127

שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהת­גברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה", ומובן בפשטות, שבהיותם במצב זה של התקשרות "לאדון הכל ב"ה ביראה ואהבה עזה ודביקות אמיתית"^כב, אין חושבים ע"ד צרכי עצ­מם^כג.

אלא שהם הם שני הגדרים שבתפלה: "עבודה שבלב", שהיא הדביקות בה', ה"ז כמו גדר "קדשים"^כד [דכמו ענין הקרבנות כפשוטו, שהוא הקרבה לה' ובבית ה', כך הוא ענין התפלה, מה שהאדם עומד לפני ה'^כה, וגם תוכן העבודה הוא הדביקות בה' (ע"ד הקרבה לה')]; ובקשת הצרכים שב­תפלה ה"ז ע"ד וענין "מעשה בראשית", שהאדם חושב ע"ד צרכי עצמו.

ג. והנה, להלכה למעשה נקטינן (כנ"ל) שסדר התפלות הוא ערבית שחרית ומנחה, שלכן ליכא אפילו קס"ד בגמ'^י שזה ש­יכולים להשלים תפלת מנחה בתפילת ערבית הוא להיותה הסיום של ג' התפלות, ומוכח שסדר התפלות להלכה הוא ערבית שחרית מנחה.

ויש לומר טעם הדבר, כי ע"פ הלכה, החיוב והדין דמצות התפלה הוא בקשת צרכיו (שהוא גדר "מעשה בראשית" שב­תפלה כנ"ל), שזהו עצם החפצא דתפלה; משא"כ "עבודה שבלב" הוא רק תיאור מצב הגברא המתפלל, דכדי שתהי' החפ­צא דבקשת צרכיו כדבעי צריך הגברא להיות במצב של "עבודה שבלב", ובלעדה חסר בעצם הבקשה, אבל מ"מ אין זו מהות התפלה.

ועפ"ז יש לבאר דברי הרמב"ם בריש הל' תפלה: "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר^כו ועבדתם את ה' אלקיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר^יח ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכ­מים^כז אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה".

וכבר הקשו במפרשים^כח, אמאי הביא הרמב"ם הכתוב "ועבדתם את ה' אלקיכם", הרי בלאה"כ צריך להביא הכתוב "ולעב­דו בכל לבבכם" שרק ממנו למדים דקאי על תפלה, "אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה" (משא"כ בכתוב "ועבדתם את ה' אלקיכם" שלא נתפרש בו "לב", אין הכרח דקאי על תפלה דוקא) — וא"כ הו"ל ל­הביא רק הכתוב ד"ולעבדו בכל לבב­כם"^כט.

ויש לומר ע"פ מ"ש בקרית ספר^ל, דמ­הכתוב "ועבדתם גו'" למדים ש"מצות עשה להתפלל בכל יום", כי "סמיך אסופי' ד­

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org