Addenda - sichos and letters 7

א.בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש כו' (מדות פ"א מ"א). ואינו מובן^א: הרי ענינה של מס' מדות הוא (לא סיפור הענינים שהיו עושים במקדש, כ"א) „מדת המקדש וצורתו ובנינו וכל ענינו"^ב, ולמה נשנה כאן הענין דשמירת המקדש^ג, שאינו שייך (לכאורה) ל"מדת המקדש וצורתו כו'"?

והגם דשמירת המקדש הוא ענין הנוגע להמקדש עצמו, וכמ"ש הרמב"ם^ד ששמירת המקדש היא „כבוד לו (כי) אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין" — אעפ"כ: מכיון שהשמירה היא רק בשביל כבוד המקדש ולא פרט בהמקדש גופא — למה נשנה ענין השמירה במס' מדות^ה?

ב. ויובן זה בהקדים דיוק לשון הרמב"ם^ו „מ"ע לעשות בית לה' כו'". ופירש הרגצ'ובי^ז שמ"ש „מ"ע לעשות כו'" — ולא „לבנות" — כי המצוה היא לא העשי' (הבנין) כי אם שיהי' בית. „וזה נ"מ בין משכן למקדש, דבמשכן הוי המצוה הבנין . . . אבל הבנין של המקדש הוא רק כדי שיהי'". ע"ש באריכות.

ועפ"ז י"ל, ששמירת המקדש היא (גם) פרט במצות עשיית המקדש. כי בהמצוה „לעשות בית לה'" [היינו: שיהי' בית] נכלל גם שיהי' בית של כבוד, „פלטרין שיש עליו שומרין". ומכיון שהמצוה היא (לא העשי' עצמה כ"א) שיהי' בית, לכן: כל הענינים הגורמים שיהי' הבית „וכל ענינו" — כולל גם שמירת המקדש שגורמת שיהי' „פלטרין שיש עליו שומרין" — הם בכלל מצות עשיית הבית לה'.

ועפ"ז יובן מה שהתחלת מס' מדות היא בהענין דשמירת המקדש^ח — מכיון ששמירת המקדש היא פרט ב"בנינו", ועכ"פ — ב"וכל ענינו".

465ג.ורשות הי' לו לשרוף את כסותו (שם משנה ב). וכתב ע"ז בפירוש הרא"ש וז"ל: „ואין כאן משום בל תשחית משום דהפקר ב"ד הי' הפקר". והקשו ע"ז^ט: הרי האיסור דבל תשחית הוא^י גם בדבר של הפקר?

ויש שביארו את כוונת הרא"ש, דמכיון שהפקר ב"ד ילפינן מקרא דכל אשר גו' יחרם כל רכושו^יא — יש לב"ד כח להפקיר באופן כזה שהדבר יהי' כמו אבוד מהעולם, ובמילא אין בזה משום בל תשחית^יב.

אבל [נוסף על הדוחק שבסברא זו], ממה שסתם רבינו הזקן בשלחנו^יג שהאיסור דבל תשחית הוא „אפילו משל הפקר" [מבלי לחלק (גם לא ברמז) שיש אופן דהפקר שאין בו משום בל תשחית] מוכח דס"ל שהאיסור דבל תשחית הוא גם בהפקר ב"ד.

ד. עוד תירוץ איתא באחרונים^יד [על מה שהי' לו רשות לשרוף את כסותו]: דמכיון שהי' עושה זאת בכדי לזרז את השומרים, הרי זה כמו שמשבר כלים למירמי אימתא אאינשי ביתי',

ותמוה: הרי לפי כמה דיעות^טו, וכן פסק רבינו הזקן^יג — האיסור דבל תשחית הוא אפילו כאשר „כוונתו כדי להראות כעס וחימה להטיל אימה על בני ביתו שאינן נוהגין כשורה"?

ה. והגם שהאיסור דבל תשחית הוא דוקא „כשעושה דרך השחתה וקלקול, אבל ע"מ לתקן מותר לקלקל אם א"א לתקן אלא ע"י קלקול זה"^טז, ובמילא: מכיון שזה מה שאיש הר הבית הי' שורף את כסותו הי' זה (בודאי) כשהי' רואה שאין דרך אחרת לזרז אותו הוה זה כמקלקל ע"מ לתקן

— אכתי יש לומר, שדין הנ"ל (שמותר לקלקל ע"מ לתקן) הוא דוקא כשאין זה דרך השחתה כלל, וכמו השורף בגד לכסות דם באפר (וכיו"ב), שענינה של פעולה זו (דשריפת הבגד) הוא (לא איבוד הבגד והשחתתו, כי אם) עשיית אפר. משא"כ466בנדו"ד שענינה של פעולה זו (דשריפת הכסות) הוא איבוד והשחתת הכסות — שהרי תועלת השומר (שלא יישן עוד פעם) באה מצד איבוד כסותו — הוה זה (כמו) דרך השחתה, ויש בזה האיסור דבל תשחית.

ו. ויובן זה בהקדים מ"ש רבינו הזקן^יג [בתור הקדמה להדין „כל המשבר כלי או קורע בגדים . . . עובר בל"ת שנאמר^יז לא תשחית"] וז"ל: „כשם שצריך להזהר בגופו שלא לאבדו ולא לקלקלו ולא להזיקו, כן צריך להזהר במאודו שלא לאבדו ולא לקלקלו ולא להזיקו". שבלשון זה — „כשם שצריך להזהר בגופו . . . כך צריך להזהר במאודו כו'" — הוא מחדש ששני איסורים אלו — יש להם גדר אחד.

והנה בהל' נזקי גוף ונפש^יח כתב רבינו הזקן, ש"מותר להתענות לתשובה", כי „צער זה טובה היא לו להציל נפשו כו'", והיינו, שהגם שהטובה (להציל נפשו) באה מצד הצער — מ"מ מותר, לפי שצער זה טובה היא לו.

ואותו הדבר הוא גם בנוגע לצער את אחרים, שמותר להכות את משרתו כשאינו שומע בקולו [אם התנה כן עמו מתחלה כששכרו] „הואיל והיא לטובתו" (אף שטובתו היא מצד ההכאה).

ומכיון שהאיסור דבל תשחית הוא אותו הגדר דנזק הגוף — מובן מזה, שכאשר הוא מאבד איזה דבר בשביל טובתו של מי שהוא [שברשותו^יט], גם כאשר הטובה באה מצד איבודו של הדבר — וכבנדו"ד, שטובתו של השומר (שלא יישן עוד פעם) באה מצד איבוד כסותו — אין בזה האיסור דבל תשחית „הואיל והיא לטובתו".