ושני ענינים אלה מצינו בענין הקרבנות (דישראל) גופא, ובלשון הרמב"םיד "מ"ע להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין", שהם ב' דינים שונים, ד"תמימין" היינו שהקרבן צ"ל שלם, ועוד זאת, שצ"ל "מובחר" ("מבחר נדריכם"טו), וכמבואר ברמב"םטז התנאים הנדרשים שהקרבן יהי' "מובחר" (אף שגם בלעדם אינו בעל מום).
ולפ"ז יש לומר, שעד"ז הוא החילוק בין קרבנות דישראל וקרבנות ב"נ: בקרבנות דישראל (לאחר מ"ת) נדרשת שלימות ותמימות יתירה, שגם פגם (או שינוי) בהאבר עצמו נחשב כחסרון ומום; משא"כ לגבי השלימות והתמימות שבקרבנות דב"נ (וכן בקרבנות דכ"ע דקודם מ"ת), הרי רק מחוסר אבר הוי בגדר מום (היפך השלימות), ואילו מום ופגם בהאבר עצמו "לאו מומא הוא".
ב. בדרך זו יש לבאר דברי הרמב"םיז גבי קרבן עוף, שכתב: "אין המומין פוסלין בעוף. . שלא נאמריח תמים זכר אלא בבהמה בלבד, בד"א במומין קטנים אבל עוף שיבש גפו או נסמית עינו או נקטעה רגלו אסור לגבי המזבח שאין מקריבין חסר כלל".
והנה דין זה (שמחוסר אבר פסול גם בעוף) ילפינן בגמ'יט (וכן בתו"ככ) ממ"ש "מן העוףכא, ולא כל העוף". ולפ"ז יש מקום לומר, דדין "תמות" לא נאמר כלל בעוף, וכפשטות לשון הברייתאכב "אין תמות. . בעופות", אלא שיש לימוד מיוחד למעט מחוסר אבר גם בעוף (וכפי שהאריך במנחת חינוךכג, וע"ש גם הנפק"מ להלכה).
אבל הרמב"ם ברור דברו, דהא שמחוסר אבר פסול בעוף הוא (לא מפני הלימוד ד"מן העוף", אלא) לפי "שאין מקריבין חסר כלל", שדין זה (א) אינו מיוחד בעוף אלא הוא כלל בכל קרבן, (ב) נלמד (כמ"ש הרמב"ם לפנ"זכד) ממ"שכה "תמימים יהיו לכם", היינו שגם הפסול דמחוסר אבר בעוף יסודו בדין "תמות"כו.