משיחות ש"פ חיי שרה, כ"ב מרחשון ה'תנש"א

א. על הפסוק „ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" (שבהתחלת פרשתנו) — מפרש רש"י: „לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל א' נדרש לעצמו, בת ק' כבת כ' לחטא . . ובת כ' כבת ז' ליופי".

ולאחרי שהכתוב מפרט מספר השנים דחיי שרה — מוסיף ומסיים „שני חיי שרה", ומפרש רש"י: „כולן שוין לטובה".

ב. ויש לומר הביאור בזה^טז:

בפסוק „ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" — שבו נכללים כל מעשי' ועבודתה של שרה במשך כל שנות חיי' — נרמזת גם כללות עבודת האדם, כי, הכחות שבנפש האדם^יז נחלקים (בכללות) לג' חלקים: (א) מדות, (ב) מוחין (שכל), (ג) רצון ותענוג (למעלה מהשכל), המרומזים במספר שנות חיי שרה — „מאה שנה עשרים שנה ושבע שנים", כמבואר בדרושי חסידות^יח ש"מאה שנה" קאי על כתר (רצון ותענוג), „עשרים שנה" קאי על חכמה בינה (מוחין), ו"שבע שנים" קאי על שבע המדות.

ונוסף על העבודה בנפש האדם („מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים"), מודגשת ב"חיי שרה" גם הפעולה בעולם^יט.

ובהקדים המבואר במק"א^כ החילוק שבין האבות לאמהות, שהפעולה דהמשכת הקדושה בעולם נעשית בעיקר ע"י האמהות, החל משרה^כא (הראשונה שבאמהות), ולכן, בסיום שני חיי שרה^כב (גמר29ושלימות עבודתה) נעשה עילוי ושלימות גם בהפעולה בעולם — כמודגש בפרטי הענינים שבפרשה (לאחרי ההקדמה הכללית ד"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים"), ומהם:

א) בהתחלת הפרשה — קניית מערת המכפלה, כמ"ש^כג „ויקם שדה עפרון גו' והמערה אשר בו גו' לאברהם למקנה לעיני בני חת גו'", דיש לומר, שבזה התחיל כיבוש ארץ ישראל (בירור העולם) בפועל^כד, ובתכלית השלימות, באופן ש"אין אומות העולם יכולים . . לומר גזולים הן בידכם"^כה — שענין זה הי' בקשר ובשייכות לקבורת שרה.

ב) בסיום הפרשה — „ויוסף אברהם (לאחרי ש"ותמת שרה") ויקח אשה ושמה קטורה ותלד לו וגו'"^כו, „ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם גו' וישכנו גו' על פני כל אחיו נפל"^כז — שבזה מודגשת הפעולה באומות העולם, תולדותיו של אברהם מהגר (הן „בני קטורה", „זו הגר"^כ, והן „תולדות ישמעאל גו' אשר ילדה הגר") ששייכותה לאברהם אינה אלא מפני היותה שפחת שרה^כט.

[ועפ"ז מתורצת התמיהה בנוגע לשם הפרשה, „חיי שרה", אף שרק בפסוק הראשון נזכר אודות „שני חיי שרה", משא"כ הפסוק שלאח"ז, „ותמת שרה גו'", וכן הפסוקים שלאח"ז אודות קבורתה במערת המכפלה, והמשך המאורעות שהיו לאחרי וכתוצאה ממיתת שרה — כיון שבמאורעות אלה שהיו בגמר עבודתה מודגשת השלימות דעבודת שרה לפעול בעולם*3)].

ג. ולאחרי שהכתוב מונה פרטי הענינים שבעבודת שרה (ובכללות העבודה),30„מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", שמחולקים זמ"ז [שהרי בודאי אינה דומה העבודה שמצד המדות (שבע שנים) לעבודה שמצד המוחין (עשרים שנה), ועד לשלימות העבודה מצד הרצון והתענוג (מאה שנה)] — מוסיף ומסיים „שני חיי שרה", „כולן שוין לטובה":

ויובן בהקדים דיוק הלשון „כולן שוין לטובה" — דלכאורה, פשיטא שההשתוות ד"שני חיי שרה" היא למעליותא (שכל מעלה שמצינו בא' ממספר שנותי' היתה בכל שנות חיי'), ומאי קמ"ל ההוספה ד„כולן שוין לטובה"?

ויש לומר הביאור בזה — שההשתוות („כולן שוין") היא מצד ה"טוב" שבנשמתו של כאו"א מישראל שהיא „חלק אלקה ממעל ממש"^לא, חלק מן העצם (שעל ידו תופסים בהעצם כולו^לב) שהוא עצם ומקור הטוב וטבע הטוב להיטיב^לג, ומזה נמשך בכל אופני העבודה כפי שבאים בהתחלקות לפרטים, מן הקצה אל הקצה, מרצון ותענוג, עד ל(מדות ו)מעשה בפועל בחלקו בעולם (ובלשון הידוע^לד למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית)^לה, שכולם חדורים בה"טוב" דעצם הנשמה, ולכן „כולן שוין לטובה", שמשתווין ב"טובה" שמצד גילוי ה"טוב" דעצם הנשמה.

ועפ"ז מתורצות ב' השאלות האמורות (הסתירה בין „כל א' נדרש לעצמו" ל"כולן שוין לטובה", והתמיהה שלמרות חילוקי הדרגות במשך שנות חיי' „כולן שוין לטובה") — כי, חילוקי הדרגות במשך שנות חיי' הם מצד פרטי העבודה שהם באופן של התחלקות, אבל מצד גילוי עצם הנשמה^לו שלמעלה מהתחלקות נעשים גם כל פרטי העבודה באופן ש"כולן שוין לטובה", ובשני הקצוות: שהמעלות דשנים הראשונות (בת כ' בלא חטא ובת ז' ליופי) נמשכות גם בשנים האחרונות^לז, והמעלות שנוספו בשנים האחרונות עד לגמר ושלימות עבודתה פועלות גם על העבר עד להתחלת ימי חיי'^לח.

131ד. והנה, ע"פ האמור לעיל, „שני חיי שרה" („כולן שוין לטובה") הוא ענין נוסף (דרגא נעלית יותר) לגבי „מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", ולכאורה, מפשטות הלשון משמע ש"שני חיי שרה" („כולן שוין לטובה") הוא פירוש וביאור (סיכום) ד"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", ולא ענין נוסף.

ולכן, יש לומר הפירוש ד"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" באופן אחר קצת (כדלקמן), שעפ"ז יובן ש"שני חיי שרה" („כולן שוין לטובה") הוא פירוש וביאור (סיכום) ד"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים".

ועפ"ז יובן גם הלימוד וההוראה מכללות הענין ד"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה", „כולן שוין לטובה" — באופן השייך לכאו"א מישראל, בני אברהם (יצחק ויעקב) ושרה (רבקה רחל ולאה)^לט, כדלקמן.

ה. והביאור בזה — ע"פ מאמר הזהר^מ „מאה שנה כללא דכולא":

„מאה שנה" רומז (לא רק לא' מאופני העבודה הפרטיים, עבודה שמצד רצון ותענוג, אלא גם) לכללות העבודה, „כללא דכולא", הנקודה הכללית שבכל עניני העבודה, ש"כלל" זה נמשך וחודר בכל פרטי העבודה ד"עשרים שנה ושבע שנים", מוחין מדות.

ויומתק יותר ע"פ פירוש רש"י ש"כל א' נדרש לעצמו", „פירוש כל כלל מתפרש לעצמו ואינו מתחבר עם הכללים האחרים עד שיהיו שלשתן יחד סך אחד . . משום דשנה שנה לחלק משמע . . כאילו אמר בת מאה שנה ובת עשרים שנה ובת שבע שנים, דהשתא הוו להו שבע שנים דקרא אותן שבע שמשנולדה עד שהיתה בת ז', וכ' שנה דקרא אותן כ' שמשנולדה עד שהיתה בת כ', וק' שנה דקרא אותן מאה שמשנולדה עד שהיתה בת ק'"^מא — שעפ"ז נמצא שעיקר שלימות השנים היא „מאה שנה", „כללא דכולא", ומאה שנה אלה קשורים גם עם ה"עשרים שנה ושבע שנים" (בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'), היינו, שהכלל נמשך וחודר בהפרטים.

ועפ"ז מובן ש"שני חיי שרה" („כולן שוין לטובה") הוא פירוש וביאור (סיכום) ד"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" (ולא ענין נוסף) — כי, גם ב"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" מודגש התוכן32ד"כולן שוין לטובה", כיון שה"כלל" ד„מאה שנה" נמשך וחודר בהפרטים ד„עשרים שנה ושבע שנים".

ו. וביאור הענין ד"מאה שנה כללא דכולא" בעבודת האדם — ע"פ המבואר בהמשך דברי הזהר שזהו"ע „רזא דמאה ברכאן דכל יומא":

איתא בגמרא^מב „חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר^מג ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך", „קרי בי' מאה"^מד. והובא להלכה בשו"ע^מה, ובארוכה ובפרטיות בשו"ע של רבינו הזקן^מו, שמבאר טעמי הדבר^מז (הלכות בטעמיהן^מח), ומוסיף גם לפרט כל המאה ברכות שבכל יום (גם ביום התענית, ושבת (ויו"ט) ויוהכ"פ)^מט.

ותוכן הענין דמאה ברכות בכל יום — מובן מדברי רבינו הזקן בשולחנו^מו „וסמך לדבר מן התורה, ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה', אל תקרי מה אלא מאה, והן מאה ברכות שהן ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזכרו תמיד^נ על ידי הברכות שמברך תמיד ערב ובוקר וצהרים בג' תפלות וברכות השחר ושאר ברכות הקבועות בכל יום ובכל עת והן ק' ברכות":

בפסוק שממנו למדים החיוב דמאה ברכות נתבאר ה"כלל" דעבודת האדם — „ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו'". ומזה מובן שהענין ד"מאה ברכות" (א"ת מה אלא מאה ה' אלקיך שואל מעמך) הוא „כללא דכולא", היינו, שאין זה (רק) ריבוי ענינים פרטיים, ברכה על כל פרט ופרט, אלא (גם בעיקר) שבזה מתבטאת כללות העבודה^נא33(„ליראה את ה' וגו'"^נב) כפי שנמשכת בכל פרטי הברכות, „הברכות שמברך תמיד . . ק' ברכות"^נג — ע"ד „מאה שנה כללא דכולא" שנמשך וחודר בפרטי הענינים ד„עשרים שנה ושבע שנים"^נד.

ז. ובפרטיות יותר:

ב"מאה ברכות" („כללא דכולא") נכללת הן העבודה בנפש האדם — „ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזכרו תמיד", והן העבודה דפעולה בעולם^נה — כמודגש בתוכנם של המאה הברכות ש(רובם) קשורים עם עניני העולם („סדר העולם והנהגתו")^נד, הן „ברכות הני'"^נז, והן „ברכות הודאה שהן דרך שבח והודי' ובקשה" בנוגע לדברים הגשמיים שבעולם (ע"ד הדגשת הפעולה בעולם בגמר ושלימות „שני חיי שרה"^נח כמבואר בהמשך הפרשהי^ה, כנ"ל ס"ב).

ושני ענינים אלה (העבודה בנפש האדם והעבודה דפעולה בעולם) מודגשים גם ב־34תוכן ענין הברכה — כידוע^ס ש"ע"י הברכה ממשיך ברכה והמשכה להיות גילוי אור א"ס בנפש כלל ישראל שתתחזק אמונת ה' בלבם בבחי' גילוי כאילו רואה כו'", לכל לראש — להמברך עצמו, כולל גם להעומדים מסביבו^סא ששומעים הברכה ועונים^סב „אמן"^סג, שמורה על קיום הדבר ואמיתתו^סד, ועי"ז נמשך גם למטה בעולם.

וכמודגש גם בנוסח הברכה „ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם" — שלכל לראש נעשית ההמשכה (ברוך מלשון ברכה והמשכה) לישראל להיות „הוי' אלקינו", אלקה שלנו, כוחינו וחיותנו, ועי"ז נעשית גם ההמשכה להיות „מלך העולם"^ס.

ח. עפ"ז יש לבאר הענין ד"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה", „כולן שוין לטובה" — בשייכות לעבודת כאו"א מישראל:

הענין ד"מאה ברכות בכל יום" הוא דבר השייך ובנקל^סה לכאו"א מישראל, הן אנשים והן נשים, וגם טף, שהרי גם לפני בר־מצוה (ובת־מצוה) מחנכים אותם באמירת מאה ברכות בכל יום, וגם הקטנים יותר שלא הגיעו לגיל חינוך^סו, עד לתינוקות שמתחילים לדבר — מחנכים אותם באמירת ברכות^סז (ועניית אמן^סח) עד שאמירת הברכות נעשית אצלם דבר הרגיל ובדרך ממילא (ע"ד „מנפשי' כרע"^סט), ולא רק אמירת הברכות בפה, אלא גם (ובעיקר) באופן שחודר בכל מציאותו, חפצו ורצונו שכלו ומדותיו — ע"י החינוך בתוכן הברכות, „ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזכרו תמיד על ידי הברכות שמברך תמיד".

ומזה מובן שע"י ההשתדלות בקיום החיוב דמאה ברכות בכל יום כדבעי נעשים כל ימיו ושנותיו באופן ש"כולן שוין לטובה" — כיון ש"על ידי הברכות שמברך תמיד ערב ובוקר וצהרים . . בכל יום ובכל עת . . ק' ברכות" (שבהם כלולים כל עניניו במשך כל היום), נעשים כל ימיו ושנותיו (וכל מציאותו) „שוין לטובה", ל־35היותם חדורים בהנקודה הכללית שהיא תכלית כל העבודה — „ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזכרו תמיד".

ועוד ועיקר — שגם אם בעבר הי' איזה חסרון (עכ"פ בהשלימות ש)בענין זה, הרי, יהודי הוא בעה"ב גם על העבר, ובכחו וביכלתו לתקן גם את העבר שיהי' בתכלית השלימות, „כולן שוין לטובה".

וההדגשה בזה היא ש"כולן שוין לטובה", גם השנים הראשונות דהתחלת העבודה, התחלת החינוך, ועד להרגע הראשון^ע שיצא לאויר העולם^עא — כיון שהחינוך „ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזכרו תמיד" מתחיל מהרגע שיוצא לאויר העולם^עב, ע"י המזוזה שבפתח חדרו, „שיר המעלות" וכיו"ב, וכן עי"ז שאביו ואמו וכל העומדים סביבו ורואים אותו (תנועות ידיו ורגליו והתפתחותו כו') מתפארים בו^עג ונותנים ברכה ושבח והודי' להקב"ה (תוכן ענין הברכות), ועי"ז ניתוסף עוד יותר בברכתו של הקב"ה שיזכו לגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ביחד עם כל בניהם ובנותיהם, כולל גם אלה שיוולדו לאח"ז, משפחה גדולה מרובה בבנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות.

ט. ויש להוסיף ולקשר זה עם הפרשה שלאח"ז (שמתחילין לקרוא במנחה) — פרשת תולדות:

בפירוש כפל הלשון שבהתחלת הפרשה, „ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" — מפרש רש"י: „קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק". ועד כדי כך הי' קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, שלא היו יכולים להבחין ביניהם, כדאיתא בגמרא^עד „מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק, בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם", עד ש"אתא אברהם בעא רחמי והוה זקנה, שנאמר^עה ואברהם זקן בא בימים"^עו.

ומזה למדים הוראה בענין החינוך —36שצריך להיות באופן ש"העידו הכל אברהם הוליד את יצחק", שכאשר מסתכלים על ילד יהודי רואים ומכירים („כל רואיהם יכירום"^עז) שהוא בנו^עח של אברהם („אחד^עט הי' אברהם"^פ), ו"קלסתר פניו . . דומה לאברהם", שרואים ומכירים שהוא בנו של חסיד ותמים כו', עד כדי כך, שההבדל בינו לבין אביו אינו אלא בענין הזקנה, שלאביו יש כבר זקן שיבה, ואצלו לא התחיל לצמוח זקן להיות ילד קטן . . . שענין זה נעשה עי"ז שהתחלת החינוך (משעה שיוצא לאויר העולם) היא באופן שמחדירים בו הנקודה הכללית שבכללות העבודה („ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזכרו תמיד"), שמצד נקודה זו „כולן (מגדול ועד קטן) שוין לטובה".

ועפ"ז יש לבאר סדר הפרשיות — שבפרשת חיי שרה מדובר אודות השלימות ד"כולן שוין לטובה" בנוגע לעצמו, ובפרשת תולדות מדובר אודות השלימות ד„כולן שוין לטובה" גם ביחס ל"תולדות" שלו, „יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק".

ועוד ועיקר — שע"י שלימות העבודה באופן ד"כולן שוין לטובה" (לא רק בנוגע לעצמו, אלא) גם בנוגע לה"תולדות", החל מהולדת ריבוי בנים ובנות („תולדות" כפשוטם), ממהרים ומזרזים עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה, דכיון ש"אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף" („אוצר ששמו גוף")^פא, הרי לידת כל ילד יהודי נוסף ממהרת הזמן שיכלו כל הנשמות באוצר ששמו גוף, ויבוא בן דוד, ואז יתגלה שכל בנ"י הם „תולדות יצחק", כיון שיאמרו ליצחק דוקא „כי אתה אבינו"^פב.

י. בהאמור לעיל ניתוסף הדגשה יתירה בקשר ובשייכות ליום ההולדת דכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בכ"ף מרחשון — דמיני' אזלינן, בתוך ג' ימים (יום חמישי כ"ף מרחשון, עש"ק א"ך (טוב) מרחשון ויום הש"ק כ"ב מרחשון) שנחשבים (בכמה ענינים בהלכה^פג) למציאות אחת:

מהחידושים העיקריים של בעל יום ההולדת דכ"ף מרחשון — התייסדות ישיבת תומכי תמימים, שתכליתה ומטרתה (כפי שמבאר בקונטרס עץ החיים^פד „תכלית יסוד אגודתינו"^פה) „אשר הבחורים העוסקים בתורה הנגלית יהיו יהודים (אידען) יראים ושלמים עם ה' ותורתו . . לנטוע בהם איזה הרגש פנימי ביראת ה' ואהבת ה' . . עיקר ויסוד הדבר הוא הלימוד בדא"ח שידעו את ה' ומתוך כך יבואו אל יראת ה' ואהבת ה' . . ובזה דוקא יחיו בלימוד התורה הנגלית כו'" (ועד"ז בשאר הקונטרסים הידועים שלו^פו), היינו, שההתעסקות בלימוד החסידות, „דע את137אלקי אביך ועבדהו בלב שלם"^פז, תהי' יסוד ועמוד גם בחינוך הצעירים^פח, תלמידי הישיבות.

ועוד ועיקר — שהחינוך ברוח זו („לנטוע . . הרגש פנימי ביראת ה' ואהבת ה'") צריך להיות גם בנוגע לילדים קטנים, כפי שלמדים מהסיפור הידוע^פט שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו אודות בעל יום ההולדת, שבקטנותו (בהיותו בן ד' או ה' שנים) השתוקק לגילוי אלקות עד כדי כך שבכה על זה שה' אינו נראה אליו כמו שנראה לאברהם! . . .

וענין זה חודר ופועל גם בכל עניניו הגשמיים ובחלקו בעולם, כמודגש גם בשמו של בעל יום ההולדת, שחתם שמו (בגכי"ק) בסוף הקונטרס^צ — „שלום דובער", שענין ה"שלום" (שרומז על התורה שניתנה לעשות שלום בעולם^א) נמשך וחודר גם ב"דוב" (וגם כפי שנקרא בלע"ז — „בער"^צב) ש"מסורבל בבשר"3י, שנעשה „מסורבל בבשר" למעליותא.

ובסגנון האמור לעיל — שהנקודה הכללית דעבודת האדם „(מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם) ליראה את ה' גו' ולאהבה אותו גו'", צריכה לחדור בכל ימיו ושנותיו של כאו"א מישראל (גם בצעירותו ובקטנותו, „חנוך לנער גו' גם כי יזקין גו'"^ד) באופן שנעשים „כולן שוין לטובה".

יא. וזהו גם א' הטעמים להדפסת קונטרס עץ החיים בהוצאה מיוחדת וחלוקתו לכאו"א מאנשים נשים וטף בסיום וחותם יום ההולדת כ"ף מרחשון (התחלת ערב שבת זה),

— אשר, למותר לפרש שהכוונה היא שילמדו בקונטרס זה, ובאופן דלימוד המביא לידי מעשה^הי), וכמ"ש בסיום וחותם הקונטרס^וי: „ואחר כל הדברים האלה הנני מבקש אתכם שימו לבבכם אל כל הדברים הנאמרים בקונטרס הזה, והיו הדברים האלה על לבבכם תמיד, כי כבד עלי הדבר מאד להגיד ולחזור ולהגיד, ולזאת יהיו הדברים האלה תמיד נגד עיניכם ולא ישכחו מאתכם, והיא חייכם ואורך ימיכם ובזה תחיו חיי עולם כו'" —

כדי להדגיש שכל הדברים האלה נמשכים בתקפם ובשלימותם (וביתר שאת) ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ה„מנהל־פועל" דישיבת תומכי תמימים, ובפרט לאחר מלאות ארבעים שנה להסתלקותו, ש"קאי איניש אדעתא דרבי'"^צז, ובמילא נשלמה כבר העבודה דדור השלישי (לאדנ"ע)^צ, דור הגאולה, „ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו"יי.

138וכדי להוסיף בזה עוד יותר — הרי, כיון שבהשגחה פרטית נתגלה בסמיכות לכ"ף מרחשון מאמר חדש של בעל יום ההולדת^ק (שאמרו בשנת תרע"ח, ואעפ"כ, נתעלם במשך עשיריות שנים, ונתגלה בימים אלה דוקא^קא), ידפיסו ויחלקו לכאו"א (בלי נדר) גם מאמר זה^קב, שעי"ז יתוסף עוד יותר בלימוד החסידות (ובלימוד התורה בכלל), ובאופן דלימוד המביא לידי מעשה.

יב. ויה"ר שההוספה בלימוד והפצת תורת החסידות, ביחד עם ההוספה בלימוד נגלה דתורה, שכמה עניני נגלה דתורה נמצאו במאמר זה, והפצת התורה והיהדות, כולל ובמיוחד ע"י הקמת מוסדות חדשים, וביסוס וחיזוק והרחבת המוסדות הקיימים^קג, בתי תורה, בתי תפלה (עבודה) ובתי גמילות־חסדים — ימהרו ויזרזו ויביאו תיכף את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יאמרו ליצחק דוקא „כי אתה אבינו" — „תולדות יצחק" (כנ"ל ס"ט).

ובהדגשה יתירה מצד השייכות לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו — ששמו השני (סיום וחותם שמו) יצחק, אשר, עוד בזמנו העיד שנשלמו כל עניני העבודה, גם „צחצוח הכפתורים"^קד, ולכן ציווה (ונתן כח) „עמדו הכן כולכם"^קה לקבל פני משיח צדקנו, ועאכו"כ בימינו אלה.

ובפרט כשרואים המאורעות שבתקופה האחרונה בנוגע ל"תולדות ישמעאל" (שבסיום פרשתנו) — אשר, נוסף לכך שכללות הענין ד"מלכיות מתגרות זו בזו" הוא מסימני הגאולה, כמארז"ל^קו „אם ראית מלכיות מתגרות זו בזו צפה לרגליו של משיח", ה"ז בהדגשה יתירה בנוגע ל"תולדות ישמעאל", כדאיתא בילקוט שמעוני^קז „שנה שמלך המשיח נגלה בו . . מלך פרס מתגרה במלך ערבי . . כל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים" (כפי שרואים במוחש הבלבול דאוה"ע שלא יודעים מה לעשות, ומחפשים עצות שונות כו'), והקב"ה אומר לישראל „בני אל תתייראו כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם . . הגיע זמן גאולתכם", וממשיך, ש"מלך139המשיח . . עומד על גג בית המקדש^קח והוא משמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם" — כפי שהכריזו ומכריזים במיוחד לאחרונה.

וכן תהי' לנו — שכל בנ"י יוצאים מהגלות, „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"^קפט, כולל גם התינוקות שנולדו (או יוולדו) ביום הש"ק זה (ובסמיכות לו), וכולם יחדיו (כולל גם בנ"י שבכל הדורות שלפנ"ז, ו"הקיצו^קי ורננו שוכני עפר"^קיא) באים („עם ענני שמיא"^קיב) לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש ולהר הקודש ולבית המקדש השלישי, וזוכים לשמוע „תורה חדשה^קיג מאתי תצא"^קיד, תיכף מיד ממש.