משיחות ש"פ לך לך, ח' מרחשון ה'תנש"א

א. הענין המיוחד שביום הש"ק זה — שבו מסיימים רבים מישראל לימוד ספר הרמב"ם:

ידוע^א המנהג שנתפשט (בשנים האחרונות) בתפוצות ישראל^ב ללמוד בכל יום ג' פרקים בספר „משנה תורה" להרמב"ם — על מנת לסיים „משנה תורה" („מקבץ לתורה שבעל פה כולה"^ג), בכל שנה^ד, כמו בתורה שבכתב, ש"המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת"^ה, שעי"ז נעשה בכל שנה גם הלימוד דתורה שבעל פה כולה (נוסף על הלימוד דתורה שבכתב^ו).

וע"פ סדר חלוקת הפרקים לכל יום (כנדפס ב"מורה שיעור" ללימוד הרמב"ם) — מסיימים מחזור שביעי דלימוד הרמב"ם ביום הש"ק זה, ו"מתכיפין התחלה להשלמה"^ז — שבו ביום מתחילים מחזור שמיני דלימוד הרמב"ם^ח.

ב. סיום לימוד הרמב"ם:

מנהג ישראל (תורה היא) שעושין שמחה^י לגמרה של תורה^יא (בתושב"כ, ומזה מובן גם בנוגע לתושבע"פ, משנה תורה), ובמכ"ש וק"ו מהשמחה שבסיום מסכת אחת ע"י יחיד מישראל^יב, ועאכו"כ בסיום לימוד הרמב"ם ש"מקבץ לתורה שבעל פה כולה" ע"י רבים מישראל.

ויש להוסיף, שהשמחה לגמרה של משנה תורה היא גם לאלה שאינם משת־90תפים בלימוד וסיום הרמב"ם בזמן זה, כיון שסדר הלימוד שלהם הוא פרק אחד ליום^יג — ע"ד שמצינו בתורה שבכתב, שאף ש"המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת", „יש^ה מי שמשלים את התורה בשלש שנים":

בנוגע לסיום מסכת — איתא בגמרא^יד „אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתי' עבידנא יומא טבא לרבנן", היינו, שה"יומא טבא" (שמחה) הוא לא רק ללומד ומסיים המסכתא („צורבא מרבנן דשלים מסכתי'"), אלא גם לשאר התלמידים („רבנן" סתם) שלא למדו וסיימו מסכת זו, שגם אצלם נעשה „יומא טבא" (שמחה)^טו, ולא רק שמשתתפים בשמחה של רב אחר, אלא ששמחה זו נעשית השמחה שלהם („יומא טבא לרבנן"), כמו השמחה של לומד ומסיים המסכת^טז.

ומהטעמים לזה — כיון שכולם עוסקים בלימוד אחד, הן אלה שלומדים מסכתא זו, והן אלה שלומדים שאר מסכתות, שמתאחדים כולם ביחד — כמודגש בחלוקת הש"ס שחשיב כאילו כל אחד מהלומדים (שלמד מסכתא אחת) למד כל הש"ס^יז.

ומזה מובן במכ"ש וק"ו בנוגע לעניננו — שכיון שכולם לומדים ומסיימים משנה תורה להרמב"ם, לימוד שוה ממש^יח (ולא רק שכל אחד לומד מסכת אחרת, אלא שמתאחדים בהחלוקה דכל הש"ס), והחילוק שביניהם אינו אלא במשך זמן הלימוד (בשנה אחת, או בשלש שנים), הרי בודאי שגם אלה שמסיימים הלימוד בשלש שנים משתתפים בשמחה לגמרה של תורה ע"י הלומדים בשנה אחת (כהמנהג הפשוט אצל רוב לומדי הרמב"ם), כמו בתורה שבכתב, שגם מי שמשלים את התורה בשלש שנים משתתף בשמחה לגמרה של תורה (שמחת תורה) ע"פ המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת (נוסף על השמחה לגמרה של תורה כשיסיימו הלימוד שלהם בשלש שנים).

ויתירה מזה — שהשמחה לגמרה של משנה תורה שייכת גם לאלה שלעת־עתה אינם משתתפים בלימוד שיעור יומי ברמב"ם, דכיון שלימוד משנה תורה בכל שנה נתפשט בתפוצות ישראל, הרי הסיום הוא שמחה דכלל ישראל, וכמו בשמחתתורה שע"פ מנהג ישראל משתתפים בה כל ישראל ממש (גם אלה שלעת־עתה אינם עוסקים בלימוד התורה), מצד השייכות דכל ישראל לכל התורה כולה — „מורשה קהלת יעקב"^יט.

ג. ומעלה יתירה בסיום זה — סיום מחזור שביעי והתחלת מחזור שמיני:

לאחרי שלומדים ומסיימים משנה תורה במחזור ראשון, הלימוד והסיום במחזור שני הוא באופן נעלה יותר מב־91מחזור ראשון, ובמחזור שלישי באופן נעלה יותר מבמחזור שני, וכן במחזורים שלאח"ז, עד ללימוד וסיום מחזור שביעי, שמפעם לפעם נעשה הלימוד והסיום באופן נעלה יותר — „מעלין בקודש"^כ, ולא עוד אלא ש"מעלין בקודש" גם בההוספה עצמה, היינו, שההוספה במחזור שלישי לגבי מחזור שני היא הוספה נעלית יותר מאשר ההוספה במחזור שני לגבי מחזור ראשון, ועאכו"כ בנוגע להוספה במחזור שביעי לגבי כל המחזורים שלפנ"ז.

ונוסף על העילוי וההוספה ממחזור למחזור — יש עילוי מיוחד בסיום מחזור שביעי^כא:

ידוע מ"ש בתשובות הרשב"א^כב שמספר שבע מורה על שלימות ההיקף, כמודגש בענין הזמן (שבו קשורים כל עניני העולם שהם כולם בגדר הזמן^כג) שנחלק לשבעה ימים (ששת ימי השבוע ויום השבת), שבעת ימי ההיקף, שבהם נכללים שית אלפי שנין דהוי עלמא (כנגד ששת ימי השבוע) ואלף השביעי (כנגד יום השבת).

ויש להוסיף, שגם השלימות דישראל היא במספר שבע — שבעת קני המנורה, שרומז על כנסת ישראל שנחלקת לשבע סוגים, שהם שבע מדרגות בעבודת ה', כנגד שבעת המדות^כד, ובצירוף כולם יחד נעשית השלימות ד"מנורת זהב כולה"^כה, „מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא"^כו.

ומזה מובן שיש עילוי מיוחד שבסיום מחזור השביעי — שלימות ההיקף בלימוד משנה תורה^כז.

ולאחרי שלימות ההיקף בסיום מחזור שביעי מתחילים מחזור שמיני, שבו נוסף עילוי שבאן־ערוך — כי, מספר שמיני הוא למעלה מימי ההיקף ושלימות ההיקף, ובלשון הרשב"א „מקודש ועומד בפני עצמו שומר ההיקף"^כח, היינו, שמספר שבע קשור עם גדרי העולם (שלימות דהעולם), ומספר שמונה הוא למעלה מגדרי העולם^כט.

ויש להוסיף בביאור העילוי דמספר שמונה לגבי השלימות דמספר שבע92(שלימות ההיקף) — ע"פ הידוע שמספר שמונה קשור עם הגאולה, כמארז"ל^ל „כינור של מקדש של שבעת נימין הי' . . ושל ימות המשיח שמונה"^לא, ומרומז באות ח' (שמספרו שמונה) ר"ת חירות^לב, ומזה מובן שמספר שמונה הוא בפני עצמו (באיןערוך) למספר שבע, כמו הבפני עצמו והין־ערוך דגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו לגבי הזמן שלפני הגאולה.

ובסגנון דתורת החסידות — שמספר שמונה קשור עם בחי' המוחין (בינה, ספירה השמינית מלמטה למעלה, ועוד שכוללת ג' ראשונות) שלמעלה משבעת המדות השייכים לעולם שנברא בשבעת ימים כנגד שבעת המדות, ולכן, בזמן הזה עיקר העבודה היא בבירור שבעת המדות (שזהו"ע כיבוש ארץ שבע אומות), ולעתיד לבוא יהי' גילוי המוחין^לג, בחי' השמינית, שכוללת ג' ראשונות (שזהו"ע כיבוש ארץ עשר אומות (גם ארץ קיני קניזי וקדמוני, כנגד ג' ראשונות) לעתיד לבוא)^לד.

ויש לומר, שענין זה מרומז גם בסיום וחותם משנה תורה להרמב"ם בפסוק^לה „כי מלאה הארץ דעה את ה' (ומוסיף גם סיום הפסוק) כמים לים מכסים" (דלא כבהלכות תשובה^לו שמביא רק „כי מלאה הארץ דעה את ה'") — כי, „מלאה הארץ דעה את ה'" מדגיש השלימות דהארץ (שלימות ההיקף, מספר שבע, בחי' המדות), שהארץ כולה „מלאה" ב"דעה את ה'", והיא (עדיין) במציאות „ארץ" (עולם); ולאחרי זה באים לדרגא שלמעלה משלימות העולם (שומר ההיקף, מספר שמונה, בחי' המוחין) — „כמים לים מכסים", שמציאות הארץ מכוסה במים עד שלא רואים אלא „מים לים מכסים"^לז.

ד. והדגשה יתירה בכהנ"ל (הן בנוגע לכללות הסיום דמשנה תורה והן בנוגע לסיום מחזור השביעי והתחלת מחזור השמיני) — מצד השייכות לזמן הסיום:

השמחה לגמרה של משנה תורה מודגשת ביותר מצד הסמיכות והשייכות לגמרה של תורה (שבכתב) בשמחתתורה, כיון שבהמשך לה באה השמחה לגמרה של משנה תורה — למחרת היום שבו מסתיימים מועדי חודש תשרי (ז' במרחשון, שבו חוזר אחרון שבישראל לנהר פרת^לח), שסיומם וחותמם בשמחתרתורה^לט.

ה. והוספה יתירה בכהנ"ל — מצד השייכות לפרשת השבוע:

„ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" — שלאחרי כל העילויים שהיו אצלו לפנ"ז, בהיותו בן ע"ה שנה^מה [ובלשון הרמב"ם^מו „כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן . . עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה . . ובן ארבעים (מ"ח^מז) שנה הכיר אברהם את בוראו"^מח, ולאחרי זה עברו עוד כמה עשיריות שנים בעבודתו לאחרי שהגיע לשלימות הכרת בוראו], נאמר לו „לך לך מארצך וגו'" — לצאת מכל המדידות וההגבלות ד"ארצך ומולדתך ובית אביך" (ארץ וכו' שלך) דקדושה^מט, להיותם קשורים עם גדרי העולם (שבעת ימי ההיקף), ולילך „אל הארץ אשר אראך" [כב' הפירושים: (א) שקאי על הארץ — ארץ שיראה לו הקב"ה (כפשטות הכתוב), (ב) שקאי על אברם — „אראה ואגלה אותך בעצמך"^נ („במהותך ועצמותך"^נא)], היינו, הליכה לדרגא שלמעלה מגדרי העולם (שמיני, שומר ההיקף).

ויומתק יותר ע"פ המבואר בדרושי חסידות^נב בפירוש הכתוב^מה „ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן" — ש"שבעים שנה" מורה על השלימות דשבעת המדות (כפי שכלולים מעשר), ו"חמש שנים" מורה על ה' חסדים שפועלים הגדלת המדות, ועי"ז נעשית היציאה מ"חרן" (בגימטריא גרון, מיצר הגרון שמפסיק בין מוחין למדות) — שנמשך אור המוחין למדות.

ולאחרי היציאה מחרן „כרת ה' את94אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו' את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני וגו'", „עשר אומות" (כמסופר בהמשך הפרשה)^נג — שבזה מרומז שנוסף על המשכת אור המוחין למדות, מוחין השייכים אל המדות, ישנה גם המשכת המוחין עצמם, כפי שיתגלה לעתיד לבוא^נד, שאז תהי' השלימות שלמעלה משבעת ימי ההיקף (מדות, כולל גם מוחין השייכים למדות), בחי' שמיני, שומר ההיקף (מוחין עצמם^נה).

וענין זה מודגש גם בסיום הפרשה שבה מדובר אודות מצות מילה^נו — מילה לשמונה, כמ"ש^נז „ובן שמונת ימים ימול גו'", כמבואר בכ"מ^נח שמילה קשורה עם השלימות דשמונה שלמעלה מהשלימות דשבע^נט, ולכן תכלית השלימות דמילה יהי' בביאת המשיח (בחי' שמונה), שאז יקויים היעוד „ומל ה' אלקיך את לבבך"^ס (נוסף על העבודה ד"ומלתם את ערלת לבבכם"^סא שנעשית בזמן הזה)^סב.

ומזה באים להגילוי ד"וירא אליו הוי'" (בהתחלת פרשת וירא שקורין תיכף במנחה) — כמבואר במק"א^מג שמעלת הגילוי ד"וירא אליו הוי'" שנעשה ע"י המילה לגבי הגילויים שלפני המילה, היא, להיותו מבחי' שאי אפשר לנבראים להמשיך בכח עצמם, היינו, גילוי שלמעלה מגדרי הנבראים (בחי' שמיני שלמעלה משבעת ימי ההיקף)^סד.

ו. המורם מהאמור לעיל:

בעמדנו ביום שבו מסיימים מחזור שביעי ומתחילים מחזור שמיני דלימוד הרמב"ם — יש נתינת־כח מיוחדת להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד הרמב"ם, ועד להוספה באופן שבאין־ערוך לגבי הלימוד שלפנ"ז, בהתאם להעילוי דמחזור השמיני^סה שהתחלתו ביום זה.

והתעוררות מיוחדת צ"ל ע"ד ההוספה בפירסום המנהג דלימוד שיעור יומי ברמב"ם וההשתדלות להשפיע על יהודים נוספים שיצטרפו ללימוד הרמב"ם [מה טוב — ג' פרקים ליום, ועכ"פ — פרק אחד ליום, ועכ"פ הלימוד בספר המצוות (גם לנשים וטף)], שעי"ז תהי' אצלם השלימות95דלימוד הלכות כל התורה כולה, ועד"ז בנוגע לשאר הפעולות בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות (דפנימיות התורה) חוצה, שעי"ז ממהרים ומזרזים ופועלים תיכף הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו (שאז יהי' הגילוי דבחי' שמיני, כנ"ל ס"ג).

ויש להוסיף ולהדגיש שפעולת ההתעוררות וההשפעה על יהודים נוספים שיצטרפו ללימוד הרמב"ם צריכה להיות גם (ובמיוחד) ע"י אלה שסיימו כבר מחזור שביעי דלימוד הרמב"ם:

לכאורה, יש מקום לומר שלאחרי שהגיע לשלימות דמחזור השביעי, מוטב שיעסוק בלימוד הרמב"ם לעצמו בתכלית השלימות, במקום להתעסק בהשפעה על יהודי שרחוק ממדרגתו בלימוד הרמב"ם (ובפרט במחזור שמיני) מן הקצה אל הקצה, שעדיין לא התחיל לימוד הרמב"ם.

[ועד"ז בשאר הפעולות דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה — שטוען שמוטב שיתעמק בלימוד החסידות לעצמו משיעסוק בהפצת התורה והמעיינות להנמצאים ב"חוצה"].

והמענה לזה — שבימינו אלה הפעולה דהשפעה על הזולת היא ענין של פיקוח נפש, וכיון שכן, חיוב ההתעסקות בהשפעה על הזולת מוטל על כאו"א, גם זה שנמצא בדרגא נעלית שיכול לעסוק בענינים הכי נעלים, ואדרבה — בפקו"נ „מצוה בגדול"^סו.

[ויש לומר, שכאשר הפעולה על הזולת נעשית „בגדול", אזי הפעולה עצמה באופן נעלה יותר, לפי ערך דרגת הגדול. ובנדו"ד — שנוסף לכך שיכול להסביר ולהראות לו דוגמא חי' מגודל התועלת דלימוד הרמב"ם בכל שנה, הרי, להיותו בהתחלת מחזור השמיני, בכחו וביכלתו לפעול על יהודי שעדיין לא התחיל בלימוד הרמב"ם שגם אצלו תהי' מעלת ושלימות הלימוד דמחזור השמיני, קפיצה ודילוג מן הקצה אל הקצה].

ומצד גודל הכרח והחשיבות שבפעולה על הזולת (ענין של פקו"נ) מובן גם בנוגע לאופן הפעולה — שאינו נשאר במקומו ודרגתו, ומשם מנסה להרעיש ולעורר את הזולת שנמצא בריחוק מקום ודרגא, אלא יוצא ממקומו ודרגתו למקומו ודרגתו של הזולת, ומדבר עמו בסגנון ובאותיות שלו (של הזולת), שעי"ז נעשית הפעולה על הזולת כדבעי ובשלימות.

ז. ויש להוסיף, שבענין זה (אופן הפעולה על הזולת) יש לימוד והוראה מהתחלת פרשת וירא שקורין במנחה:

בהתחלת פרשת וירא מסופר אודות מדת הכנסת אורחים של אברהם אבינו — כמבואר בפירוש רש"י (פשוטו של מקרא) על הפסוק „והוא יושב פתח האוהל", „לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו", „כחום היום", „הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים", ואברהם הכניסם לביתו והאכילם כו'.

ותמוה^סז: כיון שמדובר אודות „מלאכים . . בדמות אנשים", שלא היו זקוקים להכנסת אורחים, ולא היו צריכים לאכול, ולא אכלו, כי אם, „נראו^סח כמו שאכלו"^סט96— נמצא (לכאורה) שאברהם לא קיים בהם מצות הכנסת אורחים, ואיך יתכן שהקב"ה הערים (ח"ו) על אברהם ש"הביא המלאכים עליו בדמות אנשים" כדי שידמה לאברהם שקיים מצות הכנסת אורחים?!

ובפרט ע"פ דברי הגמרא^ע שמכאן למדים ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה"^עא — שעפ"ז תמיהה גדולה יותר: איך יתכן שבתורת־אמת למדים המעלה דהכנסת אורחים מפעולת הכנסת אורחים שאינה אמיתית?!

ויש לומר הביאור בזה^עב — שכאשר „הביא המלאכים עליו בדמות אנשים", והתנהגו כמנהג אנשים שאוכלים ושותים, נעשה אצלם ה"דמות אנשים" ומנהג אנשים ענין אמיתי, היינו, שבבואם למטה לא נשארו בדרגת מלאכים שנראים כמו אנשים (דמיון בעלמא), אלא שבאו למטה „בדמות אנשים", ובמילא, חל עליהם גדר ודין „אנשים" (לפי שעה), ולכן, קיים אברהם אבינו על ידם מצות הכנסת אורחים לאמיתתה.

ומזה למדים הוראה באופן הפעולה על הזולת — שכאשר ה"גדול" צריך לפעול על הזולת שנמצא „למטה" (במקום החוצה), אינו יכול להשאר בדרגתו הנעלית, אלא צריך לירד מדרגתו (לפי שעה) לדרגתו של הזולת הנמצא למטה, ולדבר לפי ערך הזולת, ע"פ דרכו ומנהגו, ועד שנמצא במעמדו ומצבו, ואז יפעל עליו באמיתיות ובשלימות.

ח. ויה"ר שקבלת החלטות טובות בנוגע ללימוד הרמב"ם, הן הלימוד שלו לעצמו והן בהפעולה על הזולת, בתוככי שאר הפעולות דהפצת התורה והמעיינות חוצה, תמהר ותזרז ותביא תיכף את „אותו הזמן" שאודותיו מדבר הרמב"ם בסיום וחותם ספרו — ימות המשיח.

ובלשון הכתוב בפרשת השבוע — „לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", שכאו"א מישראל וכל בנ"י הולכים מחוץ לארץ לארץ ישראל^עג, וזוכים לקיום בפועל דהבטחת הקב"ה „לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני וגו'", „עשר אומות", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובארץ ישראל עצמה97— באים לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש השלישי, „אל מקום המזבח"^עד (ש„מקומו מכוון ביותר"^עה); ואז יהי' הגילוי ד"וירא אליו הוי'" לכאו"א מישראל בתכלית השלימות — „ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"^עו.

ועוד והוא העיקר — שכל זה יהי' בפועל ממש ותיכף ומיד ממש, כך, שיערכו את הסיום דלימוד הרמב"ם במחזור שביעי ביום הש"ק זה ביחד עם הרמב"ם (נשמה בגוף, „הקיצו ורננו שוכני עפר"^עז), בעיר שבו מנוחתו כבוד — טבריא^עח, אלי' „עתידין (סנהדרין) לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש"י^ז.

ואז יהי' הלימוד דסיום הרמב"ם באופן שיראו בגלוי שנתקיימו בפועל דברי הרמב"ם בסיום וחותם ספרו: „באותו הזמן . . לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל^פ חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".