Sefer HaSichos (the Rebbe)
משיחות ש"פ ויחי — (ועשרה בטבת יהפך לשמחה) ה'תנש"א
225משיחות ש"פ ויחי
(ועשרה בטבת יהפך לשמחה) ה'תנש"א
א. סיום וחותם ספר בראשית, ספר ראשוןא שבתורה — שלאח"ז מכריזים „חזק חזק ונתחזק" (כמנהג ישראלב בסיום וחותם כל הספרים, החל מספר הראשון, ספר בראשית), שרומז על החיזוק וההתחזקותג דבנ"י בכל עניניהם — הוא בפרשת ויחי, „ויחי יעקב"ד.
והענין בזה:
בנוגע ל"(ויחי) יעקב" מצינו עילוי גם לגבי אברהם ויצחק — כדאיתא בגמראה „יעקב אבינו לא מת . . וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא . . מקרא אני דורש, שנאמרו ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" — „ויחי יעקב", „חי הוא לעולם"ז.
וכיון שחז"ל למדו ש"יעקב אבינו לא מת" („ויחי יעקב") מזה שהכתוב „מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (ולא מהכתוב בפרשתנוח בנוגע ליעקב עצמו „ויגוע ויאסף אל עמיו", „ומיתה לא נאמרה בו"י) — מובן, שהענין ד„ויחי יעקב" („יעקב אבינו לא מת") תלוי ב"זרעו", שעי"ז ש"זרעו בחיים" „אף הוא בחיים".
וי"ל שזהו הטעם שענין זה נאמר ביעקב („יעקב אבינו לא מת"), ולא באברהם ויצחק — כי, „זרעו בחיים" שייך ביעקב שזרעו בשלימות („מטתו שלימה"י), משא"כ אברהם ויצחק שיצאו מהם ישמעאל ועשויא, ולכן, גם הענין ד"הוא בחיים" (שנעשה עי"ז ש"זרעו בחיים") שייך ביעקב דוקאיב.
וההסברה בזהיג — מדתו של יעקב היא מדת האמת, כמ"שיד „תתן אמת ליעקב"טו, ותכונת האמת שנמשכת וחודרת בכל הדרגות (מלמעלה מעלה עד למטה מטה) בכל התוקף והשלימות, ולכן „זרעו (שכולל זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדו־226רותטז) בחיים", ועי"ז מתגלה הנצחיות דחיי יעקב (גם בעולם הזהיז), „אף הוא בחיים".
ועפ"ז מובן תוכן החיזוק וההתחזקות („חזק חזק ונתחזק") דבנ"י שבסיום וחותם ספר בראשית, ספר ראשון (ובמילא גם החיזוק הראשון והעיקרי) שבתורה — הסךהכל (סיום וחותם) דספר בראשית שבו מסופר תולדות חייהם של האבותיח, אשר, „מעשה אבות סימן (ונתינת־כח) לבנים"יט — „ויחי יעקב", „מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" — שבזה מרומז ש"זרעו" של יעקב, כאו"א מבנ"י, האנשים והנשים והטף, עד סוף כל הדורותכ, בכל הזמנים והמצבים ובכל המקומות, הוא „בחיים", חיים אמיתיים, כמ"שכא „ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים"כב, ע"י תורתו, „תורת חיים"כג, ומצוותי' עליהם נאמרכד „וחי בהם".
ב. לכאורה יש מקום לשאלה: הרי מצינו בדברי ימי ישראל בכל הדורות (וגם בדורנו זה) שיש כמה מבנ"י שלא רואים אצלם בגלוי ההנהגה ע"פ התומ"צ בחיי היום־יום, וא"כ, איך אומרים ש"זרעו (כל זרעוכה) בחיים"?
והמענה לזה — מפורש בדברי הגמרא:
לאחרי שהגמרא אומרת ש"יעקב אבינו לא מת" — באה שאלה: „וכי בכדי ספדו ספדנייא כו'", כלומר, איך אפשר לומר ש„יעקב אבינו לא מת", הרי בפועל ובגלוי „ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא". והתירוץ על זה — „מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", כלומר, כיון ש"מקרא אני דורש", כן הוא האמת (ש"הוא בחיים"), וזה ש"חנטו חנטייא כו'" — „נדמה להם שמת, אבל חי הוא"ז.
ומזה מובן גם בנוגע ל"זרעו בחיים" — שכיון שמפורש בקראכו שהמעמד ומצב דבנ"י בכל הדורות (עד לדור האחרון של הגלות שבהם תקויים ההבטחה „כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים") הוא באופן ש"זרעו בחיים", בודאי כן הוא האמת, ואם ישנם כאלה שטוענים שיש כמה מבנ"י שאינם מתנהגים ע"פ תומ"צ בחיי היום־יום — אין זה אלא ש"נדמה להם" שחסר ח"ו בהענין ד"זרעו בחיים", אבל האמת היא ש"זרעו בחיים".
זאת ועוד: כיון ש"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", הרי, הטענה שיש חלישות וחסרון בהענין ד"זרעו בחיים" (וי"ל — אפילו באחד מזרעוכה), היא פגיעה, רחמנא ליצלן, בהענין ד"הוא בחיים", בהחיים דיעקב!
227וההסברה בזה (שבכל מעמד ומצב „זרעו בחיים" ועי"ז „אף הוא בחיים") — ע"פ מארז"לכז „אע"פ שחטא ישראלכח הוא", וכפס"ד הרמב"םכט „מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה . . הוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו", היינו, שהנהגתו בפועל היפך התורה אינה אלא ענין חיצוני מפני ש"תקפו יצרו הרע", ואילו רצונו הוא „להיות מישראל . . לעשות כל המצות כו'", ולכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בפועל ובגלוי, „ישראל הוא", ויש לו שייכות לכל התורה כולהל, כמ"שלא „תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" — „ירושה" אינה תלוי' בהנהגתו של היורש, כי אם, במציאותו בתור יורש, להיותו מזרעו של יעקבלב („קהלת יעקב").
ג. ויש לומר, שענין זה מרומז בסיום וחותם פרשת „ויחי יעקב" — „ויישם בארון במצרים"לג:
„בארון במצרים" — היו „עצמות יוסף" כל זמן שהיו בנ"י במצרים, ובצאתם ממצרים כתיבלד „ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם", כמ"ש בסוף פרשתנולה „וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה".
ויש לומר ע"ד הרמז — ש"עצמות יוסף" רומז על העצמיות (עצמות מלשון עצם הדברלו) דבנ"י (כל ישראל נקראים ע"ש יוסף, כמ"ש „נוהג כצאן יוסף"לז), והפירוש ד"ויישם בארון במצרים", הוא, שגם במעמד ומצב ד"מצרים", שיש „מצירים לישראל"לח (החל וכולל המיצר ד"תקפו יצרו הרע"), נמצא העצם דבנ"י („עצמות יוסף") בשלימות — „בארון", כמו דבר שמונח בתוך ארון סגור מכל הצדדים ששום דבר אינו יכול לפגוע בו.
ועוד:
ארונו של יוסף קשור עם ארון הברית, כמארז"ללט „כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו . . מהלכין זה עם זה", ויש לומר הרמז בזה — שהארון המגין על העצם דבנ"י הוא ארון הברית, שבו נמצאים הספר תורה והלוחות, „חרות על הלוחות"מ, אותיות החקיקה, ש"הם מיני' ובי' והן דבר א' ממש עם האבן שנחקקו בו", עד שאי אפשר להפריד ביניהםמא, היינו, שהקשר של יהודי עם התורה228הוא באופן שהתורה חקוקה בו ומתאחדת עמו למציאות אחת, ומבלי הבט על מעמדו ומצבו בגלוי (גם כאשר שייכותו לארון הברית היא בהעלםמב) לא שייך להפריד ח"ו בין יהודי לתורה, כיון שזוהי מציאותו האמיתית, ובלשון הזהרמג „ישראל אורייתא וקב"ה כולא חד".
ד. ומזה למדים הוראה בנוגע להאופן שבו נעשה החיזוק דבנ"י („חזק") במצרים, בזמן הגלות, „כל המלכיות (גליות) נקראו ע"ש מצרים"לח, עד לגלות זה האחרון, שמצד קושי ואריכות הגלות שלא בערך לשאר הגליות, יש צורך בחיזוק גדול יותר:
החיזוק דבנ"י בזמן הגלות נעשה ע"י ההכרזה „ויחי יעקב", ש"יעקב אבינו לא מת . . מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", כלומר, הדגשת מעלתו האמיתית של כאו"א מישראל (זרעו של יעקב) מצד מציאותו ש"ישראל הוא", שלכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בגלוי יכול וצריך לגלות את מעלתו האמיתית (עי"ז שישוב בתשובה, ויקיים התורה ומצוותי' במעשה בפועל) — שעי"ז מחזקים ומעודדים את רוחו לבוא למעמד ומצב של חיים („זרעו בחיים") אמיתיים גם בפועל ובגלוי.
לעומת זאת, כשמדגישים ומבליטים את החסרון של אלה מבנ"י שלת־עתה אינם מקיימים תומ"צ, ולא עוד אלא שמוסיפים בהפחדות ואיומים בעונשים קשים, ר"ל היל"ת — לא זו בלבד שלא זו הדרך לפעול בהם (ובכלל) חיזוק בעניני יהדות, תורה ומצוותי', אלא אדרבה, עי"ז מחלישים את רוחם, ויתירה מזה, מרחקים אותם מתשובה, תורה ומצוותי', כנראה במוחש (ובפרט בדורנו זה) שהדרך היחידה לקרב לבם של בנ"י לאביהם שבשמים היא ההוכחה בדרכי נועם ודרכי שלוםמד, מתוך אהבת ישראל דוקא — „יוכיחןמה משה שאוהבן"מו.
ובהדגשה יתירה בנוגע לדורנו זה — שאלה שלעת־עתה אינם מקיימים תומ"צ הם „תינוקות שנשבו", ודינם מפורש בפס"ד הרמב"םמז ש"בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתםמח, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהומט ואינו זריז לאחוז בדרכי המצוות, שהרי הוא כ־229אנוס, ואע"פ ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם, הרי הוא כאנוס, שהרי גדלוהו על טעותם] . . לפיכך ראוי להחזירם בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה".
ה. וענין עיקרי בשלילת הדיבור בסגנון של הפחדות ואיומים, ובפרט בדברים מבהילים ביותר, שאין לחזור עליהם בדיבור משום הציווי המפורש בתורתנו „אל תפתח פה כו'"נ (נוסף על האמור לעיל בנוגע להיפך התועלת בקירוב לבם של ישראל לאביהם שבשמים) — שזהו היפך האמת (ע"פ תורת־אמת), היפך כבודו של הקב"ה, והיפך כבודן של ישראל.
היפך האמת:
פס"ד מפורש ברמב"םנא ש"שקול זה (חשבון העונות והזכיות) אינו לפי מנין העונות והזכיות אלא לפי גודלם, יש זכות שהוא כנגד כמה עונות וכו', ואין שוקלין אלא בדעתו של א־ל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות".
ובנוגע לעניננו: כיון שאלה שאינם מקיימים תומ"צ בדורנו הם „כתינוק שנשבה . . שהוא כאנוס" — הרי „אונס רחמנא פטרי'"נב; ולאידך, כאשר אותם „תינוקות שנשבו" מקיימים אפילו מצוה אחת בלבד (ועאכו"כ כמה מצוות, והעידו חז"לנג שאין לך אדם מישראל שלא קיים כו"כ מצוותנד), ה"ז חשוב ויקר ביותר וביותר אצל הקב"ה!
ועוד וג"ז עיקר: דוקא בדורנו זה גדולה ביותר ההתעוררות של אותם „תינוקות שנשבו" לשוב לדרך התומ"צ, עד כדי כך, שעשרות אלפי יהודים התקרבו ונעשו שומרי תומ"צ בפועל ממש, ומוסיף והולך ביתר שאת וביתר עח.
ומי הוא זה ואי זה הוא אשר ימלאו לבו לשקול בדעתו (דעת בשר ודם) חשבון העונות, ולא עוד אלא להעלות על דלשפתיו שבגלל שבדורנו זה ישנם כו"כ מישראל שלעת־עתה אינם מקיימים תומ"צ לכן יבואו עונשים הכי מבהיליםנה, ר"ל היל"ת — היפך „דעתו של א־ל דעות" המפורשת בתורה שיהודים אלה דינם „כתינוק שנשבה . . שהוא כאנוס", ש"רחמנא פטרי'"!
היפך כבודו של הקב"ה:
תיאורו של הקב"ה כמי שיושב ומחשב חשבון העונות וממתין (ר"ל ור"ל) עד שתתמלא הסאה, ואינו זז משם עד שגובה עבור כל העונות, וחוזר ומתחיל חשבון חדש של עונות וממתין ר"ל ור"ל עד שתתמלא הסאה כו' — הוא היפך הכבוד כלפי מעלה, כיון שזהו כמשל מלך אכזרי שמחכה ורוצה להפרע . . . בה בשעה שהמציאות היא להיפך ממש — שהקב"ה הוא „אב הרחמים", כמפורש בריבוי פסוקים ומאמרי חז"ל, החל מי"ג מדות הרחמים: „ה'נו ה' (מדת רחמים ב' פעמים דוקא — לפני ולאחרי שחטאנז) אל(אףזו מדת רחמיםנח) רחום וחנון ארך אפים ורב חסד וגו' נושא עון ופשע וחטאה".
עיקר התעסקותו של הקב"ה היא (לא230בחשבון העונות, אלא) להוסיף ולהרבות שמחות בישראל — כמארז"לנט „מה הוא (הקב"ה) עושה מאותה שעה (לאחרי ששת ימי בראשית) ועד עכשיו . . יושב ומזווג זיווגים", שיתוסף שמחות חתן וכלה (כולל התכלית ד"פרו ורבו", השמחה דלידת בניםס ובנות), הקשורה עם שמחת הגאולהא (שאז יהיו הנישואין דהקב"ה וכנסת ישראלסב), כמ"ש בברכת נישואין: „מהרה כו' ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה"סג.
ועוד:
גם בשעה שהקב"ה מעניש על חטאים (לאחרי שמאריך אף וגבה דילי'סד) — אין העונש בתור נקמה ח"ו, אלא לטובת האדם, כדי לנקותו ולטהרו מלכלוך החטאסה, ובלשון רבינו הזקןסו: „כמו אב רחמן חכם וצדיק המכה בנו . . כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו".
ויתירה מזה: אע"פ שהעונש הוא לטובת האדם, „מרוב אהבתו" של המלך „לבנו יחידו", הרי, כיון שהעונש (הרחיצה מלכלוך החטא) גורם צער לבנו יחידו, מצטער הקב"ה על זה וצועק „אוי לי כו'"סז, „בזמןסח שאדם מצטער שכינה . . אומרת קלני מראשי קלני מזרועי"סט, „עמו אנכי בצרה"ע, „בכלעא צרתם לו צר"עב („בכל זמן שהיו בצרה הי' לו צר"עג).
והיפך כבודן של ישראל:
כיון שבנ"י הם בניו של הקב"ה, כמ"ש „בנים אתם לה' אלקיכם"עד, ויתירה מזה „בני בכורי ישראל"עה, והקב"ה אוהבם, כמ"ש „אהבתי אתכם אמר ה'"עו, „כי נער ישראל ואוהבהו"עז, וכתורת הבעש"טעח שאהבת הקב"ה לכאו"א מישראל היא גדולה יותר מאהבת הורים זקנים לבנם יחידם שנולד להם לעת זקנתם — אינו סובל דיבורים שהם היפך שבח בניו, ולא עוד אלא שהדיבור היפך שבח בניו פוגע בו (בהקב"ה) כביכול, כמ"ש ברור ומפורש „הנוגע בכם נוגע בבבת עינו"יז.
ועד כדי כך, שאפילו בנוגע לנביאי ישראל, ש"רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם"פ, „אין הקב"ה רוצה במי שאומר231דילטורייא על ישראל"פא, ועד שנענשו על שאמרו דילטורייא על ישראל, כמו: ישעי' הנביא, גדול שבנביאיםפב (כבן כרך שראה את המלךפג), שכאשר אמר „ובתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב"פד, „אמר לו הקב"ה, ישעי', בנפשך אתה רשאי לומר כי איש טמא שפתים אנכי ניחא, שמא ובתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב, אתמהא, תא חמי מה כתיב תמן, ויעףפה אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה . . רוץ פה, רצוץ פה למי שאמר דלטוריא על בני"פו, וכיו"ב בשאר נביאי ישראל.
ו"אם כך נענשו עמודי עולם . . כשנשאו בעדת ישראל מעט דברים, כל שכן קל מקלי עולם יתיר לשונו על קהלות ישראל . . לקרוא אותם פושעים ורשעים" (כלשון הרמב"םפז, וכמ"ש לפנ"זפח) „האדם אין ראוי לו לדבר ולדרוש באזני העם עד שיחזור מה שרצונו לדבר פעם ושתים ושלש וארבע וישנה אותו היטב ואח"כ ידבר . . מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר, ראוי לו שיחזירהו אלף פעמים אילו יתכן זה, וזה האיש . . כתב אלו הענינים הנכבדים בטופס . . ומסרו ביד איש שישוט בם בכל עיר ובכל מדינה, והאפיל בם לבות בני אדם, שלח חושך ויחשיך".
ו. ועוד בחומר ושלילת הדיבור אודות ענינים של עונש ח"ו — מצד האזהרה המפורשת בתורתנו הקדושה תורת אמת: „אל תפתח פה לשטן":
איתא בגמראפט „לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן . . מאי קראה, שנאמרצ כמעט כסדום היינוא), מאי אהדר להו נביא, שמעובי דבר ה' קציני סדום", „שהדיבור גם בדרך הדמיון מעורר את מדת הדין עד שהשטן מקטרג . . שראוי לכך, וז"ש כמעט כסדום היינו וגו', שאמר כן בדרך הדמיון לענין העונש, ומדת הדין אהדר לי' דראוי לכך כו'"צג.
ומזה מובן לאידך — ובמכ"ש וק"ו, שהרי „מדה טובה מרובה כו'"לד — עד כמה צריכים להשתדל בלימוד זכות על בנ"י:
אם בדברים בלתי־רצויים „הדיבור גם בדרך הדמיון מעורר את מדת הדין עד שהשטן מקטרג כו'" (אף שבודאי אין הקב"ה שומע את דבריו של השטן, ואדרבא כמ"שצה „יגער ה' בך השטן") — בדברים טובים, לימוד זכות על בנ"י (שרצונו וחפצו של הקב"ה שילמדו זכות על בניו), בודאי ובודאי שדיבור זה פועל פעולתו שהקב"ה יקבל הלימוד זכותצו, כפי שמצינו בגדעון, ש"בימיוצז היו ישראל בצרה232והי' הקב"ה מבקש אדם שילמד עליהם זכות . . כיון שנמצא זכות בגדעון שלמד עליהם זכותצח, מיד נגלה עליו המלאךצט, שנאמר וירא אליו מלאך ה' ויאמר לו לך בכחך זה, בכח זכות שלמדת על בני", „אמר הקב"ה, יש בך כח ללמד סניגוריא על ישראל, בזכותך הם נגאלים"ק.
ומצינו בדברי ימי ישראל בכל הדורות שגדולי ישראל השתדלו והרבו בלימוד זכות על בנ"י, גם כשהיו בשפל המצב כו', עד שהי' צורך ב"דיבור בדרך דמיון" כדי למצוא עליהם לימוד זכות, ועאכו"כ בנדו"ד, שאין צורך לחפש לימוד זכות, ובודאי שאין צורך ב"דיבור בדרך דמיון", כיון שהמציאות בפועל היא שהחסרון בקיום התומ"צ אינו אלא מפני האונס דתינוק שנשבה, ולאידך, במצב כזה גדולה ביותר המעלה והחשיבות דכל מצוה, אפילו מעשה אחד, דיבור אחד או מחשבה אחת, ועאכו"כ התעוררות גדולה של אלפים ואלפים מישראל שנתקרבו ליהדות, ומוסיף והולך (כנ"ל ס"ה).
ולכל לראש — הלימוד זכות בנוגע לקירוב וזירוז הגאולה — שכיון שכבר „כלו כל הקיצין"קא, עוד בזמן הגמרא, ועאכו"כ לאחרי אריכות וקושי הגלות במשך יותר מאלף ותשע מאות שנה ועדיין לא בא . . . ובנוגע לתשובה („אין הדבר תלוי אלא בתשובה"קא) — כבר עשו תשובה, שהרי אין לך אדם מישראל שלא הרהר תשובה (לא רק פעם אחת, אלא) כמה פעמים במשך ימי חייו, שעי"ז נעשה „בשעתא חדא וברגע חדא"קב מרשע גמור צדיק גמור, כפס"ד הגמראקג שהמקדש את האשה „על מנת שאני צדיק (גמורקד) אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה" — הרי בודאי ובודאי שמשיח צדקנו צריך לבוא תיכף ומיד ממש, אשר, כדאי הוא לימוד זכות זה לגאול את ישראל, ובפרט שנוסף על הלימוד זכות, ה"ז גם פס"ד של כו"כ רבנים ומורירהוראה בישראל, וכיון שהתורה „לא בשמים היא"קה, הרי, פס"ד זה בב"ד של מטה מחייב כביכול ומזכה גם את ב"ד של מעלה, וכן יקום!
ז. ויש להוסיף, שביטול הפתן־פ דהשטן והלימוד זכות על בנ"י מודגש ביותר בקשר ובשייכות לדורנו זה:
בנבואת זכרי' (שקורין בהפטורה דשבת חנוכה) כתיבהי „ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים הלא זה אוד מוצל מאש", כלומר, הקב"ה בעצמו גוער בהשטן שרוצה לקטרג על בנ"י, להיותו „הבוחר בירושלים", ע"ש יראה וע"ש שלםקו, שלימות היראהקז, שזוהי מציאותו האמיתית של כאו"א מישראל שנבחר ע"י הקב"ה („אתה233בחרתנו מכל העמים"), ומוסיף הקב"ה בגערתו על השטן — „הלא זה אוד מוצל מאש", „כלומרקפח לא נשתייר מישראל כי אם מעט, כאוד שניצל משריפה, ואתה בא לקטרג עליהם שאשחיתם"?! . . .
ובנוגע לעניננו:
דורנו זה, שארית הפליטה מהשואה שבה נהרגו על קידוש השם ששה מליון יהודים השם יקום דמם, הוא בבחינת „אוד מוצל מאש", „כאוד שניצל משריפה". וחלילה וחס לקטרג עליהם, ועאכו"כ בקטרוג חמור, שהנהגתם עלולה להביא שואה נוספת, ר"ל היל"ת, „לא תקום פעמיים צרה"יי.
דבר זה חמור שבעתיים — כשהקטרוג על דורנו זה, „אוד מוצל מאש", נעשה תוך כדי חילול כבודם של הקדושים שנהרגו על קידוש השם, ע"י הצדקת השואה בכך שנתמלאה הסאה של העונות.
ובהקדמה:
ישנם ענינים בלתי־רצויים שאינם באים בתור עונש על עונות, כי אם, מפני שכך גזר הקב"ה, ללא טעם והסברה כלל בשכל וחכמת התורה. ובלשון חז"ל (בנוגע להריגתו של רבי עקיבא שסרקו בשרו במסרקות של ברזל, ועד"ז כל עשרה הרוגי מלכות) „שתוק כך עלה במחשבה לפני"קי, „גזירה היא מלפני"קיא (ולא נאמר על זה „מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא"קיב). ואבוהון דכולהו — גזירת ברית בין הבתרים, כמ"שקיג „ידוע תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", שאין זה בגלל עונות, אלא שכך גזר הקב"הקיד.
ובנדו"ד: השמדת ששה מליון יהודים באכזריות הכי גדולה ונוראה — שואה איומה שלא היתה (ולא תהי' ר"ל) דוגמתה במשך כל הדורות — לא יכולה להיות בתור עונש על עונות, שכן, אפילו השטן עצמו לא יוכל למצוא חשבון עונות בדור ההוא שיהי' בו כדי להצדיק ח"ו עונש חמור כזה!
אין לנו שום הסבר וביאור (ע"פ חכמת התורה) כלל וכלל על השואה, כ"א רק ידיעת העובדה ש"כך עלה במחשבה לפני", ואשר „גזירה היא מלפני" [אף שבודאי לא באופן של חפץ (פנימיות הרצון) ח"ו, כאמור בתורה, „שכינה מה אומרת קלני מראשי כו'", כי אם, ש"ברגע קטן עזבתיך"קטו], ובודאי ובודאי לא ההסבר דעונש על עונותקטז.
234ואדרבה: כל אלה שנהרגו בשואה הם קדושים (כפי שנקראים בפי כל ישראל) כיון שנהרגו על קדושת השםקיז (בגלל היותם יהודים)קיח, והשם ינקום דמם (כפי שמוסיף כל יהודי שמזכיר קרבנות השואה), ובנוסח התפלה ד"אב הרחמים": „קהלות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם . . וינקום נקמת דם עבדיו השפוך, ככתוב בתורת משה . . כי דם עבדיו יקום . . ובכתבי הקודש נאמר . . יודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך", היינו, שהקב"ה מעיד עליהם שהם „עבדיו"קיט (שמציאותו של העבד היא מציאות האדוןקכ), ומבטיח ש"ינקום נקמת דם עבדיו השפוך", כיון ששפיכת דמם הוא היפך חפצו . . .
ועד כדי כך גדלה מעלתם מצד הריגתם על קדושת השם [אפילו לולי עבודתם בקיום התומ"צקכא, ועאכו"כ בהוספה על גודל מעלתם בקיום התומ"צ, שהרי (בעיקר) מסלתה ומשמנה של היהדות התורנית ניספו בשואה] — ע"ד מרז"לקכב בכיו"ב „אין כל ברי' יכולה לעמוד במחיצתן"קכג.
ומושלל מלהשתמש בשואה בתור הפחדה בנוגע לעונש על עונות, ובפרט בנוגע לדורנו זה, „אוד מוצל מאש", שארית הפליטה מהשואה הנוראה, אשר, בהנהגתו בחיים ע"פ הוראת תורת־חיים ממשיך בדרך החיים של דור הקדושים לאורך ימים ושנים טובות, בבחינת „זרעו בחיים אף הוא בחיים".
ובודאי שדברי שטנה אלה לא יעשו שום רושם כלל וכלל, ויקויים המשך הכתוב: „ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות . . וישימו הצניף הטהור על ראשו"קכד, ובהמשך הענין: „וישב המלאך הדובר בי ויעירני . . ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגו'"קכה — שרואים בפועל ובגלוי שלימות מעלתם כולה של בנ"י כולםקכו שמאירים ב"נר מצוה ותורה אור"קכז.
ח. ויש לקשר האמור לעיל עם ענין שהזמן גרמא (נוסף על הקשר והשייכות לפרשת השבוע) — עשרה בטבת:
„בחודש העשירי בעשור לחודש . . סמך מלך בבל אל ירושלים"קכח, ובלשון הרמב"םקכט: „עשירי בטבת שבו סמך מלך235בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק" — המאורע הראשון שהביא להשתלשלות המאורעות דשאר הצומות הקשורים עם החורבן והגלות (י"ז תמוז — שבו הובקעה העיר, ותשעה באב — שבו נחרב ביהמ"ק, וצום גדלי' — שבו נהרג גדלי' ונכבה גחלת ישראל הנשארת כו'), ולכן יש בו חומר לגבי שאר התעניות, ש"אפילוקל הי' חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בוקכח בעצם היום הזה"קלא.
וצריך להבין:
למה נאמר בכתוב זהקלב (והועתק ברמב"םקלג) „סמך מלך בבל אל ירושלים", „סמך" דייקא, שהוא גם מלשון עזר וסיוע, כמו „סומך נופלים" — בה בשעה שמדובר אודות המצור על ירושלים, התחלת (שכולל כל ההמשך ד)החורבן והגלות?!
ויש לומר הביאור בזה:
בפסוק זה (ביחזקאל) — שעיקרו (לא סיפור המאורע, שכבר סופר לפנ"ז, במלכים וירמי', אלא) כתיבת המאורע לדורות, „כתב לך את שם היום הזה את עצם היום הזה" — נתבאר התוכן (הפנימי) דכללות ענין החורבן והגלות, שאינו (עונש לשם נקמה ח"ו) אלא בשביל עלי' גדולה יותר, שזהו התוכן ד"סמך . . אל ירושלים", מלשון „סומך נופלים" — שיתוסף בירושלים (שרומז גם על בנ"י, כנ"ל ס"ז) עילוי גדול יותר ויותר שלא בערך לגבי המעמד ומצב שלפנ"ז.
וזהו גם הפירוש ורמז ד"סמך מלך בבל אל ירושלים"קלד — שגם הפעולה דמלך בבל, נבוכדנאצר הרשע, שעשה מצור על ירושלים („הביאה במצור ובמצוק"), היא עזר וסיוע („סומך נופלים") לישראל, כי, מלך בבל [נוסף לכך שמצד עצמו אינו יכול לעשות מאומה כיון שאינו אלא „כגרזן ביד החוצב"קלה] אינו יכול לעשות מצור על ירושלים. ירושלים היא עירו של הקב"ח, „עיר אלקינו"קלו, „קרית מלך רב"קלז, ועיר הבירה של בנ"י, „קרית חנה דוד"קלח, בניו של הקב"ה, ומובן וגם פשוט, שמלך בבל אינו יכול לפגוע ח"ו אפילו בחומת ירושלים, ועאכו"כ בירושלים עצמה, ובבית המקדש, ובהכרח לומר שפעולתו של מלך בבל היא עזר וסיוע לבנ"י.
אלא, שבימים ההם הי' העזר והסיוע באופן שבגלוי ובחיצוניות הי' מצור, עד לחורבן וגלות, כדי לתקן החטא וכו', אבל בימינו אלה, שמאז כלה חמתו בביהמ"ק, ולאחרי „מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"קלט, ולאחרי כל הגזירות והשמדות ר"ל ור"ל שסבלו בנ"י באריכות וקושי הגלות האחרון, ובפרט גזירת השואה בדור האחרון, בודאי נעשה הצירוף והזיכוך בשלימות, „די והותר" — נעשה הענין ד„סמך מלך בבל" אך ורק באופן של טוב236הנראה ונגלה לעיני בשר, ובלשון חז"לקמ שהקב"ה אומר לישראל „בני אל תתייראו, כל מה שעשיתיקמא לא עשיתי אלא בשבילכם . . הגיע זמן גאולתכם"!
ובדורנו זה (ובפרט בשנה זו, „הי' תהא שנת נפלאות אראנו") צריכה להיות עיקר ההדגשה בתענית דעשרה בטבת — שענינו (ככל התעניות) „לעורר הלבבות לפתוח דרכי תשובה"קמב — בהענין ד"סומך נופלים", לחזק ולעודד את רוחם של בנ"י ע"י הדגשת מעלתו של כאו"א מישראל, ואהבת הקב"ה אליו באיזה מעמד ומצב שהוא, שלכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו עד עתה, יכול וצריך לקיים תומ"צ בשלימות, כולל ובמיוחד — החיזוק והעידוד ע"י האמונה בביאת המשיח ובטחון גמור ש"הנה זה (משיח צדקנו) בא"קמג, וההוספה בהכנה לביאתו ע"י התשובה וקיום התומ"צ, ובלשון ההכרזה דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו: „לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה"קמד, „שובה ישראל עד ה' אלקיך, והכן עצמך ובני ביתך לקבל פני משיח צדקנו הבא בקרוב ממש"קמה.
ט. וענין זה (הדגשת מעלתם של ישראל ואהבת הקב"ה אליהם, והאמונה בביאת המשיח) מודגש בכללות ההנהגה דיום התענית (כולל ובמיוחד עשרה בטבת, שהוא הראשון (בסדר המאורעות) לד' התעניות) — בקריאת התורה, בהפטורה ובתפלה:
בקריאת התורה:
ביום התענית קורין בתורהקמו (בשחרית ובמנחה) י"ג מדות הרחמים, שעל זה ביאורו ופרשו חז"לקמז „מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה, אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזהקמח ואני מוחל להם", „ברית כרותה לי"ג מדות (אם יזכירום ישראל בתפלת תעניתם) שאינן חוזרות ריקם, שנאמרקמט (בהמשך קריאת התורה דיום התענית) הנה אנכי כורת ברית".
וסיום וחותם הקריאה: „נגד כל עמך אעשה נפלאות*15) אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם וגו'"*14) — „נפלאות אראנו".
בהפטורה:
בהתחלת ההפטורה דיום התענית נאמרקנא „דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", שהקב"ה „מצוי" ו"קרוב" לכאו"א מישראל, כולל זה שאומרים לו „יעזוב237(לשון עתיד) רשע דרכו גו'"קנב, ובידעו שהקב"ה „מצוי" ו"קרוב" (גם) אליו, אזי „יעזוב רשע דרכו גו' וישוב אל ה' וירחמהו כי ירבה לסלוח".
וממשיך בכתובקנג „כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה'":
אם יבוא בשר ודם ויאמר שצריכים לומר לרשע דברים קשים, לעשות את חשבון העונות ולהסיק שהעונש על זה הוא כך וכך — אומר הנביא בשמו של הקב"ה „לא מחשבותי מחשבותיכם", „אין שוקלין (חשבון העונות) אלא בדעתו של א־ל דעות והוא היודע כו'", ולא ע"פ דעתו ומחשבתו של בשר ודם; „ולא דרכיכם דרכי", דרכיו של הקב"ה, „אב הרחמים", הם „דרכי נועם ודרכי שלום", בסבר פנים יפות, שמחה וטוב לבבקנד.
והמשך ההפטורה — „כהקנה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות":
דבריו של הקב"ה („כה אמר ה'") לעורר את ישראל לקיום התומ"צ („שמרו משפט ועשו צדקה") אינם ע"י איומים ר"ל ור"ל של עונש, אלא, „שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות", כלומר, כיון שתיכף ומיד באה הגאולה האמיתית והשלימה, צריכים להתכונן אלי' עי"ז ש"שמרו משפט ועשו צדקה", ולכן, „אשרי אנוש יעשה זאת גו' שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע"קנו — שגם הדרך ל"סור מרע" היא ע"י הדגשת הטוב והחיוב שבדבר, „אשרי אנוש יעשה זאת וגו'".
וסיום ההפטורה בענין הגאולה — „והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי"קנז, לא רק באופן ד"ונשלמה פרים שפתינו"קנח, אלא גם (ובעיקר) הקרבת הקרבנות כפשוטם, וחותם: „נאום אד' ה' מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו"יטו, שגם אלה שהם „נדחי ישראל" (ברוחניות) מקבצם הקב"ה, ולא רק בתור חלק מכלל ישראל („נדחי ישראל"), אלא גם הקיבוץ דכל יחיד ויחיד („עוד אקבץ עליו לנקבציו")*14), וכמ"שקסא „ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל".
ובתפלה:
לכל לראש — בתפלה המיוחדת שמוסיפים ביום התענית — אמירת הסליחות (וכן ברכת עננוקסב), שבהתחלת הסליחות דעשרה בטבת אומרים הפסוקים „כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות"קסג, „פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו"קסד, „והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו"קסה.
והביאור בסדר הפסוקים כפי שנקבעו בהסליחות בסדר זה דוקא — שב' הפסוקים „כי עם ה' החסד גו' והוא יפדה את ישראל גו'" אינם נאמרים בסמיכות זל"ז, כסדרם בספר תהלים, אלא מפסיקים ביניהם בפסוק „פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו" — שמבקשים מהקב"ה (ובטוחים שהקב"ה שהוא „שומע תפלה" ימלא הבקשה) שתחילה יפדה את ישראל מ"כל צרו־238תיו"קסו, ולכל לראש מהצרה הכי גדולה דהגלות, ואח"כ „והואקסז יפדה את ישראל מכל עונותיו", היינו, שיגאל את ישראל (אפילו) לפני שיעשו תשובהקסח, „גם העון לא יעכב הגאולה כי הוא יפדה את ישראל מן העונות"קסט,
ובלשון הכתוב בפסוקי „מי א־ל כמוך"קע (שמכוונים כנגד י"ג מדה"רקעא) — מי א־ל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא": „לשארית נחלתו", „אותם שישארו מחבלי המשיח"קעב (ובסגנון דלעיל: „אוד מוצל מאש") — „אינו עומד על הפשע להשגיח בו לשלם עליו גמול, אלא עובר על הפשע והולך להלאה כאילו לא יראנה"קעב, „אותם שישארו בבוא הגואל . . אע"פ שיהיו חייבים שלא יצאו מהגלות לרוע מעשיהם שעשו, לא יפנה לעד אל מעשיהם, כי חפץ חסד הוא . . וחסדו יגבר על חטאיהם כשיגיע זמן הגאולה"קעג,
ועאכו"כ לאחרי ש"כלו כל הקיצין", וגם עשו תשובה (כנ"ל ס"ו), הרי בודאי שתיכף ומיד צ"ל קיום בקשת בנ"י „פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו"קעד.
ונוסף לזה, גם בהתפלה שמתפללים בכל יום (שביום התענית, „יום רצון לה'"קעה, ניתוסף בה עילוי גדול יותרקעו) — הנה:
תפלת העמידה (עיקר התפלה) היא באופן של סמיכת גאולה לתפלהקעז (ע"ד הענין ד"סומך נופלים"),
והתחלתה במעלתם של ישראל — החל מההקדמה „אד'קעח שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך"קעט, שהקב"ה הוא הפותח שפתיו של האדם, ועד „שה'קפ מדבר בו ממש ע"י פיו של האדם . . (ש)הפה הוא רק הכלי שיומשך על ידו ויתגלה („ופי יגיד", „יגיד הוא לשון המשכה") דבורו ית'"קפא,
239ולאחרי הקדמה זו מתחילים התפלה ב"אלקינו ואלקי אבותינו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב", ה"אבות" דכאו"א מישראל, ולכן, ו"מביא גואל לבני בניהם",
וגם בהמשך התפלה מבקשים כמ"פ על הגאולה — „ברוך אתה ה' גואל ישראל"קפב, „ברוך אתה ה' בונה ירושלים", „ברוך אתה ה' מצמיח קרן ישועה", „ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון".
ולאחרי התפלה אומרים בנפילת אפים „לדודקפג אליך ה' נפשי אשא"קפד, ומסיימים בפסוק „פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו", ולאח"ז מוסיפים הפסוק „והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו"קפה, ובסדר זה דוקא, „פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו", ואח"כ „והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו", כנ"ל.
י. ויה"ר — והוא העיקר — שמהדיבור, התפלה והבקשה על הגאולה, נבוא להקיום במעשה בפועל באופן של סמיכת גאולה לתפלה, סמיכות ממש ללא הפסק כלל.
ובפשטות — שתיכף ומיד ממש יקויים מ"ש בסוף פרשת השבוע: „ויאמר יוסףקפו . . אלקים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב"קפז, ובאופן ד„ויחי יעקב", „אף הוא בחיים" בפועל ובגלוי, כיון ש"הקיצו ורננו שוכני עפר"קפח, ויעקב (ו"תולדות יעקב יוסף"קפט, וכל הצדיקים) עמהם, ו"כשהוא מקבץ את ישראל מארץ שבים . . יביאנו בגולה כדי לגאול את בניו"ז.
וכאמור, תיכף ומיד ממש, בזמן ההכנה להקריאה (במנחה) „ואלה שמות בני ישראל"*1), „על שם גאולת ישראל נזכרו כאן, ראובן, שנאמרקצא ראה ראיתי את עני עמי, שמעון, ע"ש וישמע אלקים את נאקתםקלב . . אשר, ע"ש שהיו מאשרין אותן כל שומעי גאולתן וגדולתן, דכתיבקצג ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות, יוסף, ע"ש שעתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל . . כשם שגאל אותם ממצרים, דכתיבקצד והי' ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו וגו'"קצה — שנזכרים כאן על שם גאולת ישראל בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש.
Suggest a fixSent for review
Report a problemNo account needed
Embed on another site
About this page
Details
- Volume
- ה'תשנ"א, חלק א
- Id
- rh-qbxekwxd