היינו שאין זה דבר נוסף על מציאות הבריאה, אלא זה קשור עם עצם מציאותהכט. ולכן, לאחרי לידת עם ישראל ונתינת התורה, אי אפשר שיהי' איזה ציווי ה' לעולם מבלי אמצעות התורה וישראל — ולכן תלוי קיום שבע מצות ב"נ בתורה ובישראל.
ויש לדייק ברמב"ם הנ"ל, אשר שני הפרטים הנ"ל (א) "צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח", (ב) שצריך לעשות אותן "מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו" — כתבם הרמב"ם בשתי הלכות נפרדות.
ולכאורה, מזה שלא הזכיר הרמב"ם בהמשך להחיוב "לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו" שחיוב זה כולל שקבלת המצוות שלהם תהי' מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה, וכתב תנאי זה ("והוא שיקבל כו'") בהלכה בפני עצמה בהגדרת "חסידי אומות העולם", מובן, שדין זה ("והוא שיקבל אותן. . מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה") הוא דין בפ"ע [וצ"ע אם יש חיוב על בנ"י לכוף את כל באי העולם שיהיו חסידי אוה"ע].
אבל מזה שהביא הרמב"ם גם תנאי זה בהמשך לחיוב דישראל לכוף כו', משמע, שאף שאין זה חלק מהחיוב הא', מ"מ, שלימות הקבלה של הבן נח (שתחלתה באה ע"י כפיית ישראל), שמקבל המצוות מחמת ציווי הקב"ה בתורה, יש ג"כ לה קשר עם בני ישראלל.
ואולי י"ל, שיש ב' אופנים בפעולות בנ"י על אוה"ע: א) השפעה ע"י כפי' (אם כפשוטהלא או ע"י כפיית דבריםלב) — לקבל מצות שנצטוו ב"נ, ב) פעולה בעקיפין, שבהמשך לכפי' זו באים אוה"ע לידי הכרה שצריכים לקבל המצוות "מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו כו'"לג.
ה. ויש לומר, ששני אופנים אלו מרומזים גם בסיום ב' הפרקים האחרוניםלד של ספר הרמב"םלה, בסוף הל' מלכים (ומלחמותיהםלו):