Made by a machine and not yet checked by a person - the segments nobody has checked are marked.
271משיחות ש"פ בא, ד' שבט ה'תנש"א
א.ענינה המיוחד של פרשת בא ביחס לשאר הפרשיות השייכות ליצי"מ (שמות וארא ובשלח) — שבשאר הפרשיות מדובר אודות ההכנה ליצי"מ (שמות וארא) ואודות הענינים שהיו לאחר (ובהמשך ל)יצי"מ (בשלח), ואילו בפרשת בא היא היציאה ממצרים עצמה.
ובפרטיות יותר:
גם בהתחלת הפרשה (לפני היציאה ממצרים, שהי' צורך בשלש מכות נוספות עד שפרעה הסכים לשלח את בנ"י) מודגשת היציאה ממצרים יותר מבפרשיות שלפנ"ז — ש"עבדי פרעה" אמרו כבר „שלחא את האנשים ויעבדו את ה' אלקיהם"ב.
ומודגש יותר בהמשך הפרשה שבה מדובר אודות פעולותיהם של בנ"י בשייכות ליצי"מג — „דברד נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים"ה, וכן פרטי הענינים דקרבן פסח (הציווי והעשי' בפועל) עד לאכילתו (ב"ליל שימורים . . להוציאם מארץ מצרים"ד) באופן ד"מתניכם חגורים וגו'"ז, „מזומנים לדרך"ח.
ועאכו"כ בהפסוקים שבהם מדובר אודות היציאה ממצרים — „ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה"י, „ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים וגו' הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם"י.
ועד"ז בסיום הפרשה שבה מדובר אודות מצות תפילין הקשורה עם הזכרון דיצי"מ — „זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו'"יא, „והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך וגו' כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים"יב, „יצי"מ תהי' לך לאות . . שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע"יג.
ב. ויש לבאר השייכות דתוכן הפרשה לשם הפרשה (כידועיד ששם הפרשה מורה272על תוכן הפרשה כולה) — „בא אל פרעה"טו:
„בא אל פרעה" מדגיש התוקף דפרעה — שלכן, צריך משה לבוא אליוטז ולהתרות בויז „עד מתי מאנת לענות מפני גו' כי אם מאן אתה לשלח את עמי הנני מביא מחר וגו'"יח.
ובפרט ע"פ מ"ש רש"י בפירוש „עד מתי מאנת לענות מפני", „כתרגומו לאתכנעא, והוא מגזרת עני, מאנת להיות עני ושפל מפני" — שבזה מודגש התוקף דפרעה (היפך ההכנעה) כלפי הקב"ה, כביכול, „כה אמר ה' . . מאנת להיות עני ושפל מפני".
וצריך להבין: מהו הטעם שהפרשה שתוכנה היציאה ממצרים ע"י השבירה דמצרים (התוכן דעשר המכות) — נקראת בשם „בא אל פרעה"יט שמדגיש התוקף דמצרים?
ובסגנון אחר קצת: לכאורה היתה חלוקת הפרשיות צריכה להיות באופן שהיציאה ממצרים תהי' בפרשה בפ"ע, כלומר, שג' המכות האחרונות יהיו בפרשה שלפנ"ז (ביחד עם שאר המכות), והפרשה שלאח"ז תתחיל בהכנות דבנ"י להיציאה ממצרים, ויציאתם ממצרים בפועל. ומהו הטעם דחלוקת הפרשיות באופן שגם בפרשה דיציאת מצרים מדובר אודות (מצב שיש צורך לבטל) התוקף דפרעה — „בא אל פרעה" „והתרה בו" (המשך וסיום המכות), ולא עוד אלא שכל הפרשה דיציאת מצרים נקראת (ע"ש המצב ד)"בא אל פרעה"?
ג. ובהדגשה יתירה — בנוגע לסיום הפרשה ע"ד מצות תפילין:
בפרשת תפילין כתיבכ „והי' כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו'", ומפרש רש"יכא „יש מרבותינוכב שלמדו מכאן שלא קדשו בכורות הנולדים במדבר, והאומר שקדשו מפרש ביאה זו לומר אם תקיימוהו במדבר תזכו ליכנס לארץ ותקיימוהו שם". ועד"ז בנוגע להחיוב דתפילין — שלכמה דעותכג לא היתה מצות תפילין נוהגת במדבר, כי אם, לאחר הכניסה לארץ, וגם להדעות שמצות תפילין היתה נוהגת גם במדבר — עיקרה ושלימותה לאחר הכניסה לארץכד, ולא עוד אלא שקיומה במדבר הוא בשביל קיומה לאחר הכניסה לארץ, כדרשת חז"לכה „ביאה דכתב רחמנא גבי תפילין ופטר חמור . . מבעי לי' לכדתנא דבי ר' ישמעאל עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ", שאז יהי' הקיום דמצות תפילין בשלימותכו.
כלומר: סיום וגמר הפרשה דיציאת273מצרים הוא במצות תפילין הקשורה עם הכניסה לארץ — כיון שהכוונה והתכלית דיציאת מצרים היא הכניסה לארץכז, כמ"ש „אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני וגו' ארץ זבת חלב ודבש"כח, „והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' והבאתי אתכם אל הארץ וגו'"כט.
וצריך להבין:
היציאה ממצרים בפרשת בא (נוסף על היותה בפרשה שבשמה מודגש התוקף דפרעה) היא רק השלב הראשון ביצי"מ — הנסיעה מרעמסס לסוכות. וכמודגש בהמשך סיפור יצי"מ בפרשה שלאח"ז: „ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים גו' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה"ל, היינו, שגם לאחרי שכבר יצאו ממצרים היתה אפשרות שישובו למצרים; וגמר היציאה ממצרים הי' בקריעת ים סוף, כש"וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים"לא — שאז בטלה אימת מצרים מבנ"ילב.
וצריך ביאור: מהו הטעם שמצות תפילין הקשורה עם הכוונה והתכלית (תכלית השלימות) דיצי"מ בהכניסה לארץ, נכתבה (א) מיד לאחר השלב הראשון דיצי"מ, לפני המשך וגמר יצי"מ בפרשת בשלח, (ב) ועיקר: בסיומה של פרשה שבשמה מודגש התוקף דפרעה (היפך דיצי"מ) — „בא אל פרעה"?
ד. ויש לבאר זה בהקדם דברי הזהרלג בפירוש הכתוב „בא אל פרעה" שבהתחלת פרשתנולד:
„מה כתיב בא אל פרעה, לך אל פרעה מבעי לי', מאי בא, אלא דעייל לי' קב"ה אדרין בתר אדרין לגבי תנינא חדא עלאה תקיפא דכמה דרגין משתלשלין מני', ומאן איהו רזא דתנין הגדול, ומשה דחיל מני' לא קריב אלא לגבי' אינון יאורין ואינון דרגין דילי' . . כיון דחמא קב"ה דדחיל משה . . אמר קב"ה הנני עליך פרעה מלך מצרים התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריולה, וקב"ה אצטריך לאגחא בי' קרבא ולא אחרא, כמה דאת אמרת אני ה'".
כלומר: פרעה הוא שרש ומקור הקליפות, „התנין הגדול", אשר, התוקף שלו הוא עד כדי כך שאפילו משה הי' ירא ממנולו, ולכן לא אמר לו הקב"ה „לך אל פרעה" (שילך לבדו), אלא „בא אל פרעה", שיבוא יחד עמו (עם הקב"ה) אל פרעה, והקב"ה מכניסו עמו אל פרעה בשביל להלחם עמו („לאגחא בי' קרבא") ולבטלו מכל וכללז.
ויש לבאר הטעם שהזהר מפרש פירוש זה על הפסוק „בא אל פרעה" שבהתחלת274פרשתנו, ולא על הפסוק „בא אל פרעה" שנאמר לפנ"ז בפרשת ואראלח:
בפרשת וארא נאמר „בא אל פרעה" כהקדמה להדיבור לפרעה („בא אל פרעה ודברת אליו", „בא אל פרעה ואמרת אליו"), משא"כ בהתחלת פרשתנו נאמר „בא אל פרעה" [לא בתור הקדמה להדיבור לפרעה, שהרי לא נאמר בהמשך הכתוב „ודברת אליו" וכיו"ב, אלא] כענין בפ"ע: „ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", ותו לאלט.
ועל זה מבאר בזהר הפירוש ד"בא אל פרעה" (כאן) כענין בפ"ע — „דעייל לי' קב"ה אדרין בתר אדרין לגבי תנינא . . לאגחא בי' קרבא" — „בא אל פרעה" בשביל לפעול בו שבירה וביטול. ובלשון הכתוב: „למען שתי אותותי אלה בקרבו . . את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם"מ.
ועפ"ז יש לבאר הדיוק ד"עייל לי' קב"ה אדרין בתר אדרין" (חדרים לפנים מחדריםמא) — כי* , השבירה והביטול דפרעה צ"ל במקום שבו הוא עיקר הקביעות והתוקף שלומב, ולכן, לא מספיק לילך אליו ולפגשו כש"יוצא המימה"מג (וכיו"ב), אלא צריך לבוא לביתומד, לארמון המלך,275ובארמון המלך גופא בחדרים הפנימיים (חדרים לפנים מחדרים) שבארמון המלך, ששם עיקר דירתו (הקביעות והתוקף שלו), ועי"ז שנעשה השבירה והביטול בארמון המלך ובחדרים הפנימיים שבו, מתבטל הקביעות והתוקף שלו, עיקר מציאותו, ובדרך ממילא מתבטלים שאר הענינים הטפליםמה.
[וענין זה מודגש גם בהשבירה והביטול בפועל (במכת בכורות) — „ויקם פרעה לילה (ולא כדרך המלכים בשלש שעות ביום) הוא וכל עבדיו (הוא תחלה ואח"כ עבדיו מלמד שהי' הוא מחזר על בתי עבדיו ומעמידן) וגו' ויקרא למשה ולאהרן (מגיד שהי' מחזר על פתחי העיר וצועק היכן משה שרוי היכן אהרן שרוי) ויאמר קומו צאו מתוך עמי וגו'"מו — שתמורת הקביעות והתוקף דפרעה בהיותו בחדרים הפנימיים שבארמון מלכותו נעשה מצב דהיפך הקביעות והתוקף, שהוכרח לטלטל את עצמו ממקום למקום, „מחזר על בתי עבדיו ומעמידן", „מחזר על פתחי העיר וצועק היכן משה שרוי", בידעו שבהטלטול ממקום למקום (ביטול הקביעות והתוקף) תלוי המשך קיום מציאותומז, כהמשך וסיום הענין: „וברכתם גם אותי", „התפללו עלי שלא אמות כו'"מח].
ועפ"ז מובן שגם הדגשת התוקף דפרעה ב"בא אל פרעה" (כנ"ל ס"ב) הוא חלק מהשבירה והביטול דפרעה, כי, עיקר השבירה והביטול היא במקום ומצב שבו הוא הקביעות והתוקף דפרעה.
ה. ונקודת הענין — שבפרשת „בא אל פרעה" מתחיל (עיקר ה)ענין השבירה והביטול דפרעה:
„בא אל פרעה" שבהתחלת פרשתנו הוא לא (רק) בשביל לפעול עליו להוציא את בנ"י ממצרים (כבפסוקים שלפנ"ז, „בא אל פרעה ואמרת אליו כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדוני"מט), אלא (גם ובעיקר) בשביל השבירה והביטול דפרעה („דעייל לי' אדרין בתר אדרין . . לאגחא בי' קרבא") כענין בפ"ע.
וגם השבירה והביטול דפרעה כענין בפ"ע (לא בשביל לפעול עליו להוציא את בנ"י ממצרים) הוא חלק מיציאת מצרים, שלכן נאמר „בא אל פרעה" ב(התחלת ה)פרשה דיצי"מ, ולא עוד אלא שכל הפרשה דיצי"מ נקראת „בא אל פרעה", שמזה מובן ש"בא אל פרעה" הוא תוכן ועיקר הענין דיציאת מצרים, כדלקמן.
ו. ויש לבאר זה בהקדם הביאור בכללות הענין דגלות ויציאת מצרים כהקדמה לירושת הארץ — כמש"נ לאברהם אבינו בברית בין הבתרים „ידענ תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול גו' ודור רביעי ישובו הנה גו' לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו'":
רצונו של הקב"ה שירושת הארץ תהי' ע"י עבודתם של ישראל בכח עצמםנא (ולא276באופן של „נהמא דכיסופא"נב), היינו, שישראל יעשו מ"ארץ" מלשון ארציות שתהי' „ארץ ישראל", „ארץ" — „שרצתה לעשות רצון קונה"נג, ו"(ארץ) ישראל" — שניכר בה שייכותה לישראל, „כי תהיו אתם (לי) ארץ חפץ"נד, „בבת עינו" של הקב"הנה, שלכן, „תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"נו, שבזה נכלל גם הענין דראיית אלקות בעניני הארץנז (ע"ד „מבשרי אחזה אלקה"נח), ועד שממשיכים ופועלים הענין דארץ ישראל בכל העולם כולו, ובלשון חז"לנט „עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", שבכל העולם כולו יראו בגילוי כח הפועל האלקי בנפעלס, כמ"שסא „ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר גו'", ועד שרואים שיש הנבראסב הוא חד עם יש האמיתיסג.
וענין זה נעשה ע"י הקדמת גלות מצרים — „כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם":
„ארץ לא להם" היא ארץ שאינה שייכת לישראל, ויתירה מזה, ארץ שמנגדת לישראל — ארץ מצרים, ע"ש שהיא „מצירה לישראל"סד, להיותה „ערות הארץ"סה, „מקולקלים מכל האומות"סו, תחתון שאין תחתון למטה ממנו.
ואעפ"כ, גם בירידתם לארץ מצרים נעשה אצלם מעמד ומצב ד"ויחי יעקב"סז, חיים אמיתיים דיעקב.
ויתירה מזה, שפועלים גם הבירור דמצרים — בב' אופנים כלליים: (א) בירור ניצוצות הקדושה, כמ"שסח „וגם ערב רבסט (תערובות אומות של גריםע) עלה אתם",277וכן בירור ניצוצות שבדברים הגשמיים, כמ"שעא „וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות גו' וינצלו את מצרים", „כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים"עב, (ב) (שבירה ו)ביטול דהענינים הבלתי־רצויים שאי־אפשר לבררם ולהעלותם לקדושהעג, ו"שבירתן זוהי טהרתן"עד, ולא עוד אלא שעי"ז ניתוסף שלימות בקדושה, ע"ד מארז"ל בנוגע לצור וירושלים „אם מלאה זו חריבה זו"עה, „לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים"עו, ועד"ז להיפך, שע"י „חורבנה של צור" ניתוסף בהמילוי (שלימות) דירושליםעז, כיון שעי"ז מתגלה תוקף הקדושה באופן שאין מקום למציאות של מנגד, שנתבטל ממציאותו לגמריעח.
[ויש לומר שמעין ודוגמת ב' אופני הבירור ישנו גם בהמכות עצמם: (א) „בא אל פרעה ואמרת אליו כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדוני ואם מאן אתה לשלח הנה אנכי נוגף וגו'" — שכוונת המכות היא כדי לפעול על פרעה שהוא ישלח את בנ"י ממצרים — ע"ד ובדוגמת בירור ניצוצות הקדושה שבמצרים, „וינצלו את מצרים", (ב) „בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר גו' את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם" — כוונת המכות בשביל השבירה והביטול דמצריםיז, שעי"ז ניתוסף שלימות בקדושה, „וידעתם כי אני ה'"].
ולאח"ז נעשית היציאה ממצרים („ואחרי כןפ יצאו"פא) — שיוצאים לגמרי ממצב278של ניגוד לקדושה, „מצירים לישראל", כי, לאחרי שהי' מנגד ונתבטלה מציאותו, לא שייך עוד אפשרות ונתינת־מקום למנגד, ובמילא, נעשית שלימות הכניסה לארץ ישראל, „ארץ טובה ורחבה"פב (היפך ה"מיצר" דארץ מצרים), שארץ הלזו התחתונה נעשית „ארץ ישראל", דירה לו ית' בתחתוניםפג.
ז. עפ"ז יש לבאר הטעם ש"בא אל פרעה" הוא השם דפרשת יצי"מ כולה, עד לסיומה וחותמה במצות תפילין שעיקרה בהכניסה לארץ:
יציאת מצרים — יציאה ממצב של ניגוד לקדושה — לאמיתתה ובשלימותה עיקרה בשבירת וביטול המנגד, ולא (כ"כ) בבירור ניצוצות הקדושה, כי, הפעולה דבירור ניצוצות הקדושה עיקרה גילוי הטוב שנפל ונתעלם במצרים, אבל המציאות דמצרים כשלעצמה נשארת במצב של ניגוד לקדושה, „מצירים לישראל", וכדי שתהי' היציאה ממצרים, שלא יהי' מצב של ניגוד לקדושה, צ"ל השבירה והביטול דמצריםפד.
וענין זה מרומז בקריאת הפרשה דיצי"מ בשם „בא אל פרעה" — להורות שעיקר הענין דיצי"מ הוא השבירה והביטול דמצרים, שזהו"ע „בא אל פרעה", „דעייל לי' קב"ה אדרין בתר אדרין לגבי תנינא חדא עלאה תקיפא . . לאגחא בי' קרבא", ובלשון הכתוב „שתי אותותי אלה בקרבו גו' התעללתי במצרים וגו'".
ויתירה מזה — שבהענין ד"בא אל פרעה" לצורך השבירה והביטול שלו, נכללת (הנתינת־כח ל)תכלית השלימות (הכוונה והתכלית) דיצי"מ, יציאה מכל המיצרים וההגבלות — הכניסה לארץ טובה ורחבה, כמרומז בסיום פרשת „בא אל פרעה" במצות תפילין שעיקרה בהכניסה לארץפה.
ויש להוסיף, שתכלית השלימות דיצי"מ בהכניסה לארץ הקשורה עם מצות תפילין שבסיום הפרשה נרמזת גם בהתיבות „בא אל פרעה" שבהתחלת הפרשהפו — כי, ע"י השבירה והביטול דפרעה דלעו"ז („בא אל פרעה . . לאגחא בי' קרבא") נעשה „בא אל פרעה" דקדושה, כמ"ש בזהרפז בפירוש „בית פרעה"פח, „ביתא דאתפרעו ואתגליין מיני' כל נהורין", שבאים לבחי' פרעה דקדושהפט שלמעלה מכל מדידה והגבלה, שזהו"ע יצי"מ בתכלית השלימות, שיוצאים מכל המצרים וההגבלות (גם) דקדושה, ובאים ל„ארץ טובה ורחבה", „מרחב י־ה"צ, ועד למרחב העצמי דמהותו ועצמותו ית'.
ח. וע"פ הידוע שגלות מצרים היא279שורש לכל הגלויותאי והיציאה ממצרים היא שורש לכל הגאולותבי (עד לגאולה מגלות זה האחרון) — שייך האמור לעיל גם להגאולה העתידה לבוא תיכף ומיד ממש, עלי' נאמרגי „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
ובהקדמה — שאילו זכו היתה הגאולה ממצרים והכניסה לארץ בפעם הראשונה באופן של גאולה נצחית שאין אחרי' גלותד, ומהטעמים שסיבב הקב"ה שלאחרי הגאולה ממצרים יהיו גם הגלויות שלאח"זה), החל מגלות בבל, „רישא דדהבא"צו, שהוא השורש לגלויות שלאחריו עד לגלות הרביעי (האחרון), גלות אדום — כדי שירושת הארץ (בגאולה האמיתית והשלימה) תהי' לאחרי העבודה דבנ"י בבירור המטה (בזמן הגלות) בתכלית השלימות, היינו, לא רק בגלות מצרים שהיא השורש והכלל דכל הגלויות, אלא גם בכל פרטי הדרגות דד' הגלויות.
וע"פ האמור לעיל (ס"ו) שהבירור הוא בב' אופנים כלליים, שתחילה צ"ל בירור ניצוצות הקדושה שיכולים לבררם ולהעלותם לקדושה [ע"י „מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"7' בקיום התומ"צ שנתלבשו בדברים גשמיים, ובעניני הרשות שנעשים לשם שמים], ולאח"ז צ"ל השבירה והביטול דעניני הלעו"ז שאיאפשר לבררם ולהעלותם לקדושה — לכן מצינו בנבואות הגאולהח ריבוי פסוקים שתוכנם ע"ד השבירה והביטול דד' המלכיותטי ששיעבדו את בנ"י*10), ולדוגמא: „נפלה בבל ותשבר"קא, „כי זבח לה' בבצרה"קב, „ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו"קג, וישארו אלה שיעזרו ויסייעו לבנ"י, כמ"ש „ושלחתי מהם280פלטים גו'* והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב גו' על הר קדשי ירושלים"קד, ויתירה מזה, „אזקה אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד"קו.
ואז תהי' גם עבודתם של ישראל בתכלית השלימות — „כמצות רצונך"קז, כידועקח ש"עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'", וקיומם בחוץ לארץ ובזמן הגלות הוא באופן של „ציונים" (סימנים) לקיומם בארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה, „אמרו בספריקט . . אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצוות שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים . . וכן אמר ירמי' הציבי לך ציוניםקי, אלו המצוות שישראל מצויינין בהם", היינו, שגם המצוות שהם חובת הגוף קיומם בחוץ לארץ ובזמן הגלות הוא „כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנחזור לארץ".
וענין זה מרומז בסיום הפרשה דיצי"מ ע"ד הכניסה לארץ („והי' כי יביאך אל ארץ הכנעני וגו'") בשייכות למצות תפילין — שהשלימות דמצות תפילין, וכן השלימות דכל המצוות, „הוקשה כל התורה כולה (מצוות התורה) לתפילין"קיא, תהי' בהכניסה לארץקיב בגאולה הנצחית שאין אחרי' גלות, כי, בזמן הגלות, במעמד ומצב ד"בנים שגלו מעל שולחן אביהם"קיג, לא שייך אמיתת ענין המצוות מלשון צוותא (חיבור) עם הקב"הקיד, כי אם באופן של „ציונים" בלבד, ואילו אמיתת הענין דצוותא שבקיום המצוות יהי' לאחרי שחוזרים להיות סמוכים על שולחן אביהם באופן של קביעות ונצחיות, בהכניסה לארץ — „פלטרין של מלך", ושם גופא בחדר לפנים מחדר — בירושלים עיר הקודש, בבית המקדש ובקדש הקדשים, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
ט. ויש להוסיף ולבאר ההוראה מהאמור לעיל בעבודת האדם:
כתיב „את העולם נתן בלבם"קטו, היינו, שכל עניני העולם תלויים ונעשים תחילה בלבו (ע"י עבודתו) של האדם, „עולם281קטן"קטז, שבשבילו נברא העולם, כמארז"לקיז „לפיכך נברא אדם יחידי . . כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם". ומזה מובן, שגם הענין דיציאת מצריםקיח והיציאה משאר הגלויות עד להיציאה מגלות זה האחרון שהתחלתם מ"בא אל פרעה" (שבירת וביטול הקליפה) — תלוי ונעשה ע"י עבודת האדם.
והענין בעבודה בזה:
החילוק שבין ארץ ישראל לחוץ לארץ, גלות מצרים ובבל וכו' — שארץ ישראל קאי על עניני קדושה, וחוץ לארץ קאי על עניני חול, שהם בבחינת „מצרים" ו"בבל", שמצד עצמם הם מצירים ומבלבלים לישראל בעבודתם בעניני קדושה. ועבודת האדם היא להמשיך קדושה (ארץ ישראל) גם בעניני חול (חוץ לארץ) — שנוסף על עבודתו בעניני קדושה (לימוד התורה וקיום המצוות), עוסק גם בעניני הרשות (עובדין דחול) באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"*11), ו"בכל דרכיך דעהו"קכ, שעי"ז נעשים גם הם בבחינת „ארץ ישראל", ע"ד „עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות".
ונוסף לזה, יש ענינים ד"מצרים" ו„בבל" שאי־אפשר לבררם ולהעלותם לקדושה, כי אם, באופן של שבירה וביטול. ולדוגמא: החילוק בין כח המתאוה לציור הרע — שכח המתאוה יכול וצריך להתהפך להתאוות לטוב, משא"כ ציור הרע שנתאוה אליו, להיותו רע גמור, אי־אפשר לו להתכלל בקדושה, ואין לו תקנה אלא ביטולו והעברתו מן העולם, שזהו"ע שריפת הפרהקכא, שנשאר רק האפר שהוא החומר הפשוט, כח המתאוה, משא"כ ציור הרע מתבטל לגמריקכב.
וסדר העבודה דשבירת וביטול הרע — למדים מ"בא אל פרעה", „אדרין בתר אדרין לגבי תנינא כו' לאגחא בי' קרבא", שלכל לראש צ"ל שבירת וביטול התוקף והקביעות דהקליפה, ובדרך ממילא נעשה גם שבירת וביטול מציאות הקליפה לגמרי. ודוגמתו בעבודת האדם — שלכל לראש צריך לשבור ולבטל הענין שבו מודגש התגברות הלעו"ז ביותר, ועי"ז מתבטלים בדרך ממילא שאר הענינים.
וגם כאשר הקליפה היא בתוקף גדול עד שיש מקום לענין של פחד — אומר הקב"ה לניצוץ משה שבכאו"א מישראל: „בא אל פרעה", „דעייל לי' קב"ה . . לאגחא בי' קרבא", שהקב"ה בעצמו בא יחד עמו, והקב"ה בעצמו („קב"ה . . ולא אחרא") מבטל תוקף הקליפה כו'.
י. ועוד ועיקר:
הענין ד"מצרים" ו"בבל" — שמצירים ומבלבלים לישראל — מודגש אצל כאו"א לפי ענינו: יש מי שאצלו מודגש המיצר והבלבול מצד החסרון בעבודת ה' בתכלית השלימות, ויש מי שאצלו מודגש המיצר והבלבול מצד החסרון בענינים גש־282מיים (שעי"ז יהי' פנוי ללמוד תורה מתוך מנוחה, כפס"ד הרמב"םקכג בנוגע ליעודים הגשמיים שבתורה).
וכיון ש"בני בכורי ישראל"קכד, „נער ישראל ואוהבהו"קכה, ומטבע האב שכאשר בנו הקטן צועק שרוצה דבר מסויים, הרי גם כאשר הדבר שרוצה הוא חסר ערך וחשיבות (אלא שרוצה לפי קטנות שכלו), ממהר האב ליתן הדבר שרוצה בנו הקטן עוד לפני שמחנך ומלמד אותו שירצה דברים חשובים — הרי, כשיהודי מרגיש מיצר ובלבול מחסרון בענינים גשמיים, ממהר הקב"ה לבטל מיצר ובלבול זה עוד לפני שמגיע לדרגא שירגיש המיצר והבלבול מהחסרון בעבודת ה' בשלימות. וכמ"שקכו „פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" — „כל אחד לפי רצונו"קכז, „לכל חי לפי רצונו ותאוותו"קכח, גם בהיותו בדרגא ד"חי" שלמטה מ"מדבר".
ואם הדברים אמורים כשהבן רוצה דבר חסר ערך וחשיבות, עאכו"כ כשהבן רוצה דבר הכי חשוב — היציאה דכל בנ"י (והשכינה — „בכל צרתם לו צר"קכט, „עמו אנכי בצרה"קל) מהגלות — בודאי ובודאי שהקב"ה צריך למהר למלא רצון בנו, כל בנ"י שבכל הדורות, לצאת מהגלות לגאולה נצחית שאין אחרי' גלות, אפילו אם עדיין לא הגיע לדרגא נעלית בעבודת ה' [ובלשון הכתוב — „פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו"קלא, ואח"כ „והואקלב יפדה את ישראל מכל עונותיו"קלג], ובמכ"ש וק"ו מהיציאה ממצרים בהיותם בדרגא נמוכה עד כדי כך שלאחרי היציאה ממצרים הי' מקום לחשש „פן ינחם העם גו' ושבו מצרימה", שלכן „לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי (אף ש)קרוב הוא", ועאכו"כ בהיציאה מגלות זה האחרון, שתיכף ומיד באים לארץ ישראל בדרך הקרובה ביותר.
יא. בהאמור לעיל יש הדגשה יתירה בדורנו זה — שפרשת „בא אל פרעה" היא בסמיכות ליום העשירי („יהי' קודש"קלד) בשבט, יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנוקלה, שחל בשנה זו ביום הששי הבע"ל שמתברך מיום הש"קקלו פרשת „בא אל פרעה":
מעניניו העיקריים של בעל ההילולא דעשירי בשבט — ש"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו . . מתגלה ומאיר . . למטה בעת פטירתו . . ופועל ישועות בקרב הארץ"קלז, וביתר שאת וביתר עוז („מעלין בקודש"קלח) ביום ההילולא מידי שנה בשנה — הפעולה דבירור התחתוןקלט, כמודגש בשמו (הראשון),283„יוסף", ע"ש „יוסף ה' לי בן אחר"*14), שגם „אחר" יתהפך להיות „בן"קמא, שעי"ז נעשית הוספה (יוסף מלשון הוספה) ושלימות בקדושהקמב.
ובפרטיות יותר:
עבודתו של בעל ההילולא לעשות מ„אחר" „בן" היא, לכל לראש, בנוגע לבנ"י — ע"י הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה גם עבור אלה שבגלוי ובחיצוניות נראים במעמד ומצב של „אחר", להיותם רחוקים לע"ע מקיום התומ"צ (שלא באשמתם, תינוקות שנשבוקמג), שתתגלה מציאותם האמיתית — „בן" — בפועל ובגלוי, כולל ובמיוחד — ע"י תרגום עניני התורה ופנימיות התורה בלשונות דאוה"עקמד עבור אלה שעדיין אינם מבינים לשון הקודשקמה, שדבר זה התחדש ע"י בעל ההילולאקמו; וגם בנוגע לאוה"ע, „אחר" כפשוטו — ע"י הפצת צדק ויושר חדורים באמונה בבורא העולם שמביאה לקיום שבע מצוות בני־חקמז, ובכללות ל"לשבת יצרה"קמח.
ובמיוחד — בבואו למדינה זו בחצי כדור התחתון [שגם בזה מודגש החידוש של בעל ההילולא לגבי רבותינו נשיאינו שלפניו, כולל גם אביו, שכולם היו בחצי כדור העליון], שבה ניתוסף עוד יותר (ומוסיף והולך עד היום הזה) בבירור התחתון, לעשות מ"אחר" „בן", הן בנוגע לבנ"י והן בנוגע לאוה"ע.
ובהדגשה מיוחדת — שעבודה זו היא הכנה להגאולה: בנוגע לבנ"י — שהקירוב דכל בנ"י (גם אלה שהיו רחוקים מיהדות) לתומ"צ היא מעין ודוגמא והכנה לקיום היעוד „יוסיף אדנ־י שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים וגו' ומאיי היםייד גו' ואסף נדחי ישראל גו'"*15); ובנוגע לאוה"ע — הכנה לקיום היעוד „אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד"קה.
וע"פ המבואר לעיל שתוכן הענין ד"בא אל פרעה" הוא בירור התחתון בשביל היציאה ממצרים והכניסה לארץ, יש לבאר השייכות דיום ההילולא (גמר ושלימות עבודתו) לפרשת „בא אל פרעה" —284כיון עיקר עבודתו של בעל ההילולא כל ימי חייו היתה בבירור התחתון („בא אל פרעה") כהכנה לגאולה האמיתית והשלימה (יצי"מ וכניסה לארץ).
יב. ובנוגע לפועל:
בעמדנו ביום הש"ק פרשת בא אל פרעה שממנו מתברך יום ההילולא דעשירי בשבט — יש לעורר ולפרסם בכל מקום ומקום (נוסף על הפעולות בד' אמותיו של בעל ההילולאקנא) ע"ד ההכנות המתאימות ליום ההילולא, ועאכו"כ ע"ד ההנהגה המתאימה ביום ההילולא עצמוקנב, כולל ובמיוחד הוספה בלימוד תורתו, הוספה בנתינת הצדקה למוסדות שמתנהגים ברוחו או שנקראים על שמו, והתוועדויות פעילותקנג שבהם יקבלו החלטות טובות להוסיף יותר ויותר בהליכה „בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו"קנד.
והדגשה יתירה בנוגע להכנה להגאולה ע"י חיזוק האמונה והבטחון והצפי' לגאולה, „אחכה לו בכל יום שיבוא"קנה — כלשון בעל ההילולאקנו: עמדו הכן כולכם לקבל פני משיח צדקנו.
ובפרט בשנה זו, „הי' תהא שנת נפלאות אראנו", ולאחרי שכבר ראו נסים ונפלאות בתקופה האחרונה, כולל ובמיוחד — יציאתם של רבים מישראל ממדינה ההיא לארץ ישראל, ועי"ז גם קירובם ליהדות תורה ומצוותי', שענין זה הוא מעין ודוגמא והכנה קרובה לקיום היעודקנז „קהל גדול ישובו הנה".
יג. ובזה ניתוסף עוד יותר בימים האחרונים ממש:
המאורעות דימים האחרונים בהענין ד„מלכיות מתגרות זו בזו" מדגישים שנמצאים בסמיכות ממש להגאולה, כמבואר במדרשי חז"לקנח שענין זה הוא מסימני הגאולה.
ובלשון המדרשיטו „שנה שמלך המשיח נגלה בו . . מלך פרס מתגרה במלך ערבי . . וכל אומות העולם מתרעשין ומתבהלין . . ואומר להם (הקב"ה לישראל) בני אל תתייראו*16), כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם הגיע זמן גאולתכם".
ופשוט, שמאורעות אלה לא יפגעו כלל וכלל בבנ"י, שהם בבת עינו של הקב"ה, „הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו" [שב"בבת עינו" („אישון העין") גדולה ביותר הזהירות אפילו מנגיעה הכי קלה, שלא בערך לגבי הזהירות בנוגע לשאר חלקי הגוף], כולל ובמיוחד בנוגע לבנ"י הדרים בארצנו הקדושה, שכיון שהיא „ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה (שימת־לב מיוחדת)285תמיד עיני ה' אלקיך בה (ומוסיף ומפרט) מרשית השנה ועד אחרית שנה" (מתחילתה ועד סופה בשוה), הרי היא המקום הבטוח ביותר.
ובנוגע לפעולותיהם של שונאי ישראל שמנסים לפגוע ח"ו — אין בהם ממש, ולא יעלה הדבר בידם, כיון ש"לא ינום ולא יישן שומר ישראל"קסא, ואלה שנפגעו באופן קל [אף שמצד גודל מעלתם של ישראל, „בבת עינו" של הקב"ה, גם נגיעה הכי קלה היא דבר חמור] — יזכו תיכף ומיד לרפואה שלימה, ועד לתכלית השלימות שברפואה, באופן שעוקרת ומבטל החולי מלמפרע (ע"ד פעולת חכם — „וכל בניך לימודי ה'"קסב — בעקירת נדר מלמפרע)קסג.
ועד"ז בנוגע לכל בנ"י בכל מקום שהם — כמפורש בפרשתנוקסד בנוגע להזמן שלפני ובסמיכות להיציאה ממצרים, ועד"ז בימינו אלה, ברגעי הגלות האחרונים: „ולכל בני ישראל הי'אור במושבותם"קסה.
השייכות דמאורעות אלה לבנ"י היא — הידיעה ש"הגיע זמן גאולתכם", שלכן, עמדו הכן כולכם לקבלת פני משיח צדקנו, כולל ובמיוחד ע"י ההוספה בעניני תומ"צ, אשר, ע"י „מצוה אחת, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה"קסו.
יד. ויה"ר שלא יצטרכו להוסיף ולדבר על סימני ביאת הגאולה, כיון שתיכף ומיד ממש רואים בפועל ובגלוי את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
ובלשון הכתוב בפרשת בשלח שמתחילין לקרוא תיכף במנחה: „ויהי בשלח פרעהקסז את העם", „ובני ישראל יוצאים ביד רמה"קסח.
ובהמשך לזה — פרשת שירהקסט, „אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת וגו'"*17),
— כולל גם הגילוי בפועל דה"רמז לתחיית המתים" („שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן רמז לתחיית המתים"קעא) — „הקיצו ורננו שוכני עפר"קעב, ומשה ואהרן עמהםקעג, ביחד עם נשיאי וצדיקי ישראל, ובראשם נשיא דורנו בעל ההילולא דעשירי בשבט —
ותיכף ומיד — „תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש