Made by a machine and not yet checked by a person - the segments nobody has checked are marked.
206משיחות ש"פ ויגש, ה' טבת* ה'תנש"א
א.בתוכן הענין ד"ויגש אליו יהודה" (שבהתחלת פרשתנו) ישנם ג' מצבים (פירושים) שונים:
א) המצב ד"ויגש אליו יהודה" כפי שהי' במחשבתו של יהודה בגשתו אל יוסף (לפני ש"התודע יוסף אל אחיו"א) — שיוסף הוא „אדוני הארץ"ב, „השליט על הארץ"ג, ש"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו גו'"ד, בא־כחו של פרעה, מלך דאומות העולם שהי' „מושל בכיפה"ה (כסיום הכתוב „כי כמוך כפרעה", „חשוב אתה בעיני כמלך"ו), ויהודה (עם היותו „מלך בשבטים"ז) זקוק אליו, שלכן „ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני", „יכנסו דברי באזניך"ו — שיסכים לשחרר את בנימין (כמסופר בהמשך הכתובים).
ב) המצב ד"ויגש אליו יהודה" כפי שהוא לאמיתתו של דבר (לאחרי ש"התודע יוסף אל אחיו") — ש"אדוני הארץ" הוא יוסף הצדיק.
[ובפרט ע"פ דרשת חז"ל „כי הנה המלכים נועדוח . . זה יהודה ויוסף"ט, „אחד באחד יגשוי זה יהודה ויוסף"יא — ש"ויגש אליו יהודה" הו"ע פגישה והתאחדות של מלכי ישראל, „המלכים נועדו"יב, ועד לשלימות האחדות באופן ש"אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם". ומודגש יותר בהפטורה (סיום וחותם הפרשה) — „קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף גו' וכל בני ישראל חבריו וקרב אותם אחד אל אחד והיו לאחדים בידך"יג].
ג) המצב ד"ויגש אליו יהודה" כפי שרומז על רוחניות הענינים בשרשם למעלה — כדאיתא בזהריד ש"ויגש אליו יהודה" הו"ע סמיכת גאולה לתפלה, שרומז על ההמשכה דיסוד (גאולה, בחינתו של יוסף) למלכות (תפלה, בחינתו של יהודה), כמבואר בארוכה בדרושי חסידותטו, ועד להפירוש ש"ויגש אליו יהודה" הו"ע ה־207תפלה — „הגשה לתפלה"טז, ובאופן ד„ויגש אליו", ע"פ מ"ש „בכל קראנו אליו"יז, „אליויח ולא למדותיו"יט.
וע"פ הידועכ שכל הפירושים בענין א' שייכים זל"ז, יש לבאר הקשר והשייכות דג' פירושים־מצבים הנ"ל, ועוד ועיקר — לבאר הלימוד וההוראה בעבודת האדם, כדלקמן.
ב. ובהקדמה — שהלימוד וההוראה מ„ויגש אליו יהודה" הוא גם מהמצב (פירוש) כפי שהי' במחשבתו של יהודה שנגש (לא ליוסף הצדיק, אלא) ל"אדוני הארץ":
אע"פ שהמצב דגישת יהודה ל"אדוני הארץ" (שצריכים להשפיע ולפעול עליוכא בענין שנוגע לטובתם של ישראל) אינו אלא מצד הקס"ד של יהודה, ולאח"ז נתברר שאין המצב כן — מ"מ, כיון ש(גם) המצב ד"ויגש אליו יהודה" כפי שהוא מצד הקס"ד של יהודה נכתב בתורה, ה"ז חלק מ"תורת־אמת", ותורה נצחית, שהיא גם הוראה (תורה מלשון הוראהכב) אמיתית ונצחית עד סוף כל הדורות.
וכידוע מ"ש הרגצ'וביכג בביאור הטעם שאפשר להתפיס בשבועת משהכד אף שלאחרי זמן התיר משה שבועתוכה — „דכל שכתוב בתורה הדבר הוי נצחי ולא רק מה שהי'", „כיון דהשבועה כתובה בתורה הוה דבר נמשך וכאילו השבועה ישנה תמיד".
ועד"ז בנדו"ד — שגם לאחרי שנתברר שהמצב ד"ויגש אליו יהודה" כפי שהי' מצד מחשבתו של יהודה אינו אלא קס"ד שאינו לפי המצב האמיתיכו, ה"ז חלק בתורה, ובמילא, ענין אמיתי ונצחי, שיש בו לימוד והוראה ונתינת־כח עד סוף כל הדורות.
ולא עוד אלא שעיקר הלימוד וההוראה מ"ויגש אליו יהודה" הוא ביחס להמצב כפי שהי' מצד מחשבתו של יהודה, שעל זה מדובר בהמשך הפסוק והפרשה (לאחרי התיבות „ויגש אליו יהודה") — שהרי כל אריכות הסיפור אודות תוכן דבריו של יהודה ל"אדוני הארץ" שייך רק ע"פ הקס"ד של יהודה.
ג. וביאור הענין:
תוכן ונקודת ההוראה דפרשת ויגש — שגם כאשר יהודי נמצא במעמד ומצב שזקוק ל"אדוני הארץ"כא כדי לפעול בענין שנוגע לטובת בנ"י (בדוגמת המעמד ומצב ד"ויגש אליו יהודה" מצד מחשבתו של יהודה), שבכללות ה"ז המעמד ומצב דזמן הגלותכז שבנ"י זקוקים לחסדי מלכות ה־208מדינה כדי לנהל אורח־חיים יהודי מתוך הרחבה — הרי האמת היא ש"אדוני הארץ" הוא יוסף (כפי שנתגלה לאחרי ש"התודע יוסף אל אחיו"), דקאי על כל ישראל שנקראים ע"ש יוסףכח, היינו, שגם בזמן הגלות יהודיכט הוא בעה"ב בעולם לפעול שהנהגת העולם תהי' כרצונו.
והכח לזה הוא מצד הענין ד"ויגש אליו יהודה" — ההגשה והחיבור דכאו"א מישראל („יהודה") עם הקב"ה („אליו"ל), שלכן, בכל זמן ובכל מעמד ומצב הולך יהודי בכחו של הקב"ה, ועי"ז פועל על מלכות המדינה („אדוני הארץ" כפשוטו) — שכחה אינו אלא מצד מלכותו של הקב"הלא, „הממליך מלכים ולו המלוכה"לב, „לב מלכים ושרים ביד ה'"לג — להתנהג כרצונו של הקב"ה ורצונם של ישראללד.
ועפ"ז יש לבאר הקשר והשייכות דג' הפירושים־מצבים ד"ויגש אליו יהודה" (כנ"ל ס"א) — שגם במעמד ומצב של גלות (פירוש־מצב הא') מתגלה ש"אדוני הארץ" הוא יוסף (פירוש־מצב הב') בכח ההגשה והחיבור עם הקב"ה (פירוש־מצב הג').
ד. וענין זה (שגם בזמן הגלות יהודי הוא בעה"ב בעולם) מודגש ביותר ביום הש"ק דפרשת ויגש — שנוסף על הקריאה ד"ויגש אליו יהודה" שקורין גם בשני וחמישי וגם במנחת שבת שלפנ"ז, קורין כל הפרשה מתחילתה ועד סופה, וגם (במנחה) התחלת פרשת ויחי:
בהמשך הפרשהלה מסופר שפרעה אמר ליוסף „אמור אל אחיך גו' קחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים ואכלו את חלב הארץ גו' כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא", ובסוף הפרשה (בשיעור דיום הש"ק) מסופר שכן הי' בפועל — „ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץ גו' כאשר צוה פרעה"לו, ועד209לסיום וחותם הפרשה ממש — „וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", ובהמשך לזה (בהתחלת פרשת ויחילז) — „ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", שבארץ מצרים חי יעקב „מבחר שנותיו"לח, „שבע עשרה שנה" בגימטריא טובלט, ועד שבגלל זה נחשב „כאילו כל ימיו בטובה"מ.
ונקודת הענין — שגם כאשר בנ"י נמצאים בארץ מצרים, בזמן ומצב הגלות ש„כל המלכיות (גלויות) נקראו ע"ש מצרים"מא, אומר פרעה, ה"מושל בכיפה", ש„טוב כל ארץ מצרים לכם הוא", וע"פ הציווי שלו נותנים לבנ"י „אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץ", ובאופן ד"וישב ישראל (ישיבה אמתית — בשלוהמב) בארץ מצרים בארץ גושן", ולא עוד אלא ש„ויאחזו בה", „לשון אחוזה"מג, ואולי י"ל גם „לשון אחיזה"מד [ושניהם אמת — שה„אחיזה" היא בתוקף של „אחוזה"מה], ועד ש"ויפרו וירבו מאד"מו, ש"מאד" מורה על מעמד ומצב שלמעלה ממדידה והגבלהמז — שאז נעשה גם בארץ מצרים מעמד ומצב ד"ויחי יעקב (כאו"א מישראל שנקרא בשמו של יעקבמח) . . שבע עשרה שנה", חיים טובים (י"ז שנה בגימטריא טוב) לאמיתתם, ברוחניות [חיים שחדורים בתורה, „תורת חיים"יד, ומצוותי' עליהם210נאמרנ „וחי בהם", ו"אין טוב אלא תורה"נא] ובגשמיות גם יחד.
אמנם, גם כשנמצאים במעמד ומצב ד„ויחי יעקב", חיים אמיתיים, ועד לאופן שלמעלה ממדידה והגבלה, „מאד" — הרי, כל זמן שנמצאים „בארץ מצרים", חסר הענין הכי עיקרי שאליו משתוקקים כל בנ"י — להיות במעמד ומצב ד"בנים הסמוכים על שולחן אביהם", שלכן, גם כשיש להם כל המצטרך להם ברוחניות ובגשמיות, במה נחשב זה בערך לצער הגלות, „בניםנבשגלו מעל שולחן אביהם"?! . . . ולכן, מפרשת ויחי, „ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", באים לפרשת (וספר) שמות שקשורה עם ענין הגאולה (ספר הגאולהנג), „ואלה שמות בני ישראל", „על שם גאולת ישראל נזכרו כאן"נד, „ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין"נה.
ויש לומר, שהתוכן דפרשת ויגש (שגם בזמן ומצב הגלות נעשה יהודי בעה"ב על כל העולם) שייך ונוגע (לא רק לזמן ומצב הגלות, שגם בארץ מצרים יהי' מעמד ומצב ד"ויחי יעקב" לאמיתתו, אלא) גם להגאולהנו, היינו, שהמעמד ומצב ד"וישב ישראל בארץ מצרים גו' ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", „ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", הוא גם (ובעיקר) הכנה להגאולה, כדלקמן.
ה. ויובן בהקדם המבואר בדרושי חסידותנז בענין „ויגש אליו יהודה", שהחילוק שבין יוסף ליהודה הוא ע"ד החילוק שבין צומח (יוסף) לדומם (יהודה), שמים (יוסף) וארץ (יהודה), ולכן „ויגש אליו יהודה", שיהודה (דומם, ארץ) נגש ליוסף (צומח, שמים), בהתאם לסדר בזמן הזה שצומח הוא למעלה מדומם, שמים קדמו לארץנח; אבל לעתיד לבוא יתעלה יהודה להיות למעלה מבחי' יוסף (כמ"ש בההפטורהנט „הנה אני לוקח את עץ יוסף גו' ונתתי אותם עליו את עץ יהודה גו' ועבדי דוד מלך עליהם"), כיון שתתגלה מעלת הדומם והארץ מצד שרשם — שבמחשבה ארץ קדמה לשמים, „סוף*6) מעשה במחשבה תחלה"סא.
וענינם בעבודת האדם — שהחילוקסב בין יוסף ויהודה הוא ע"ד ובדוגמת החילוק שבין תלמוד (יוסף) ומעשה (יהודה), שבזמן הזה „תלמוד גדול"סג („ויגש אליו יהודה", שיוסף הוא למעלה מיהודה),211ולעתיד לבוא יהי' „מעשה גדול"סד (שיהודה יתעלה להיות למעלה מיוסף).
ומעלת המעשה לגבי תלמוד, מעלת הארץ (עולם העשי') לגבי שמים (עולמות הרוחניים) — מעלת יהודה על יוסף שתתגלה לעתיד לבוא — מרומזת בפסוקמה „בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"סו:
וכיון שעולם העשי' הוא (לא רק למטה במדרגה, אלא גם) שלא בערך לעולם הבריאה והיצירה, שהם בערך זל"ז, משא"כ עולם העשי' שנראה לנפרד לגמרי, כמו במחשבה דיבור ומעשה, שהמעשה הוא (לא רק למטה במדרגה, אלא גם) שלא בערך למחשבה ודיבור, שהם בערך ושייכים זל"ז, משא"כ המעשה הוא לבוש הנפרד — לכן נאמר „בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", „אף הפסיק הענין", שההפסק מורה על ריחוק הערך דעשי' לגבי יצירה ובריאה, ודמעשה לגבי דיבור ומחשבה. וכמרומז גם בציור דאות ה"א, שג' הקוין שבה רומזים לג' עולמות בי"ע, ולג' הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה — שקו השמאלי דאות ה"א, שרומז על עולם העשי', כח המעשה, נפסק מב' הקוין (העליון והימני) שרומזים על בריאה ויצירה, מחשבה ודיבור.
ולאידך — „אף" הוא לשון ריבוי (כפשטות הכתוב), „לרבות עוד דבר שאינו מפורש כאן והוא . . גבוה ונעלה מהם", היינו, שב"אף (עשיתיו)" נרמזת בחי' רביעית היותר נעליתסז (גם מ"בראתיו יצרתיו") שנמשכת ומתגלה בעולם העשי' („אף עשיתיו", שריבוי זה נסמך לעשיתיו) דוקאמח, כיון שבריאת כל סדר ההשתלשלות היא בשביל עולם העשי', ובעולם העשי' גופא בשביל העבודה במעשה בפועלסט — כפי שמבאר רבינו הזקןעח ש"תכלית השתלשלות העולמות . . אינו בשביל עולמות העליונים . . אלא התכלית הוא עוה"ז התחתון, שכך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א ואתהפך חשוכא לנהורא, שיאיר אור ה' . . במקום החושך והס"א של כל עוה"ז כולו ביתר שאת ויתר עז ויתרון אור מן החושך מהארתו בעולמות העליונים", „נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"עא.
ו. וענין זה מודגש גם בכללות ענין הגלות:
בזמן הגלות ניתוסף עוד יותר בהירידה למטה שבעולם העשי' — „עוה"ז הגשמי והחומרי ממש . . התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית' וחושך כפול ומכופל"עב — כיון ש„הסתר אורו ית' וחושך כפול ומכופל" הולך ומתגבר עוד יותר.
212ולאידך, הולך וניתוסף עוד יותר בשלימות כוונת הבריאה שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, שנעשה בעיקר ע"י „מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"עג.
ובסגנון דלעיל — שבענין הגלות מודגשים ב' הקצוות ד"אף עשיתיו", ההפסק שמורה על גודל הירידה למטה, והריבוי דבחי' הרביעית:
איתא במדרשעד „לקו באף, דכתיבעה אף אני אלך עמם בקרי, ומתנחמין באף, דכתיבעו ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'". וההסברה בזהעז — ש"תיבת אף בעצמו הוא לא טוב („אף" לגריעותא), שהוא בחי' סט"א, ג'עח פתחו באף כו'", ולאידך, „אף . . הוא המרבה בחי' הרביעית היותר נעלה . . ע"י שמבררים את בחי' האף שבעשי'", היינו, שע"י הבירור דאתכפיא ס"א ואתהפכא חשוכא לנהורא נעשה הגילוי דבחי' הרביעית („אף" למעליותא).
וענינו בעבודת האדםעז — כמ"שיז „אף חכמתי עמדה לי", „תורה שלמדתי באף נתקיימה בי"פ, „שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמוד בטורח עמל כו'"פא, ש„ע"י העול שמייגע את עצמו מברר נפש הבהמית" — שבזה מודגשת מעלת המעשה (מלשון כפי') שבלימוד התורה עצמו.
ז. עפ"ז יש לבאר האמור לעיל (ס"ד) שהמעמד ומצב ד"וישב ישראל בארץ מצרים גו' ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", „ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", הוא הכנה להגאולה:
בגלות באופן של שעבוד ועד לקושי השעבוד — מודגש בעיקר תוקף ההתקשרות דבנ"י להקב"ה, שלמרות הקושי דשעבוד הגלות, עומדים בכל התוקף על קיום התומ"צ בשלימות.
הפיכת חושך הגלות (שזוהי תכלית הכוונה דהגלות — לאתהפכא חשוכא לנהורא, שהגלות עצמו יהפך לגאולה) מודגשת (בעיקר) במעמד ומצב של גלות כבפרשת ויגש — שגם בזמן הגלות נעשה יהודי בעה"ב על העולם, „אדוני הארץ"פב, ופועל שפרעה (המושל בכיפהפג) אומר ש"טוב כל ארץ מצרים לכם הוא", ובנ"י מקבלים „אחוזה במיטב הארץ", ובאופן ד„ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", „ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" (בגימטריא טוב, מבחר שנותיו), כך, שמלבד העובדה שנמצאים בארץ מצרים (גלו מעל שולחן אביהם) לא חסר להם דבר — במצב כזה מודגשת מעין ודוגמת הפיכת הגלות בזמן הגלות עצמו.
ולכן מצב זה בזמן הגלות מהוה הכנה213להפיכת הגלות ע"י הגאולה האמיתית והשלימה — שאז יראו בפועל ובגלוי שכל מיצר הגלותפד, „אף" לגריעותא, אינו אלא בשביל שיתוסף המרחב דהגאולה, כמ"ש835) „מן המיצר קראתי י־ה (ועי"ז דוקא) ענני במרחב יה", „אף" למעליותא, הריבוי דבחי' הרביעית, שעוה"ז התחתון נעשה דירה לו ית', דירה שמרחיבהפו (כביכול) דעתו של אדםז (העליון).
ח. ויש לומר, שזהו גם מהטעמים לכך שהמעמד ומצב ד"ויחי יעקב בארץ מצרים" (שגם בזמן הגלות נעשה יהודי בעה"ב על העולם, „אדוני הארץ", ולכן מקבל עזר וסיוע ממלכות המדינה באופן ש"טוב כל ארץ מצרים לכם הוא") מודגש ביותר בדורנו זה:
כיון שדורנו זה הוא דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה, מודגשת בו ההכנה להפיכת הגלות ע"י „טעימה" מעין זה בזמן הגלות — שבסמיכות לסוף הגלות נעשה מעמד ומצב ד"ויחי יעקב בארץ מצרים"פח, והולך וניתוסף ככל שמתקרבים יותר להפיכת הגלות בגאולה האמיתית והשלימה.
ובפרטיות יותר — בשייכות ליוסף שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו — כש"יוסף הורד מצרימה" לחצי כדור התחתון, במלכות של חסד (היפך המעמד ומצב של רדיפות כו' מצד מלכות המדינה ההיא בימים ההם),
וביתר שאת וביתר עוז לאחרי הסתלקותו — שגם אז נשאר המעמד ומצב ד"ויחי יעקב", כמארז"ל*8) „יעקב* י אבינו לא מת . . מה זרעו בחיים אףאי הוא בחיים", ועד ש"אשתכח בכולהו עלמין (גם בזה העולם המעשה) יתיר מבחיוהי"2י),
ובפרט לאחרי השלימות דארבעים שנה, ש"נתן לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"צג,
ובמיוחד בשנת „נסים" (תש"נ) ושנת „נפלאות אראנו" (נ"א) — כפי שראינו במוחש הנסים והנפלאות בתקופה האחרונה, כולל ובמיוחד בנוגע להיחס דמלכות המדינה ההיא („מעצמת־על") לאפשר ולעזור ולסייע לבנ"י להיות במעמד ומצב214של הרחבה, לצאת מן המיצר אל המרחב, באופן שגם בארץ מצרים (ברגעי הגלות האחרונים) יהי' אצלם מעמד ומצב ד"ויחי יעקב",
וכל זה — מפני שעומדים בסמיכות ממש להגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובלשונו של דוד מלכא משיחא, „נעים זמירות ישראל", במזמור פ"טצד: „כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי"הי, „מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו"צו, ועד לסיום וחותם המזמור: „ברוך ה' לעולם אמן ואמן", „ראה . . ביאת המשיח, על כן נתן תודות לשם"צז.
ט. ויש לקשר זה עם תוכן הזמן שבו קורין בתורה פרשת ויגש והתחלת פרשת ויחיצח — יום השבת שלאחרי חנוכה שבו נעשה השלימות („ויכולו"צט) דחנוכהק, שהוא לעולם בחודש טבת, ובשנה זו חל ביום ה' טבת:
ענינו של חנוכה (ששלימותו ביום הש"ק זה) — שגם כשנמצאים במעמד ומצב דחושך הגלות, „משתשקע החמה"קא, מדליק כאו"א מישראל „נר מצוה ותורה אור"קב באופן ד"מוסיףקג והולך"קד, ולא רק בנוגע לעצמו ובני ביתו, אלא גם „על פתח ביתו מבחוץ"קג, להאיר החושך שמבחוץ, ו"עד דכליא רגלא דתרמודאי בשוקא"קג, שמבטלים לגמרי („כליא") גם הדרגא הכי תחתונה („רגלא") דמרידה („תרמודאי" אותיות מורדתקה) בהקב"ה שהיתה בשוק, ויתירה מזה, ש"רגלא דתרמודאי בשוקא" (תחתון שאין תחתון למטה215ממנו) מתהפכת להיות במעמד ומצב של כלות הנפש („כליא" מלשון „כלתה נפשי") להקב"הקו — הפיכת החושך, כמ"ש „והוי' יגי' חשכי"קז, עד ש"לילה כיום יאיר"קפח.
ענינו של חודש טבת — „ירח שהגוף נהנה מן הגוף"יי, שרומזקי על ההנאה דהגוף כביכול שלמעלה, יש האמיתי, מהגוף שלמטה, יש הנברא, היינו, שחודש טבת מורה על שלימות דבירור התחתוןקיא, שיש הנברא, תחתון שאין תחתון למטה ממנו, נעשה חד ממש עם יש האמיתיקיב, שעי"ז נשלמת התאוה (נהנה) להיות לו ית' דירה בתחתונים.
וענינו של ה' טבת — שבחודש טבת גופא שתוכנו בירור התחתון מודגש ענינה של אות ה', שציורה (ג' קוין, וקו השמאלי נפסק מקו העליון והימני) רומז על מעלת המעשה שבעולם העשי', שעי"ז נעשה בירור התחתון בשלימותקיג (כנ"ל ס"ה).
ומזה מובן שתוכנו של הזמן (שבת שלאחרי ימי חנוכה, חודש טבת, וה' טבת) שייך לתוכנה של פרשת ויגש שקורין בזמן זה — הפיכת הגלות, שעי"ז נעשה הבירור דתחתון שאין תחתון למטה ממנו בתכלית השלימות.
י. וענין עיקרי בנוגע למעשה בפועל — „לא המדרש (תלמוד) עיקר אלא המעשה"קיד, כמודגש ביותר בסמיכות להגאולה שאז יהי' „מעשה גדול":
מהענינים העיקריים דגאולה האמיתית והשלימה — בנין ביהמ"ק השלישי (למעלה מהמשכן, מבית ראשון ומבית שני), „מקדשקטו אדנ־י כוננו ידיך"קטז. ובהדגשה יתירה ביום הש"ק זה — הן מצד השלימות דחנוכה שקשור עם חנוכת ביהמ"קקיז, והן מצד פרשת ויגש שבה מודגש מעלת הדומם (יהודה) לגבי צומח (יוסף), שזוהי גם מעלת בית המקדש שנעשה מאבנים (דומם) לגבי המשכן שנעשה מ(שטים) ארזים (צומח), כמבואר בארוכה בדרושי חסידות דפרשת ויגשקיח.
ולכן, בעמדנו ביום הש"ק פרשת ויגש שבו נעשית השלימות דחנוכה, יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז ב"מעשינו ועבודתינו" בענינים שהם מעין ודוגמא והכנה לבניית בית המקדש השלישי — ע"י בנין בתים חדשים (והוספה וחיזוק הבתים הקיימים כבר) בתים בכל ג' הקוין דתורה תפלה וגמ"ח, בית תורהייא, בית תפלה216ובית גמילות־חסדים, „בית גדול", „שמגדלין בו תורה ומגדלין בו תפלה"קכ ומגדלין בו גמ"ח, „מקדש מעט"קכא, הן בנוגע לבתים ציבוריים, והן בנוגע לבתים פרטיים דכאו"א מישראל, האנשים והנשים וגם הטףקכב (בחדרם הפרטי), שנעשים בית תורה תפלה וגמ"ח, עי"ז שהתורה ותפלה וגמ"ח שנעשים „בבית" זה חודרים וממלאים כל הבית כולו, שכל מציאותו נעשית בית תורה תפלה וגמ"ח.
ובלשון הידוע: „בית מלא ספרים"קכג, היינו, שנוסף לכך שיש בבית ספרי קודש (נוסף על סידור — תפלה, וחומש — תורה) וכו"כ ספרים, ועד לריבוי גדול, נעשה הבית כולו (לא רק החדר שבו נמצאים הספרים) חדור בתוכנם של הספרים, ועד שמציאותו של הבית כולו היא — „בית מלא ספרים"קכד.
[ויש לקשר זה עם יום ה' טבת — שנקבע ליום סגולה ועת רצון בקשר ובשייכות ל"בית מלא ספרים"קכה. ויה"ר שיתוסף בזה עוד יותר עד לגמר ושלימות הענין ד"בית מלא ספרים" — שכל ספרי וכתבי רבותינו נשיאינו יחזרו להבית שלהם, ובלשון הכתובקכו „ושבתי בשלום אל בית אבי"קכז. ו"המתחיל במצוה אומרים לו גמור"קכח — שאלה מבנ"י שזכו לעסוק בזה עד עתה ימשיכו וישלימו ההתעסקות בזה בהצלחה רבה ומופלגה, כולל גם בנוגע להעזר והסיוע דמלכות המדינה כו', והעיקר — „מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל"קכט — שהקב"ה בעצמו יקיים הציווי ד"המתחיל במצוה אומרים לו גמור", מתוך מנוחה, שמחה וטוב לבב, ובתכלית השלימות].
ויה"ר — והוא העיקר — שההחלטה הטובה בהוספת בתי תורה תפלה וגמ"ח בכל מקום ומקום תמהר ותזרז ותביא תיכף ומיד את הבנין דבית תורה תפלה וגמ"ח העיקרי והכללי — בנין ביהמ"ק השלישי, ש"בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא217מן השמים"*13) ביום הש"ק פרשת ויגש, ולפני הקריאה בפרשת ויחי בתפלת מנחה, כך, שעוד לפני ההמשך ד"ויחי יעקב ב־* ארץ מצרים גו'", יהי' הענין ד"ויחי" בתכלית השלימות — חיים נצחיים דכל בנ"י (ו"הקיצו ורננו שוכני עפר"קלא, ובראשם — יעקב אבינו, ו"אלה תולדות ז, יעקב יוסף"קלב, ויוסף שבדורנו, וכל