משיחות ש"פ שמות, י"ט טבת ה'תנש"א

א. בפסוק הראשון שבהתחלת פרשת וספר שמות — „ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" — יש כמה דיוקים, ומהם:

א) „הבאים מצרימה", לשון הוה, מתאים לומר בזמן ביאתם למצרים — כמ"ש בפרשת ויגש^א „ויבואו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו . . ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה"; משא"כ בהתחלת ספר שמות, כשבנ"י נמצאים כבר במצרים ימים רבים [אלא שהכתוב חוזר ומספר (בקיצור) ע"ד בואם למצרים (כהקדמה להמשך הסיפור אודות שעבוד מצרים, ובעיקר, אודות הגאולה ממצרים^ב)] — מתאים יותר לומר בלשון עבר, „ואלה שמות בני ישראל אשר באו מצרימה", כבסיום הכתוב „איש וביתו באו"?

ב) מהו הטעם שבהתחלת הפסוק נאמר „ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", ובהמשך הפסוק עצמו נאמר „את יעקב" — יעקב דוקא?

ג) מהו הטעם לשינוי לשון הכתובים — שבפרשת ויגש נאמר „הבאים מצרימה יעקב ובניו", ובפרשתנו נאמר „הבאים מצרימה את יעקב"?

ב. בביאור דיוק הלשון „הבאים מצרימה" — איתא במדרש^ג:

„הבאים מצרימה, וכי היום באים, והלא ימים רבים היו להם משבאו למצרים? אלא, כל זמן שיוסף הי' קיים לא הי' להם משוי של מצרים, מת יוסף נתנו עליהם משוי, לפיכך כתיב הבאים, כאילו אותו יום נכנסו למצרים".

וצריך ביאור בנוגע להלימוד וההוראה בעבודת האדם:

ובהקדמה — „התורה היא נצחית"^ד, ו"בכל יום יהיו בעיניך חדשים"^ה, ובהדגשה יתירה בזמן שקורין פרשה זו בתורה בציבור, שאז „צריכים לחיות" עם הענינים שבפרשה זו^ו.

ועפ"ז צריך להבין הקשר והשייכות ד"הבאים מצרימה" („כאילו אותו יום נכנסו למצרים") לימינו אלה:

כיון שלפי כל הסימנים שבדברי חז"ל עומדים אנו בסוף זמן הגלות, לאחרי שכבר „כלו כל הקיצין"^ז, וכבר עשו תשובה, ובלשונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (לפני עשרות שנים) שכבר סיימו כל עניני העבודה, גם „צחצוח הכפתורים"^ח, ועומדים מוכנים („עמדו הכן כולכם") לקבל פני משיח צדקנוי — מהו הפירוש, הלימוד וההוראה מהענין ד"הבאים מצרימה", „כאילו אותו יום נכנסו למצרים" כשעומדים בסמיכות ממש להיציאה ממצרים?!

241ג. ויובן בהקדם הביאור בכללות הענין ד"ואלה שמות בני ישראל", שפסוק זה הוא הפתיחה דספר שמות והספרים שלאחריו (הן ד' ספרי חומש, והן כל כ"ד ספרי קודש דתושב"כ^י) — סיפור חייהם (דברי הימים) של בני ישראל ועבודתם בקיום התורה ומצוות^יא:

החילוק שבין ספר שמות (והספרים שלאחריו) לספר בראשית — שספר בראשית הוא סיפור חייהם ועבודתם של האבות, אברהם יצחק ויעקב^יב, כמודגש בשמו: „ספר הישר"^יג, „זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים"^יד; ולאחרי זה מתחיל ספר שמות, „ואלה שמות בני ישראל" — סיפור חייהם ועבודתם של הבנים, שממשיכים בדרכם של האבות, ע"פ ההוראה והנתינת־כח של האבות, „מעשה אבות סימן לבנים"^טו.

ועפ"ז מובן הטעם דהקדמת ספר בראשית לפני שאר הספרים, אף ש"עיקר התורה הן ספר שמות ושאר הספרים שכותב ומספר בפירוש מעשה המצוות" — „לפי שספר זה (שעיקרו „סיפור תולדות האבות . . בפרטי מעשיהם וכל קורותם") הוא השרש הראשון לכל המצוות שנכתבו בספרים האחרים", כיון שהנתינת־כח לקיום כל המצוות שבשאר הספרים היא ע"י מעשה האבות שבספר בראשית, ולכן נקרא בשם „ספר הישר", „מפני שהוא שם הכולל והמקור לכל המצוות הכתובים בספרים שאחריו, שנק' דרכי היושר והאמת, כמ"ש^טז כי ישרים דרכי ה'"^יז.

ד. ליתר ביאור:

אע"פ שעבודת האבות (בספר בראשית) היתה לפני מתן־ורה, ועבודת הבנים (בספר שמות והספרים שלאח"ז) רובה ככולה היא לאחרי (יצי"מ שהיתה הקדמה^יח למתן־תרהי^א, שאז „בטל (הקב"ה) גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים"^כ, שע"י העבודה דקיום התומ"צ נעשה המשכת וגילוי הקדושה למטה, שהדברים הגשמיים שבעולם נעשים חפצא דקדושה (משא"כ לפני מ"ת)^כא — הרי, החידוש דתן־תורה (המשכת הקדושה למטה) גופא נעשה לאחרי ההקדמה וההכנה דעבודת האבות, אשר, „האבות הן הן המרכבה"^כב,242שבהיותם בעוה"ז התחתון היו בבחינת „מרכבה" להקב"ה כמו למעלה, ולכן נקראו „ישרים", כמו קו ישר שנמשך למטה כמו שהוא למעלה (ללא שינוי)^כג, ועי"ז הכינו את כל עבודת הבנים בהמשכת אלקות למטה בקיום התומ"צ לאחרי מתן־תורה.

אלא, שעבודת האבות היא (רק) הכנה ונתינת־כח להמשכת הקדושה למטה, והחידוש שבעבודת הבנים לגבי עבודת האבות הוא בהעבודה בפועל, היינו, לא רק האפשרות להמשכת הקדושה למטה, אלא המשכת הקדושה למטה בפועל, אשר, ע"י העבודה בפועל ניתוסף עילוי הכי גדול, עד כדי כך, שבשביל זה היתה בריאת כל סדר ההשתלשלות — נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים^כד, שמציאות התחתון תהי' דירה לו ית' בפועל ובגלוי^כה.

ומזה מובן שספר שמות והספרים שלאח"ז (עבודת הבנים) הם כמו פירוש וביאור לספר בראשית (עבודת האבות)^כו — ע"ד ובדוגמת הפירוש והביאור דבינה לחכמה, תושבע"פ לתושב"כ^כז — לפרש ולבאר אופן העבודה דהמשכת אלקות למטה בפועל ממש.

ה. וה"פתיחה" לעבודתם של הבנים להביא בפועל (הנתינת־כח של האבות ב)־243המשכת אלקות למטה, היא, בהתחלת ספר (ופרשת) שמות — „ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו":

עבודתם של הבנים בגילוי והמשכת אלקות למטה, שבשביל זה „באים מצרימה" (תחתון שאין תחתון למטה ממנו), היא — עי"ז שניכר בהם בגלוי (מראה באצבעו ואומר „אלה") שהם „בני ישראל", בנים של האבות, עד ל"בחור שבאבות"^כח, וכפי שנקרא (בשם המעלה) „ישראל".

ו. עפ"ז יש לבאר גם הדיוק „הבאים מצרימה" (לשון הוה), שגם לאחרי ש"ימים רבים היו להם משבאו למצרים", ה"ז „כאילו אותו יום נכנסו למצרים":

כיון ש"בני ישראל" מקבלים בירושה כל עניני האבות, עד ל"בחור שבאבות" „ישראל" („כי שרית גו'", „לי ראש") — הרי, מצד בחינת „ישראל" שבהם (מציאותם האמיתית) אין להם שייכות כלל למצרים; וביאתם למצרים („בני ישראל הבאים מצרימה") — הו"ע של חידוש אצלם, כיון שמצד עצמם אין להם שייכות למצרים.

ולכן, גם כשנמצאים במצרים (הן בגלות מצרים, והן בגלויות שלאח"ז, עד לגלות זה האחרון) „ימים רבים", ה"ז „כאילו אותו יום נכנסו למצרים" — דכיון שמציאותם האמיתית („בני ישראל") היא תמיד למעלה משייכות למצרים, והיותם במצרים היא חידוש, הרי, כל יום נוסף שנמצאים במצרים — גם לאחרי „ימים רבים", ועד לסוף זמן הגלות — הוא „כאילו אותו יום נכנסו למצרים".

וזוהי גם נתינת־כח לעבודתם של הבנים בהמשכת וגילוי אלקות למטה, עד לתחתון שאין תחתון למטה ממנו (מתחיל מ"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה") — שכיון שמצד מציאותם האמיתית („בני ישראל") אינם שייכים למצרים, והיותם במצרים (לא במקומם האמיתי) הוא באופן ד"הבאים מצרימה", לשון הוה, „כאילו אותו יום נכנסו למצרים", וב"אותו יום" גופא ברגע זה (רגע ההוה) ממש — מודגשת יותר אצלם כוונת ותכלית בואם מצרימה^נ, שברגע זה („רגע כמימרי'"^נא, שיש בו שיעור זמן דאמירת ג' אותיות245„רגע") ימלאו שליחותו של הקב"ה לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

ועד"ז בכל רגע ורגע ש"באים מצרימה" מחדש, ועד לרגע האחרון דזמן הגלות — שגם לאחרי כל אריכות וקושי הגלות, אינם שייכים לגלות, ואין זה מקומם, כך, שהיותם בגלות ברגע זה, רגע האחרון של הגלות, אינו המשך טבעי לגלות ארוכה וקשה^נב, אלא מצב חדש, „כאילו אותו יום (ואותו רגע) נכנסו מצרים", ולכן נעשית העבודה כל משך זמן הגלות עד לרגע האחרון דזמן הגלות בכל התוקף, ומתוך תוקף האמונה בביאת המשיח, צפי' ותקוה חזקה לביאתו תיכף ומיד וממש.

ז. וביאור הענין בעבודת האדם בכל יום:

איתא במשנה^נג „בכל דור דור (ומבאר רבינו הזקן^נד שהכוונה בזה היא „כל יום ויום") חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (היום^נד) ממצרים" — ש"היא יציאת נפש האלקית ממאסר הגוף . . ליכלל ביחוד אור א"ס ב"ה ע"י עסק התורה והמצות בכלל ובפרט בקבלת עול מלכות שמים בק"ש, שבה מקבל וממשיך עליו יחודו ית' בפירוש באמרו ה' אלקינו ה' אחד . . והיא בחי' יציאת מצרים, ותקנו פ' יציאת מצרים בשעת ק"ש דוקא"^נד.

ויש לומר, שב"לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים" נכלל גם שב"אותו יום (לפנ"ז) נכנס למצרים" — שהרי, היציאה ממצרים שייכת רק לאחרי הכניסה למצרים, וכיון שאתמול כבר יצא ממצרים, לא שייך שיצא גם היום ממצרים אא"כ נכנס למצרים ביום זה.

כלומר: הכוונה כאן היא לא רק שגם לאחרי היציאה ממצרים אתמול, נמצא היום במצרים, כיון שלגבי דרגתו היום (שלמעלה מדרגתו אתמול) ה"ז נחשב עדיין ל"מצרים" — שהרי עפ"ז מודגש המשך המצב הקודם שנמצא במצרים, ולא הכניסה למצרים מחדש — אלא הכוונה היא שהיותו במצרים היום הוא (לא המשך למצב קודם, אלא) מצב חדש, „כאילו אותו יום נכנס למצרים", שכל עובדת היותו במצרים (גם לפנ"ז) היא דבר חידוש לגבי מציאותו שאינו שייך למצרים.

ח. וההסברה בזה:

„כל אדם כשהקב"ה מחזיר לו נשמתו נעשה כברי' חדשה, כמ"ש^נה חדשים לבקרים כו', שהאדם מפקיד נשמתו (באמרו בק"ש על המטה „בידך אפקיד רוחי"^נו) עיפה, הקב"ה מחזיר לו חדשה ורגועה"^נז, ולכן, בהתחלת כל יום אומר כאו"א מישראל „מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי", וממשיך לומר בברכות השחר „נשמה שנתת בי טהורה היא", שגם בהיותה בי, נשמה בגוף, ניתנה מהקב"ה („כל הנותן בעין יפה הוא נותן"^נח) כמו שהיא במעמד ומצב ד"טהורה היא", כאמור, „חלק אלקה ממעל ממש"י^ה, שעל ידו תופסים כביכול בהעצם ממש.

וכיון שזה־עתה נעשה „ברי' חדשה" עי"ז שהקב"ה החזיר לו נשמתו, „חלק246אלקה ממעל ממש" — הרי מצד מציאותו אין לו שייכות למצרים, מיצר הגוף, ועאכו"כ מיצר הגלות, וזה שנמצא במצרים היום, ה"ז באופן ש"אותו יום נכנס למצרים", על מנת למלא שליחותו של הקב"ה, „אני נבראתי לשמש את קוני"^ס, בכל התוקף ד"עבד^סא מלך מלך"^סב, שמצד עצמו אינו שייך למצרים, ולכן, גם בבואו למצרים ה"ה למעלה ממצרים.

ומזה מובן שגם אם אתמול (ובימים שלפנ"ז) הי' במעמד ומצב ד"מצרים" מצד מאסר הגוף ונה"ב (כפי שידע איניש בנפשי'^סג), ועאכו"כ מצד כללות ענין הגלות^סד — אין זה גורע מתוקף ושלימות עבודתו ביום זה כפי שצריכה להיות מצד מציאותו, נשמתו, חלק אלקה ממעל ממש, שלמעלה משייכות למצרים.

[ומה גם שכללות הירידה ל"מצרים" (מצד החיצוניות) אינה אלא לפי שעה בלבד, שהרי „הבטיחה תורה שסוף ישראל^סה לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"^סו, ואז יראו שכל הגלות אינו אלא חלום („היינו כחולמים"^סז) בלבד, ו"חלומות שוא ידברון"^סח, דבר שאינו אמיתי, כיון שאינו אלא לרגע קטן, כמ"ש^מט „ברגע קטן עזבתיך ו(מיד) ברחמים גדולים אקבצך", ו"שינוי החוזר לברייתו כו' לא הוה שינוי"^ע, כך, שהיותו במצרים לפי שעה אינו פועל שינוי גם בהחיצוניות שלו].

ט. ויש להוסיף, שהאמור לעיל בהפירוש ד"בני ישראל הבאים מצרימה" (שגם לאחרי שנמצאים במצרים „ימים רבים" ה"ז „כאילו אותו יום נכנסו למצרים", כיון ש"בני ישראל" אינם שייכים למצרים) מודגש גם בהמשך הפרשה:

כשהקב"ה אמר למשה לבשר לבנ"י על הגאולה, „לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלקי אבותיכם נראה אלי אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב לאמר פקד פקדתי אתכם גו' ושמעו247לקולך וגו'"^עא, השיב משה להקב"ה „והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'"^עב. ואמרו חז"ל „אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן, הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך, והוא אמר והן לא יאמינו לי . . (והקב"ה אומר) הם מאמינים בני מאמינים, מאמינים, שנאמר^עג ויאמן העם, בני מאמינים, שנאמר^עד והאמין בה'"^עה, „גליא קמי קוב"ה דמהימני ישראל, אמר לו הן מאמינים בני מאמינים כו'"^עו.

ובמהרש"א^עז: „מה חטא משה בזה, דהא גם אם קמי שמיא גליא דיאמינו לו, קמי משה לא גליא . . ועוד מאי מייתי ראי' שהם מאמינים מדכתיב ויאמן העם וגו' דכתיב בתר ויעש^עח האותות לעיני העם וגו', הרי משה נמי אמר דלא יאמינו אליו בלא אות, וביקש ליתן להם אות שיאמינו לו ע"י האות"? ומתרץ, ש"אמרו במדרשות^עט והביאו רש"י בחומש^פ שהקב"ה אמר למשה ושמעו לקולך וגו' שהי' סימן מסור ביד זקני ישראל שבלשון פקד פקדתי יהיו נגאלין, ולזה אמר שכבר אמר הקב"ה למשה ושמעו לקולך וגו' . . ולזה מבואר נמי שהזכיר כאן שהם בני מאמינים כו', דר"ל שהם בני מאמינים ויש להם דבר מקובל מאבותיהם המאמינים".

וצריך ביאור: בידעו שסימן מסור ביד זקני ישראל שבלשון פקד פקדתי יהיו נגאלין, איך אמר משה „והן לא יאמינו לי"?!

י. ועד"ז בסיום הפרשה — „וישב משה אל ה' ויאמר אדנ־י למה הרעותה לעם הזה גו' ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך", „ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו":

גם כאשר ניתוסף עוד יותר בקושי ה־248שעבוד, עד כדי כך, שמשה רבינו (חכמה דקדושה!) טוען שאינו רואה שהקב"ה עומד להציל את בנ"י („והצל לא הצלת את עמך"^פד) — אומר לו הקב"ה: „עתה תראה גו'", „עתה" (עכשיו) דייקא, תיכף ומיד: ממצב של התגברות קושי השעבוד ביותר — למצב של גאולה, שינוי מן הקצה אל הקצה ממש.

וטעם הדבר — כהמשך הכתוב בר"פ וארא (שקורין תיכף במנחה) — „וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב", „אל האבות"^פה, „וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל גו' לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי וגו'"^פו — כל הד' לשונות של גאולה, היינו, שלהיותם „בני^* ישראל", בניהם של ה"אבות"^פז, אינם שייכים למצרים, ולכן, „והוצאתי אתכם וגו'".

יא. וענין זה מודגש גם בהפטורה — סיום וחותם הפרשה:

בפירוש הכתוב^פח „הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל וגו'" שבהתחלת ההפטורה, מבואר בדרושי חסידות^פט שביאת מצרים („הבאים", „הבאים מצרימה") היא כמשל ההשרשה („ישרש יעקב") שעי"ז תהי' הצמיחה („יציץ ופרח ישראל") בריבוי גדול.

ויש להוסיף ולבאר דיוק הלשון „הבאים", וגם השינוי ד"ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל" — ע"פ האמור לעיל (ס"ה) ש"ישראל" הוא למעלה מירידה למצרים, והירידה למצרים היא רק בבחינת יעקב, „ישרש יעקב" (אלא שעי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר גם ב"ישראל", „יציץ ופרח ישראל"), ולכן, גם לאחרי שנמצאים במצרים „ימים רבים", ה"ז באופן ד"הבאים" (לשון הוה), „כאילו יום זה נכנסו למצרים".

ולכן, מבלי הבט על מעמדם ומצבם של בנ"י בזמן הגלות — „יחבוט ה' משבולת הנהר (הם האובדים בארץ אשור) עד נחל מצרים (הם הנדחים בארץ מצרים) ואתם תלוקטו (מן הגליות) לאחד אחד בני ישראל"^צ, „ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו'"^אי — כיון שבכל מעמד ומצב קיימת המציאות ד"בני ישראל" בשלימות.

וממשיך לבאר מעלתם של בנ"י בסיום וחותם ההפטורה: „לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו"^צב — שגם בזמן הגלות לא מתבייש ח"ו וח"ו יעקב („בחור שבאבות") בבניו („ילדיו"), כי, כל אחד ואחת מהם הוא „מעשה ידי" (של הקב"ה), ובודאי ש"יקדישו שמי", ומוסיף, „והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו" („כפל הדבר ל־249חוזק"^ג), היינו, שכאו"א מישראל מקדש שמו של הקב"ה בעולם, באמרו (וכמ"פ בכל יום) „שמע ישראל4י ה' אלקינו ה' אחד"^הי, „מלכות הוא ענינו"^צד (סיום וחותם פסוקי מלכיות), „אמליכתי' למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים"^זי), המלכת הקב"ה בכל העולם* י.

יב. ע"פ האמור לעיל מובן גם הלימוד וההוראה בנוגע לימינו אלה:

גם לאחרי קושי ואריכות הגלות האחרון במשך יותר מאלף ותשע מאות שנה (שלא בערך לגלות מצרים במשך מאתיים ועשר שנה) — מציאותם של „בני ישראל" היא בעצם למעלה מגלות, וכל רגע נוסף שנמצאים בגלות ה"ז באופן ד"הבאים מצרימה", „כאילו אותו יום נכנסו למצרים", ועומדים הם בתוקף האמונה והבטחון שתיכף ומיד יקיים הקב"ה הבטחתו „פקד פקדתי אתכם" בגאולה האמיתית והשלימה, ובפרט כששומעים ממשה רבינו שבדורנוי", כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שכבר סיימו כל עניני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו (כנ"ל ס"ב), ועאכו"כ לאחרי שישנה גם השלימות דארבעים שנה, „נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"**1), ועומדים בשנת הנ"א (ה'תשנ"א), ר"ת (הי' תהא שנת) נפלאות אראנו^קא.

ולכן, יש לעודד ולחזק את רוחם של בנ"י ע"י ההכרזה שהקב"ה אומר בכל יום באופן דחדש ממש „פקד פקדתי אתכם", ומשיח צדקנו „עומד אחר כתלנו"^קב, ו„הנה זה בא"^קפג, ויש להתכונן לקבל את פניו ע"י ההוספה בקיום התומ"צ, כפס"ד הרמב"ם^קפד (בעל יום ההילולא דכ"ף טבת, מוצש"ק זה^קה) שע"י „מצוה אחת, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה".

ופשיטא — לא לשבור את רוחם, ח"ו וח"ו, ע"י הפחדות ואיומים בעונשים קשים, ר"ל היל"ת — כפי שלמדים מהמסופר בפרשתנו אודות גאולתן של ישראל ע"י משה רבינו, ומזה מובן גם בנוגע לגאולתן של ישראל ע"י משיח צדקנו, „גואל ראשון הוא גואל אחרון"^קד, כדלקמן.

יג. ובהקדמה:

מסופר בדברי חז"ל שבהיותם במצרים היו בנ"י שקועים במ"ט שערי טומאה^קז,250ועד כדי כך, שגם לאחרי שיצאו ממצרים ועמדו על שפת ים סוף, טענו המקטרגים „הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה כו'"^קח. ואעפ"כ, לא אמר להם משה רבינו: דעו לכם, שאם לא תטיבו מעשיכם, ימשיך ויוסיף פרעה לשעבד אתכם בעבודת פרך, וכו' וכו'. — משה רבינו לא איים עליהם ר"ל ור"ל בצרות נוספות^קט, אלא, נצטווה ע"י הקב"ה: „כה^קי תאמר אל בני ישראל ה' אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני עליכם . . לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים ואמר אעלה אתכם מעני מצרים . . אל ארץ זבת חלב ודבש": לכל לראש — הזכיר להם זכות אבות, ואמר להם שהקב"ה ראה את ענים וגואל אותם^קיא.

251יד. והרי הדברים קל־וחומר בן בנו של קל־וחומר:

אם לפני מת־תורה טען הקב"ה והעניש על דיבור לשון הרע על בנ"י (אף שהיו במעמד ומצב בלתי־רצוי^קכו), והזכיר והדגיש זכות אבות, ושבנ"י הם „מאמינים בני מאמינים"^קכז — על אחת כמה וכמה לאחרי מת־תורה, שהקב"ה בחר אז בבנ"י להיות לו לעם סגולה, „סגולה מכל העמים"^קכח, „ממלכת כהנים וגוי קדוש"י^יב.

בפרט שמזמן מתן־ורה ועד היום הזה (במשך ריבוי דורות) מקדשים בנ"י שמו של הקב"ה בעולם — „יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו" — ע"י כל פעולה ופעולה בעניני תורה ומצוותי', החל מאמירת „שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד",

— שבאמירה זו מסרו נפשם אלפים ורבבות מישראל על קידוש השם במשך כל הדורות, ובפרט בדור האחרון שנהרגו ששה מליון יהודים על קידוש השם, השם יקום נקמת דם עבדיו השפוך —

הרי בודאי ובודאי שבצירוף כל עניני התומ"צ דבנ"י במשך כל הדורות, אשר, כל פעולה ופעולה קיימת ונצחית לעולם ועד, וזכותה עומדת לעד עד סוף הדורות [והפכו בדברים בלתי־רצויים, שאינם אלא לפי שעה, כפי שהבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה, וכבר עשו תשובה וכו'] — אין לשער גודל זכותם ומעלתם של כל בנ"י!

ואיך אפשר להוציא שם רע על בניו של הקב"ה — היפך פס"ד תורתנו הקדושה, תורת־אמת, שכל אחד ואחד (גם אם ח"ו מכריז להיפך) „רוצה להיות מישראל . . רוצה לקיים כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו"*13), ועאכו"כ בדורנו זה, שאלה שאינם מקיימים תומ"צ הם „כתינוק שנשבה . . שהוא כאנוס"^קלא, ובפרט שגם הם „מלאים מצות כרימון"^קלב, ומקדשים שמו באמירת „שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", ומקרא מלא דיבר הכתוב „מעשה ידי . . יקדישו שמי", וכתיב^קלג „ועמך כולם צדיקים^קלד גו' מעשה ידי להתפאר", שהקב"ה מתפאר ומשתבח^קלה בישראל!

הטענה והתביעה היא (לא לבנ"י, אלא) להקב"ה, כביכול, כדברי משה רבינו^קלו, אוהבן של ישראל: „למה גו' הצל לא הצלת את עמך" . . . וכדברי גדעון: „למה מצאתנו כל זאת ואי' כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו הלא ממצרים העלנו ה' וגו'"^קלז, ואדרבא בגלל זה „ויפן אליו ה'252ויאמר לך בכחך זה („בכח זכות שלמדת על בני"^קלח) והושעת את ישראל"י^יג, ועאכו"כ לאחרי כל הגזירות והשמדות שעברו כל בנ"י במשך כל הדורות, ובפרט בדור האחרון — בודאי ובודאי שצריכים לבקש ולצעוק להקב"ה על אריכות הגלות, „עד מתי" . . . שעי"ז ממהרים ומזרזים עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה^קמ.

טו. ויש להוסיף ולהבהיר:

ישנם כאלה שרוצים לתלות עצמם באילן גדול — באמרם שדרך זו (לדבר דברים קשים, להפחיד ולאיים בעונשים כו') היא „שיטת המוסר", כדרכם של ה„מגידים" בדורות שלפני השואה ר"ל כו', וטוענים שכל ספרי הנביאים מלאים בדברי תוכחה ואיומי עונשים.

טז. ויה"ר שיערה רוח ממרום, ויבטלו הדיבורים הבלתי־רצויים על בנ"י ופירסומם בכתב ובדפוס, ובהקדם ובמיוחד לעיני כל עמי הארץ, כמובן גודל ההיפך דקדה"ש שבדבר!

ובודאי לא יעשה שום רושם כלל, וכל הענינים הבלתי־רצויים יהפכו לברכות, כמ"ש^קסו „ויהפוך ה' אלקיך לך גו' לברכה כי אהבך ה' אלקיך", ובנדו"ד, שלום ואהבה בין הקב"ה (איש) לכנס"י (אשתו)^קסז, ושלום ואהבה בין בנ"י, „האמת והשלום אהבו"^קסח.

ועוד והוא העיקר — שע"י ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל מבטלים סיבת הגלות^קסט, ובהבטל תומ"י הסיבה בטל המסובב (הגלות), ועד שמתהפך לטוב^קע, מ"גולה" ל"גאולה"^קעא.

255ובפשטות — שתיכף ומיד ממש זוכים ב לקיום היעוד שבהפטורה: „ואתם תלוקטוה לאחד אחד בני ישראל גו' ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".