Addenda - sichos and letters 3

354בהעלותך

במה) שהעיר בתו"א ד"ה בכ"ה בכסלו שמפרש השיטה דרק בלילה היו מדליקים כל ז' נרות המנורה (ודלא כשיטת הרמב"ם),

הרי כן היא דעת רש"י, תוס' (מנחות פו, סע"ב), רמב"ן, ראב"ד, רשב"א ועוד. וכ"מ מנוסח העבודה דיוהכ"פ שתיקן יוסי בן יוסי כה"ג (פע"ח שער יוהכ"פ פ"ד) ונקבע בסי' האריז"ל וסי' רבנו.

ומש"כ בזח"ג (פח, ב. קפג, א) שהי' מדליק ב' זמני —

זהו לכל הדעות.

וכמוש"כ גם בתו"א שהי' מדליק בבוקר נר הז' (ונר הוא"ו). וסרה קושית הניצוצי זוהר שם.

בעת רצון אזכירם על הציון לבריאות הנכונה.

(ממכתב אדר תשי"ח)355האָבן צוליב אַ סיבה ניט געקענט מקריב זיין דעם קרבן פסח מיט אַלע אידן. זיינען זיי געקומען מיט אַ האַרציגע טענה: למה נגרע — פאַרוואָס זאָל אונז פעלן די מצוה פון קרבן פסח? און דאָס האָט געפּועלט, אַז צוליב די עטלעכע אידן און יעדן איינעם פון זיי, איז צוגעקומען אַ גאַנצע פּרשה אין דער תורה, און אַ ספּעציעלער טאָג אין יאָר, פסח שני, מיט די מצוות וואָס זיינען פאַרבונדן דערמיט, און דאָס אַלץ — לדורותיכם.

זעט מען דערפון ווי שטאַרק די תורה, תורת חיים (הוראה בחיים), אונטערשטרייכט די טייערקייט פון אַ אידן, און באַוואָרנט, אַז קיין איין איינציגער איד, וואו ער זאָל ניט זיין, און ווי ער זאָל ניט זיין, זאָל ניט שטיין אין אַ מצב פון למה נגרע, אַז עס זאָל אים חלילה פעלן אַ מצוה, צוליב דעם וואָס ער געפינט זיך „בדרך רחוקה" (אין אַ ווייטן וועג), אד"ג.

עס איז אָפט אונטערשטראָכן געוואָרן, אַז דער בעסטער מיטל איז לכתחילה צו באַוואָרענען, אַז קיין איד זאָל ניט זיין אין אַ מצב פון „בדרך רחוקה" אד"ג בנוגע צו אידישקייט. און דאָס קען דערגרייכט ווערן נאָר דורך אַ תורה־טרייען חינוך על טהרת הקודש פון דער פריסטער יוגנט אָן, וואָס דאַן איז דער חינוך אין אַן אופן פון חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה.

אַזאַ חינוך איז דער חינוך וואָס ווערט איינגעפלאַנצט אין די תלמידים פון „אהלי תורה" מיט גרויס הצלחה, כידוע ומפורסם פאַר די אַלע וועלכע זיינען באַקאַנט מיט דער טעטיקייט פון דעם דאָזיגען מוסד חינוך.

מ'דאַרף אָבער זען, אַז דער דאָזיגער חינוך מוסד זאָל ניט זיין אין אַ מצב פון אַ פינאַנציעלען „למה נגרע": אין פּשוטע ווערטער — עס זאָל חלילה ניט פעלן די געלט מיטלען, ניט נאָר אָנצוגיין מיט דער לעבנסוויכטיגער חינוך אַרבעט, נאָר אויך אויסצוברייטערן די מעגלעכקייטן אַריינצונעמען אַ וואָס גרעסערע צאָל תלמידים. און דאָס ליגט אין די הענט פון די גוטע פריינד און טרייע שטיצער פון „אהלי תורה" און איז אַן אייביגער זכות פאַר יעדן איינעם און איינע וואָס נעמט אַ חלק אין דער הייליגער אַרבעט פון דעם מוסד.

השי"ת זאָל באַגליקן די געערטע געסט און אַלע אַקטיווע אָנטיילנעמער אין דער דאָזיגער וויכטיגער אונטערנעמונג.

בכבוד ובברכה להצלחה

ולבשורות טובות

356במה שהעיר כת"ר בחגיגה (ט, א) במש"כ מאי בינייהו חיגר ונתפשט, ולא נקט המאי בינייהו שבנוגע לפסח (פסחים צג, א) ובפרט שבאותה סוגיא עצמה בחגיגה — משוה ומחלק בין זה לפסח,

ואמרתי בהשקפה ראשונה דלכאורה הביאור דבפסח החילוק בזמן בין פסח ראשון לשני הוא חודש ימים ואי אפשר שלא יהי' קטן שלא הגדיל בינתיים (ואולי רגיל ג"כ גר שנתגייר), משא"כ בתשלומין דחג שזהו מיום ליום — ואינו רגיל (כ"כ מבין אותם הנמצאים בירושלים — קטן שיגדיל ויביא שתי שערות וכו' ועאכו"כ) גר שנתגייר (שצריך בי"ד וכו') בינתיים,

ומה לעכו"ם בירושלים ובפרט ברגלים. (ומילתא דלא שכיחא ביותר — שידחה העכו"ם גיורו מעיו"ט — לחוה"מ!) ולכן נקט המאי בינייהו דחיגר ונתפשט.

שוב התבוננתי דיש לבאר בפשטות — דבחגיגה נקט חיגר שנתפשט, כי חידושא (חיגר — שזהו דין מיוחד בעליה לרגל) עדיפא לי'.

ועוי"ל דחידוש נוסף קמ"ל — לשלול קס"ד דחיגר לכל הדעות חייב בתשלומין, כי זהו ארי' הוא דרביע עלי', עירובין עח, ב. ולא שלילת חיוב בדבר כקטן וכגר, וק"ל.

(ממכתב י"ג שבט, תש"ל)

. . . במענה למכתבו מט"ל לעומר, בו שואל:

א) המבואר באגה"ק לרבנו הזקן סי' יט' בפירוש מרז"ל חכם עדיף מנביא שנבואה הוא ענין ראי' כמשל ראיית עין בשר גשמי ממש, משא"כ במדובר בענין מעלת החכמה, שהוא ענין של השגה — האם משה רבנו חוץ ממה שהי' רואה בנבואה הי' משיג גם מדריגות אלו שהשיג האריז"ל וכו' —

כן הדבר.

ואף שלכאורה יש מקום לאמר גם אחרת, ובמכש"כ מנגלה דתורה, ע"ד המסופר מרז"ל (מנחות כט', ב) — בכל זה האמת הוא שהשיג מדריגות האמורות. וכמ"ש בספרי קבלה ומבואר בתורת החסידות, שמדריגת משה רבנו היתה מדריגת החכמה דאצילות, ז.א. שהשיג בדרגא נעלית ביותר מצד ענין החכמה. ויש מקום לעיון בהנוגע למשיח וראה רמב"ם הל' תשובה פרק ט' הלכה ב'. תנחומא תולדות כ'. יל"ש לישעי' נב, יג. ואכ"*

(ממכתב שנת תשי"ח)

*) ראה גם לקו"ש ח"ו ע' 252 ואילך. חט"ז ע' 491. חכ"א ע' 351. המו"ל.

357הערה כללית^*. לכאורה — ענין מוסר התורה שהוא הוא מוסר הקדש, הנה יסודו וגם תכליתו, המעשה בפועל, מעשה במושג הרחב, שלפרטיו הוא במחשבה דבור ומעשה. וכמ"ש את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.

ענין השראת רוח הקדש או יותר מזה — רוח הנבואה, הרי זה לכל היותר בגדר שכר העבודה והמעשה. וכדמוכח גם מזה שאין זה בכח האדם. וכלשון הרמב"ם: אע"פ שמכוונים דעתם, אפשר שתשרה שכינה עליהן ואפשר שלא תשרה (יסוה"ת פרק ז' הלכה ה'. ועיי"ש בלחם משנה). ועאכו"כ שלא נצטווה כאו"א להיות נביא ואפילו לא בעל רוח הקדש. ויעוין ג"כ רמב"ם סוף הלכות תשובה וסוף הל' מלכים, בטעם שנתאוו כל ישראל לימות המשיח.

נוסף על כל הנ"ל, שלפע"ד, מוכרח בכ"מ מצ"ע — חשיבות כפולה ומכופלת להאמור, דוקא בתקופתנו זו, הזקוקה להדגשת פי כו"כ הכרח דקיום מצות מעשיות בפועל בחיי היום יומים, ואשר אין להן תחליף באיזה ענין אחר שיהי', אף שרחמנא לבא בעי וכו' וכו'.

מובן שאין בהאמור כל סתירה כלל להמבואר ברמב"ם שם, ומודגש במיוחד בתורת החסידות, אשר תכלית האדם הוא, דע את אלקי אביך ועבדהו בלבב שלם, כי, זהו בלשון רבנו הזקן (קונטרס אחרון דספר התניא, קנ"ו ע"ב) מצוה רבה ונשאה וכו' רק שזו היא מצוה אחת מתרי"ג והאדם צריך לקיים כל תרי"ג וכו', לכך צריך להרבות בלימוד כל התרי"ג וקיומן בפועל ממש במחדו"מ וכו', יעו"ש.

תחלת התדפיס עמוד שסז:

הרוח הנבואה או רוח הקדש.

כנראה — בחוברת זו אינו נכנס בפירוט הדרגות, וכוללם יחד, שהרי שלש מדריגות הן, נבואה שנסתיימה בימי חגי זכרי' ומלאכי ורוה"ק, משא"כ בת קול. והלשון נבואה (בפועל) ורוה"ק המובא בהנוגע לתקופות שלאחרי זה — ה"ז שם המושאל ושייך לדרגת בת קול (עיין ש' רוה"ק להאריז"ל — שהוא הפוסק אחרון בכגון דא) . . .

בסופו עמוד מ"ט:

כי רוח הקדש בישראל הוא לא חסרון שלימות כ"א וכו'.

ע"פ האמור לעיל צ"ע גדול בזה (ואולי כוונתו באם החסרון בכלל האומה — ולא בהנוגע לכאו"א) — פרט לאחרי ביאת משיח, שאז זמן היעוד, אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו וגו'.

ציונים ומ"מ להנ"ל — הובאו בפתיחה (להרב מרגלית שי') לשו"ת מן השמים. ובמאמרי א. י. השיל שי' — שמצטט כת"ר ו"ההאמין הרמב"ם שזכה לנבואה" (ס' היובל לל. גינזבורג).

(ממכתב נר ראשון דחנוכה, תשכ"א)

358. . . ולסיים בד"ת מה לשו"ע יו"ד סי' רמ"ב סעין דבין בני ארץ ישראל ובני מצוי הנני מעתיק הציוני והרא"ש) ובמעדני יו"ט ש בירוש' ברכות ונזיר שם.

ומש"כ במכתבו ע"ד שא"ל כ"ק מו"ח אדמו"ר אידן. אויף זיך אויך ניט. דמתחיל במכתבו הוא, בענין נתינת שלום לרבו וציין ג"כ יף ט"ז, הנה יעויין בנ"כ השו"ע. וידוע שזהו ג"כ מהחילוקים ני בבל — וכמובא בספר חלופי מנהגים, ובאשר אין הספר ים. ברכות כז, ב. נזיר כ, ב (עיי"ש חילוק גירסת הרי"ף שם. ב"ק עג, ב ובתוס' ויפ"ע שם. שבועות לב, א (עיי"ש).

(ממכתב ח' אדר, תשי"ג) עצמו, החסרונות וכו' — נזכרתי, בקראי מכתבו, במה הכ"מ, בנוגע לספור אחד: מ'טאָר ניט רעדען לה"ר אַף אַ — ואחכה לבשו"ט ומשמחות.

(ממכתב ג' דסליחות, השי"ת)

0