משיחות ש"פ יתרו, ח"י שבט ה'תנש"א

א. על הפסוק^א „וידבר אלקים את כל הדברים האלה" דרשו חז"ל^ב „מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן, א"כ מה ת"ל עוד אנכי ה' אלקיך ולא יהי' לך, שחזר ופירש על כל דיבור ודיבור בפני עצמו".

ונוסף על כללות אמירת כל עשרת הדברות בדיבור אחד, מצינו שהאמירה בדיבור אחד נתפרשה בפרטיות יותר:

א) בנוגע לשתי דברות הראשונות^ג — „אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום"^ד, „דכתיב^ה אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי").

ב) בנוגע ל"זכור" ו"שמור"^ז — „זכור ושמור בדיבור אחד, וכן מחללי' מות יומת^ח וביום השבת שני כבשים^ט . . הוא שנאמר אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי"^י, כלומר, „זכור^יא היינו מצות עשה ושמור היינו מצות לא תעשה^יב, כמו ששנו רבותינו^יג כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה"^יד, ואעפ"כ, נאמרו303בדיבור אחד, כמו הדיבור אחד ד"אנכי ולא יהי' לך", ש"אנכי" הוא מצות עשה ו"לא יהי' לך" הוא מצות לא תעשה^טו.

ב. ויש לבאר תוכן כללות הענין דאמירת הדברות ע"י הקב"ה „בדיבור אחד" „אחת דיבר אלקים" — דלכאורה צריך להבין^טז:

כיון ש"שתים זו שמעתי" לפי ש"שאי אפשר לפה לומר ואי אפשר לה לאוזן לשמוע", שלכן „חזר ופירש על כל דיבור ודיבור בפני עצמו" — למה דיבר אלקים אחת וחזר ופירש שתים, ולא דיבר מלכתחילה שתים?

ועוד וג"ז עיקר: ע"פ הידוע שכל עניני התורה הם הוראות בעבודת האדם („תורה" מלשון הוראה^יז) — מהו הלימוד וההוראה בעבודת האדם מזה ש"אחת דיבר אלקים", „מה שאי אפשר לאדם לומר כן"?!

ג. ונקודת הביאור בזה — שבהוספת „זכור ושמור בדיבור אחד" על ה"דיבור אחד" ד"אנכי ולא יהי' לך" מרומזת השייכות ד"אחת דיבר אלקים" לעבודת האדם:

ובהקדם הביאור במ"ש „וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"^כ — ש"פירושו הוא לאמר ולדבר את כל דברי התורה מה שכבר נאמר למשה מסיני . . כענין דברי אשר שמתי בפיך^כא, וכח זה ניתן לישראל (בזמן קבלת התורה בעשרת הדברות) להיות הלכה היוצאת מפיהם דבר ה' ממש שנאמרה למשה מסיני . . שאין הדיבור נעשה נפרד אצל האדם להיות יוצא מפי עצמו כאילו הוא שלו, רק כמ"ש^כב תען לשוני אמרתך, שהתורה היא אמרתך, אלא שלשוני תען כעונה אחר האומר מה שהוא אומר"^כג, „הדיבור שהאדם מדבר בד"ת הוא ממש דיבורו ית', היינו, שה' מדבר בו ממש ע"י פיו של האדם, וכמ"ש^כד . . אדנ־י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, כי הכל מאתו ית', רק פי יגיד . . לשון המשכה . . שהפה הוא רק304כלי שיומשך על ידו ויתגלה דיבורו ית' וחכמתו ורצונו ממש"^כה.

וכיון שתיבת „לאמר" (שפירושה לומר דבר ה', שה' מדבר מתוך פיו) נתפרשה בנוגע ל"וידבר אלקים את כל הדברים האלה", „שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד", „אחת דיבר אלקים", עכצ"ל שענין זה („אחת דיבר אלקים") שייך וישנו גם ב(לימוד התורה ד)האדם — לא בכח עצמו (ש"אי אפשר לאדם לומר כן"), אלא בכח זה ש"ה' מדבר בו ממש . . פי יגיד תהלתך".

וענין זה (שגם בעבודת האדם יש הענין ד"אחת דיבר אלקים", עשה ולא תעשה ביחד) מרומז ב"זכור ושמור בדיבור אחד":

ב"זכור ושמור בדיבור אחד" בא ומתגלה החיבור דעשה ולא תעשה („אנכי ולא יהי' לך") במעשה האדם — „מחללי' מות יומת וביום השבת שני כבשים" — שהלאו („מחללי' מות יומת") והעשה באים בפועל ביחד ותוכנם אחד („בדיבור אחד").

כלומר, קדושת השבת היא ענין אחד שנעשה ע"י הלאו (שלילה) ד"מחללי'" והעשה (חיוב) ד"שני כבשים"^כו — שקיום הלאו ד"מחללי'" (שבדרך כלל מתקיים ע"י שלילת העשי') הוא ע"י העשה (פעולה חיובית) ד"שני כבשים" (פעולה שבמקום אחר^כז היא חילול שבת), כיון שעי"ז נוסף בקדושת השבת^כח (כשם שקדושת שבת מוסיפה בהקרבת שני כבשים^כט), כדלקמן.

ד. ויש לבאר תחילה הענין דמצוות עשה ומצוות לא תעשה — „אנכי ולא יהי' לך", „זכור ושמור":

החילוק בין מצוות עשה למצוות לא תעשה הוא — בפשטות — שמצוות עשה ענינם „עשה טוב", ומצוות לא תעשה ענינם „סור מרע". כלומר: מצוות עשה הם (בעיקר^ל) ענין חיובי, קום ועשה, שעל ידם ממשיך האדם גילוי אלקות בנפשו ו(עי"ז גם) בעולם, ומצוות לא תעשה הם (בעיקר^ל) ענין שלילי, שב ואל תעשה, שהאדם מתרחק ושולל הענינים שהם היפך רצונו של הקב"ה, ועי"ז נעשית גם שלילת וביטול רוח הטומאה שבעולם^לא.

ואף שבהשקפה ראשונה התוכן דמצוות לא תעשה הוא (רק) שלילה, דחיית הרע, בהכרח לומר שיש בזה (גם) ענין של חיוב.

305ובהקדם ביאור המהרש"א (בחדא"ג) בפירוש מארז"ל^לב „תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה, שס"ה לאוין . . ורמ"ח עשה . . תורה צוה לנו משה מורשה^לג, תורה בגימטריא תרי"א הוי, אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום . . בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר^לד וצדיק באמונתו יחי'" — ש"הריבוי (תרי"ג מצוות) מצד המקבל, כי מצד הנותן ב"ה כולם הם כמצוה אחת, וז"ש אנכי ולא יהי' מפי הגבורה שמענום, ואמרו במדרש . . שאמר המקום עשה"ד בדיבור אחד מה שא"א לבו"ד לומר כן . . כי הוא אחד ומצוותיו אחד ולא יקבלו ריבוי מצדו ית' ב"ה, והוא כי במצות אנכי שהיא אמונת היחוד והיפוכה לא יהי' לך . . נכללו כל הלאוין ועשין, אלא שא"א לאדם לומר כן, כי מצד שהוא מוטבע בחומר ובזמן בא לו הריבוי . . ושוב כלל כולם במצות אמונה שהיא השורש ומקור לכולם".

ויש לומר, שענין האחדות שבמצוות התורה הוא גם לאחרי ההתחלקות לב' הקוין דחיוב ושלילה („אנכי ולא יהי' לך"), ועד ל"הריבוי שמצד המקבל", רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת, כדלקמן.

ה. וביאור הענין:

גם מצוות לא תעשה ענינם המשכת וגילוי אלקות (בנפש האדם, ועל ידו גם בעולם)^לה, ענין חיובי, אלא שפעולת ההמשכה והגילוי (במצוות לא תעשה) היא (לא ע"י עשי', כבמצוות עשה, אלא) ע"י העדר העשי^לד, וטעם הדבר — „לפי ששורש הלא תעשה ממקום גבוה מאד . . ע"כ אין להם כלים למטה רק ע"י שב ואל תעשה"^לז, „שרשם מבחי' . . שאינו בא עכשיו בהשגה נגלית (השגת החיוב) רק בבחינת השגת השלילה^לח, לכן הכלי למטה להמשיך גילוי זה אי אפשר להיות ע"י מ"ע שהיא קום ועשה . . לא שייך כלי דהא לית מחשבה תפיסא בי' כלל, רק ע"י ל"ת, שלא לעשות המנגד . . שהוא ענין השלילה מן המנגד כו'"י^ג.

ועפ"ז יש לבאר תוכן ענינם של שס"ה מל"ת לעתיד לבוא [דכיון ש"התורה הזו לא תהי' מוחלפת"*4), בודאי יהיו גם אז כל תרי"ג מצוות התורה (בשלימותם^מא), הן רמ"ח מ"ע והן שס"ה מל"ת^מב], אף שלא יהי'306צורך בדחיית וביטול הרע מפני ש"את^מג רוח הטומאה אעביר מן הארץ"^מד — כי, עיקר המכוון במצוות לא תעשה הוא (לא דחיית וביטול הרע, אלא) גילוי והמשכת דרגא נעלית באלקות שיכולה לבוא רק בדרך השגת השלילה, שענין זה נעשה רק ע"י שלילה. — אלא, שכשישנו מציאות של מנגד (בזמן הזה), נעשית עי"ז גם דחיית וביטול מציאות המנגד, וכשאין מציאות של מנגד (לעתיד לבוא, ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"), בודאי שעי"ז לא נגרע מאומה בעיקר המכוון דמצוות לא תעשה — המשכת וגילוי האלקות שבא בהשגת השלילה^מה, ע"י שלילת העשי'^מו.

ו. והנה, גם התחלקות המצוות לב' סוגים דחיוב ושלילה (עשה ולא תעשה) אינה אלא „מצד המקבל" — „שתים זו שמעתי", אבל „מצד הנותן" ענינם אחד הוא — „אחת דיבר אלקים":

הסיבה לכך שיש מצוות שקיומם באופן של שלילה, שב ואל תעשה, היא — מצד הגבלת האדם והעולם:

לכל לראש — בנוגע להשלילה מענינים בלתי־רצויים, „סור מרע" — דכיון שיש בעולם דברים בלתי־רצויים, צריכה להיות עבודת האדם (גם) בדרך שלילה, שב ואל תעשה, „שלא לעשות המנגד".

ונוסף לזה — לאחרי ביטול הרע, „את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" — שמצד הגבלת האדם והעולם יכול לקבל רק גילוי אלקות שמדוד ומוגבל ופי־ערך מציאותו, ואינו יכול לקבל גילוי אלקות בדרגא שבאין־ערוך אליו, כי אם באופן של שלילה, ע"ד השגת השלילה.

וכיון שמצד הגבלת האדם והעולם מוכרח להיות גם ענין של שלילה, נתחלקו המצוות לב' סוגים, עשה (חיוב) ולא תעשה (שלילה) — „שתים זו שמעתי" — שמצד שמיעת האדם ישנם „שתים".

אבל המצוות כפי שהם מצד הקב"ה ענינם אחד — המשכת וגילוי אלקות — „אחת דיבר אלקים".

והחידוש בזה — ש"אחת דיבר אלקים":

הענין ד"אחת דיבר" (שכל המצוות ענינם אחד) הוא לא רק מצד המצוות כפי שהם למעלה מגדר של התחלקות — מצוות התורה, חכמתו ורצונו של הקב"ה, „תורה אחת", שנמשכת מ"הוי' אחד" שלמעלה מההתחלקות שמצד גדרי העולם, אלא גם כפי שהם בציור של מצוות, ציוויים לאדם איך להתנהג בעולם, שאז באים באופן של התחלקות (תרי"ג מצוות, רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת) פי־ערך וביחס להתחלקות שבאדם ובעולם (רמ"ח אברים ושס"ה גידים שב"עולם קטן זה האדם"^מז,307ודוגמתם בעולם כפשוטו), ע"י המשכתם משם „אלקים", לשון רבים^מח — גם בדרגא זו ענינם אחד, המשכת וגילוי אלקות בעולם.

ז. כיון שבמתןתורה ניתנה התורה (כמו שהיא אצל הקב"ה, „חמודה גנוזה"*4)) למטה בארץ דוקא („לא בשמים היא"*5)) — יש לומר, שניתן הכח לכאו"א מישראל שעבודתו בקיום התומ"צ למטה בארץ תוכל להיות ותהי' (לא רק מצד גדרי האדם והעולם, „שתים זו שמעתי", אלא) גם כפי שהם מצד הקב"ה — „אחת דיבר אלקים":

ובהקדמה — שהסדר דמתן־תורה הוא שתחילה באה ההמשכה מלמעלה למטה („עליונים ירדו לתחתונים", „ואני המתחיל"^נא), ואח"כ נעשית ההעלאה מלמטה למעלה („תחתונים יעלו לעליונים"^נא), ועד"ז בנדו"ד, שתחילה באה ההמשכה מ„אחת דיבר אלקים" ל"שתים זו שמעתי", ואח"כ נעשית ההעלאה מ"שתים זו שמעתי" ל"אחת דיבר אלקים"^נב.

ח. ובעומק יותר:

אף שבמצוות לא תעשה מודגשים גדרי האדם והעולם, כיון ש(הצורך ב)ענין השלילה (הן שלילת המנגד, „סור מרע", והן גילוי אלקות באופן של השגת השלילה) היא מצד ההגבלה דהאדם והעולם (כנ"ל ס"ו), הרי לאידך, מודגש בהם (גם ובעיקר) גילוי אלקות שלמעלה מגדרי האדם והעולם (העדר ההתחשבות בגדרי האדם והעולם) — המשכת וגילוי אלקות גם במקום שמצד עצמו אינו ראוי להמשכה וגילוי אלקות: (א) מקום שיש בו ענינים בלתירצויים שצריך לדחותם ולבטלם, (ב) מקום שלא יכול להיות בו (גם לאחרי דחיית וביטול הרע) השגת דרגות נעלות באלקות כי אם ע"י השגת השלילה.

וענין זה מודגש במצוות לא תעשה יותר מאשר במצוות עשה:

ע"י מצוות עשה נמשך גילוי אלקות במדידה והגבלה לפי־ערך גדרי האדם והעולם — שלכן, ההמשכה היא רק בענינים ד"עשה טוב" (ולא במקום שיש בו ענינים בלתי־רצויים) ע"י מעשה האדם^נו, ונמשכת רק דרגת האלקות שבערך לעולם, שיכולים לקבלה ע"י השגת החיוב; וע"י מצוות לא תעשה נמשך גילוי אלקות באופן שאינו מדוד ומוגבל לפי־ערך גדרי האדם והעולם — שלכן, ההמשכה היא גם במקום שצריך לשלול המנגד ע"י שלילת העשי'^נו, ונמשכת (גם) דרגת האלקות שאי־אפשר לקבל ע"י השגת החיוב כי אם ע"י השגת השלילה.

וכמודגש גם בהחילוק שרמ"ח מצוות עשה הם כנגד רמ"ח אברים^נז, ושס"ה מצוות לא תעשה הם כנגד שס"ה גידים^נז — שהגידים הם הממשיכים ומביאים הדם^נח:

ובהקדם הידוע^נט שהחילוק בין מצוות לתורה הוא ע"ד החילוק שבין אברים לדם — שהאברים הם באופן של התחלקות, משא"כ הדם שממשיך חיות („הדם הוא הנפש"^*) לכל האברים בשוה, ודוגמתו במצוות ותורה, שבמצוות „יש התחלקות עת וזמן" (גדרי העולם), „יש שאינם נוהגות אלא בזמן שבית המקדש הי' קיים דוקא . . וכן בשאר מצוות התורה יש מהן שתלויין בזמן כמו שבת שופר סוכה ולולב אין נוהגין אלא בזמנן, אבל שלא בזמנן לאו מצוה היא כלל", משא"כ תורה, „שהוא מצוה בכל זמן לעסוק בדברי תורה ואפילו בהלכות שבת וסוכה כו'", ו"כל העוסק בתורת כו' כאילו הקריב כו'"^מא.

ויש לומר, שמעין ודוגמת זה הוא גם בהחילוק שבין רמ"ח מ"ע שכנגד רמ"ח אברים לשס"ה מל"ת שכנגד שס"ה גידי הדם^מב — שמצד המעלה דמצוות לא תעשה לגבי מצוות עשה (העדר ההגבלה) הם309באופן דהעדר ההתחלקות ביחס להתחלקות שבמצוות עשה, כמודגש בחיובם לאנשים ונשים — שבמצוות עשה יש חילוק בין אנשים לנשים, שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, משא"כ במצוות לא תעשה שוים נשים לאנשים^מג. ובלשון הזהר^סד: „זכור (עשה) לדכורא שמור (לא תעשה) לנוקבא"^מה.

ט. ויש לומר, שענין זה (שגם במל"ת נמשכת קדושה בעולם, ובאופן שלמעלה מגדרי העולם) מרומז בלשון חז"ל בענין קידושי אשה — „דאסר^סו לה אכ"ע כהקדש":

ובהקדמה — שכללות הענין דמתןתורה^סז הוא ע"ד ובדוגמת קידושי אשה (כנס"י) לבעלה (הקב"ה)^מד, ומודגש ביותר בענין המצוות, כפירוש רבינו הזקן^מט בנוסח ברכת המצוות „אשר קדשנו במצוותיו" — „כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור כו'".

וע"פ הידוע*7) שבקידושין ישנם ב' ענינים: (א) „האשה נקנית (לבעלה)"^עא, „להיות לי"^עב, (ב) „האיש מקדש"^עג, „לישנא דרבנן . . דאסר לה אכ"ע כהקדש"^מו, „מקודשת (מובדלת ואסורה) לעולם"^עב, ודוגמתו בהקידושין דכנס"י להקב"ה, שכנס"י נקנית להקב"ה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור, ונעשית אסורה (מקודשת) לכל העולם, שזהו"ע הפרישות וההבדלה מענינים בלתי־רצויים^עד — יש לומר, שבפרטיות יותר ה"ז החלוקה דב' סוגי המצוות, עשה ולא תעשה: ע"י מצוות עשה נעשה היחוד עם הקב"ה^עה — „האשה נקנית (לבעלה)", וע"י מצוות לא תעשה נעשית הפרישות310וההבדלה מענינים בלתי־רצויים — „אסר לה אכ"ע כהקדש".

ויש לומר, שבדיוק הלשון ד"אסר לה אכ"ע כהקדש" מרומז (האמור לעיל) שגם במצוות לא תעשה נמשכת קדושה בעולם, וקדושה שלמעלה מגדרי העולם^עו:

ע"י שלילת האיסור („דאסר") נעשה גם ענין של קדושה („כהקדש"), היינו, שמתקשר ומתחבר („אסר" מלשון קשירה^עז) עם הקדושה.

ויתירה מזה, שנמשכת קדושה שלמעלה מגדרי העולם — „כהקדש" דייקא, שקדושתו קדושת שמים (לא רק ע"י פעולת האדם שהקדישו לשמים, אלא גם) בקדושה עצמית^עח, כמו קדושת שבת ש„מקדשאי^ז וקיימא"^פ, וקדושת בכור (שמתחדשת בלידת כל בכור) שקדוש מרחם^פא — קדושה שלמעלה מגדרי העולם.

י. והנה, אף שנתבאר לעיל (ס"ח) שהמשכת וגילוי אלקות שע"י מצוות לא תעשה היא למעלה מגדרי האדם והעולם^פב, מ"מ, כיון שהמשכה זו אינה יכולה להיות ע"י פעולה חיובית (קום ועשה), כי אם ע"י שלילת העשי' (שב ואל תעשה), ה"ז סו"ס הגבלה, הגבלה מצד גדרי האדם והעולם^פג.

ולכן, עיקר ושלימות הענין ד"אחת דיבר אלקים" בעבודת האדם [שגם בעבודה בפועל שהיא באופן של התחלקות ד"שתים זו שמעתי", עשה ולא תעשה, מודגש ענינם העיקרי של המצוות כפי שהם מצד הקב"ה, „אחת דיבר אלקים"] מתבטא בהחיבור דעשה ולא תעשה בענין אחד („זכור ושמור בדיבור אחד") כפי שבאים יחד בעשיית האדם^פד — „מחללי'311מות יומת וביום השבת שני כבשים", שקיום הלאו ד"מחללי' מות יומת" („שמור") הוא לא (רק) ע"י העדר העשי' (שלילה), אלא (גם) ע"י העשה (התוכן ד"זכור"^פה) פעולה חיובית דהקרבת שני כבשים, שנעשית חלק מקדושת השבת^פו, היפך ד„מחללי'" (כנ"ל ס"ג).

ועד"ז לאידך — קיום העשה (הקרבת שני כבשים) ע"י הלאו (פעולה שבמקום אחר היא „מחללי'")^לז, שעי"ז (שהעשה312נהפך ללאו) נוסף בה"עשה" שנרגשת בו הנקודה שלמעלה מגדרי האדם והעולם, כפי שהוא מצד ציווי הקב"ה בתורה — „אחת דיבר אלקים".

יא. ויש להוסיף, שהענין ד"אחת דיבר אלקים" בעבודת האדם מודגש גם בפרשת השבוע דמתן תורה, פרשת יתרו — שבהתחלת הפרשה מודגש הענין החיובי שבמל"ת (שגם מל"ת הם ענין חיובי כמו מ"ע, „אחת דיבר אלקים"), ובסיום הפרשה מודגשת השלימות ד"אחת דיבר אלקים" (מ"ע ומל"ת בשוה) בלימוד התורה:

התחלת הפרשה היא בהודאת יתרו (ועל שמו נקראת הפרשה כולה), שהי' תחילה „כהן מדין", „כהן לע"ז"^הי (היפך הקדושה בתכלית* י), ועד ש"לא הניח ע"ז שלא עבדה"^ז, ואח"כ נתגייר^ח) („עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים") — שעי"ז פעל ש"אסתלק קוב"ה ביקרי' עילא ותתא ולבתר יהב אורייתא בשלימו"*10), היינו, שהודאת יתרו היא הכנה (שהיא מעין ודוגמא) למתן־ורה^יא

ומהביאורים בזה^קב — שהענין דמ"ת הוא לפעול בעולם המשכת וגילוי אלקות (לא רק שבערך לעולם, אלא גם) שלמעלה מהעולם, ובלשון הקבלה והחסידות — גילוי שער הנו"ן שבאין־ערוך למ"ט שערי בינה שבעולם^קג, שזהו"ע „אנכי מי שאנכי"^קד, וענין זה מודגש ביותר בבירור החושך (כהן מדין) באופן דאתהפכא חשוכא לנהורא („יתר פרשה אחת בתורה"^קה), שעי"ז נעשה יתרון („יתרו" מלשון יתרון) גדול יותר בקדושה^קו,314„יתרון^קז האור מן החושך"^קח, שנמשך ומתגלה בחי' האלקות שאינה יכולה לבוא בבחינת התלבשות בכלים — ע"ד מעלת ההמשכה והגילוי דמצוות לא תעשה שמצד גודל מעלת האור אינו יכול להתלבש בכליםי^י.

וסיום הפרשה — „בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"*11):

אמרו חז"ל^קיא „מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי („אשר315יזכר שמי על^קיב מצוותי ודברי"^קיג) אבוא אליך וברכתיך".

ובביאור הדיוק בלשון הכתוב — (א) „בכל המקום", ולא במקום סתם, (ב) „אזכיר את שמי", ולא תזכיר^קיד, (ג) „אבוא אליך וברכתיך", ולא „ברכתיך" סתם — יש לומר:

„בכל (המקום)" הוא לשון ריבוי — בכלל ב' סוגי מקום, מקום (דרגא) הראוי לכך (שהעבודה בו היא באופן של חיוב, „עשה טוב"), ומקום (דרגא) שמצד עצמו אינו ראוי לכך (שהעבודה בו היא באופן של שלילה, „סור מרע"), שהרי החיוב דלימוד התורה הוא גם לפני גמר ושלימות העבודה ד"סור מרע".

וטעם הדבר (ששייך גם במקום שמצד עצמו אינו ראוי לכך) — כיון שאין זה בכח פעולת האדם (שהיא במדידה והגבלה) אלא בכחו של הקב"ה — „אזכיר את שמי", „דהל"ל תזכיר^קטו, אך הוא כמאמר דוד רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני^קטז, שהדיבור שהאדם מדבר בד"ת הוא ממש דיבורו ית', היינו, שה' מדבר בו ממש ע"י פיו של האדם"^כה, ובנוגע לדיבורו של הקב"ה („אזכיר את שמי") אין הגבלה כלל, שנמשך „בכל המקום", גם במקום שמצד עצמו אינו ראוי לכך^קיז.

ולא עוד אלא שהמשכתו „בכל המקום", בב' סוגי המקום, היא בשוה — „אחת דיבר אלקים"^קיח, כמרומז בהוספה ד"אבוא אליך וברכתיך", ש"אבוא" (ג' האותיות העיקריות א' ב' א'^קיט) רומז שגם לאחרי המשכת ה"אחת (א') דיבר אלקים" ב"שתים (ב') זו שמעתי", היינו, בדרגא כזו שיש בה התחלקות דב' קוין, מצד החילוק דמקום הראוי ומקום שאינו ראוי — ה"ז באופן ד"אחת דיבר אלקים" („אבא", א' שלאחרי הב')*12).

יב. ויש להוסיף ולקשר גם עם הפר־316שה שמתחילין לקרוא במנחה, „ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם":

א) „ואלה . . מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני"^קכא — שגם במקום ודרגא שיש התחלקות („שתים זו שמעתי") בין „משפטים" (ועד"ז „עדות") שמובנים בשכל האדם למצוות שלמעלה מהשכל („חוקים"), ניכר ש"אף אלו מסיני", ששניהם ציווי הקב"ה — „אחת דיבר אלקים".

ב) „לפניהם . . כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"^קכא — דאף שהסדר הרגיל שכדי שיהי' „שולחן ערוך ומוכן לאכול לפני האדם" יש צורך לנקות תחילה החדר (והדירה) שבה נמצא השולחן (כללות העבודה ד"סור מרע")^קכב, מ"מ, הסדר בלימוד התורה הוא שגם בהתחלת הלימוד (גם במצב שיש צורך להתחיל בעבודה ד"סור מרע") ה"ז כבר „שולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם", כיון שעיקר ההדגשה בלימוד התורה היא (לא על פעולת הבירור וזיכוך דהאדם, אלא) ששכל האדם מתאחד עם חכמתו ורצונו של הקב"ה, ויתירה מזה, שגם הפעולה דבירור וזיכוך האדם^קכג נעשית בדרך ממילא ע"י ההתאחדות עם התורה^קכד, היינו, שהחיוב (המ"ע דלימוד התורה) והשלילה (דחיית וביטול הרע, התוכן דמל"ת) נעשים בפעולה אחת, בדיבור אחד (דיבור התורה) — „אחת דיבר אלקים".

יג. מההוראות מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:

בעמדנו ביום הש"ק פרשת יתרו, שבו קורין (בציבור ובברכה לפני' ולאחרי') הפרשה דמתן־תורה, ובלשון חז"ל^קכה (בנוגע ל"זמן מתן תורתנו", ומעין זה בשבת פ' יתרו שקורין הפרשה דמתן־תורה^קכו) „כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלין את התורה" — יש לקבל החלטות טובות להוסיף עוד יותר בלימוד התורה וקביעת עתים לתורה (הוספה בכמות הזמן ובאיכות הלימוד).

ובפרטיות יותר — להוסיף הן בנגלה דתורה, והן בפנימיות התורה, כמודגש (א) בהפרשה דמתן־תורה, שנוסף על עשרת הדברות כפשוטן נתגלו גם (ובעיקר) הענינים דפנימיות התורה, מעשה מרכבה^קכז, (ב) בהפרשה שמתחילין לקרוא במנחה: „ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", „כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם" — לימוד משפטי (דיני) התורה (כולל ובפרט) ב"שולחן ערוך" (ועד"ז ברמב"ם) — הלכה ברורה למעשה בפועל, ובפרט „הלכות בטעמיהן" (בשו"ע של רבינו הזקן)^קכח, כדרשת חז"ל^קכט „אשר317תשים לפניהם, ולא נאמר אשר תלמדם, צריך אתה לשום לפניהם טעם המיישב תלמודם ומשימו בלבם", וגם „תשים" מלשון „סימה (ואוצר)", „רזי תורה . . הסימה הזאת אינה נגלית לכל ברי'"*13), ולא עוד אלא שגם לימוד פנימיות התורה הוא באופן ד"תשים לפניהם", „לשום לפניהם טעם המיישב תלמודם ומשימו בלבם", בהבנה והשגה בחב"ד שנמשך ופועל גם ברגש הלב (ובמעשה בפועל).

ויש להוסיף ולהדגיש (בהמשך להאמור לעיל בפירוש „אחת דיבר אלקים"), שאף שלימוד התורה הוא בכל חד וחד לפום שיעורא דילי', לפי־ערך ההבנה והשגה דכאו"א מישראל מהאנשים והנשים והטף, מ"מ, מודגש גם בהתחלת הלימוד שיש (לכאו"א מהלומדים) בכל ענין שבתורה כל האורך ורוחב ועומק שבכל א' מד' אופני הלימוד דפשט רמז דרוש וסוד^קלא, עם כל ששים ריבוא פירושי התורה שבכל א' מד' אופני הלימוד^קלב — כפי שניתנו ונאמרו במתןתורה „בדיבור אחד" („אחת דיבר אלקים"), כמבואר במדרשי חז"ל^קלג שכל התורה כלולה בעשה"ד, ועשה"ד כלולים בדיבור ראשון, ודיבור ראשון כלול בתיבה ראשונה, ותיבה ראשונה כלולה באות הראשונה — אל"ף ד"אנכי"^קלד.

והדגשה מיוחדת בנוגע להוספה בלימוד התורה ביום השבת^קלה — כדרשת חז"ל^קלו „ויקהל משה . . אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים . . כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת . . ללמד ולהורות לישראל דברי תורה".

יד. ויה"ר שההחלטה ע"ד ההוספה בלימוד התורה (שבודאי תבוא תומ"י בפועל ממש ביום הש"ק זה) תמהר ותזרז ותביא תיכף (בעיצומו של יום הש"ק דמ"ת) את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כפס"ד הרמב"ם^קלז שע"י „מצוה אחת (גם ב"דיבור אחד") הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה"*13).

ואז (תומ"י) — כאו"א מראה באצבעו ואומר „ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" — טעמי תורהי^יג שיתגלו ב"תורה318חדשה (ש)מאתי תצא"^קמ לכל אחד ואחת מבנ"י, האנשים והנשים (וכהסדר במתןתורה — שהנשים קדמו לאנשים^קמא) והטף,

כולל גם כל בנ"י שבכל הדורות שלפנ"ז^קמב, ש"הקיצו ורננו שוכני עפר"^קמג, כולל ובמיוחד אלה שיום ההילולא שלהם בסמיכות זמן — החל מרבינו הזקן שיום ההילולא שלו בכ"ד טבת, וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שיום ההילולא שלו בעשירי בשבט, וכן בני ביתם^קמד — שזוכים תומ"י לחיים נצחיים^קמה כפי שנמשכים בהתחלקות הזמן („עת^קמד גו' ועת גו'"^קמז — כ"ח עתים).

וכולם יחד, ביחד עם כל בנ"י שבדורנו זה, נשמות בגופים — „קהל גדול ישובו הנה"^קמח, לארצנו הקדושה, „ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"^קמט,

— שלכן, גם לפני הגאולה יושבים בה בנ"י לבטח, ללא פחד מזה ש"אומות העולם מתרעשים ומתבהלים" בגלל ש„מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה", כיון שהקב"ה „אומר להם (לישראל), בני, אל תתייראו כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם . . (וכופל הענין) אל תיראו, הגיע זמן גאולתכם"^קנ, „מלך המשיח . . עומד על גג בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם"^קנ —

ובארצנו הקדושה גופא — לירושלים עיר הקודש, לבית המקדש^קנא, ולקדש הקדשים.

319משיחות ש"פ משפטים, פרשת

א. די התחלה וראשונה פון די „ארבע פרשיות" איז פרשת שקלים^א.

וויבאַלד אַז די „ארבע פרשיות" [שקלים, זכור, פרה, החודש] זיינען ספּעציעל אויסגעטיילט^א אַלס אַ באַזונדער סדר בקריאת התורה^ב, וועלכע מ'לייענט אין באַשטימטע שבתות פון יאָר (אין צוגאָב צו דעם סדר קבוע במשך השנה פון קריאת פרשיות השבוע על הסדר בתורה בכל שבת ושבת^ג), איז פאַרשטאַנדיק, אַז די נ שקלים, מבה"ח אדר ה'תנש"א

„ארבע פרשיות" (בכלל, און יעדערע פון די פרשיות בפרט) אַנטהאַלטן אין זיך אַ תוכן מיוחד און אַ הוראה כללית בעבודת השם וועלכע נעמט אַרום און שפּיגלט זיך אָפּ אין חיי האדם (במכ"ש דערפון וואָס יעדער ענין אין תורה איז אַ (תורה מלשון^ד) הוראה, הוראה בחיים, ובהדגשה יתירה — אין די „ארבע פרשיות" שבתורה, וועלכע זיינען אַ הוספה וחידוש אין (קריאת ה)תורה עצמה);

און פרשת שקלים, זייענדיק די התחלה פון די „ארבע פרשיות", באַדייט די התחלה ויסוד פון כללות סדר העבודה (וועלכע גיט זיך אַרויס אין די „ארבע פרשיות").

ב. ויש לומר דער ביאור אין דעם:

נתינת השקלים איז ענינה — צדקה, כמבואר בכ"מ בדברי חז"ל^ה.

[וכפשטות הענין: די שקלים (מחצית השקל) וואָס אידן האָבן געגעבן, „ונתנו איש כופר נפשו לה'"^ו, איז געווען „תרומה לה'"^ז פאַר דעם משכן: (א) תרומת האדנים — די שקלים פון וועלכע מ'האָט געמאַכט די אדני המשכן, און (ב) תרומת המזבח — „נתנו כל אחד מחצית השקל . . לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה"^ח, ווי די מצוה איז אויך בכל שנה בזמן שביהמ"ק320הי' קיים. אָנהויבנדיק פון „באחד באדר" ווען „משמיעין על השקלים"י, און כדי צו מודיע ומפרסם זיין דעם ברענגען די שקלים האָט מען געלייענט^י פרשת שקלים^א].

ובפרט בזמן הזה (ווען אין נוהגין במצות שקלים) איז דער ענין פון שקלים איבערגעטראָגן געוואָרן אויף מצות צדקה^יא. וכידוע דער מנהג ישראל „ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר"^יב — וואָס דאָס איז דער ענין הצדקה בפשטות^יג.

ג. ועפ"ז וועט מען פאַרשטיין דער אויפטו פון פרשת שקלים, אַלס די התחלה פון „ארבע פרשיות":

אין פרשת שקלים איז דאָ אַן ענין כללי ותמידי מער ווי אין די אַנדערע דריי פרשיות: די דריי ענינים (פון זכור, פרה און החודש) — הגם זיי אַלע לערנען כללות'דיקע לימודים והוראות — זיינען זיי אָבער אַלע פאַרבונדן מיט אַ דבר מסויים ותנאים מסויימים, און דעריבער זיינען זיי ניט אַזוי תמידיים^יד; משא"כ שקלים, וואָס ענינה איז צדקה — איז נוגע שטענדיק ממש, אין אַלע מצבים, בכל זמן ובכל מקום.

ד. הגם אַז נתינת הצדקה פון אַ מענטשן איז באופן אַז ער איז ממלא וואָס עס פעלט ביי אַ צווייטן, „די מחסורו אשר יחסר לו"^לו, פונדעסטוועגן איז די השפעה (צדקה) מלמעלה וואָס קומט דורך דעם אַרויס — באופן של עשירות, כמפורש בחז"ל^לז, „עשר בשביל שתתעשר".

וי"ל דוגמא אַז אויך השפעת העשירות איז נכלל אין צדקה מלמעלה — לויט דעם דין^לח, אַז „אם יש לו ר' זוז כו' לא יטול צדקה ואם יש לו ר' זוז חסר דינר^לט כו' אפילו נותנים לו אלף זוז בבת אחת הרי זה יטול", ביז אַז ער קען נעמען אפילו צדקה שלמעלה ממדידה והגבלה; והיות אַז די השפעה מלמעלה איז באופן של צדקה (וואָרום לגבי דעם אויבערשטן זיינען אַלע נבראים בבחי' עני ומקבל, וועלכע האָבן ווייניקער פאַר „מאתיים זוז"), דעריבער איז אין דער צדקה וואָס מ'גיט מלמעלה נכלל אויך עשירות, אַ המשכה שלמעלה ממדידה והגבלה^מ, כפי הישג יד הנותן^מא, לפי הישג יד הקב"ה — „מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"^מב — באופן של בל"ג.

[דוגמא לדבר בההשפעה למטה פון איין מענטשן צו דעם צווייטן (אַז אין דעם איז אויך נכלל השפעת העשירות) — ע"ד דער אויפטו פון גמילות חסדים (חסד) לגבי צדקה, כמאחז"ל^מג „גדולה גמ"ח יותר מהצדקה כו' צדקה לעניים וגמ"ח בין לעניים ובין לעשירים", כמבואר בכ"מ^מד323אַז די השפעה פון חסד איז ניט נאָר „די מחסורו", נאָר אויך באופן פון „לעשרו"^מה].

ה. ויש לומר, אַז די צוויי ענינים אין צדקה מלמעלה — (א) אַז דאָס הייסט בשם „צדקה", ווייל איר גדר איז השפעה צו אַזאַ וואָס ביי עם פעלט, (ב) אַז די השפעה איז באופן של עשירות (למעלה ממילוי חסרון) — זיינען פאַרבונדן זה בזה.

ובהקדים: חז"ל זאָגן^מו אַז די שקלים פון אידן האָבן מבטל געווען גזירת המן — „גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים".

וויבאַלד אַז דאָס איז אַ חלק פון תושבע"פ (תורה מלשון הוראה), לייגט זיך צו זאָגן, אַז אין דעם איז דאָ אַ הוראה לדורות — בנוגע צו דעם כח פון צדקה בכלל (ענין השקלים בזמן הזה), ובפרט נתינת מחצית השקל בערב פורים („זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר").

דאַרף מען פאַרשטיין: לאחרי וואָס „הקדים שקליהן לשקליו" (בזמן גזירת המן) האָט דאָס שוין דעמולט אויפגעטאָן ביטול גזירת המן, איז מאי דהוה הוה — וואָס איז דאָס נוגע איצטערז

ו. ויש לומר, אַז די צוויי ענינים אין צדקה (מילוי חסרון, און עשירות) זיינען פאַרבונדן מיט די צוויי ענינים אין מחצית השקל — תרומת האדנים, תרומת המזבח (כנ"ל סו"ס ג):

תרומת המזבח איז געווען בכדי „לקנות מהן קרבנות ציבור", וואָס אויף דעם שטייט „לכפר על נפשותיכם" — „שהקרבנות לכפרה הם באים"^ח — מילוי חסרון; און פון די תרומת האדנים האָט מען געמאַכט די אדני המשכן, דער יסוד פון דעם גאַנצן משכן, דורך וועלכן עס ווערט דער „(ועשו לי מקדש) ושכנתי בתוכם"^נג — המשכת קדושה שלמעלה ממדידה והגבלה למטה בעולם, וואָס „השמים ושמי השמים לא יכלכלוך"^נד (ביז אַז משה האָט זיך דערפאַר געוואונדערט ווי קען זיין „ושכנתי בתוכם" אין דעם משכן למטה^נה).

און דער כח לזה אין משכן — קומט פון דעם וואָס מעשה המשכן איז געווען „בשתי ידים" (של הקב"ה), שנאמר^נו „מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אד' כוננו ידיך"^נז, גדולה „ממעשה שמים וארץ" שנברא ביד אחת („בחד מעשה"^נח), שנאמרי^ה „אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים"^נז:

דער אויבערשטער האָט באַשאַפן די וועלט — מעשה שמים וארץ — אין אַן אופן פון התחלקות צווישן שמים וארץ. דעריבער האָט ער איר באַשאַפן ביד אחת, מיט „באַזונדערע" ידים: שמים האָט ער באַשאַפן ביד ימין („ימיני טפחה שמים") און ארץ ביד שמאל („ידי יסדה ארץ", „דיד היינו שמאל"י^ה), וכמארז"ל^מ „נטה ימינו325וברא שמים נטה שמאלו וברא ארץ", וואָס דורך דעם ווערט בעולם די התחלקות קוים פון ימין ושמאל^סא.

אין משכן ומקדש איז געווען דער חידוש, אַז „בחד מעשה" איז דאָס געמאַכט געוואָרן „בשתי ידים" (ימין ושמאל). ועפ"ז י"ל אַז דאָס, די המשכת קדושה אין משכן איז די דרגת ההמשכה פון בחי' גורל, וואָס לגבי איר איז ניטאָ קיין התחלקות דרגות וקוים פון ימין ושמאל, ד.ה. אַ המשכה פון אַזאַ „אָרט" וועלכער איז כולל צוזאַמען ביידע ענינים פון ימין ושמאל.

ובפרטיות — זיינען אין דעם פאַראַן דריי ענינים^מב: (א) יד שמאל (ארץ), גבול — ע"ד מילוי החסרון (כפרה), (ב) יד ימין (שמים), בלי גבול — קדושת המשכן („ושכנתי בתוכם"), און אין קדושת המשכן עצמה, (ג) די דרגא שלמעלה פון גבול און בלי גבול, וואָס האָט בכח צו זיי מחבר זיין יחד^מג, לאחדים כאחד (בחד מעשה)^סד.

ז. אין דעם משכן עצמו זיינען אויך געווען די צוויי ענינים הנ"ל:

ס'איז ידוע די צוויי שיטות בנוגע צו עיקר ותכלית המשכן והמקדש: לדעת הרמב"ם איז דער עיקר פון מקדש — הקרבת הקרבנות, „מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"^סה. לדעת הרמב"ן^מו איז „עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר^מז* ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת, על כן הקדים הארון והכפורת בכאן כי הוא מוקדם במעלה".

ח. וויבאַלד אַז אַלע ענינים נעמען זיך פון תורה (ווי דאָס איז געווען אין משכן, אַז דער „ונועדתי לך שם ודברתי אתך" כולל אויך דער ציווי אויף הקרבת הקרבנות וכו' איז געווען „מעל הכפורת", על הארון — תורה), איז פאַרשטאַנדיק אַז אויך אין דעם ארון (תורה) עצמו זיינען פאַראַן (מעין) די ביידע ענינים — תורה ווי זי איז פאַרבונדן מיט המשכת קדושה, און התחלקות קוים (דימין ושמאל), און עצם התורה — שלמעלה מסדר השתלשלות:

נאָך דעם ציווי על עשיית הארון ונתינת הלוחות לתוכו^עא — שטייט וועגן דעם ציווי אויף עשיית הכפורת^עב, און דערנאָך חזר'ט (לכאורה) איבער דער פסוק דעם ציווי אויף נתינת הלוחות אין ארון^עג: „ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך".

פון פשטות משמעות הכתוב קומט אויס אַז די לוחות זיינען געווען על גבי הכפורת^עד!

דער אוה"ח הק'^עה איז מבאר (בדרך רמז), אַז דער פסוק קומט זאָגן, „שהגם שהכפורת למעלה מן העדות שהם בתוך הארון למטה מהכפורת הם בבחינה למעלה ממנה, ולזה סדר נתינת העדות אחר הכפורת לומר זו למעלה מזו".

ויש לומר (בפנימיות הענינים), אַז אין די לוחות העדות זיינען פאַראַן צוויי ענינים:

(א) ווי זיי שטייען בתוך הארון, וואָס דאָס גייט אויף דער דרגא פון תורה ווי זי איז פאַרבונדן מיט המשכת קדושה — סדר השתלשלות, וואָס דאָרטן איז דאָ אַ חילוק צווישן תורה (בתוך הארון) און דאָס וואָס איז מחוץ לתורה (מחוץ לארון), ובכללות יותר — דער חילוק צווישן (תורה) קדושה (ימין) און עולם (שמאל), אַז בקדושה איז די עבודה באופן פון „ימין מקרבת"^עו (ביד חזקה) און מיט עניני העולם איז דער סדר העבודה באופן פון „שמאל דוחה"^עו (ביד327כהה), ושרש הענין איז דערפון וואָס דאָס קומט פון דער דרגא אין תורה עצמה וואָס איז פאַרבונדן מיט קוים פון ימין ושמאל („מימינו^עז אש דת למו")^עח, מ"ע ומל"ת;

(ב) ווי תורה איז למעלה אפילו פון (הגבלת) הארון („ואל הארון תתן את העדות" לאחרי ווי „ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה) — ווי תורה איז לאמיתתה, איין זאַך מיט דעם אויבערשטן („אנא נפשי כתבית יהבית"י^ז), „אורייתא וקוב"ה כולא חד"^פ, העכער פון התחלקות קוים (פון ימין ושמאל), ביז למעלה פון זאָגן אפילו „העכער", וואָרום דאָס גופא איז שוין אַ תואר (וואָס ווייזט אַז ס'איז דאָ נידעריקער פון דעם „העכער"), און דאָס גיט דעם כח אַז מ'זאָל קענען מחבר זיין ביידע ידים, ימין ושמאל, און ממשיך זיין פון בחי' ימין (שמים) אין שמאל (ארץ אויך מלשון ארציות), ווי ער בלייבט במציאותו הוא — וויבאַלד אַז לגבי דער „דרגא" זיינען ימין ושמאל שוים.

ולהוסיף, אַז „על ארון העדות" זיינען געווען די כרובים (וואָס „מבין שני הכרובים" איז געווען דער „ונועדתי לך גו'"), וואָס זיי זיינען „דמות פרצוף תינוק"^פא, בצורת זכר ונקבה, „להודיע כמה ישראל חביבין לפני הקב"ה"^פב, וואָס ווייזט אויף דער התקשרות עצמית צווישן דעם אויבערשטן מיט אידן, שלמעלה מתורה^פג (די עדות שבתוך הארון)^פד, וכידוע^פה דער פירוש אין „תלת^פו קשרין^פז מתקשראן" (ניט תרין), ווייל ס'איז דאָ דער קשר פון „קוב"ה ישראל ואורייתא".

וי"ל אַז למעלה מזה איז דאָ ווי „קוב"ה ישראל ואורייתא כולא חד", ווי תורה (אורייתא) איז „על", למעלה מהארון והכפורת (אַזוי ווי די כרובים), אַז די אַלע דריי „זאַכן" ווערן איין מציאות ממש, ביז אַז מ'קען זיי גאָר ניט אָנרופן „זאַכן" און „מציאות", ווייל ס'איז למעלה מכל גדר ותואר, „שלילת החיוב ושלילת השלילה"^פח, און נאָכמער: שלילה אויך פון „שלילת השלילה", ולמעלה גם מזה, נאָר היות אַז מ'האָט ניט קיין אַנדער לשון צו נוצן, זאָגט מען דעם לשון, און מ'זאָגט אַז „קוב"ה וישראל ואורייתא" וואָס פריער (ד.ה. אין אַ דרגא למטה יותר) איז געווען ניכר אַז זיי זיינען דריי זאַכן באופן אַז מ'קען זיי אָנרופן „קוב"ה ישראל ואורייתא" — זיינען באמת „כולא חד", חד באופן אַז ס'איז לגמרי ניטאָ קיין התחלקות, און אויך ניט שלילת ההתחלקות, ושלילת השלילה וכו'.

און דערפון ווערט עס נמשך אויך אין דער עבודה פון אידן אין התחלקות קוים (שמאל, ימין וימין שבימין שמחבר ימין ושמאל), ביז אין וועלט (בחי' שמאל), אין328זייערע עובדין דחול (רוב זמן (בכמות) עבודתם ביום לשמש את קונו), אַז אויך דאָרטן זיינען אידן אַ „שותף להקב"ה במעשה בראשית"*8) (בדוגמת די שני כרובים, „ופניהם איש אל אחיו"0), אַזוי אַז זיי מאַכן איבער די גאַנצע מציאות פון עולם, און זיינען דאָרט ממשיך מבחי' ימין, ביז אַז בכל העולם — הערט זיך נאָר ווי „קוב"ה ישראל ואורייתא כולא חד".

ט. דער ענין הבלי גבול בתורה עצמה איז בכללות — פנימיות התורה [כידוע אַז פנימיות התורה איז בבחי' בל"ג און נגלה דה (בערך צו פנימיות התורה) איז בבחי' גבול1י]. ובפרטיות זיינען פאַראַן די דרגות הנ"ל אין פנימיות התורה עצמה, ובמיוחד ווי דאָס איז נתגלה געוואָרן בדורות האחרונים בתורת החסידות, ביז אין תורת חסידות חב"ד.

וועט מען עס פאַרשטיין לויט דעם משל הידוע פון דעם אַלטן רבי'ן אויף גילוי תורת החסידות2י: „מבן מלך שנחלה כו' שלא מצאו לו אלא תרופה אחת: לקחת את האבן היקרה הקבועה בכתר מלכותו של המלך, שבה תלוי כל היוקר דכתר המלך, לשחקה ולערבה במים, ולשפוך מתערובת זו לבין שפתיו של בן המלך, בתקוה שאולי תיכנס טיפה אחת לתוך פיו כו' ותציל את חייו — שכן הוא גם בנדו"ד, אשר פרסום רזי התורה (האבן היקרה שבכתר המלך) כדאי הוא להציל את חיי בן המלך, עם ישראל".

דאָס הייסט, אַז מפני חושך הגלות איז געוואָרן אַ מצב פון התעלפות ר"ל3י, און דורך גילוי תורת החסידות האָט עס מעורר געווען ומגלה געווען די כחות פנימיים פון אידן, און זיי באַלעבט מיט אַ חיות חדשה וכו'.

אין דעם ענין פון התעלפות וחלישות ר"ל זיינען פאַראַן צוויי ענינים, מן הקצה אל הקצה: (א) אַ חסרון בפשטות וועלכע מ'דאַרף ממלא זיין, (ב) חלש האָט אויך דער טייטש גורל^ד. ויש לומר השייכות: אין אַ מצב של התעלפות וחלישות ר"ל שטייען אַלע כחות בשוה (בהעלם). און אַזוי ווי אַלע ענינים בעולם ביז למטה מטה (אין היפך הקדושה) זיינען שרשם בקדושה (נאָר לאחרי ריבוי השתלשלות ארוכה, ולאחרי הפסק וצמצום כו' ווערט עס נמשך למטה) — י"ל, אַז דער שרש הענין פון חלישות למעלה איז דער ענין הגורל, וואָס דאָרטן זיינען אַלע ענינים בשוה (כנ"ל ס"ה).

און דורך דעם גילוי פון תורת החסידות, ביז באופן אַז דאָס גייט אַריין אין אַ פנימיות אין אַ איד (יתפרנסון מיני'5י), באופן אַז עס ווערט „דם ובשר כבשרו"6י (אַזוי ווי מ'גיסט אַריין בפי בן המלך, אפילו ווי ער שטייט במצבו הוא אז), ווי דאָס איז במיוחד בתורת חסידות חב"ד — איז אויפגעטאָן געוואָרן די התעוררות והתחזקות הכחות פון אידן (בן המלך), און אין ביידע קצוות (בדוגמת ענין הצדקה) — הן במילוי החסרון פון אַזאַ וואָס דאַרף אָנקו־329מען דערצו, און בגילוי בחי' גורל שבתורה און גורל שבנשמה (עצם הנשמה) באַ יעדער איד, כולל אויך ביי אַזאַ וואָס דאַרף האָבן אַ התעוררות בפשטות (ביז אַז דאָס ברענגט אַז ער זאָל אויך אויפהויבן און „אויסטרינקען" די טיפות וועלכע זיינען לכתחילה ניט אַריין בפיו), כמדובר לעיל (ס"ה), אַז דער גילוי פון בחי' גורל (שלמעלה מהשתלשלות) ווערט נתגלה במיוחד אין אַ מצב פון מילוי החסרון, אָבער איצטער (לאחרי וואָס מ'האָט שוין מבטל געווען די ענינים בלתי רצויים) — ווערט אויפגעטאָן דער גילוי פון בחי' גורל במצב טוב, וטוב הנראה והנגלה.

און דער כח אויף דאָס אויפטאָן קומט פון פנימיות התורה ווי דאָס איז נתגלה געוואָרן דורך רבותינו נשיאינו, ביז דער עצם פון פנימיות התורה, ביז די „דרגא" אין תורה ווי זי איז למעלה מהארון, על הארון, וואָס איז „כולא חד" מיט ישראל וקוב"ה,

ויש לומר, אַז עצם התורה וואָס איז העכער אויך פאַר דער התחלקות צווישן פנימיות התורה און נגלה דתורה (ווייל פנימיות באַווייזט אַז ס'איז דאָ אַ חלק בתורה וואָס איז נגלה, ניט אַזוי פנימיות) — תורה אחת ממש, וואָס איז „חד" מיט עצמות א"ס ב"ה.

וואָס שלימות הגילוי דערפון וועט זיין לע"ל, בגילוי „תורה חדשה מאתי תצא"^זי). וי"ל אַז אין דעם לשון זיינען מרומז די דרגות הנ"ל: „תורה חדשה" באַווייזט אויף אַ דרגא אין תורה שלמעלה וחדש לגבי תורה בזמן הזה^ח, אָבער דאָס גופא וואָס מ'רופט עס אָן „חדשה" באַווייזט אַז דאָס איז בערך למה שלפנ"ז; למעלה מזה — „מאתי", מעצמותו ית'. אָבער אויף דעם זאָגט מען נאָך „מאתי תצא", וואָס באַווייזט אַז „אתי" און „תורה חדשה" (וואָס קומט פון אים אַרויס באופן של יציאה) זיינען נאָך צוויי זאַכן. ולמעלה מזה — איז ווי תורה איז „כולא חד" ממש מיט קוב"ה, אַזוי אַז מ'קען גאָר ניט זאָגן „מאתי תצא", ווייל ס'איז ניטאָ קיין „חוץ" צו „אַרויסגיין", וואָרום די איינציקע זאַך וואָס איז דאָ איז — „קוב"ה ישראל ואורייתא כולא חד". און דאָס גופא (זייענדיק למעלה מכל הענינים, אויך שלילת השלילה כו') ווערט נמשך און האָט בכח דורכנעמען די דרגות שלמטה מזה אויף וועלכע מ'זאָגט „תורה חדשה מאתי תצא".

י. די הוראה לפועל מכל האמור לעיל:

שבת פרשת שקלים און שבת מברכים אדר (וואָס נקודתו איז פורים, פאַרבונדן במיוחד מיט צדקה, „משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"יי) — דאַרף מעורר זיין באַ יעדערן צו מוסיף זיין אין נתינת הצדקה, הן בגשמיות — בממון גשמי, ואכילה ושתי' גשמית, און הן ברוחניות — דורך אַן עצה טובה, לערנען מיט אַ צווייטן תורה, וכיו"ב.

ועוד וגם זה עיקר — בנוגע צו צדקתו של הקב"ה, כולל בגילוי פנימיות התורה (די אבן יקרה בכתר המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה) — דורך מוסיף זיין אין לימוד פנימיות התורה, נוסף צו הוספה בלימוד התורה בכלל, וכפי שנתגלתה בתורת החסידות, און תורת חסידות חב"ד, באופן פון הבנה והשגה, אַז דאָס גייט אין אים אַריין אין אַ פנימיות, ביז אַז דאָס ווערט ביי אים נתאחד צוזאַמען מיט נגלה דתורה.

330און נוסף צו דעם אייגענעם לימוד — אויך מעורר זיין אַנדערע צו לערנען (אָדער אַליין לערנען מיט זיי) פנימיות התורה, תורת החסידות.

ויה"ר אַז דורך דער הוספה בלימוד פנימיות התורה, זאָל מען תיכף ומיד זוכה זיי קומען מיט „תלמודו (פון פנימיות התורה) בידו"^ק, צו לערנען „תורה חדשה מאתי תצא", פנימיות התורה מפיו של דוד מלכא משיחא, וואָס הוא ילמד את העם כולו^קא, כידוע^קפב אַז משיח איז אַ מלך און אַ רב, און איז משפיע (צדקה) — כענינו של המלך — אַלע צרכי העם, ובאופן של כבוד, ולמעלה מכל מדידה והגבלה,

און דער מינוי פון דוד מלכא משיחא איז דאָך שוין געווען, כמ"ש3*^א „מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו", עס דאַרף נאָר זיין קבלת מלכותו ע"י העם און די התקשרות צווישן דעם מלך מיט דעם עם בשלימות הגילוי — בגאולה האמיתית והשלימה,

און דאָס אַלץ זאָל זיין תיכף ומיד ממש.

א. כאשר כמה מישראל (אנשים או נשים) נפגשים יחדיו, ובפרט כשנפגשים יחדיו במקום קדוש, בית־הכנסת וביתהמדרש ובית של צדקה וגמ"ח — מודגש לכל לראש הענין ד"ברוב עם הדרת מלך"^א.

ועוד ועיקר — שנעשית שמחתו של הקב"ה בראותו הקירוב והאחדות של בנ"י, כביכול כשמחת האב מהקירוב והאחדות של בניו^ב — כל אחד ואחת מישראל, האנשים והנשים והטף, שכל אחד ואחת מהם חשוב כביכול אצל הקב"ה (אבינו שבשמים) כמו בן יחיד ובת יחידה^ג.

ועי"ז נוסף גם בברכתו של הקב"ה לכאו"א מהם בכל המצטרך להם, הן בגשמיות והן ברוחניות, כולל כדי שיוכלו להיות ויהיו בפועל במעמד ומצב של שמחה — „ישמח ישראל בעושיו"^ד, אשר, עי"ז יתוסף עוד יותר בשמחתו של הקב"ה — „ישמח ה' במעשיו"^ה.

וכל זה הוא בהדגשה יתירה בכינוס זה — הן מצד תוכן הזמן שבו מתקיים הכינוס, והן (ועאכו"כ) מצד תוכנו של הכינוס עצמו, כדלקמן.

ב. כינוס זה מתקיים בסמיכות ליום השבת שבו מברכים חודש אדר, דמיני' אזלינן:

אודות ענינו של חודש אדר איתא בגמרא^ו „משנכנס אדר מרבין בשמחה"^ז, „בריא (תקיף^ח) מזלי'".

ובביאור השייכות דב' העניניםי יש לומר (בפשטות)^י — שבשביל קיום הציווי „מרבין בשמחה", צריך הקב"ה ליתן ובודאי נותן לכאו"א מישראל ולכל בני ישראל כל הענינים והטעמים שיוכלו להיות בשמחה אמיתית, עי"ז שנותן להם כל המצטרך בגשמיות וברוחניות — שזהו תוכן הענין ד"בריא מזלי'", שה"מזל"^יא ד־332בנ"י (שממנו נמשך בכל עניניהם) הוא באופן של בריאות ותוקף^יב לאמיתתו ובשלימותו.

ג. ומחודש אדר (חודש אחד בשנה^טו) נמשך המעמד ומצב ד"מרבין בשמחה" ו„בריא מזלי'" בכל השנה כולה:

נוסף לכך שבלאה"כ ולפנ"ז, בראש השנה, בירך הקב"ה את כאו"א מישראל בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שבזה נכלל כפשוט גם שנת שמחה — ה"ז מתחדש ומתחזק ובאופן של הוספה וריבוי („מרבין בשמחה"), ובמדתו של הקב"ה — שתוספתו מרובה על העיקר^טז, ולפי הישג ידו של הקב"ה — „מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"^יז.

וענין זה מודגש בהיו"ט דחודש אדר — פורים^יח:

בימי הפורים מודגשת ביותר ההוספה בשמחה („מרבין בשמחה"), עד כדי כך ששמחת פורים היא למעלה מהשמחה דכל המועדים — ששמחת המועדים היא במדידה והגבלהי^א, משא"כ שמחת פורים היא למעלה ממדידה והגבלה, „עד דלא ידע"^כ (למעלה מהבנה והשגה דשכל, שכל האדם ושכל בכלל).

ושמחה זו נמשכת וחודרת ופועלת שלימות בכל עניני בנ"י („בריא מזלי'"): בענינים הרוחניים — „קיימו וקבלו היהודים"^כא, „קיימו מה שקיבלו כבר"^כב, שנעשה הקיום על קבלת התורה ב"זמן מתן333תורתנו" מתוך רצון ושמחה^כג; ובענינים הגשמיים — „לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"^כד, שהשמחה נמשכת ומתגלה (גם ובעיקר) בענינים גשמיים, „משתה" (שתיית יין, כולל גם החיוב דסעודה^כה), „משלוח מנות" („שתי מנות בשר^כו או (שני מיני תבשיל או שני) מיני אוכלין"^כז) ו„מתנות" („מעות^כח או מיני תבשיל או מיני אוכלין"י^ב).

ומזה נמשך גם בכל השנה כולה — שהרי הענין ד"קיימו מה שקבלו כבר" שייך ונקבע ופועל בקיום התומ"צ בכל השנה

כולה, ומזה מובן שגם ההוספה בשמחה כפי שנמשכת וחודרת עד לענינים גשמיים כפשוטם נמשכת בכל השנה כולה.

ד. ויש להוסיף, שתוכנו של חודש אדר („מרבין בשמחה" ו"בריא מזלי'") קשור גם עם האחדות של ישראל:

מהענינים המיוחדים דפורים (היו"ט דחודש אדר) הוא אחדות ישראל — כמודגש במצוות היום: „משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים", שתוכנם וענינם להדגיש בפועל ובגלוי אחדות ישראל^ל.

ובפרטיות יותר — שגם האחדות שב„מתנות לאביונים" היא כמו האחדות ד„משלוח מנות איש לרעהו":

ב"מתנות לאביונים" — אף שנעשית אחדות בין הנותן והמקבל, ניכר גם החילוק שבין הנותן להמקבל („אביון"), משא"כ ב"משלוח מנות איש לרעהו" — שניהם שוים^לא.

ויש לומר שבהצירוף דשני הענינים („משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים") מרומז שגם ה"מתנות לאביונים" הם כמו „משלוח מנות איש לרעהו" — שנרגש אצלו (לא כ"כ הנתינה לאביון, אלא) גם (ובעיקר) התועלת שהוא מקבל ע"י ההתאחדות עם הזולת, ועד כדוגמת העשיר שגם הוא זקוק לפעמים לקבל מהזולת — עצה טובה, או אפילו ממון, לא מבעי בשעת דחקו^לב, אלא אפילו במצב רגיל, שכשחבירו עוזר לו ע"י הוספת ממון, נוסף

334עוד יותר בהצלחת המסחר (גם בהממון

שהי' לו לפנ"ז), ודוגמתו בהנמשל — התו־

עלת בפרנסה רוחנית וגשמית שנעשית

אצלו ע"י ההתאחדות עם הזולת, ועאכו"כ עם כמה מישראל^לג.

ועפ"ז י"ל, שהענין ד"מרבין בשמחה" ו"בריא מזלי'" (בחודש אדר שעיקרו ימי הפורים) קשור עם ונעשה ע"י אחדות ישראל (המודגשת בימי הפורים) — כיון שע"י אחדותם של ישראל שמתבטאת בהעזר והסיוע „איש לרעהו" נוסף בברכותיו של הקב"ה בכל המצטרך לכל בנ"י באופן ד"בריא מזלי'", ובמילא, נוסף גם בענין השמחה, „מרבין בשמחה", הן השמחה דבנ"י על הטוב גשמי ורוחני, והן (השמחה דבנ"י הקשורה ובאה מצד) שמחתו של הקב"ה מהקירוב והאחדות דבנ"י (כנ"ל ס"א).

ה. ויש לקשר זה עם פרשת שקלים — שקורין ברוב השנים^לד בשבת הסמוכה לר"ח אדר (שבת מברכים חודש אדר), לפי ש"באחד באדר משמיעין על השקלים"^לה — שגם בה מודגשת אחדותם של ישראל:

נתינת מחצית השקל („זה יתנו גו' מחצית השקל גו' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל"^לו) היא עבור ענינים כלליים שבהם מתאחדים כל בנ"י בשוה — הן בנוגע לנתינת מחצית השקל בפעם הראשונה שמהם נעשו אדני המשכן, והן בנוגע לנתינת מחצית השקל בכל שנה כדי „לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנה ושנה"^לז.

ועד"ז בזמן הזה, ש"יש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר"^לח — שבנתינת מחצית^לט השקל לצדקה^מ, לעזור ולסייע ליהודי שזקוק לכך, מודגשת אחדות ישראל.

וע"פ המבואר במדרשי חז"ל שהנס דפורים (ביטול גזירת המן באופן ד"ונהפוך הוא"^מא) נעשה עי"ז ש"הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים"^מב — מודגש יותר שעניני הפורים (וכללות חודש אדר ש"מרבין בשמחה" ו"בריא מזלי'") נעשים ע"י אחדות ישראל (התוכן דפרשת שקלים).

ו. ומפרשת שקלים (ביום השבת דמיני' אזלינן) באים לפרשת תרומה — פרשת שבוע זה^מג, שבחלקה הראשון השייך ליום ראשון^מד מדובר אודות עשיית המשכן^מה, „ועשו לי מקדש ושכנתי בתו־335כם"^מו — שבזה מודגש הקשר והשייכות לתוכנו של כינוס זה, „כינוס השלוחות העולמי"^מז.

ובהקדמה — שבציווי „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" נכללת השליחות של כל אחד ואחת מישראל בעולם:

בבריאת העולם כתיב^מח „אשר ברא אלקים לעשות", שפירושו לתקן^מט, היינו, שהקב"ה ברא את העולם באופן שצריך תיקון ושלימות, וזוהי שליחותו של כל אחד ואחת מישראל בעולם (כמארז"ל^נ „כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם") — לפעול בו תיקון ושלימות, ועד שעי"ז „נעשה^נא שותף להקב"ה במעשה בראשית"^נב.

ותוכן השליחות נכלל בהציווי הכללי „ועשו לי מקדש" (שנוסף על הציווי הפרטי דעשיית המשכן והמקדש, ה"ה רומז וכולל גם כללות העבודה) — החל מהמקדש שבלב כל אחד ואחת מישראל [כמרומז בהמשך הכתוב „(ועשו לי מקדש) ושכנתי בתוכם", „בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כאו"א"^נג], ומהמקדש שבלב נמשכת ומתפשטת הקדושה בכל הבית, שהבית דכאו"א מישראל נעשה מקדש להקב"ה, בית תורה ותפלה וגמ"ח, ומהמקדש שבבית הפרטי נמשכת ומתפשטת הקדושה בכל העולם, שהעולם כולו נעשה מקדש להקב"ה — דירה לו ית' בתחתונים^נד.

ושליחות זו היא בהדגשה יתירה אצל נשי ישראל^נה — שכיון שכל אחת מנשי ישראל^נו היא „עקרת הבית" (עיקרו של הבית), שבה תלוי' הנהגת הבית, כולל ובמיוחד הנהגת בני הבית (הילדים והילדות^נז, וגם דהבעל^נח), הרי, עיקר השליחות לעשות את הבית מקדש להקב"ה מוטלת על „עקרת הבית", ובדרך ממילא יש לה חלק עיקרי גם בהשליחות לעשות העולם כולו מקדש להקב"ה, ע"י המשכת והתפשטות הקדושה מהמקדש שבביתו של כאו"א מישראל.

ז. ונוסף על השליחות הכללית ד„ועשו לי מקדש" שמוטלת ונעשית ע"י (כל ישראל, ובפרט) כל נשי ישראל, עקרת הבית — מודגשת עיקרה של שליחות זו אצל אלו שזכו ונבחרו להיות „שלוחות":

כיון שתכלית ומטרת השליחות ד"ועשו לי מקדש" היא (לא רק בביתו הפרטי של336כאו"א מישראל, אלא גם) שהעולם כולו יהי' מקדש להקב"ה (דירה לו ית' בתחתונים), יש צורך שגם הפעולה ד"ועשו לי מקדש" בבית הפרטי ע"י עקרת הבית תהי' ותפעל בעולם כולו — עי"ז שה"מקדש" שבבית הפרטי נמצא (לא רק במקומות מסויימים שבהם ישנו ריכוז גדול של בנ"י, אלא גם) במקומות רבים ברחבי העולם כולו ועד לקצוי תבל.

וענין זה נעשה ע"י פעולתן של ה„שלוחות" בקיום הציווי „ועשו לי מקדש" — לכל לראש — בבית הפרטי שלהן שנמצא (גם) בקצוי תבל, ועוד וג"ז עיקר — שפעולתן היא גם בבתים הפרטיים דכל בנ"י שבסביבה שלהן שגם הם יהיו מקדש להקב"הי^ה, אשר, עי"ז נשלמת כללות השליחות דבנ"י בקיום הציווי „ועשו לי מקדש" שהעולם כולו יהי' משכן ומקדש (דירה) להקב"ה.

ועפ"ז י"ל בפירוש השם והתואר „שלוחות" [נוסף על הפירוש הפשוט ע"ש פעולתן במילוי השליחות של נשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר — שהולכת ונמשכת וביתר שאת וביתר עוז עד לימינו אלה — בהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, בכל קצוי תבל] — שהן גם ה"שלוחות" של כל נשי ישראל^סח לפעול באותם המקומות שאליהם לא מגיעות כל נשי ישראל (ברחבי העולם כולו עד לקצוי תבל), ועד שזכות פעולתן של ה"שלוחות" בכל העולם כולו עולה בחשבון ונחשבת גם לפעולות לכל נשי ישראל^מא, ולכן נוטלות חלק גם בשכר פעולתן של ה"שלוחות".

ח. עפ"ז יש לבאר גם הקשר והשייכות ד"כינוס השלוחות העולמי" לתוכנו של הזמן שבו מתקיים הכינוס — בסמיכות לשבת מברכים חודש אדר, ש"מרבין בשמחה" ו"בריא מזלי'"^מב:

נוסף על הדגשת ענין האחדות בכל כינוס של כו"כ מישראל^סג, אנשים או נשים, ה"ז בהדגשה גדולה ביותר ב"כינוס השלוחות העולמי", שכיון שהמשתתפות בהכינוס באות (ומייצגות כו"כ מנשי ישראל) מכל קצוי תבל, ולא עוד אלא שהן ה"שלוחות" של כל נשי ישראל (כנ"ל ס"ז) — הרי בכינוס שלהן מודגשת ביותר אחדותן של כל נשי ישראל (ועל ידן — אחדותם של כל בנ"י, כיון שכל אשה היא עקרת הבית בביתה הפרטי).

337וכיון שע"י אחדות ישראל (ב"כינוס השלוחות העולמי") נוסף בשמחתו של הקב"ה, בהמשכת ברכותיו של הקב"ה, ובשמחתם של ישראל (כנ"ל ס"א) — ה"ז שייך במיוחד לתוכנו של חודש אדר ש"מרבין בשמחה" ו"בריא מזלי'" (כנ"ל ס"ד).

ט. ויה"ר ש"כינוס השלוחות העולמי" יוסיף בשמחתם של כל בנ"י ובהמשכת ברכותיו של הקב"ה בכל המצטרך לכל בנ"י בכל מקום שהם^סד, שגם כשנמצאים עדיין ברגעי הגלות האחרונים, במעמד ומצב ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"^מה, יהי' לכל בנ"י כל טוב רוחני וגשמי ושמחה אמיתית (כפי וככל ששייך בזמן הגלות), ותיכף ומיד ממש — כל טוב רוחני וגשמי ושמחה אמיתית בתכלית השלימות, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

ובודאי יקויימו כל הבקשות שבה„פדיונות" שנתתן — שיובאו על הציון של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו — שימלא הקב"ה משאלות לבב כל אחת ואחת מכן „מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", החל מהצלחה רבה ויתירה בקיום השליחות, שנוסף על קיום השליחות עד עתה, יתוסף בזה עוד יותר, ביתר שאת וביתר עוז, „ילכו מחיל אל חיל"^מד, ומתוך שמחה וטוב לבב, ו"מרבין בשמחה", וכל זה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה — „עד דלא ידע".

ועוד והוא העיקר — שמההחלטה טובה ע"ד ההוספה בקיום השליחות באופן ד„ילכו מחיל אל חיל" באים תיכף ומיד ל"יראה אל אלקים בציון"^סו — שמסיימים השליחות בכל קצוי תבל, ובאים (יחד עם כל בנ"י שבכל קצוי תבל) לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, ולבית המקדש השלישי — שבו יקויים הציווי „ועשו לי מקדש" כפשוטו^ז ובתכלית השלימות^מח, ואז ממשיכים במילוי השליחות דכל אחד ואחת מישראל, והשלוחות ביתר שאת וביתר עוז, לעשות לו ית' דירה בתחתונים — בתכלית השלימות^סט.

י. ויש לקשר זה עם שליחות נוספת בנוגע למצות הצדקה, ובאופן ד"כפלים לתושי'"^ע — ליתן לכל אחת מהשלוחות תחיינה שני שטרות של דולר ליתן לצדקה — כדי:

א) להוסיף עוד יותר בברכותיו של הקב"ה באופן ד"כפלים לתושי'" — „כפלים" במובן הרחב (לא באופן של הגבלה, ב' פעמים ככה ולא יותר), שכולל תכלית הריבוי, ונקרא „כפלים" (רק) להיותו סוג שני של ברכות, היינו, שנוסף על הברכות שהקב"ה נותן מעצמו, באתערותא דלעילא, ישנו סוג נוסף בברכותיו של הקב"ה שנמשכות ע"י עבודת האדם, שהם באופן נעלה יותר מהברכות שהקב"ה נותן מעצמו,

ב) ועיקר — למהר ולזרז עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח338צדקנו, כמארז"ל^עא „גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה" — „אחכה לו בכל יום שיבוא"^עב, לא רק „אחכה . . בכל יום", אלא גם (ובעיקר) „שיבוא בכל יום", ביום זה ממש, וביום זה עצמו — תיכף ומיד ממש, שהרי, גם היציאה מהגלות רגע אחד קודם היא שמחה הכי גדולה.

וכן תהי' לנו — שעוד לפני ה"מרבין בשמחה" שמתחיל „משנכנס אדר" (בב' הימים — כפלים לתושי' — דר"ח אדר), תהי' כבר השמחה הכי גדולה שלמעלה ממדידה והגבלה כלל גם ביחס לשמחת חודש אדר וימי הפורים — שמחת הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש.

ובפשטות — שלא צריכים להמתין עד יום ששי (א' אדר), ואפילו לא עד יום חמישי (ל' שבט, א' דר"ח אדר), ואפילו לא עד יום רביעי, ואפילו לא עד יום שלישי, ואפילו לא עד יום שני — כיון שביום ראשון זה^עג (ובסמיכות לזמן דתפלת המנחה^עד) באה הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ואז ממשיכים בכל הענינים בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש, בהר הקודש ובבית המקדש, ותיכף ומיד ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן לכל אחת מהשלוחות תחיינה שני שטרות של דולר לתתם (או חילופם) לצדקה, ובהוספה משלהן].