Sefer HaSichos (the Rebbe)
משיחות ש"פ בראשית (אסרו חג — דשמע"צ ושמח"ת)* ה'תנש"א
62משיחות ש"פ בראשית (אסרו חג
דשמע"צ ושמח"ת)* ה'תנש"א
א. השייכות שבין שבת בראשית לשמח"ת מודגשת בקריאת התורה — שביום שמח"ת מתחילים לקרוא פרשת בראשיתא, וממשיכים בקריאת פרשת בראשית כולה (מתחילתה עד סופה) בשבת בראשית.
ושייכות זו מודגשת עוד יותר בקביעות שנה זו — שיום שמח"ת (בחוץ־ארץ) חל ביום הששי בשבוע, וממנו נכנסים תיכף (ללא הפסק בינתייםב) לשבת בראשית. ובקביעות זו ניתוסף הדגשה יתירה גם בקריאה דיום שמח"ת — סיפור בריאת העולם בששת ימי בראשית עד „ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי"ג, שבו נעשה גמר ושלימות הבריאה כולהד, ומיד לאח"ז ממשיכים „ויכולו השמים והארץ גו' ויכל אלקים ביום השביעי וגו'"ה.
ויש לבאר תוכן השייכות ד(שבת) פרשת בראשית לשמח"ת:
ענינו של שמח"ת מודגש בפרשת קרבנות היום (בקרה"ת ובתפלה) — „ביום השמיני עצרת תהי' לכם גו' והקרבתם גו' פר אחד איל אחד גו'"ו, ואיתא במדרש „את מוצא בחג ישראל מקריבין . . ע' פרים על ע' אומות . . א"ל הקב"ה עכשיו הקריבו על עצמכם, ביום השמיני עצרת תהי' לכם גו' והקרבתם גו' פר אחד איל אחד גו'"ז, „הה"דט יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"ט, „ישראל ומלכא בלחודוהי"י.
ועפ"ז צריך להבין הטעם שקורין בשמח"ת התחלת פרשת בראשית — דלכאורה, כשנמצאים במעמד ומצב של „ישראל ומלכא בלחודוהי" (ופשיטא — במצב של הבדלה מהעולם לגמרי), אין מקום ושייכות לקריאה בתורה ע"ד בריאת כל העולם כולו?!
ותמיהה זו מתחזקת יותר בפרטי הכתובים שבפרשת בראשית:
„בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו וגו' ויאמר אלקים יהי אור", ומפרש רש"י בפשוטו של מקרא („אם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו") „בראשית בריית שמים וארץ והארץ היתה תוהו ובהו וחושך ויאמר אלקים יהי אור, ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה כו'", היינו, שבהכתוב מפורש שבתחלת הבריאה היתה הארץ תוהו ובוהו וחושך, ורק לאח"ז „ויאמר אלקים יהי אור".
63ועפ"ז תמוה עוד יותר שבשמח"ת (במעמד ומצב ד"ישראל ומלכא בלחודוהי") קורין בתורה (לא רק אודות בריאת העולם סתם, אלא) אודות בריאת העולם באופן ירוד — „והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך"!
ויש להוסיף, שתמיהה זו היא (לא רק בשייכות לשמח"ת, אלא) גם בשייכות לפרשת בראשית כשלעצמה — דלכאורה, כיון שהתורה ענינה אור, כמ"שיא „תורה אור", הי' צריך להתחיל את התורה ב„ויאמריב אלקים יהי אור"יג, ולא ב"בראשית גו' והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך גו'" (ורק לאח"ז „ויאמר אלקים יהי אור").
ב. ויש לומר, שהביאור בזה מרומז בהתחלת פרשת בראשית:
בפירוש תיבת „בראשית" (ב' ראשית) פרשו חז"ליד שבריאת העולם היא „בשביל התורה שנקראתטו ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראוטז ראשית תבואתו", היינו, שהתחלת כל הענינים היא התורה וישראל שקדמו לעולם, ובזה גופא — הקדימה דישראל לתורה (כשהוא אומר צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל אומר אני ישראל קדמויז), וכידועיח שישראל נמשלו לביכורים („ראשית"), והתורה נמשלה לתרומה (תורה מ'), וביכורים קודמין לתרומהיט.
וכיון שתכלית בריאת העולם (שנברא בשביל התורה ובשביל ישראל) הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים דוקאכ, שה"תחתונים" כפי שהם במצב של „תחתונים" (לא כפי שמתעלים לעליונים) יהיו דירה לו ית', לכן בראשית בריית שמים וארץ היתה הארץ תוהו ובוהו וחושך („תחתונים"), ורק לאח"ז „ויאמר אלקים יהי אור"כא, אשר, עיקר ושלימות ענין האור נעשה ע"י תורה וישראל (שבשבילם נברא העולם), שע"י עבודתם של ישראל בקיום התורה ומצוותי', „נר מצוה ותורה אור"יא, מאירים את העולם להיות דירה לו ית'.
ומזה מובן שבהתחלת פרשת בראשית מרומזת כללות העבודה: לכל לראש — „בראשית", הדגשת מעלת התורה וישראל שנקראו ראשית, שקדמו לעולם, וזוהי הנתינת־כח לעבודתם בעולם — שנברא בשביל התורה ובשביל ישראל, בשביל עבודתם של ישראל בקיום התומ"צ שעי"ז עושים מהעולם דירה לו ית'; ולאח"ז, כשבאים לעבודה בפועל — הסדר הוא באופן ש"הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך גו'" ואח"כ מתגלה ע"י התורה הענין ד"יהי אור" — בהתאם לכוונת הבריאה לעשות לו ית' דירה בתחתונים דוקא.
64ג. ויש להוסיף, שסדר זה מודגש גם בלימוד התורה — בהתאם לכך שפרשת בראשית היא התחלת התורה:
אמרו חז"לכב ש"הולד . . במעי אמו . . מלמדין אותו כל התורה כולה . . וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה". וידוע הביאור בזה („למה מלמדין אותו ואח"כ משכחין ממנו")כג — שלימוד כל התורה במעי אמו הוא נתינתרכח ללימוד התורה לאחרי שיוצא לאויר העולם.
כלומר: הסדר דלימוד התורה הוא שתחילה ישנה הנתינת־כח דלימוד כל התורה כולה באופן שלמעלה מהעולםכד, אבל כשצריך להיות לימוד התורה בעולם — „בא מלאך . . ומשכחו כל התורה כולה", היינו, שמתחיל ללמוד התורה במצב של העלם וחושך (בידיעת התורה)כה, וע"י עבודתו ויגיעתו מתגלה אצלו אור התורה („תורה אור"), והולך ומוסיף בלימוד וידיעת התורה צעד אחר צעד, „בן חמש שנים למקרא בן עשר שנים למשנה וכו'"כו, עד ללימוד וידיעת כל התורה כולה.
ועד"ז בלימוד כל ענין פרטי בתורה — שהתחלת הלימוד הוא בתורה שבכתב ואח"כ לומדים הפירוש בתורה שבעל פה, ש"בתושב"כ . . הוא מאמר סתום ונעלם שלא פירש הכתוב איך ומה . . עד שפירשה תורה שבע"פ"כז.
ולדוגמא — במצות נטילת לולב בחג הסוכות דמיני' אזלינן — שבתושב"כ לא נתפרשו השמות אתרוג, לולב והדס (שמות בלשון הקודש), אלא בלשון סתוםכח: „פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות"כט, ויש צורך בלימוד ושקו"ט בתושבע"פ לברר שהם אתרוג לולב והדסל.
65וטעם הדבר — כאמור — לפי שכללות העבודה היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים דוקא, ולכן, גם בלימוד התורה בעולם ההתחלה היא באופן של העלם וחושך, הן ביחס לאדם („משכחו כל התורה כולה"), והן ביחס לתורה עצמה (ש"בתושב"כ . . הוא מאמר סתום ונעלם")לא.
ד. עפ"ז יש לבאר התוכן דקריאת התחלת פרשת בראשית ביום שמח"ת:
שמח"ת הוא סיום וחותם מועדי חודש תשרי, אותיות רשיתלב, חודש השביעי, המשובע והמשביעלג, שבו נעשתה הקליטה בפנימיות („עצרת" מלשון קליטה) דכל המועדים שלפנ"זלד [ר"ה ויוהכ"פ, וחג הסוכות, שבו מתגלים הענינים שנמשכו בר"ה (ויוהכ"פ) באופן של כיסוי והעלם, „בכסה — (נתגלה) ליום חגינו"לה], על מנת להמשיכם בעבודה בעולם במשך השנה כולה.
ולכן: לכל לראש מודגשת בשמח"ת מעלתם של ישראל (באופן של הבדלה מהעולם) — „עצרת תהי' לכם", „יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך", „ישראל ומלכא בלחודוהי", ויתירה מזה, הדגשת מעלתם של ישראל שקדמו אפילו לתורה — כידועלו א' הפירושים ב"שמחת תורה" שישראל משמחים התורה (כנראה במוחש בריקוד עם הס"ת שישראל פועלים הריקוד דהתורה) מפני מעלתם שקדמו לתורה;
והדגשת מעלתם של ישראל באופן של הבדלה מהעולם, מהוה נתינת־כח לעבודתם בעולם — שלכן קורין בשמח"ת (גם) אודות בריאת העולם, ועד לבריאת העולם באופן ש"הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך" ואח"כ „ויאמר אלקים יהי אור" — כיון שהכוונה דבריאת העולם היא כדי שישראל ע"י התורה יעשו דירה לו ית' בתחתונים דוקא.
ה. ובכהנ"ל נוספה הדגשה יתירה בשבת בראשית — שבת כללי על כל השנה כולה, כידוע הפתגםלז „ווי מ'שטעלט זיך אַוועק שבת בראשית אַזוי גייט עס אַ גאַנץ יאָר":
ובהקדמה — שההוספה בשבת בראשית על התחלת הקריאה דפרשת בראשית ביום שמח"ת, היא, לכל לראש בקריאת הפרשה כולה מתחילתה עד סופה (ועד שקורין גם התחלת פרשת נח — במנחת שבת), וגם (ועיקר) בקריאת הפרשה שנים66מקרא ואחד תרגום, כולל ובמיוחד לימוד הפרשה עם פירוש רש"ילח, אשר, „הקוראלט . . ב' פעמים מקרא ובפעם הג' חוזר ולומד כל הפרשה עם פרש"י שהוא בנוי על יסוד התלמוד ה"ז מועיל יותר מהתרגום שהוא (פרש"י) מפרש יותר"מ.
וזהו א' הטעמים למנהג שנהגו לפני כו"כ שנים ללמוד בעיון (פסוק או ענין אחד ב)פירוש רש"י בפרשת השבוע [על יסוד הכלל המפורסם שכותב רש"י בפרשתנומא „אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו"מב, כולל גם ביאור „ענינים מופלאים"מג ו"יינה של תורה"מד שבפירוש רש"י, כמדובר כמ"פ], ועאכו"כ שיש לקיים מנהג זה בשבת בראשית, על מנת להמשיך בכל השנה (בלי־נדר), כאמור, „ווי מ'שטעלט זיך אַוועק שבת בראשית אַזוי גייט עס אַ גאַנץ יאָר".
ובנוגע לעניננו — יש לומר, שבהמשך וסיום פרשת בראשית (שקורין כולה בשבת בראשית) עד להתחלת פ' נח (שקורין במנחת שבת), ובפרט בפירוש רש"י (פשוטו של מקרא) בהתחלת וסיום פרשת בראשית ובהתחלת פרשת נח, מודגשת יותר הנקודה האמורה לעיל בנוגע לכללות העבודה, שכיון שהכוונה היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים, לכן מתחילה העבודה בעולם (לאחרי הקדמת הנתינתלעבודה) במצב של העלם והסתר דוקא („והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך"), וע"י עבודת האדם נעשה אור וגילוי („יהי אור"), כדלקמן.
ו. בהתחלת פרשת בראשית — מפרש רש"י:
„אמר רבי יצחק לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויםמה, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
וצריך להבין:
כדי לשלול טענת אוה"ע לישראל „לסטים אתם" — מוטב הי' שהקב"ה יתן הארץ מלכתחילה לישראל, ולא ליתנה תחילה לאוה"ע, ואח"כ ליטלה מהם וליתנה לנו?!
ועוד ועיקר: גם לאחרי שרצה הקב"ה ליתנה תחילה להם ואח"כ ליטלה מהם וליתנה לנו, ובמילא יש צורך במענה על טענת אוה"ע לישראל „לסטים אתם" — אין הכרח (לכאורה) שמענה זה יהי' דוקא בפתיחת התורה (תורה מלשון הוראהמו,67הוראה לבנ"י בעצמםמז), אלא יכול להיות לאחרי כמה פרשיות, ולדוגמא: בברית בין הבתרים שאז הבטיח הקב"ה „לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו' את הקיני גו' ואת היבוסי"מח, „עשר אומות"מט, וכיו"ב?
וע"פ האמור לעיל — יש לומר הביאור בזה (ע"ד הרמזנ):
כשם שהסדר דכללות הבריאה הוא באופן ש"הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך", ואח"כ „ויאמר אלקים יהי אור", כן הוא הסדר בנוגע לארץ ישראל — „לתת להם נחלת גוים", שהכוונה היא שישראל יעשו מ"נחלת גוים" (תחתונים) „ארץ ישראל" (דירה לו ית'), ולכן בתחילה „נתנה להם" (לאוה"ע), ועד שבגלל זה יש מקום (ע"פ תורה) לטענה דאוה"ע לישראל „לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים", להיותה תחילה „נחלת גוים".
והמענה לטענה זו — „כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו": הכוונה דבריאת כל הארץ היא כדי ליתנה „לאשר ישר בעיניו" — לישראל, כמ"ש „כח מעשיו הגיד לעמו", „בראשית . . בשביל ישראל שנקראו ראשית"נא, אלא ש"ברצונו" שהנתינה לישראל תהי' באופן שישראל יעשו מ"נחלת גוים" ארץ ישראלנב, „ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
וזהו גם ה"טעם (ש)פתח (התורה) בבראשית", אף ש"לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל" — שגם בלימוד התורה בעולם מודגש הענין ד"לתת להם נחלת גוים", „נתנה להם" ואח"כ „נטלה מהם ונתנה לנו", דירה בתחתונים, שהסדר דלימוד התורה מתחיל באופן של העלם וחושך, ואח"כ נעשה האור והגילוי (כנ"ל ס"ג).
ז. ויש להוסיף ולבאר גם הרמז בהזכרת שמו של בעל המאמר [אף שדרכו של רש"י לומר הפירוש בפשוטו של מקרא מבלי להזכיר שמו של בעל המאמרנג, אא"כ יש צורך לרמז תירוץ על שאלה נוספת שמתעוררת אצל תלמיד ממולחנד] — „אמר רבי יצחק":
ובהקדמה — שמצינו במפרשי רש"ינה שבהזכרת שם בעל המאמר („אמר רבי יצחק") כוונת רש"י לרמז בפתיחת פירושו שמו של אביו (רש"י — ר"ת רבינו שלמה יצחקינו, ע"ש אביו ששמו הי' יצחק), משום כבוד אבנז (ועאכו"כ אב שזבה לילד לגדל ולחנך בן כמו רש"י).
אבל, תירוץ זה אינו מחוור לגמרי — כי, ע"פ הידוע גודל דיוקו של רש"י בהכלל „אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא", לא חסר ולא יתיר, לכאורה לא מסתבר שרש"י יוסיף „אמר רבי יצחק"68שלא לצורך הבנת פשוטו של מקרא, כי אם כדי לרמז כבוד אביו בלבדנח.
[ולהעיר שהשימוש בשם בעל המאמר (שלא לצורך פירוש פשוטו של מקרא, אלא) בשביל שרש"י יקיים כיבוד אב שלו — בדקות דדקות ה"ז מעין ודוגמת הענין ד"לסטים אתם"].
ויש לומר, שבענין דכיבוד אב שבהזכרת שם בעל המאמר מרומז תוספת ביאור במענה על טענת אוה"ע לישראל „לסטים אתם" — „כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה כו'", כדלקמן.
ח. ויובן בהקדים ביאור החידוש במענה דישראל לאוה"ע „הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה כו'" — דלכאורה: כיון שגם אוה"ענט יודעים ומבינים בשכלם שיש בורא לעולם, שהרי שכל הפשוטס מחייב ומכריח שאין דבר עושה את עצמו — אין מקום מלכתחילה לטענת אוה"ע לישראל „לסטים אתם" שיצטרכו ישראל להשיב להם „כל הארץ של הקב"ה היא כו'"?!
והביאור בזה:
אף שאוה"ע יודעים ומבינים בשכלם שיש בורא לעולם, הרי, שכלם אינו מחייב שבורא העולם הוא הקב"ה (אלקי ישראל) דוקאסא, ובפרט שזהו רק ענין השיתוף (ובפרט להדעותסב שבני־נח לא הוזהרו בכלל על השיתוף)סג שמאמינים בהקב"ה אלא שאומרים שראוי לחלוק כבוד לכוכבים ומזלות שאוה"ע מקבלים השפעתם מהם, כמ"שסד „אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים", „דאתיהבו לרברבן"סה.
וכיון שלדעתם של אוה"ע יש שיתוף ועד לשלטון וממשלה זולתו ית' — יש נתינת מקום לטענתם לישראל „לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים", כיון שמצד הכוכבים והמזלות (גדרי הטבע) הארץ היא „נחלת גוים"סו.
ועל זה משיבים ישראל לאוה"ע („הם אומרים להם") „כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה כו'": ישראל אומרים ומבארים לאוה"ע שהאמת היא שכל הארץ היא של הקב"ה לבדו, כיון ש"הוא בראה ונתנה כו'", הוא לבדו, ללא שיתוף מציאות אחרת זולתו ית', כי, כל הכוכבים והמזלות שעל ידם נמשכת ההשפעה בעולם אין להם שלטון כלל ח"ו, ואינם אלא כגרזן ביד החוצב בו, ולכן בטלה הטענה ד"לסטים אתם", כיון שכן הוא רצונו של69הקב"ה, בורא העולם, ש"נתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
ויש לומר, שרש"י מרמז הביאור בשלילת השיתוף (תוכן המענה דישראל על טענת אוה"ע) בכיבוד אב שע"י הזכרת שם בעל המאמר:
בענין כיבוד אב איתא בגמראסז „השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום . . וכן בדין (שיוקשו לכיבוד) ששלשתן שותפין בו . . שלשה שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו". ולכאורה: השוואת כבוד אב ואם לכבוד הקב"ה בגלל השותפות שלהם ביצירת האדם היא היא תוכן ענין השיתוף, ח"ו, שיש לכבד את הכוכבים ומזלות כמו שמכבדים את הקב"ה בגלל השותפות שלהם בהשפעה בעולם (אף שמקבלים כחם מהקב"ה, כמו שהאב ואם מקבלים כחם מהקב"ה)?!
והביאור בזהסח — שאב ואם הם בעלי בחירה, ובמילא הם סיבה למציאות האדם, ולכן נקראים „שותפים", ובגלל זה צוה הקב"ה לכבדם (ועד שהשוה כבודם לכבוד עצמו), משא"כ הכוכבים ומזלות שאינם בעלי בחירה, אלא כגרזן ביד החוצב בו, לא שייך לקרותם „שותפים", ואין לכבדם ולהחשיבם.
ט. ויש להוסיף בזה בעומק יותר — גם בקשר ובשייכות לתוכן השם דבעל המאמר (נוסף על הענין דכיבוד אב), „אמר רבי יצחק"סט:
ובהקדים — שהתירוץ בנוגע לשותפות דאב ואם מפני היותם בעלי בחירה (כנ"ל ס"ח) אינו מספיק, כי, דעתם של העובדים לכוכבים לפי שחושבים שיש להכוכבים בחירה, היא (לא רק טעות וכסילות, אלא גם) כפירה באחדותו ית'?
והביאור בזה — שמצות כיבוד אב ואם היא בעשה"ד לישראל דוקא (משא"כ באוה"ע אין זה אלא פרט בישובו של עולם*7)), וכיון שישראל הם „חלק אלקה ממעל ממש"עא, אשר, העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולועב, ועד ש"ישראל וקב"ה כולא חד"עג — לכן ה"שותפות" שלהם (ביצירת האדם — „שלשה שותפין באדם", ויתירה מזה — בכללות הבריאה, כמארז"לעד „שותף להקב"ה במעשה בראשית") מצד בחירתםעה אינה בסתירה לאחדותו ית'.
ויש לומר, שענין זה מרמז רש"י בשם בעל המאמר — „יצחק" — כידוע ש"יצחק" קשור עם (ורומז על) השלימות דלעתיד לבואעו, שאז יראו בפועל ובגילוי ש"ישראל וקב"ה כולא חד", ויראו בפועל ובגילוי שע"י עבודתם של ישראל נעשה העולם דירה לו ית', ועד שאין מציאות זולתו ית', „אין עוד מלבדו"עז, ועד להביטול70ד"אין עוד"עח, כי אם המציאות ד"ישראל ומלכא (כולא חד) בלחודוהי".
ועפ"ז י"ל, שב"אמר רבי יצחק" מרמז רש"י הנתינת־כח לכללות עבודתם של ישראל בעולם (ע"ד הרמז ב"בראשית", ב' ראשית, תורה וישראל, שבשבילם נברא העולם, כנ"ל ס"ב) — שיודעים מלכתחילה אודות תכלית השלימות דלעתיד לבוא („יצחק") שנעשית ע"י מעשינו ועבודתינועט.
ועד"ז בנוגע ללימוד התורה: בפתיחת הלימוד בפירוש רש"י (פשוטו של מקרא) נרמז השלימות דלימוד התורה לעתיד לבוא („יצחק") — „תורה חדשה מאתי תצא"פ, „מאתי" דייקא, ממהותו ועצמותו ית' ממש, שלא בערך לדרגת התורה ש„פתח בבראשית", לפי ערך העולם, וזוהי הנתינת־כח ללימוד התורה באופן ד"פתח בבראשית" (ע"ד שמלמדין כל התורה כולה לפני שיוצא לאויר העולם, כנ"ל ס"ג).
י. ובענין זה ניתוסף עוד יותר בסיום הפרשה (בשיעור דשביעי ומפטיר) — „ויראפא ה' כי רבה רעת האדם בארץ גו' וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו":
החידוש שבסיום הפרשה לגבי התחלת הפרשה — שנוסף לכך שהתחלת הבריאה היתה באופן ד"תוהו ובוהו וחושך", העדר האור (ורק אח"כ „ויאמר אלקים יהי אור"), ניתוסף עוד יותר בענין החושך עי"ז ש„רבה רעת האדם בארץ", אשר, גם ענין זה הי' בכוונת הבריאה, כמבואר בפירוש רש"י: „הקב"ה רואה את הנולד . . אע"פ שגלוי לפניו שסופן לחטוא . . לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם".
וההסברה בזה — שגם בענין החטא יש כוונה ותכלית — בשביל מעלת התשובה, שעל ידה „זדונות נעשו לו כזכיות"פב, „זכיות" ממש, ועד לסוג „זכיות" נעלה יותר מאשר „זכיות" סתםפג (של צדיקיםפד) — שבזה מודגשת עוד יותר המעלה דדירה לו ית' בתחתונים, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו.
יא. ויש להוסיף בביאור פירוש רש"י „וזה כתבתי לתשובת המינים, אפיקורוספה אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, א"ל אי אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד, אמר לו הן, אמר לו והא כתיב ויתעצב אל לבו, אמר לו, נולד לך בן זכר וכו' בשעת חדותא חדותא כו', א"ל כך מעשה הקב"ה כו'" — דלכאורה צריך להביןפו:
א) ענינו של רש"י לבאר פשוטו של מקרא לבן חמש למקרא, ולא לכתוב „תשובת המינים", ענין של „דעפז מה שתשיב לאפיקורוס"?
ב) ולאידך: השאלה בפסוק „וינחם גו' ויתעצב את לבו" (איך שייך לומר הנ"ל71אצל הקב"ה שרואה את הנולד) היא שאלה פשוטה אצל בן חמש למקרא, וא"כ, הי' לו לרש"י לבאר הענין („אע"פ שגלוי לפניו וכו'") מבלי להקדים שזהו מענה על שאלה של „אפיקורוס" — דבר שיגרום חלישות הדעת אצל ילד יהודי: היתכן שעולה במחשבתו שאלה של אפיקורוס רחמנא ליצלן?!
ויש לומר הביאור בזה, שכיון שרש"י צריך לתרץ שאלה הנ"ל בפשוטו של מקרא, מתרצה באופן שעל ידו מודגש ענין יסודי בהחינוך דבן חמש למקרא — שכאשר שואל שאלה בענינים כאלה, יש חילוק מן הקצה אל הקצה בין סגנון השאלה שלו (שאלה של ילד יהודי) לאותה שאלה כפי שנשאלת ע"י אפיקורוס:
סגנון שאלתו של אפיקורוס — „אי אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד . . והא כתיב ויתעצב אל לבו" — היא באופן של אפיקורסות, ש"מוכיח" ממ"ש „ויתעצב אל לבו" שאי אפשר לומר שהקב"ה רואה את הנולד;
אבל ילד יהודי שואל בסגנון הפוך: ברור ומוחלט אצלו בוודאות שהתורה היא אמת, משה אמת ותורתו אמת, וברור אצלו ללא כל ספק שהקב"ה רואה את הנולד וכו', אלא שרוצה להבין (בשכלו) מהי ההסברה בשינוי מחשבתו של הקב"ה, מהי הסיבה שהביאה לשינוי מחשבתו של הקב"ה, וכיו"ב.
ובזה מורה רש"י (ר"ת: רבן של ישראל, החל מילדי ישראל, בני חמש למקרא) הוראה לכל מלמד ומחנך — להקדיש תשומת־לב לסגנון הדיבור והשאלה של התלמיד והמחונך שיהי' בזהירות מכל ענין שיש בו שמץ ונדנוד או אבק של דעות שאינם ברוח האמונה, ואם מוצא ח"ו ענין בלתי־רצוי, עליו להיות בבחינת „רבי יהושע" (כמרומז בהזכרת שם בעל המאמרפח), ע"ש „י־ה יושיעך"פט, להשתדל ולעשות כל התלוי בו (המחנך) כדי להושיעו (המחונך), עי"ז שיעורר אותו ע"ד הזהירות מחלב עכו"םצ, וכיו"ב בשאר ענינים שבגללם יכולים ליפול לו מחשבות בלתי־רצויות.
יב. ובהמשך לסיום פרשת בראשית — באים להתחלת פרשת נח (שקורין במנחת שבת בראשית):
בסיום פרשת בראשית מודגשת (בעיקר) תכלית הירידה דהעולם עי"ז ש"רבה רעת אדם בארץ גו'", עד כדי כך ש"וינחם ה' כי עשה את האדם גו' ויאמר ה' אמחה את האדם גו'", ורק בפסוק האחרון נאמר „ונח מצא חן בעיני ה'", ע"ד מ"ש רש"י ש"לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם";
ובפרשת נח מודגשת (בעיקר) העלי' שנעשית לאחרי הירידה ד"רבה רעת האדם בארץ וגו'" — „אלה תולדות נח נח איש צדיק גו'", ש"ראה עולם חדש"צא, באופן נעלה יותר מהעולם שהי' בהתחלת הבריאה, מעין ודוגמת המעמד ומצב דלעתיד לבואצב („שמים חדשים וארץ חדשה"צג).
ועפ"ז יש לבאר גם פירוש רש"י על הפסוק „אלה תולדות נח נח איש צדיק",72שמפרש (בפי' הב') „ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים" — דלכאורה אינו מובןצד: מהו הכרחו של רש"י להוציא תיבת „תולדות" מפשוטה (בנים), ולפרש ש"עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים"?
ואין לתרץ שכיון שבני נח נימנו כבר בסוף פרשת בראשית („ויולד נח את שם את חם ואת יפת"), בהכרח לומר שהכתוב „אלה תולדות נח" בא להוסיף דבר חדש, „ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים" — שהרי מצינו גם באדה"ר* „זה ספר תולדות אדם"צה לאחרי שכבר נאמרו פרטי המאורעות בנוגע לבניו של אדה"ר, ואעפ"כ, לא מפרש רש"י ש"תולדות אדם" קאי על „מעשים טובים", ומאי שנא „תולדות נח".
ויש לומר, שהכרחו של רש"י לפרש כאן ש"עיקר תלדותיהם של צדיקים מעשים טובים", הוא, מתיבת „אלה (תולדות נח נח איש צדיק)"צו:
ידוע הכלל גם בפרש"י „כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים"צז, כמובן גם בפשוטו של מקרא ש"אלה" מורה על התחלת ענין חדשצח.
וי"ל, שב"אלה תולדות נח" נכלל גם החידוש („פסל את הראשונים") בנוגע ל"תולדות נח" גופא — שמ"ש בס"פ בראשית „ויולד נח את שם את חם ואת יפת", ה"ז חלק מכל „תולדות אדם" שלפני המבולצט, ומ"ש בפרשת נח „ויולד נח שלשה בנים גו'", ה"ז ענין חדש השייך ל"אלה (פסל את הראשונים) תולדות נח נח איש צדיק" — „עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים", היינו, שגם „ויולד נח שלשה בנים" (תולדות נח כפשוטו) הוא חלק מ"עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים", שמגדלים ומחנכים בנים צדיקים שעל ידם יהי' הקיום ד"עולם חדש".
יג. בהאמור לעיל יש גם לימוד והוראה בשייכות לתקופתנו זו — לאחרי סיום שנת תש"נ, „תהא שנת נסים", ובהתחלת שנת תנש"אק, „תהא שנת אראנו נפלאות":
בתקופתנו זו מתרחשים ברחבי העולם נסים ונפלאות (עד ל"נפלאות גדולות"קא, ולא רק באופן ד"לעושה נפלאות גדולות לבדו", ש"אין בעל הנס מכיר בניסו"קב, אלא גם) באופן גלוי לעין כל — מעין ודוגמת והכנה לנסים ונפלאות דגאולה העתידה לבוא תיכף ומיד, עלי' נאמרקצג „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
73ולדוגמא:
במדינות גדולות וחזקות הולכים ומשתנים סדרי השלטון והמשטר לטוב, טוב צדק ויושרקד — מעין ודוגמת והכנה לתיקון ושלימות העולם בימות המשיחקה, כולל בנוגע לבנ"י — נתינת חופש בכל הקשור לעניני יהדות, תורה ומצוותי', עד ליציאתם של מאות אלפי יהודים לחירות — מעין ודוגמת והכנה לקיבוץ גלויות (בבחינת „טועמי' חיים זכו"קו) בימות המשיח;
המאורעות במפרץ הפרסי — מסימני הגאולה, כמארז"ל בנוגע ל"מלכיות מתגרות כו'"קז, ובפרטיות יותר — „מלך פרס (דקאי בפשטות על השטח שכולו עירק) מתגרה במלך ערבי כו' וכל אומות העולם מתרעשין ומתבהלים כו', ואומר (הקב"ה) להם (לישראל) . . אל תיראו הגיע זמן גאולתכם"קח, וממשיך ומסייםקח „בשעה שמלך המשיח בא עומד על גג בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם".
ולאידך — בימים אלה התאספו אומות העולם (שבעים אומות) באופן ד"רגשו גוים ולאומים יהגו"קט, לטעון לישראל „לסטים אתם כו'", לא רק בנוגע לעזה או שומרון, אלא גם (ולכל לראש) בנוגע ליהודה כולל ירושלים, עיר הבירה של ארץ ישראל, „קרית חנה דוד"קי — בה בשעה שהכל יודעים את התשובה לטענה זו המפורשת בהתחלת פירוש רש"י על התורה: „כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו . . נתנה לנו".
[ולמרבה הפלא — היו בכלל זה גם מדינות שדרכם להשתדל ולעשות כל התלוי בהם למען הצדק והיושר בעולם, כפי שראו גם בהנהגתם בקשר למאורעות במפרץ הפרסי באופן המתחייב ע"פ צדק ויושר (למנוע מצב של גזילה איש מרעהו, מדינה ממדינה כו'), כי גם בענין זה התנהגו באופן בלתי־רצוי ביחס לבנ"י.
ויש לומר ההסברה בזה (שמאורע בלתי־רצוי זה אירע דוקא בתקופה שבה רואים נסים גלויים) — ע"ד האמור לעיל שהסדר בעולם הוא באופן של העלם וחושך, ורק אח"כ נעשה גילוי האור, ומזה מובן שאין להתפעל מזה ש"רגשו גוים ולאומים יהגו", כיון שאין זה אלא „ריק" (כסיום הכתוב), „כל ריגושן . . לריק"קיא, כיון ש"יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו"קיב, ולכן עומדים בנ"י בכל התוקף בכל הקשור לשלימותה של ארץ ישראל (ועאכו"כ בנוגע לירושלים), בידעם ש"כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה . . ונתנה לנו".
וי"ל יתירה מזה — שהענין ד"רגשו גוים ולאומים יהגו" גופא הוא מסימני הגאולה, כמ"ש רש"י ש"רבותינו דרשוקיא את הענין על מלך המשיח".
ויה"ר והוא העיקר — שלאחרי כל סימני הגאולה תבוא כבר ותיכף הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שאז יהי' שלימות הענין ד"עולם חדש", „נייחא74לעליונים ונייחא לתחתונים"קיג, ובאור ש"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשיד
כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים