משיחות ש"פ תשא, ט"ז אדר ה'תנש"א

א. בפרשת תשא — ישנו ענין תמוה הדורש הסבר:

רוב הפרשה (מהפסוק השני בחלק הפרשה דשני, „וירא העם כי בושש משה וגו'"^א, ועד לסיום הפרשה) עוסקת בענינים הקשורים עם חטא העגל: החטא עצמו, התוצאה דשבירת הלוחות, תפלתו של משה לכפר על החטא (כולל גם י"ג מדות הרחמים, „סדר בקשת רחמים"^ב), עד לנתינת לוחות שניות^ג (לאחרי ש"נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם"^ד).

וענין זה מרומז גם בהתחלת הפרשה — „ונתנו איש כופר נפשו גו' זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל גו' לכפר על נפשותיכם"^ה, כמבואר במדרשי חז"ל) שנתינת מחצית השקל באה לכפר (גם ובעיקר) על חטא העגל.

וצריך להבין השייכות דענין זה לפרשת תשא:

„תשא" — הוא (גם) מלשון הרמה, ועד להרמה שהיא באופן של התנשאות.

ומודגש עוד יותר בהביאור ופירוש ד"תשא" שבהמשך הכתוב, „תשא את ראש בני^* ישראל" — הרמה והתנשאות (לא רק של דבר שפל, בינוני, או אפילו גבוה, אלא) של דבר הכי נעלה — „ראש", ובזה גופא — „ראש בני ישראל", שנוסף לכך ש"ישראל" הוא אותיות „(לי) ראש"^ז, ישנו גם ה"ראש" שב"ישראל" גופא, ועד לה„ראש" ד"בני ישראל", לשון רבים (כל בנ"י)^ח.

ומזה מובן גודל המעלה ד"תשא" — הרמה והתנשאות בדרגא הכי נעלית ד„ראש בני ישראל", „תשא" שב"תשא".

ואעפ"כ דוקא ב"פרשת תשא", כשנמצאים בדרגא הכי נעלית, הרמה והתנשאות ב"ראש בני ישראל" — מדובר אודות חטא העגל^ט, שאז היו בנ"י במעמד ומצב של ירידה הכי גדולה שאין למטה ממנה, השורש לכל החטאים^י, ולכללות ענין364החורבן והגלות^יא, היפך בתכלית ד"תשא את ראש"?!

ב. לכאורה, יש לבאר הקשר והשייכות דחטא העגל ל"תשא" — שהמעלה ד"תשא", הרמה והתנשאות לדרגא הכי נעלית, נעשית גם במעמד ומצב של ירידה הכי גדולה (חטא העגל). ויתירה מזה: ע"פ הידוע שירידה היא צורך עלי' (לדרגא נעלית יותר מאשר לפני הירידה) — הרי דוקא ע"י הקדמת הירידה הכי גדולה דחטא העגל נעשית העלי' הכי גדולה ד"תשא".

וההסברה בזה — בפשטות — שדוקא לאחרי חטא העגל נוסף בבנ"י העילוי דבעלי־תשובה^יב לגבי צדיקים גמורים, כמארז"ל „מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אינם עומדין"^יג, ועד ש„אין יכולין לעמוד בו"^יד.

וענין זה מודגש גם בהמעלה דלוחות שניות לגבי לוחות ראשונות — שבגלל זה נאמר למשה רבינו „יישר כח" על שבירת הלוחות, כדרשת חז"ל^טו על הפסוק^טז „אשר שברת", „יישר כחך ששברת" — כיון שלוחות ראשונות שייכות לדרגת הצדיקים, ולוחות שניות שייכות לדרגת הבעלי־תשובה^יז, שבהם היתה הוספה בתורה באופן ד"כפלים לתושי'"^יח, כבעבודת התשובהי^א.

ג. אבל, ביאור זה אינו מספיק, כי:

נוסף לכך שענין זה גופא שהעלי' („תשא") באה ע"י הקדמת הירידה (חטא העגל) דורש ביאור והסבר בשכל האדם — הרי, כיון שבפשטות הכתובים „כי תשא את ראש בני ישראל" הוא סיבה וטעם להמשך הענין שלאח"ז (כפירוש רש"י בפשוטו של מקרא „כשתחפוץ לקבל סכום מנינם . . יתנו כל אחד מחצית השקל כו'"), לא מסתבר לפרש (בפנימיות הענינים) ש"כי תשא את ראש בני ישראל" הוא מסובב ותוצאה מהמשך הענין שלאח"ז, שע"י הקדמת הירידה דחטא העגל (שבהמשך הכתובים) נעשית העלי' ד"תשא את ראש בני ישראל" (שבהתחלת הענין).

ד. ויובן בהקדם הדיוק בלשון הכתוב „כי תשא את ראש בני ישראל" — שאין זה (רק) הרמה והתנשאות לדרגא שלמעלה מהראש (שכל), אלא הרמה והתנשאות בדרגת ה"ראש" — בנוגע לשלילת הענין דע"ז, שאודותיו מדובר בהמשך הפרשה:

הרמה והתנשאות לדרגא שלמעלה מהראש — הו"ע האמונה, ש"היא למעלה מן השכל והדעת", שלכן, „אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' . . שלא לכפור בה' אחד . . בלי שום דעת והתבוננות . . בלי שום טעם וטענה ומענה כלל . . למעלה מן הדעת והשכל המושג ומובן"^כח.

וההרמה וההתנשאות בדרגת ה"ראש" („תשא את ראש") — היא העלי' דהשכל („ראש") לדרגא נעלית בשכל גופא (כדלקמן), שעי"ז נעשית השלילה דע"ז (לא רק מצד האמונה שלמעלה מהשכל, אלא גם) מצד השכל גופא.

והעילוי שב"תשא את ראש" (הרמת הראש) לגבי ההרמה שלמעלה מן הראש — שהשלילה דע"ז היא לא רק ע"י ההתעלות לדרגא שלמעלה מהבנה והשגה (ההתקשרות דעצם הנשמה עם הקב"ה שלמעלה מן הדעת), שאין נתינת מקום לע"ז „בלי שום טעם וטענה ומענה כלל", אלא גם בדרגת השכל שיש נתינת מקום ל"טעם טענה ומענה", מושלל בתכלית הענין דע"ז, שעי"ז מודגשת אחדותו של הקב"ה (השלילה דע"ז) גם בדרגא תחתונה שיש בה נתינת מקום לענין של ע"ז.

ה. ויש להוסיף, שענין זה (השלילה דע"ז גם בדרגא שיש נתינת מקום לע"ז)366מודגש ביותר בהפטורה, שענינה סיום וחותם הפרשה:

„ויגש אליהו אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ה' האלקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו ולא ענו העם אותו דבר" (שלא היו יודעין להבחין)^כט, „ויאמר אליהו אל העם אני נותרתי נביא לה' לבדי^ל ונביאי הבעל ארבע מאות וחמישים איש ויתנו לנו שנים פרים וגו' והי' האלקים אשר יענה באש הוא האלקים"^לא, ולאחרי שנביאי הבעל עשו מה שעשו „ואין קול ואין עונה"^לב, „ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלקי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלקים בישראל . . ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלקים . . ותפול אש ה' ותאכל את העולה . . וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים"^לג.

כלומר: בהפטורה מסופר אודות מעמד ומצב ירוד ביותר בהנתינת מקום לע"ז — ש"נביא לה'" הי' אליהו לבדו, ו"נביאי הבעל ארבע מאות וחמישים איש", ובנ"י היו במעמד ומצב שלא היו יודעין להבחין אם ה' הוא האלקים אם הבעל. ובמצב זה הי' הביטול והשלילה דע"ז — לא ע"י התעלות לדרגא שלמעלה מהשכל (גילוי כח המס"נ דעצם הנפש), אלא באופן המובן גם בשכל — „יודע כי אתה אלקים בישראל . . וידעו העם הזה כי אתה ה' האלקים".

ולהעיר על דבר פלא בסיפור ההפטורה — שגם במצב הכי ירוד ש"אני נותרתי נביא לה' לבדי ונביאי הבעל ארבע מאות וחמישים איש", „אתם הרבים"^לד, הנהיג אליהו את כל ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל (וכל בנ"י), שעל פי הציווי שלו נקבצו (כל ישראל ו)כל נביאי הבעל אל הר הכרמל^לה, והוא זה שקבע והורה לנביאי הבעל מה לעשות, „ויאמר אליהו לנביאי הבעל בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה . . וקראו בשם אלהיכם ואש לא תשימו"^לד, ועשו כדברו, „ויקחו את הפר אשר נתן להם ויעשו ויקראו בשם הבעל גו'"^לו [אף שלהיותם הרבים היו יכולים לסרב אליו, לקבוע סדר הדברים באופן אחר, או למצוא אמתלא לדחות הצעתו להוכיח לכל העם מי האלקים] — שבזה מודגש עוד יותר הביטול והשלילה דע"ז גם בהיותה בתקפה.

ו. וכדי שתהי' שלילת הענין דע"ז (לא רק ע"י עבודת התשובה והתגלות י"ג מדה"ר שמצד עצם הנפש, למעלה מהראש, אלא גם ובעיקר) מצד הראש (בדרגא שיש נתינת מקום לטענה ומענה) — צריך להיות הרמת הראש, „תשא את ראש", ש"ראש" קאי (בפשטות) על לימוד367התורה, ו"תשא את ראש" מורה על דרגא נעלית בלימוד התורה.

368ז. מעין דוגמא לביטול ושלילת ע"ז ע"י דרגא נעלית בלימוד התורה:

„ספרים רבים חברו עכו"ם בעבודתה, היאך עיקר עבודתה ומה מעשי' ומשפטי', צוונו הקב"ה שלא לקרות באותם הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדברי' . . שנאמר^מז אל תפנו אל האלילים, ובענין הזה נאמר^מח ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו, שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא אע"פ שאין אתה עובדה, שדבר זה גורם להפנות אחרי' ולעשות כמו שהם עושים, שנאמר^מח ואעשה כן גם אני"^מט. אבל בית דין — „צריכים . . לידע דרכי העבודות שאין סוקלין עובד כוכבים עד שידעו שזו היא דרך עבודתו"^נ.

והענין בזה — שכיון ש"בית דין" נמצאים בדרגא נעלית בלימוד התורה, „תשא את ראש", לכן נעשה על ידם הביטול דע"ז, גם עי"ז שקורין בהספרים שעוסקים בדרכי הע"ז (ש"צריכים . . לידע דרכי העבודות") כדי שיוכלו לבער מן העולם את העובדי ע"ז.

ויתירה מזה — כפי שמצינו ביתרו ש"הי' מכיר בכל ע"ז שבעולם, שלא הניח ע"ז שלא עבדה", ולכן הי' יכול לומר „עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים"^נא, ועי"ז פעל (לא רק הביטול דע"ז, אלא גם) ש"אסתלק קוב"ה ביקרי' עילא ותתא ולבתר יהב אורייתא בשלימו"^נב, ועד ליתרו — ליתרון ולהוספה בתורה^נג, „תשא את ראש", כמרומז בשמו, „יתר^נד, ע"ש שיתר פרשה אחת בתורה"^נה.

ח. עפ"ז יש לבאר השייכות דמעשה העגל לפרשת תשא:

קביעת מעשה העגל בתורה^נו בפרשת תשא, בהמשך ל"תשא את ראש בני ישראל" — באה לרמז וללמד על דרגא נישאת ונעלית בלימוד התורה („תשא את ראש") השייכת להשורש ד"עגל" בקדושה, ק"ג פנים בתורה. ועי"ז נעשה גם הביטול והשלילה דע"ז — גם מצד דרגת הראש (שכל), כשיש נתינת מקום לטענה ומענה, כנ"ל.

ט. ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם ב(הקדמה לסיפור מעשה העגל ב)לוחות הראשונות — „ויתן אל משה גו' שני לחת העדות גו'", „לחת (חסר) כתיב שהיו שתיהן שוות"^סב:

ידוע^ג ששני הלוחות מתחלקים (גם) למצוות עשה ומצוות לא תעשה: בלוח האחד — חמש דברות הראשונות שעיקרם ויסודם הם מצוות עשה, אנכי^סד, שבת, כיבוד אב ואם, ובלוח השני — חמש דברות השניות שכולם מצוות לא תעשה. ועפ"ז י"ל שהפירוש ש"שתיהן שוות" הוא גם ע"ד מ"ש^מה „אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי"^סו, שה"שתים", עשה ולא תעשה, אנכי ולא יהי' לך, זכור (מ"ע) ושמור (מל"ת), נאמרו „בדיבור אחד"^סז, לפי שענינם ותוכנם אחד, כי, גם מל"ת שקיומם הוא ע"י העדר העשי' (שלילה) הם ענין חיובי („מצוה" מלשון צוותא (וחיבור), שעל ידם נעשה החיבור דהאדם והעולם370עם הקב"ה) כמו ע"י מ"ע, ולא עוד אלא שישנו גם הקיום דמל"ת (לא רק ע"י העדר העשי', אלא גם) באופן של פעולה חיובית (כמו הקיום דמ"ע באופן דקום ועשה) — ע"י לימוד התורה בפרטי מצוות לא תעשה ודיניהם, „לחת (ענין התורה) . . שתיהן שוות"^סח.

ויש לומר, שעיקר ושלימות לימוד עניני מצוות לא תעשה בתורה הוא כפי שהם בשרשם בקדושה, ולדוגמא: הלימוד ד"לא יהי' לך אלהים אחרים על פני", שלילת ע"ז (חטא העגל), קשור ושייך ללימוד ק"ג (בגימטריא עגל) פנים בתורת כהנים (כנ"ל ס"ו), ועד"ז בכל שאר מצוות ל"ת שנכללים ב"לא יהי' לך"^סט.

ומצד ענינם של מצוות לא תעשה (שהשורש שלהם הוא „לא יהי' לך") כפי שהם בתורה, נעשית גם השלילה דכל הענינים הבלתי־רצויים (שהשורש שלהם הוא חטא העגל)^ע.

ואדרבה: שלילת הענינים הבלתירצויים ע"י מל"ת שבתורה מורה על גילוי אור נעלה יותר ב"תורה אור"^עא, „תשא את ראש" (כידוע שהשורש דמל"ת הוא למעלה ממ"ע), שמצד תוקף ומעלת האור ה"ה מאיר בכל מקום, גם במקום שיש בו אפשרות לענינים בלתי־רצויים, ועי"ז נעשית השלילה שלהם.

וענין זה מודגש בכך ש(גם הענין החיובי שב)מצוות ל"ת הם בקו השמאל^עב371(לוח השמאלי) והגבורה (דלא כמ"ע שהם בקו הימין והחסד) — שמורה על שרשם בגבורות קדושות שלמעלה מחסדים, באופן של תגבורת החסדים, תוקף האור והגילוי (שלכן בכחו להאיר גם במקום החושך, ביטול ושלילת הענינים הבלתירצויים)^עג.

ועפ"ז יש לבאר הטעם (בפנימיות הענינים^עד) שרש"י מפרש „לחת כתיב שהיו שתיהן שוות" בפ' תשא, כשהכתוב מזכיר ע"ד לוחות ראשונות בתור הקדמה ל(מעשה העגל שהביא לשבירת הלוחות ו)לוחות שניות, ולא לפנ"ז בס"פ משפטים, המקום העיקרי דסיפור הנעשה בלוחות ראשונות, כמ"ש^עה „עלה אלי ההרה גו' ואתנה לך את לחת האבן גו'"^עו — כי, נוסף לכך שעיקר ההדגשה (והגילוי) דשלילת ע"ז („לא יהי' לך") גם מצד השכל הוא בפרשת „תשא את ראש", יש לומר, שב„שתיהן שוות" מרומז גם ב' סוגי הלוחות, לוחות ראשונות ולוחות שניות^עז, שעם היות שלוחות שניות חלוקות מלוחות ראשונות מצד שייכותן לעבודת התשובה (גילוי עצם הנפש שלמעלה מהשכל), מ"מ, שוות ללוחות הראשונות („פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים") מצד ענינם העיקרי — השלימות דתורה, „תשא את ראש"^עח, שעי"ז ישנם ב' המעלות גם יחד.

י. ויש להוסיף ולבאר הלימוד וההוראה בעבודת האדם:

„עבודה זרה" (חטא העגל) — נוסף לכך שלהיותה השורש לכל החטאים (כנ"ל ס"א) יש לה שייכות לכל אדם, „אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"י^ז (עכ"פ „חטא" מלשון חסרון*8)) — יכולה להיות גם372בדקות^פא, כמובן מדברי הגמרא^פב „הוא סבר לע"ז ממש, ולא היא, אלא ע"ז עבודה שזרה לו" („הוא חשוב והמלאכה נמבזה ומכוערה אלא שאין בה איסור"^פג), ודוגמתו^פד בעבודת ה' — שהתעסקותו בעבודת ה' היא באופן שתורת־אמת מעידה שזוהי „עבודה" הראוי' לשמה, אלא שהיא „זרה לו", כי, לפי־ערך מעלתו וחשיבותו („הוא חשוב") הי' צריך להתעסק בענינים נעלים באין ערוך^פה, עד כדי כך, שהענינים שמתעסק בהם נחשבים לגביו כדבר זר, „זרה לו" („מלאכה נמבזה ומכוערה")^פו.

ועוד וג"ז עיקר: מ"עבודה (עבודת ה', אלא) שזרה לו" יכולים להשתלשל — אצל אלה שנמצאים בדרגא שלמטה ממנו — ענינים שלמטה מזה^פז, מן הקל אל הכבד, עד למעמד ומצב ד"כבד עון"^פח, ולאחרי ריבוי ירידות למטה מטה עד ל"האובדים^פט בארץ אשור והנדחים^פט בארץ מצרים"^צ, יכולים לבוא למעמד ומצב ד"ע"ז ממש", ח"ו.

ולכן: נוסף לכך שכאו"א (ומתחיל מאלה שנמצאים במעמד ומצב נעלה בעבודת ה') צריך להזהר ביותר שעבודתו תהי' „כדבעי לי' למיעבד"^צא, שלא יבוא למעמד ומצב ד"עבודה שזרה לו", ובמילא, לא תהי' נתינת מקום להשתלשלות דענינים שלמטה מזה כו', הרי, גם אם בא למעמד ומצב ד"עבודה שזרה לו", צריך לפעול בתיקון הדבר, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע להזולת, עד ל"האובדים" ו"הנדחים".

והתיקון הוא — ע"י העבודה ד"תשא את ראש":

בנוגע לעצמו — שמתעלה לדרגא נעלית יותר בלימוד התורה, ובפרט בפנימיות התורה. ועד"ז בנוגע להזולת — שאפילו אם עדיין לא למד תורה, יכולה וצריכה להיות הפעולה דהפצת התורה באופן שמתחילים ללמוד עמו (גם) ענינים נעלים בתורה („תשא את ראש"), ובפרט פנימיות התורה, ובאופן של הבנה והשגה („ראש") דוקא ע"י תורת החסידות, כאמור, שעי"ז תהי' שלילת הענין דע"ז (לא רק מצד עצם הנפש, נקודת היהדות, אלא) גם מצד דרגת הראש.

373יא. ועוד לימוד והוראה עיקרית בענין זה שלמדים מפרשת השבוע:

גם במעמד ומצב של ירידה הכי גדולה דחטא העגל (לפני עבודת התשובה והתגלות י"ג מדה"ר^צב) — השתדל משה רבינו ועשה כל התלוי בו, עד שהפקיר את כל מציאותו^גי (באמרו „ואם אין מחני נא גו'"4י), והצליח, לפעול סליחה ומחילה, (גם) עי"ז שלימד סניגוריא על בנ"י^צה.

ועד"ז השתדלו גדולי ישראל בכל הדורות ללמד זכות על בנ"י, כמו הרה"צ ר' לוי יצחק מברדיטשוב, המפורסם בתפוצות ישראל (ובכל העולמות) בתואר „אוהב ישראל" ו"מליץ יושר", בגלל גודל מעלת עבודתו באהבת ישראל ולימוד זכות על בנ"י^כו.

ויש לומר, שה"לימוד זכות" פועל פעולתו (לא רק למעלה, לבטל קטרוג וכיו"ב, אלא) גם על אלה שעליהם נאמר הלימוד זכות — שה"זכות" תבוא ותתגלה בפועל ממש^צז. ולדוגמא: תורתו הידועה בפירוש הכתוב „עם כבד עון" — שתמורת „עם כבד עון" כפשוטו ח"ו, נעשה ה עם"8י במעמד ומצב שענין ה"עון" (אפילו המחשבה על זה, ועאכו"כ העשי' בפועל ח"ו) הוא „כבד" אצלו, היינו, שקשה (כבד) לו להבין איך יתכן מציאות של עון בעולם^צט.

ומזה יכול וצריך ללמוד כאו"א מישראל בדורות שלאח"ז עד לדורנו זה — שעוד לפני (ועאכו"כ ביחד עם) הפעולה להשיב ה"אובדים" ו"הנדחים", צריך להסתכל עליהם בעין טובה וללמד זכות עליהם**1) (החל מהלימוד זכות שסיבת היותם „אובדים" ו"נדחים" אינה באשמתם, להיותם תינוקות שנישבו^קא), ומה גם שהלימוד זכות כשלעצמו פועל שיהיו „כאבידה^קב המתבקשת (ונמצאת) דכתיב^קג תעיתי כשה אובד"^קד, שיחזרו למקומם374(מעמדם ומצבם) האמיתי באופן ד"תשא את ראש" — „והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים"^צ, ע"ש^קה יראה וע"ש שלום^קו, שלימות היראה^קז.

יב. ויש להוסיף ולקשר האמור לעיל עם הזמן שבו קורין פרשת תשא — בסמיכות לימי הפורים^קח, ובפרט בקביעות שנה זו, שפורים חל ביום החמישי, „קמי שבתא"^קט, ושושן פורים חל ביום הששי, ערב שבת ממש, שממנו נכנסים תיכף ליום הש"ק זה^קי [ג' ימים רצופים של שמחה: ימי הפורים (י"ד וט"ו אדר) שהם „ימי^קיא משתה ושמחה"^קיב, ויום השבת (ט"ז אדר^קיג), „וביום^קיד שמחתכם אלו השבתות"^קטו], שבקביעות כזו מודגשת עוד יותר השייכות דפורים לפרשת תשא:

מהענינים העיקריים דפורים הוא המסירת־נפש על קידוש השם — „ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"^קטז, „כי הגידו לו את עם מרדכי"^קיז, שנקראים בכל המגילה בשם „יהודים", „כל הכופר בע"ז נקרא יהודי"^קיח, „שמסרו עצמן למות כל השנה כולה ולא עלה להם מחשבת חוץ ח"ו"^קיט — מצד עצם הנפש שלמעלה מהשכל, „עד דלא ידע"^קכ.

וביחד עם זה, מודגשת בפורים גם השייכות והפעולה בנוגע לכחות הגלויים, החל מהבנה והשגה בשכל ע"י לימוד התורה, כדרשת חז"ל^קכא „ליהודים היתה אורה, זו תורה", ועד להענין ד"לבסומי ביין"^קכב שבתורה^קכג, לימוד סודות התורה,375„נכנס יין יצא סוד"^קכד, לימוד פנימיות התורה שנתבארה באופן של הבנה והשגה בתורת החסידות^קכה, שאז נעשית השלילה דע"ז (לא רק מצד עצם הנפש שלמעלה מהשכל, אלא) גם מצד ההבנה וההשגה בפנימיות התורה („דע את אלקי אביך"^קכו), ועי"ז ישנם ב' המעלות גם יחד^קכז.

וע"פ המבואר לעיל שהטעם שמעשה העגל ולוחות שניות נקבע בפרשת תשא, הוא, כדי להדגיש שהמס"נ ושלילת הע"ז דחטא העגל היא לא רק מצד עצם הנפש שלמעלה מהראש (עבודת התשובה והתגלות י"ג מדה"ר שבלוחות שניות), אלא גם מצד הראש, „תשא את ראש", שעי"ז ישנם ב' המעלות גם יחד — מובנת השייכות דפרשת תשא לפורים^קכח, כיון שגם בפורים ישנם ב' המעלות יחדיו, „עד דלא ידע", ו"נכנס יין יצא סוד"^קכט.

376ועוד והוא העיקר — שע"י ההוספה בלימוד פנימיות התורה, תורת החסידות, באופן ד"תשא את ראש", ממהרים ומזרזים ומביאים תיכף את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ש"אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"*13), חיבור ב' המעלות דצדיקים ובעלי־תשובה, לוחות ראשונות (בשלימותן, כמו לפני השבירה) ולוחות אחרונות גם יחד, ואז יהי' עיקר ושלימות הענין דנשיאת ראש בתורה — טעמי תורה שיתגלו בתורתו של משיח^קלא, ועד להגילוי ד"תורה חדשה מאתי (ממש) תצא"^קלב.

יג. כאן המקום לעורר גם ע"ד ענין שהזמן גרמא — בסמיכות לימי הפורים דמנייהו אזלינן:

„חכמים הראשונים תקנו . . שיתחילו הדרשנים לדרוש ברבים הלכות הרגל שלושים יום לפני הרגל^קלג, דהיינו שמפורים ואילך ידרשו הלכות פסח^קלד . . שכל חכם הי' שונה לתלמידיו הלכות הרגל ל' יום לפניו כדי שיהיו בקיאים בהלכותיו וידעו המעשה אשר יעשון . . ובדורות הללו שאין החכם שונה לתלמידיו הלכות (לפי שהכל כתוב בספר) מצוה על כאו"א שילמוד הלכות הרגל קודם הרגל עד שיהי' בקי בהם וידע המעשה אשר יעשה"^קלה.

יד. ויה"ר והוא העיקר — „גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"*14), ובלשון הכתוב בהתחלת פרשתנו: „כי תשא את ראש בני ישראל גו' זה יתנו גו' מחצית377השקל גו'", כדאיתא בגמרא^קמא „אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, במה תרום קרן ישראל, אמר לו בכי תשא", „אם באת לשאת ראשם בהגבהה קח מהם כופר לצדקה"^קמב, היינו, שע"י נתינת הצדקה^קמג נעשית הרמת קרן ישראל בשלימותה בגאולה האמיתית והשלימה.

ובפשטות — שתיכף ומיד ממש, ביום הש"ק פרשת „תשא את ראש בני ישראל" („תרום קרן ישראל") דשנת „אראנו נפלאות"^קמד, בזמן המנחה, ש"אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנאמר (בהפטורה דפרשתנו) ויהי בעלות המנחה וגו'"^קמה, מגבי' ומנשא הקב"ה את כל בנ"י ע"ג „ענני שמיא"^קמו,

ובאופן ד"ויקהל־פקודי" (שמתחילין לקרות במנחה) — „קהל גדול (ויקהל) ישובו הנה"^קמז, „ואתם תלוקטו לאחד אחד (פקודי) בני ישראל"^קמח,

ומביאם לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, לחלקה שמוקפת חומה^קמט מימות יהושע*15) בן נון^קנא, להר הקודש ולבית המקדש השלישי, ושם — „ויקרא^קנב אל משה (כולל גם משה שבכאו"א מישראל^קנג) וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר",

ועי"ז נעשה אמיתת הענין ד"צו", צוותא וחיבור דכאו"א מישראל עם הקב"ה, ובאופן של זירוז, ושל זירוז מיד, „אין צו אלא לשון זירוז מיד"^קנד,

ש"מיד" ממש נעשים כל הענינים ד„ויהי ביום השמיני" — שמיני למילואים378שנטל עשר עטרות^קנה, „כינור . . של ימות המשיח שמונה"^קנו, ויתירה מזה „עלי עשור"^קנז, ועד לסיום הענין „ויבוא משה ואהרן (משה ואהרן עמהם^קנח) גו' ויברכו את העם (אמרו ויהי נועם ה' אלקינו עלינו^קנט, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם) וירא כבוד ה' אל כל העם"^קס — ש"לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"^קסא, ועד ש"ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו"^קסב, תיכף ומיד ממש.

379משיחות ש"פ ויקרא, פ' הו

א. ביום הש"ק זה ישנו חידוש מיוחד — שמוציאין שלשה ספרי תורה^א „ראש חודש ניסן שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרים, קורין סדר היום (פרשת השבוע) בראשון, וענין ראש חודש בשני, והחודש הזה בשלישי"^ב.

ובהקדמה — שהוצאת שלשה ספרים לקרוא בהם הו"ע של חידוש, שהרי, בדרך כלל מוציאין וקורין בס"ת אחד, ו"אם יצטרכו לקרות שני ענינים מוציאין שני ספרי תורה"^ג, כמו בשבת ר"ח, ובכל יום טוב, ורק לעתים נדירות (כשצריכים לקרות שלשה ענינים) מוציאין שלשה ספרים:

הפעם היחידה בכל שנה („אחת בשנה") שמוציאין שלשה ספרים היא בשמחת חודש, ר"ח ניסן ה'תנש"א

תורה^ד: „מוציאין שלשה ספרים, וקורין

באחד וזאת הברכה עד סוף התורה,

ובשני' בראשית עד אשר ברא אלקים לעשות, ובשלישית קורא המפטיר"^ה.

ובכמה שנים שקביעותם באופן מיוחד

מוציאין שלשה ספרים פעם נוספת —

כבקביעות שנה זו שר"ח ניסן חל בשבת)380(ועד"ז בשנים שחל ר"ח טבת^ז או ר"ח אדר בשבת^ח).

ועילוי נוסף בשנה זו (גם לגבי כמה שנים שבהם חל ר"ח ניסן בשבת) מצד הקריאה ד"סדר היום" בפרשת ויקרא^ט — שנוסף על השייכות דפרשת החודש^י להקריאה דר"ח (בכל ר"ח ניסן שחל בשבת), כיון שמצות קידוש חדשים נאמרה בפסוק „החודש הזה לכם"^יא, שייכת פרשת החודש (שבה מדובר אודות ר"ח ניסן) גם לפרשת ויקרא — שנאמרה בר"ח ניסן^יב, היינו, שבשנה זו מודגש בגלוי הצד השוה דהקריאה בכל השלשה ספרים, שכולם שייכים לפרשת החודש, ר"ח ניסן^יג.

ב. ויש לבאר תוכן הלימוד והוראה בעבודת האדם לקונו מהענין דהוצאת שלשה ספרי תורה ביום הש"ק זה — ע"פ הידוע שבכל ענין^יד יש לימוד והוראה בעבודת ה', ועאכו"כ בענין עיקרי וחשוב כהוצאת שלשה ספרי תורה.

ג. תוכן הענין דהוצאת ספר תורה (ועאכו"כ שלשה ספרי תורה) מובן מהתפלות שאומרים בעת פתיחת הארון, שהתחלתם בפסוק^יט „ויהי בנסוע הארון גו'", ש"ספר (תורה) חשוב הוא בפני עצמו", אחד מ"שבעה ספרי תורה"*2):

הוצאת ספר תורה היא כמו נסיעת הארון, שאז „ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך".

וענינו בעבודת כל אחד ואחד מישראל (גם בזמן הזה כשהארון גנוז^כא) — שבחי' משה שישנו בכאו"א מישראל^כב אומר (ממשיך ומגלה) ופועל שיהי' הענין ד"קומה ה'", הוספה (קימה) בכל עניני קדושה, „עשה טוב", וכן הענין ד"יפוצו אויבך וינוסו משנאיך", ביטול ושלילת כל הענינים הבלתי־רצויים, „סור מרע"^כג, היינו, שהוצאת ספר תורה („ויהי בנסוע הארון") מהוה נתינת־כח^כד לכללות382העבודה^כה.

ומזה מובן גודל העילוי שבהוצאת שלשה ספרי תורה — שהנתינת־כח לכללות העבודה שבהוצאת ספר תורה („ויהי בנסוע הארון") היא באופן של חזקה („בתלת זימני הוי חזקה"^כו), תוספת כח וחיזוק בכללות העבודה^כז.

ד. ובהוצאת שלשה ספרי תורה גופא ישנם ב' אופנים (בכללות): (א) חזקה שצריכה להיות וישנה בעבודה התמידית שבכל שנה ושנה („תמידים כסדרם") — הוצאת שלשה ספרי תורה בשמח"ת, (ב) חזקה שבאה באופן של הוספה („מוספים כהלכתם") בשנים שיש בהם קביעות מיוחדת^כח — (ובנדו"ד) הוצאת שלשה ספרי תורה בר"ח ניסן שחל בשבת.

והחילוק ביניהם הוא בהתאם לתוכן הקריאה בהשלשה ספרי תורה:

תוכן הקריאה בשלשה ספרים בר"ח ניסן שחל בשבת, מודגש בהקריאה בספר השלישי^כט שבו קורין פרשת החודש ע"ד ענינו המיוחד דר"ח ניסן^ל — „החודש הזה לכם ראש חדשים וגו'".

ותוכן הקריאה בשלשה ספרים בשמח"ת, מודגש בהקריאה (בספר השני) בהתחלת התורה [שהרי הטעם שקורין בשלשה ספרים (אף שהקריאה מעיקר הדין היא בפרשת וזאת הברכה, וקרבנות היום^לא, ב' ספרים בלבד) הוא מפני ש"מתכיפין התחלה להשלמה"^לב] — „בראשית ברא אלקים גו'".

ובלשון חז"ל (שהובא בהתחלת פירוש רש"י על התורה) „לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח בבראשית וכו'", היינו, שהקריאה דשמח"ת היא באופן ד"פתח בבראשית", והקריאה דשבת ר"ח ניסן היא „מה־383חודש הזה לכם . . מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל".

ויש לומר שהחילוק בין הקריאה דפרשת החודש להקריאה דשמח"ת הוא ע"ד ובדוגמת החילוק שבין ניסן לתשרי (שהמועדים שבו מסתיימים בשמח"ת), כידוע^לג שתשרי ענינו הנהגה טבעית („פתח בבראשית"), וניסן ענינו הנהגה נסית^לד — סדר ההנהגה דישראל שבשבילם (ובשביל התורה) נברא העולם^לה (ועד שנשאלת השאלה „מה טעם פתח בבראשית", הרי „לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל"), שההנהגה שלהם הוא הנהגה נסית, כמארז"ל^לו בפירוש „החודש הזה לכם", „כשבחר ביעקב ובניו קבע להם ראש חודש של גאולה" (גאולה גם מהנהגה טבעית להנהגה נסית).

ועפ"ז יש לבאר החילוק דב' האופנים בהוצאת שלשה ספרי תורה בשמח"ת ובשבת ר"ח ניסן — שבהוצאת שלשה ספרי תורה בשמח"ת נעשית ה"חזקה" על כללות העבודה ע"פ סדר הרגיל („תמידים כסדרם"), עבודה באופן של הנהגה טבעית, ובהוצאת שלשה ספרי תורה בשבת^לז ר"ח ניסן נעשית „חזקה" על כללות העבודה באופן של הוספה על הסדר הרגיל („מוספים כהלכתם"), עבודה באופן של הנהגה נסית.

ה. ויש לבאר זה בפרטיות יותר — ע"פ הדיוק בלשון מארז"ל ש"החודש הזה לכם" היא „מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל", „מצוה" דייקא, ולא „תורה"^לח:

ידוע החילוק בין תורה למצוה — שתורה היא למעלה מהעולם, משא"כ מצוה ענינה ציווי להאדם איך להתנהג בעולם כדי שיהי' החיבור (מצוה מלשון צוותא) דהאדם והעולם עם הקב"ה.

ומזה מובן בנוגע ל"החודש הזה לכם . . מצוה ראשונה" — שהכוונה ב"הנהגה נסית" שבעבודה דחודש ניסן (שעל זה נעשית ה"חזקה" בהוצאת שלשה ספרי תורה בשבת ר"ח ניסן), אינה (רק) לעבודה בענינים שלמעלה מהעולם, כמו לימוד התורה שלמעלה מהעולם (שהרי ענין התורה מודגש בגלוי ב"שמחת תורה"^לט384יותר מאשר בשבת ר"ח ניסן*4)), כי אם, שה"הנהגה נסית" נמשכת וחודרת (גם) בעבודה בעניני העולם במעשה בפועל — כמודגש בזה ש"החודש הזה לכם" היא „מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל", היינו, לא ענין של תורה שלמעלה מהעולם^מא, כי אם „מצוה" דוקא, מעשה בפועל בעניני העולם; אלא שהעבודה במעשה בפועל בעניני העולם אינה ע"ד הרגיל, כמו הנהגה טבעית, כי אם כמו הנהגה נסית, באופן של הרמה (נס מלשון הרמה^מב) למעלה מטבעו ורגילותו^מג.

וענין זה הוא בהדגשה יתירה בשבת ר"ח ניסן דשנת „אראנו נפלאות" (ובהוספה על „שנת נסים" שלפנ"ז) — כי, בשנה זו הסדר הרגיל („תמידים כסדרם") הוא באופן של „נפלאות" (שלמעלה מ"נסים" סתם), ומזה מובן שבשבת ר"ח ניסן ישנה נתינתכח (ובאופן של „חזקה" ע"י הוצאת שלשה ספרי תורה) לעבודה באופן של הנהגה נסית נעלית יותר, ועד לעילוי שבאין ערוך, גם ביחס להנהגה נסית דחודש ניסן בכל השנים.

ו. ויש לומר, שההוספה (בהוצאת שלשה ספרי תורה בשבת ר"ח ניסן לפעול „חזקה") בעבודה באופן דהנהגה נסית מודגשת גם בהקריאה בשלשת הספרים^מד.

הקריאה בספר הג' — „החודש הזה לכם":

על הפסוק „החודש הזה לכם" דרשו חז"ל „משבחר ביעקב ובניו קבע להם ראש חודש של גאולה" (כנ"ל ס"ד), וענינו בעבודה — יציאה (גאולה) מהמדידה והגבלה דהעבודה הרגילה לעבודה באופן של הנהגה נסית.

והמשך הפרשה בענין קרבן פסח, „על שם הדילוג והפסיחה"^מה — עבודה באופן של פסיחה ודילוג, למעלה ממדידה והגבלה, הנהגה נסית.

הקריאה בספר הב' — „ענין ראש חודש":

ענינו של „(ראש) חודש" הוא — חידוש והוספה על העבודה שע"פ סדר הרגיל, כידוע שימי השבוע התלויים במהלך החמה („ויהי ערב ויהי בוקר") שמאירה תמיד ללא שינויים, שייכים לעבודה הרגילה באופן ד"תמידים כסדרם", הנהגה טבעית שהיא באופן ד"לא ישבותו"^מו, וימי החודש התלויים במהלך הלבנה שמתחדשת מידי חודש בחדשו והולכת וגדלה עד למעמד ומצב ד"קיימא סיהרא באשלמותא"^מז, שייכים לעבודה באופן ד־385„מוספים כהלכתם", הנהגה נסית באופן של חידוש.

והחידוש דשבת ר"ח הוא בחיבור ב' אופני העבודה ד"תמידים כסדרם" (שבת, העלי' והשלימות („ויכולו"^מח) דימי השבוע) ו"מוספים כהלכתם" (ראש חודש) — שהעבודה באופן של הליכה והוספה (מוספים כהלכתם) נמשכת ופועלת גם בעבודה באופן של סדר תמידי.

והקריאה בספר הא' — „סדר היום" בפרשת ויקרא:

„ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד" — „פי'^מט ענין קריאה זו היינו הארה והשפעה למשה כדי שעי"ז יוכל לעלות ולבוא אל אוהל מועד". וענינו בעבודת כאו"א מישראל (שהרי „התורה היא נצחית ושייך בחינות אלו גם עכשיו"^נ) — „שיש בכל אדם מבחי' משה . . בחי' דעת שהוא הממשיך בחי' יחוד אור א"ס ב"ה למטה שיהא שורה ומתגלה בנפש האדם שיהא בבחי' אוהל מועד, מלשון ונועדתי . . אותיות ונודעתי, דהיינו לידע את ה' שהוא חיי החיים ואין עוד מלבדו, ע"ד מ"ש^נא ראו עתה כי אני אני הוא, דהגם שמקרא זה נאמר על לעתיד^נא, מ"מ, כח זה יש בכל נפש מישראל לקשר מחשבתו בה' בקשר אמיץ וחזק כמו . . שרואה בעיני בשר", מעין ודוגמת השלימות דלעתיד לבוא^נג.

וכמודגש בהמשך הפרשיות, בפרשת שמיני, שמיני למילואים הוא ר"ח ניסן (שבו הי' הענין ד"ויקרא אל משה גו'", כנ"ל ס"א) — „ותצא אש מלפני ה' גו' וירא כל העם וירונו גו'"^נד, השראת וגילוי השכינה^נה, ובהמשך לזה שלימות העבודה ד"בני אהרן נדב ואביהוא"^נו באופן דכלות הנפש („וימותו לפני ה'")^נז, ודוגמתו בעבודת כל בנ"י — שנקראים „בני אהרן"^נח386להיותם „מתלמידיו של אהרן (ואמרו חז"לי^ה „כל המלמד כו' מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו") אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"^ס — שעבודתם היא בתכלית השלימות דכלות הנפש בהיותם נשמות בגופים דוקא^סא.

וזהו תוכן ההוספה והחידוש בעבודה באופן ד"הנהגה נסית" („החדש^סב הזה לכם") — שבעבודת כאו"א מישראל נעשה הענין ד"ויקרא^סב אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד", ועד לשלימות העבודה באופן של כלות הנפש. ועוד ועיקר — שההוספה והחידוש בעבודה באופן דהנהגה נסית נעשה באופן של קביעות ונצחיות, כמ"ש בהמשך הפרשה^*62 „ולא תשבית מלח ברית אלקיך", „ברית כרותה למלח"^מג, כברית שקיימת לעד ולעולמי עולמים.

ויש לומר, שהקריאה בג' הספרים היא לא רק „חזקה" על העבודה באופן של הנהגה נסית, אלא גם ג' אופנים־דרגות בעבודה דהנהגה נסית: (א) הקריאה387דפרשת החודש — כללות הענין דהנהגה נסית, (ב) הקריאה דשבת ר"ח — הפעולה דהנהגה נסית (ר"ח) על ההנהגה הרגילה (שבת), (ג) הקריאה דפרשת ויקרא — שההנהגה נסית נעשית דבר רגיל וקבוע באופן נצחי.

וענין זה מרומז גם בהפטורה (סיום וחותם הקריאה בכל השלשה ספרים) — שבהתחלתה וסיומה^סד מדובר אודות הקשר והשייכות דהנשיא עם כל בנ"י, ויש לומר הרמז בזה, שעבודת כל בנ"י היא באופן של „נשבאות"^סה, למעלה מסדר העבודה ע"ד הרגיל, באופן של הנהגה נסית. ולא עוד אלא שהעבודה באופן של „נשיאות" נמשכת ופועלת גם בעבודה ע"ד הרגיל, ועד שנעשית באופן של קביעות ונצחיות^סו — „חקות עולם תמיד"^סז, „עולת^מח תמיד"^מט.

ז. ויש להוסיף, שה"חזקה" בעבודה באופן של הנהגה נסית בהוצאת שלשה ספרי תורה בשבת ר"ח ניסן, היא, גם בנוגע לביטול ושלילת הענינים הבלתירצויים [כמרומז באמירת „ויהי בנסוע הארון גו' ויפוצו אויבך גו'" בהוצאת ספר תורה, ועאכו"כ ג' ספרי תורה (כנ"ל ס"ג)] — שמתהפכים לטוב, אתהפכא חשוכא לנהורא.

וענין זה מרומז בהקריאה בכל השלשה ספרים, וגם (בסיומם וחותמם) בהפטורה:

בהקריאה דפרשת החודש, „החודש הזה לכם ראש חדשים" („ראש חודש של גאולה") — שב"שמות החדשים שעלו עמהם מבבל"*7) נקרא בשם „ניסן", שיש בו ב' נוני"ן, שרומז על „נסי נסים"^עא, ויש לומר, שרומז גם על הפיכת הנפילה (ר"ת נו"ן)^עב דגלות (כמ"ש^עג „נפלה גו'") ל"נסי388נסים"^עד דגאולה^עה.

ולהעיר, שסיום וחותם פרשת החודש בפסוק^עו „בכל מושבותיכם תאכלו מצות", שבזה מרומז הביטול והשלילה בתכלית דכל הענינים הבלתי־רצויים שמצד היצה"ר שנקרא „חמץ"^עז, עד ש"בכל מושבותיכם" (לא רק בירושלים^עח, שלימות היראה^עט) לא נשאר אלא „מצות", כמ"ש^פ „את רוח הטומאה (יצה"ר^פא) אעביר מן הארץ"^פב.

בהקריאה דראש חודש — כמארז"ל^פג בנוגע לקרבנו של ראש חודש (הקריאה דר"ח) „הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח", שבזה נכללת גם הכפרה על כל הענינים הבלתי־רצויים שנעשו כתוצאה ממיעוט הירח^פד, ועד לשלימות הכפרה באופן ש"זדונות נעשו לו כזכיות"^פה, ועד לזכיות ממש^פו — ע"ד ובדוגמת התיקון דמיעוט הירח לעתיד לבוא, כמ"ש^פז „והי' אור הלבנה כאור החמה".

ולהעיר, שבחיבור דשבת (השלימות דימי השבוע התלויים במהלך החמה) ור"ח (שתלוי במהלך הלבנה) מרומז מ"ש „והי' אור הלבנה כאור החמה".

ובהקריאה דפרשת השבוע, פרשת ויקרא — שבה מדובר גם אודות קרבנות שמכפרים על ענינים בלתי־רצויים, ועד שסיום וחותם הפרשה הוא „לאשמה בה"^פח, שרומז על השלימות דאתהפכא חשוכא (אשמה) לנהורא^פט, ומרומז גם במ"ש^*62 „וכל קרבן מנחתך במלח תמלח גו'", כידוע ש"מלח" „ממרק ומבשם מרירו לאטעמא"^צ, שזהו"ע אתהפכא חשוכא לנהורא.

389וכן בהפטורה דפרשת החודש (סיום וחותם הקריאה בכל השלשה ספרים) — שנוסף לכך שבאה לאחרי ההפטורה דפרשת פרה (אף שפרשת החודש, ר"ח ניסן, קודמת לשריפת הפרה (בשני בניסן)) כדי „להזהיר את ישראל לטהר שיעשו פסחיהן בטהרה"^צא, מדובר בהפטורה עצמה אודות ענין הכפרה, „הוא (הנשיא) יעשה את החטאת גו' לכפר בעד בית ישראל"^בי, „וחטאת את המקדש . . וכפרתם את הבית"^גי.

ולאחרי ההפטורה דפרשת החודש מוסיפים (בשבת ר"ח ניסן) פסוק (ראשון ו)אחרון מהפטורת שבת ר"ח, הפסוק האחרון בספר ישעי', שבו מדובר בענין בלתי־רצוי („והיו דראון לכל בשר"), אלא שלהיותו סיום וחותם („הכל הולך אחר החיתום"^צד) ספר ישעי' (מלשון ישועה5י) ש"כולי' נחמתא"^ו, עכצ"ל, שרומז על השלימות דאתהפכא חשוכא לנהורא, ומודגש בגילוי בהסיום בדבר טוב הנראה והנגלה עי"ז שחוזרים וכופלים הפסוק שלפניו^זי), „והי' מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'".

ח. ע"פ האמור לעיל שבהוצאת ג' ספרי תורה בשבת ר"ח ניסן נעשית „חזקה" על כללות העבודה באופן של הנהגה נסית (למעלה מהטבע והרגילות) — יש לבאר ב' הדעות בלימוד הלכות הפסח קודם הפסח, „שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום, ר' שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות"^ח.

ט. וכשם שהדברים אמורים בנוגע ללימוד הלכות הפסח, כן הוא גם בנוגע לנתינת חטים לפסח וכל צרכי הפסח להנצרכים^קו — שהתחלת ההתעסקות בנתינת צרכי החג היא שלושים יום לפני החג, ו"שתי שבתות" לפני החג (מר"ח ניסן) צריכים להוסיף בזה עוד יותר, ובהתאם להנתינת כח דר"ח ניסן — באופן של הנהגה נסית, יותר מטבעו ורגילותו.

י. ויש לומר, שההוספה בכללות העבודה באופן של הנהגה נסית בר"ח ניסן קשורה גם עם הנשיא שהקריב בו ביום — „ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה"^קכ:

הטעם שבקרבנו של נחשון נאמר „למטה יהודה", ולא „נשיא (לבני) יהודה", כבשאר השבטים, הוא, כדי להדגיש שהקריב ראשון לא רק בגלל היותו נשיא דשבט יהודה, אלא מפני מעלת עצמו^קכא, כמודגש בשמו — „למה נקרא שמו נחשון, על שם שירד תחילה לנחשול שבים"^קכב, מעלת המסירת נפש^קכג, שזוהי העבודה ד"בכל מאדך"^קכד, למעלה ממדידה והגבלה, הנהגה נסית.

וענין זה מודגש במיוחד בנתינת הצדקה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, כדרשת חז"ל^קכה „בכל מאדך, בכל ממונך" — כמרומז בשם „(נחשון בן) עמינדב", מלשון נדיבות, „נדבה רוחו"^קכו, „ידבנו לבו"^קכז, „כל נדיב לבו יביאה"^קכח (שהנדיבות נמשכת ובאה במעשה בפועל), ועד לנדיבות שאין למעלה ממנה (שהרי אם יש נדיבות למעלה ממנה, אינה נדיבות בשלימותה), למעלה ממדידה והגבלה — באופן של הנהגה נסית.

[ולהעיר גם משלימות העבודה בר"ח ניסן (הנהגה נסית) אצל „נדב^קכט ואביהוא" (כנ"ל ס"ו). ויש לומר (בהפירוש ד"נדב ואביהוא" בעבודת כאו"א מישראל), ש„הוא" ד"אבי־הוא" קאי על „נדב" שלפניו, היינו, ש"נדב" (ענין הנדיבות) הוא ה"אב" („אבי") שממנו באים כל עניני העבודה באופן של הנהגה נסית].

ויש להוסיף, שההנהגה נסית ד"המקריב ביום הראשון . . נחשון בן עמינדב למטה יהודה" היא גם בביטול והפיכת הענינים הבלתי־רצויים^קל — שע"י המסירת־נפש „שירד תחילה לנחשול שבים", נתבטל ה"נחשול שבים", ועד שנקרע הים, היינו, שנתבטל ההעלם וההסתר392ד"ים" (שלא יתגלה הכח האלקי שבנבראים, אלא יהי' באופן ד"טובעו בים סוף"), ולא עוד אלא שמתהפך לקדושה, ים שלמעלה מיבשה, הגילוי דבחי' עלמא דאתכסיא (ים) שלמעלה מעלמא דאתגלייא (יבשה)^קלא, שעי"ז נשלם הענין דיציאת מצרים^קלב, יציאה מכל המיצרים והגבולים.

ועד"ז בנוגע לענין הצדקה (ענינו של „נדב", נדיבות לב) — „כפר לצדקה"^קלג, מלשון כפרה^קלד, שעי"ז מתבטלים כל הענינים הבלתי־רצויים, ועד שמתהפכים לטוב, ועוד ועיקר — „גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"^קלה, ביטול הגלות, ועד להפיכתו לגאולה, שים הגלות שנמשל לים סוער^קלו, „נחשול שבים"^קלז („און וויפל איז אַ שיעור דערצו"?! . . .), מתהפך לים הגאולה — „מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"^קלח.

יא. ויה"ר שההחלטה טובה שקיבל ויקבל כאו"א בשבת ר"ח ניסן להוסיף בכל עניני העבודה, כולל ובמיוחד בעניני חג הפסח (שתי שבתות לפני הפסח), בלימוד הלכות הפסח ונתינת צרכי הפסח לכל הזקוקים, באופן של הנהגה נסית — תמהר ותזרז ותביא תיכף ומיד את השכר דהנהגה הנסית ע"י הקב"ה, החל מהנס העיקרי דגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקיימו כל בנ"י הלכות הפסח בשלימותן*13), החל מהקרבת קרבן פסח בי"ד בניסן, ואכילתו בליל ט"ו ניסן, באופן ד"כולנו מסובין", שכל בנ"י מסובין (דרך חירות*14)) על שולחנו של אביהם המלך^קמא, מלך מלכי המלכים הקב"ה, בעיר הבירה, ירושלים עיר הקודש, ובהיכל המלך, ביהמ"ק השלישי.

ועוד והוא העיקר — שהגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו באה תיכף ומיד, ביום הש"ק פרשת ויקרא, ר"ח ניסן, שנת ה'תנש"א, הי' תהא שנת אראנו נפלאות:

יום הש"ק — מעין ודוגמא והכנה ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"^קמב (כמ"ש בברכת המזון דסעודות יום השבת),

393פרשת ויקרא, „ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד" — ששלימותו תהי' בבית המקדש השלישי, שהוא גם משולש („חזקה") כיון שכולל גם בית ראשון ובית שני^קמג,

ר"ח ניסן — „ראש חודש", שענינו חידוש הלבנה, ודוגמתו בישראל (שדומין ללבנה ומונין ללבנה^קמד) „שהם עתידים להתחדש כמותה"^קמה, ו(ר"ח) „ניסן", „(ראש) חודש של גאולה", „בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל"^קמו,

שנת ה'תנש"א — „תנשא" בה"א הידיעה, „תנשא מלכותו"^קמז ד"דוד עבדי נשיא להם לעולם"^קמח, דוד מלכא משיחא^קמט,

הי' תהא שנת אראנו נפלאות — „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"^קנ, ובאופן ש"בהווייתה תהא"^קנא, בכל התוקף והנצחיות, גאולה שאין אחרי' גלות^קנב.

ובכל זה נעשה התוקף ד"חזקה" ע"י הוצאת שלשה ספרי תורה והקריאה בשלשת הספרים וההפטורה על שלשתם בענינים הקשורים עם הגאולה — שנעשה התוקף ד"חזקה" ע"י פס"ד התורה (ג' ס"ת), שבסמיכות זמן להוצאת השלשה ספרי תורה (לפני הוצאת הספר תורה בזמן המנחה^קנג) מתגלה הארון („ויהי בנסוע הארון") והס"ת בביהמ"ק השלישי (ש"בנוי^קנד ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים, שנאמר^קנה מקדש אדנ־י כוננו ידיך"^קנו), בגאולה השלישית, עלי' נאמר^קנז „ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו".

ובלשון הכתוב בסיום וחותם ההפטורה: „והי' מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו (החל משבת ר"ח זה^קנח) יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'", בבית המקדש השלישי (השלימות ד"אוהל מועד"), שחנוכתו תהי' בר"ח ניסן, כמ"ש בהפטורה „בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר וחטאת את המקדש", וממשיך לבאר פרטי הענינים ד"חנוכת המזבח בימי המלך המשיח כשיבנה בית שלישי"י^טו.

ובדרך ממילא, בבוא י"ד ניסן, נהי' כולנו (בתוככי כל בנ"י, וכל בנ"י שבכל הדורות) בביהמ"ק השלישי, „שמחים^קס394בבנין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך^קסא לרצון, ונודה לך שיר חדש^קסב על גאולתנו ועל פדות נפשנו, ברוך אתה ה' גאל ישראל"^קסג.