הדיבור ואותיות המח' שבנפש, ועוד שני בחי' נקודות החקוקי' בנפש עצמה שהמה מקור האותיות דמחו"ד שבעצמי' הנפש והיינו קמץ ופתח כנ"ל, וכ"ז הוא מלבד אותיות המח' ואותיות הדיבור כמ"ש מלובשים בחומר שהמה אינם נחשבים מעצמי' הנפש רק לבושי הנפש כו' וד"ל. ..].
והנמשל יובן למעלה דהנה א' בזה"ק בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטה"עסא וידוע בסה"ק דטה"ע הוא בחי' הרשימו הנשאר אחר הצמצוםסב, והצמצום הוא רק במדריגה אחרונה דאא"ס שנק' מל' דא"ססג וזהו ותחת רגליוסד כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, ותחת רגליו הוא בחי' ומדריגה דאא"ס כביכול שנעשה מקור לטוהר טה"ע שהוא בחי' הרשימו ואח"כ גליף גליפו הוא בחי' פנימי' הכתר וחיצוני' הכתר [כי ידוע שיש מחלוקת במקובליםסה אם הכתר הוא הא"ס או שנחשב במנין הספי', והאריז"ל מזכי שטרא לגבי תריסו שמצד פנימיותו הוא הא"ס ומצד חיצוני' שלו הוא נעשה שרש וראש לנאצלים וזהו ענין שתי גליפות הנ"ל כו' וד"ל].
ולהבין ביאור כל הנ"ל הנה מתחילה יש להבין פי' בחי' אחרונה דאא"ס מה ענינו והאיך שייך לומר מדרי' באא"ס שהוא אחד פשוט בתכלית כו' ויש להקדים המשל לזה מאור השמש המאיר לארץ שעצם השמש הוא מהות בריאה שיש בו בהירות והבריאה של השמש נק' מאורסז והבהירות שבו נק' אור עצמו ומה שהוא מאיר לארץ ולדרים זהו רק זיו בלבד כי מחמת שהוא דבר בהיר בעצם הוא מבהיק מזיוו לאחרים והזיו אינו שייך רק כשיש כלי לקבל הזיו אבל אם היינו יכולים לצייר שאין שום כלי לקבל הזיו לא הי' הזיו מתפשט כלל רק הי' ניכלל ובטל באורו העצמי, רק אעפ"כ יש לזיו הזה במציאותו בשלימות בעצם האור אפי' כשלא הי' כלי לקבל וביתרון שלימותסח מהתפשטותו למטה כי ביכולתו להאיר כשהי'סט כלי לקבל