משיחת* יום ה' פ' ויחי, — עשרה בטבת — יהפך לשמחה — ה'תנש"א

א. יום התענית הוא „יום רצון לה'"^א — יום שקבעו הקב"ה לגלות ביתר שאת וביתר עוז רצונו ותשומת־לבו לכאו"א מישראל ועאכו"כ לכלל ישראל בכל עניניהם, ובמיוחד בנוגע להענין הכללי שנוגע לכלל ישראל בכל הדורות, הן הדורות שכבר עברו, והן הדורות העתידים לבוא, ועאכו"כ דורנו זה, נשמות בגופים — הגאולה האמיתית והשלימה דכל בנ"י, שתבוא בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש.

ובהתאם לכך, יש לבאר הדגשת ענין הגאולה בתוכנו של היום — שיש בו כמה פרטים: (א) כללות הענין דיום התענית, שתוכנו מובן מהקריאה בתורה וההפטורה, (ב) ענינו הפרטי של התענית דעשרה בטבת, שתוכנו מובן מהמאורע שבגללו נקבע תענית זה, (ג) פרשת השבוע, כדלקמן.

ב. יום התענית:

ביום התענית קורין בתורה בציבור י"ג מדות הרחמים, ש"אינן חוזרות ריקן"^ב, היינו, שכאשר הקב"ה שומע הקריאה די"ג מדה"ר שקורין בכל מקום שבעולם שבו נמצאים ציבור מישראל, מתעוררים רחמיו של הקב"ה, „אב הרחמים", מקור הרחמים^ג, על כאו"א מישראל, על הציבור^ד ועל כלל ישראל, למחול ולסלוח להם — „אני מוחל להם"^ב (כמ"ש בסיום וחותם הקריאה^ה „וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו").

וכיון שע"י התגלות י"ג מדה"ר בטלים החטאים, סיבת הגלות („מפני חטאינו גלינו מארצנו") — באה תיכף ומיד הגאולה האמיתית והשלימה, כפי ש"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"^ו.

ובפרט לאחרי שכבר „כלו כל הקיצין"^ז, וכבר עשו תשובה [החל מהרהור219תשובה^ח, שעי"ז נעשה צדיק גמור, כהפס"ד בהנוגע להמקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמורי — פס"ד שנוגע (לא רק לדיני ממונות, אלא גם) לדיני נפשות, ובדיני נפשות גופא — לכל הדורות שעתידים להוולד משידוך זה] — הרי בודאי ובודאי ש"מיד הן נגאלין".

ג. ויש להוסיף, שענין הרחמים (י"ג מדה"ר) קשור (לא רק לביטול סיבת הגלות, שעי"ז באה הגאולה, אלא) גם עם הגאולה עצמה — שהגאולה עצמה היא באופן של רחמים, כמ"ש^י „ברחמים גדולים אקבצך".

וענין זה מודגש ביותר בהפטורה שהיא המשך וסיום הקריאה:

סיום וחותם ההפטורה (ש"הכל הולך אחר החיתום"^יא) — „נאום אד' ה' מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו"^יב.

והשייכות להקריאה (י"ג מדה"ר) — שגילוי י"ג מדה"ר פועל הקיבוץ דבנ"י מן הגלות, „ברחמים גדולים אקבצך", ולא עוד אלא שמצד גודל מעלת הרחמים, רחמים על כאו"א באיזה מעמד ומצב שיהי', נעשה הקיבוץ דבנ"י באופן ש"אקבץ עליו לנקבציו", ש"אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כמו שנאמר^יג ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"^יד,

[ולוקחים עמהם גם אלה שהם בבחינת „ערב רב", ע"ד מ"ש ביציאת מצרים „וגם ערב רב עלה אתם"^טו, שנקראים „עמך"^טז (עם שלך) של משה רבינו, ועד כדי כך, שגם בהיותם במעמד ומצב בלתי־רצוי („שחת"^טז), מייחד הקב"ה עליהם שמו של משה רבינו, „עמך", ובודאי שגם הם באים ביחד עם משה רבינו ודור המדבר^יז, „דור דעה"^יח, ועד"ז בנוגע לכל בנ"י שבכל הדורות, שהם בודאי „עמך" של משה רבינו, „גואל^יט ראשון הוא גואל אחרון"^כ],

220ובצירוף כולם יחד, „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"^כא, נעשית מציאות אחת של „קהל (ל' יחיד) גדול"^כב, ובאופן כזה „ישובו^כב הנה"^כג, לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש ולהר הקודש ולבית המקדש.

ד. התענית דעשרה בטבת:

בנוגע להמאורע דהתחלת המצור על ירושלים שבגללו נקבע התענית דעשרה בטבת^כד נאמר^כה „בחודש העשירי בעשור לחודש . . סמך מלך בבל אל ירושלים" — „סמך" דייקא, מלשון סמיכה וחיזוק, כמו „סומך ה' לכל הנופלים"^כו, שבזה מרומז שהתוכן (הפנימי) שבזה הוא חיזוק וסמיכה לירושלים^כז.

[ועפ"ז יומתק גם הקשר והשייכות לתוכנו של הזמן שבו „סמך מלך בבל אל ירושלים" — „בחודש העשירי בעשור לחודש" — „העשירי יהי' קודש"^כח].

ה. ומזה באים להעזר והסיוע דמלך בבל (מושל בכיפה) — „סמך מלך בבל אל ירושלים" — בענין הגאולה:

221בנוגע לקיבוץ גלויות בגאולה האמיתית והשלימה („אקבץ עליו לנקבציו") מצינו שאומות העולם (ש"פיזרן (הקב"ה לישראל) בין האומות"^לה) יסייעו בקיבוץ בנ"י מבין האומות — כמ"ש^לו „והביאו (הגוים שישראל הם בתוכם^לז) את כל אחיכם מכל הגוים^לח מנחה לה' בסוסים וברכב גו' בית ה'".

ולא עוד אלא שאומות העולם עצמם יצטרפו לבנ"י בהביאם אותםי^ג — כמ"ש^מ „והי' כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים [שעליהם נאמר^מא „ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים אל הגוים גו' והביאו את כל אחיכם מכל הגוים"] ועלו מידי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות".

ובלשון הכתוב בסיום ההפטורה דיום התענית — „כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"^מב.

ויש לומר, שענין זה מרומז גם בכתוב „עוד אקבץ עליו לנקבציו" (שבסיום וחותם ההפטורה ממש) — שרומז גם על קיבוץ ניצוצות הקדושה שבכל העולם^מג (בבל), שבזה נכללים גם הפעולות דאומות העולם ב"מצוות דידהו"^מד, שביניהם מצות הצדקה^מה [כולל ובמיוחד — העזר והסיוע לבנ"י בהמצטרך להם בענינים גשמיים כדי שיהיו פנויים לעסוק בקיום התומ"צ^מד], ועד להשלימות בזה שבכל העולם כולו יהי' נראה בגלוי ש"והיתה^מז לה' המלוכה"^מח.

ו. פרשת השבוע — פרשת ויחי, „ויחי יעקב"^מט:

222חיותו (מציאותו) של יעקב, „ויחי יעקב" — קשורה עם כאו"א מישראל (שנקרא על שמו של יעקב), כידוע^נ ש"נשמתו (של יעקב) . . כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם", היינו, שכל נשמה היא ניצוץ מנשמת יעקב^נא.

וענין זה (שכל יהודי הוא ניצוץ מנשמת יעקב) מודגש ביותר בנוגע להגאולה:

בנבואת הגאולה המפורשת בתורה כתיב^נב „דרך כוכב מיעקב", שקאי על מלך המשיח^נג. וביחד עם זה, למדו חז"ל^נד מפסוק זה שכל יהודי נמשל ל"כוכב"^נה.

והתיווך בזה — ע"פ המבואר בספרים^נו שבנשמת כאו"א מישראל יש ניצוץ מנשמת מלך המשיח^נז.

ומזה מובן גם לאידך — שנשמתו של מלך המשיח מיוסדת ובנוי' על נשמותיהם של כאו"א מישראל, מאיזה שבט שהוא, ויתירה מזה, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בקיום התומ"צ [שהרי, בכל מעמד ומצב „ישראל הוא"^נח, ומתייחס לה"אבות", בנו של אברהם יצחק ויעקב, כולל ובמיוחד ליעקב, „בחור שבאבות"י^ה, ש"מטתו שלימה"^ס, ו"מה^סא זרעו בחיים אף הוא בחיים"^סב], כך, שעצם מציאותו של יהודי („ויחי יעקב") קשורה עם מלך המשיח — ענין הגאולה.

ז. ויש להוסיף, שענין הגאולה מודגש גם בפרשת השבוע שממנה מתברך עשרה בטבת — פרשת ויגש:

בפירוש הכתוב „ויגש אליו יהודה" — איתא בזהר^סג שהגשת יהודה ליוסף הו"ע סמיכת גאולה (יוסף) לתפלה (יהודה).

ח. כדי לזרז ולמהר עוד יותר את הגאולה — יש לסיים בענין הצדקה, ה"שקולה^עו כנגד כל המצוות"^עז, ו"מקרבת את הגאולה"^עח.

224ויתנו לכאו"א שליחות־מצוה ליתן לצדקה, ובהוספה מדילי', וכל המוסיף מוסיפין לו — כנהוג בכגון־דא, ובהדגשה יתירה ביום התענית, כמנהג ישראל להוסיף אז בצדקהי^ז.

ויה"ר והוא העיקר — קירוב וזירוז הגאולה בפועל ממש, באופן של סמיכת גאולה להתפלה, שמהתפלה על הגאולה זה־עתה באים תיכף להגאולה בפועל, ש„תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ו"ישבו ישרים את פניך"^ח — בבית המקדש (שבו „יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך"^פא) השלישי^פב, „מקדש אדנ־י כוננו ידיך"^פג, ותיכף ומיד ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן לכאו"א מהנוכחים שיחיו שתי שטרות של דולר, לתת אותם (או חילופם) לצדקה].