תמא

אך אמיתת אותיות החקוקי' בנפש עצמם יובן עפ"י הקדמה להבין בשרש אותיות הדיבור מה עניינם שאינו כמו שנראה לכאורה שהמה נמשכים מהקול המתחלק במוצאות הפה אחה"ע^לט כו' ונמצא לפ"ז שמקורם הכללי הוא הקול ומקור הפרטי דכל אות הוא הגרון או השפתיים כו' שא"כ הי' צריך להיות הבהמה יכולה לדבר וכן התינוק כיון שיש להם המוצאות, ועוד איך הי' יכול להיות התחלקות שתי אותיות ממוצא אח"ד כו' וד"ל. ועוד ראי' ברורה שא"כ הי' צריך להיות רצון הנפש בעת שנצרך לדבר אות ב' להניע השפתיים באופן שיתגלה אות הנ"ל וכן בכל האותיות, וע"ד הכאת העץ בכינור^מ ותנועת האצבעות שהמה מקורי' לקולות הנולדים מהם, אנו רואים שהנפש מכוונת ברצונה לתנועת האצבעות והכאת העץ והקולות מתהוווין ממילא, אבל באותיות הדיבור אנו רואי' שאינו כן שאין הנפש מכוון כלל איך להניע המוצאות ואינו יודע כלל אופן תנועתם רק הוא מכוון לדבר האותיות והאותיות נמשכים ממילא ומתלבשים במוצאות להניע אותם כפי הצורך, ומכ"ז הוא ראי' ברורה שהתהוות האותיות הוא קדום למוצאות הפה והבל הלב, וא"א לומר שמקורם מהשכל להיות שאנו רואים בתינוק אעפ"י שאין בו שכל יוכל לדבר וע"כ לומר ששרשם למע' מהשכל בעצם הנפש וכמ"ש ויהי האדם לנפש חי' לרוח ממללא^מא, אך א"כ למה לא יוכל התינוק לדבר בתחילת לידתו כיון שיש בו נפש המדברת, אך הענין שיש למציאות האותיות בנפש^מב מ"מ לא יוכלו לבוא לידי גילוי רק ע"י כח החכ' הכלולה בעצם הנפש הנק' קדמות השכל^מג שנק' מצרף לחכ'^מד והוא אינו בא לידי גילוי רק בתשלום היניקה שאז נעשה בתינוק שלימות המוחין להיות שורה בו מציאות כח קדמות השכל בדרך השראה בלבד ולא בגילוי ולא לא^מה יוכל להשכיל מאומה ואעפ"כ הוא יכול לדבר כו' וד"ל.

וזהו בחי' אמיתת אותיות החקוקי' שהוא בחי' שרש אותיות הדיבור הקבועי' בנפש עצמה [... ומה שמבואר למע' שאותיות הדיבור הוא אותיות הכתובים היינו חומר האותיות שהוא הקול דהבל הלב שבו מתלבשים האותיות להיות נשמעי' ע"י במורגש ואעפי"כ לא יוכלו להתקבל בנפש השומע אם לא ע"י התחלקות במוצאות הפה כו' אבל צורת האותיות היינו עצמי' האותיות קבועי' בנפש עצמה למע'

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org