Addenda - sichos and letters 6

462תמוז

. . . והנה השבת הלזה הוא השבת שבו מברכים החודש תמוז, אשר בו הוא תקופת החום, כמאמר חמרא בתקופת תמוז קרירא לי' דבשאר התקופות ענין הקרירות אינו מתייחס דוקא לחמור, אבל בתקופת תמוז שאז הוא תוקף החום, אז מתייחס הקרירות לחמור דוקא, היינו דאז הקרירות הוראה שהוא חמרא, דבשאר זמנים אינו הוראה על החומריות דוקא, כי אפשר להיות שזהו מצד העדר תוקף החום, אבל בתקופת תמוז שהוא תוקף החום ומ"מ קרירא לי' זהו הוראה על החומריות, עכ"פ מובן דבתמוז הוא תוקף החום.

והנה ענין החום הוא מעלה בעבודה, כדאי' בספרי מוסר ובחסידות^א שכל הענינים צ"ל בחמימות דוקא, ולבאר זה, דהנה תכלית הבריאה היא בשביל ישראל, כמאמר בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית, ובישראל גופא הוא בשביל ענין התורה שבישראל, היינו שתכלית הבריאה היא כדי שישראל יקיימו את התורה, כדאי' במס' ברכות כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, ובמס' קדושין הוא מבאר אשר הם לא נבראו אלא לשמשני ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני, הרי שכללות הבריאה היא בשביל התורה, וא"כ גם ענין החום שנברא בעולם הוא ג"כ עיקרו כדי שיהי' בעניני תורה ועבודה,

(ואף שלכאו' הרי גם הקרירות הוא נברא שתכליתו להביאו בעבודה, ומהו מעלת החמימות דוקא, אך הענין הוא דחמימות היא מציאות חיובית, דחמימות באה מצד החיות דוקא, משא"כ הקרירות שמציאותה הוא העדר, ובהעדר החיות והתנועה ממילא נעשה קרירות, ומכיוון שמציאותה הוא רק העדר אינו שייך לומר דתכלית בריאותה הוא בשביל התורה, מכיוון שאינה בריאה, משא"כ בחמימות כנ"ל),

ובאמת ענין החמימות הוצרך להיות רק בקדושה דוקא^ב, ומה שיש חיות וחמימות גם בעניני עולם, הטעם הוא כדי שיהי' ענין הבחירה, דאם הי' ענין החיות רק בקדושה לא הי' ענין הבחירה, ולכן הוצרך להיות חיות גם בשארי ענינים.

וע"ד דוגמא הנה איתא במאמר של כ"ק אדמו"ר נ"ע^ג אשר ההפרש בין אדם לבהמה הוא אשר האדם הולך בקומה זקופה, (ובמילא המוח הוא למעלה מהלב, ולכן שליט עליו, והלב הוא למעלה מהרגלים, משא"כ בבע"ח שאצלם הוא הכל בשוה), ומקשה דלפי"ז הנה באומ"ה הרי הי' צ"ל כמו בבע"ח, ולמה נבראו בקומה זקופה, ומתרץ מפני שאז לא הי' ענין הבחירה, ולכן נבראו ג"כ בתבנית ציור אדם, אבל אינם כלל בהמעלה דאדם, ודוקא ישראל הם במעלת אדם, דאדם אתם כתי'. שמעתי מכ"ק אדמו"ר הכ"מ שאחד שאל אצל כ"ק אדמו"ר מוהר"ש (כמדומה) בענין שמירת הברית, ואמר לו כ"ק אדמו"ר מוהר"ש שענין השמירה הוא כמו שהי' אצל האוה"ח שפעם נסע האוה"ח עם שיירא והיו במדבר וכשהגיע שבת לא רצו לחכות עליו463ונשאר לבדו, ובא אליו ארי והראה לו האוה"ח את אות הברית, וכשראה זאת הנה לא זו בלבד שלא עשה לו מאומה אלא ששמרו מכל החיות, ואחרי שבת ישב עליו האוה"ח ונסע עליו עד שהשיג את השיירא, ע"כ המעשה. וביאר זה שהרי אין חי' רעה מושלת באדם אא"כ נדמה לה כבהמה, אבל כשהראה את אות הברית אז במילא הארי' אין לו פה שום דבר רק לשמשו, כי בענין הברית דוקא נראה בו יותר הצלם אלקים שברית הוא לשון התקשרות, וגם אנו רואים במוחש שבזה דוקא יש תאוה ביותר מה שאין בשארי הענינים תאוה כזאת, ולכן בזה דוקא נראה אמיתית הענין דאדם, ובאדם אין להם שליטה, אבל מ"מ גם אוה"ע נבראו בקומה זקופה כדי שיהי' ענין הבחירה, וכמו"כ הוא גם בענין החמימות אבל עיקרה הוא בקדושה דוקא,

וזהו הענין דחודש תמוז שאז הוא תוקף החום, וברוחניות הוא שאז מאיר השמש הוי', דכתי' כי שמש ומגן הוי' אלקים, ובתמוז הוא תוקף החום דשמש הוי', אמנם החמור הוא דגם בתקופת תמוז קרירא לי', דזהו ענין החמור שהוא חומרי ואין בו שום חיות ובחירות, ולכן הנה גם בתקופת תמוז קרירא לי'.

אך העצה גם לחמור הוא, כמאמר הבעש"ט כי תראה חמור כאשר תסתכל בהחומר שלך שהוא הגוף, תראה שהוא שונאך, ואולי יעלה בלבבך, וחדלת מעזוב לו, שתתעסק בענינים רוחנים דוקא, ואת החומריות תשברו ע"י תעניתים וסיגופים, ולא תבררו, לזאת אומרים לך עזוב תעזוב עמו, לברר את הגוף ולזככו ולא לשברו בסיגופים,

אשר המאמר הלזה גופא שאמרו הבעש"ט היא נתינת כח לברר את הגוף, וואָרום דער פסוק איז דאָך פריער אויך געשטאַנען, והבעש"ט הוסיף בזה שגילה פירושו, וכ"ק אדמו"ר הכ"מ הוסיף בזה שגילה את התורה הלזו באופני פירסומים שונים, הנה בזה גופא הוא הנתינת כח על בירור הגוף,

דהנה הנשיא כ"ק אדמו"ר הכ"מ הוא הוא הנשיא הבעש"ט אלא שהוא בגוף אחר, דהרי ענין ההשתל' אינו שייך בהמאור עצמו, כי העצמי אויב ער איז, איז ער אינגאַנצען כמו שהוא, אשר משום זה הנה יפתח בדורו — לענין ובאת אל השופט — כשמואל בדורו, מפני שבדור הזה הוא הוא הבעש"ט והמשה רבנו שבדורינו, כמאמר אתפשטותא דמשה בכל דרא — ויתרה מזו ארז"ל (ב"ר פנ"ו, ז) אין לך דור שאין בו כמשה רבנו.

— וע"י שגילה לנו התורה הזאת בזה גופא נתנו לנו כח ועוז לברר את החמור שענין החמור הוא כמאמר שור לעול וחמור למשא, היינו שכל ענין המצוות הוא אצלו רק למשא והבירור א"א להיות ע"י שכל שיראה לו אשר באמת אין זה משא, כי את זה לא יקבל מפני שהוא חומרי בעצם, רק כל עבודתו צ"ו בקב"ע דוקא, ולפעמים גם את זה אינו מקיים, שזהו פירוש רובץ תחת משאו היינו שרובץ און ער גייט ניט ווייטער, שזהו ההפרש בין חמור לסוס, דסוס הנה כשמכים אותו אז לכה"פ זה עוזר לו, משא"כ בחמור שאף שמכים אותו אין זה מועיל מאומה, וזהו רובץ תחת משאו, לזאת הנה ראשית העבודה הוא קב"ע אשר עי"ז הנה סוכ"ס יתברר ויזדכך עד אשר לא יהי' זה לו למשא כ"א אדרבא ירגיש אשר זהו כל חיותו . . .

(משיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, השי"ת)