בכל מקום שבו נמצאים בנ"י — „גוי קדוש"^קכה,

כולל — שלום בין ישראל לאוה"ע, עי"ז שבנ"י מראים באופן גלוי לעין כל — גם לאוה"ע — שהם עומדים בתוקף המתאים, באופן של „גאון יעקב", בכל הנוגע לעניני יהדות, תורה ומצוותי',

כדברי בעל הגאולה די"ב־י"ג תמוז^קכו [אשר יום זה הוא מהימים שבין יום הולדתו ליום הכנסו בבריתו של אברהם אבינו] בשם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע: „חייבים אנו להכריז גלוי לעין כל, שבכל מה שנוגע לדתנו, לתורת ישראל ומצוותיו ומנהגיו, אין מישהו שיכפה עלינו דעתו כו'",

315[כולל גם — הנהגה באופן של קידוש קוינו כל היום", ועאכו"כ ב"עת רצון", השם בענין האמור לעיל (סי"ג), עי"ז ויקויים היעוד „והביאו את כל אחיכם שמראים לאוה"ע שלמרות החוק מכל הגויים מנחה לה' . . כאשר יביאו המקובל אצל אוה"ע, מתנהגים בנ"י ע"פבני ישראל את המנחה בכלי טהור בית הוראת התורה „אם לא יגיד ונשא ה'"^קל — בביהמ"ק השלישי, „מקדש עוונו", ומכריזים בגלוי שחוזרים אדנ־י כוננו ידיך".

*) בתשובה, „ומודה ועוזב ירוחם", כנ"ל

המובא בסיום וחותם הל' תעניות

וכאשר אוה"ע רואים שבנ"י עומדים להרמב"ם [שעליו אמרו^קלא: „ממשה עד בתוקף המתאים — „גאון יעקב" — על משה לא קם כמשה"]: „כל הצומות האלו כל עניני התורה ומצוותי', הנה גם בימי עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד הגלות האחרונים, בחושך כפול ומכופל אלא שהם עתידים להיות ימים טובים דעקבתא דמשיחא, נפעל כבר הענין וימי ששון ושמחה, שנאמר כה אמר ה' ד"מלכים127) אומניך ושרותיהם מניקו־צבאות צום הרביעי גו' יהי' לבית יהודה תיך"128) — מעין ובדוגמת המעמד ומצב לששון ולשמחה ולמועדים טובים דלעתיד לבוא, כפס"ד אדה"ז בשו"ע129) והאמת והשלום אהבו", ובנוסח „יש לטעום התבשילים (של שבת) בערב ה"סליחות" די"ז תמוז: „הפך^קלב לנו שבת, וטוב לטעום מכל תבשיל לששון ולשמחה",

ותבשיל", היינו, שבסמיכות לגאולה

העתידה (— בערב שבת) טועמים כבר וכפס"ד הרמב"ם: „מיד הן נגאלין".

מכל הענינים שיהיו בגאולה העתידה,

וברתהם נתר מלכים אמיר דדלר למבטים" שיחו, די וחלקם

בין הנאספים שי' — על מנת לתת