מא, ד

שאין מקרא יוצא מידי פשוטו כידוע. אמנם הנה שניה' אמת דקול דתורה כאשר במצות ת"ת הגם שבאה בשמיעת האזן בלבד אבל ע"ד הנ"ל דוקא בענין השמע לאזניך כו' בק"ש בקבלת עמ"ש בבחי' ביטול גדול כו' אז הוא עצמו הגורם להביא לידי מעשה בפ"מ כל מצות ה' שלומד בתור' בדיבור שהרי הלומד שלא ע"מ לעשות כו' וגם אמרו שלא המדרש עיקר אלא המעשה והרי אעפ"כ נמנו וגמרו דתלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה א"כ מזה הטעם מ"ש תשמעו למעשה כפשוטו תלוי בשמיעה שבאזן לקול ה' שמדבר בד"ת וחדא מילתא היא דהא בהא תליא והיו לאחדים ממש וד"ל ולהבין שרש הדברים הללו הנה באמת יש להבין תחלה בטעם שגזרו אומר דתלמוד גדול אם מפני שהוא מביא לידי המעשה הרי מזה הטעם עצמו מוכרח שהמעשה עיקר אלא צריך לומר ששניהם אמת וכמ"ש במ"א (ומבואר למעלה באות כ"ז) דסוף מעשה בקיום בפ"מ עלה במ"ת שקדם לרצון וחכמה שבתורה כו' ולזה המעש' עיקר מצד שרשה בלבד אבל כמו שיצא אור ההמשכה כסדר מתחלת הרצון הרי סוף מעשה הוא אחרון ואדרבה התורה שהיא החכמה והטעם לרצון העליון הוא בחי' הפנימי' והמקור לכל מעשה המצות עד שאין להן בחי' אור וחיות כלל בלא הארת אור החכמה שבתורה וכמ"ש כי נר מצוה ותורה אור שהתורה נקרא אור לנר מצוה שהיא רק בחי' כלי להכיל האור ולכך מצות ת"ת כנגד כל המצות כידוע וזהו שגזרו אומר דתלמוד גדול מפני שמביא אור וחיות לכל מעשה המצות בפ"מ וד"ל. ולהבין זה בתוס' ביאור יש להקדים ענין הידוע מה שבק"ש יש רמ"ח תיבין והוא לנגד רמ"ח מ"ע רמ"ח פיקודין רמ"ח אברים דמלכא כידוע לפי שעל מצות ק"ש נא' וזאת המצוה כו' שכל המצות רמ"ח כלולי' בה ע"כ יש בה רמ"ח תיבין ולהיו' שמצו' ת"ת הוא במצות ק"ש ע"כ מצות ת"ת כנגד כולן ותלמוד גדול כו' כנ"ל. וביאור זה הנה יובן עפ"י המבואר במ"א בענין רמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא שזהו עד"מ איברים החיצונים שבאדם שיש לכל אבר פעולה מיוחדת ואור וחיות ממוזג לפי אופן פעולתו

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org