219

היא לא בגלל שיש בו (גם) מעלת ה­מברך, אלא לפי שמעלת עניית אמן בפ"ע עדיפה ממעלת המברך, כמעלת "גבורים נוצחין" על "גוליירים מתגרין".

ולאידך גיסא: בשו"ע אדמו"ר הזקן מפורש^*30 "וגם כל אדם יש לו לחזור ש­יתנו לו כוס של ברכה. . שאף שהשומע כעונה ועונה אמן כמוציא ברכה מפיו ממהרין ליתן שכר תחלה להמברך" — הרי מפורש, דזה שעניית אמן הוי "כ­מוציא ברכה מפיו", הוא גם להדיעה דמברך עדיף^לא.

ונ"ל בזה, דהנה בעניית אמן איתא בגמרא^לב: "אמן, בו שבועה, בו קבלת דברים, בו האמנת דברים. . אמן^לג כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך", ובפרש"י "בו אמנת דברים, וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שהוא לשון מאמן הדברים, שיהא רצון שיהא אמת כן".

והנה תוכן זה ב"האמנת דברים" שייך, לכאורה, רק ב"דבר תפלה ותחינה"^לד (כלשון רש"י), אבל בברכות הודאה ו­שבח או ברכת המצות, שאין בהן "תפלה ותחינה", עניית אמן לשם "האמנת דב­רים"^לה היא רק (בלשון הטור^לו) ש"אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה"^לז.

והחילוק ביניהם הוא לא רק בכוונת העונה, אלא בעצם גדר עניית אמן ושיי­כותה להברכה:

כיון שעניית אמן אחר "תפלה ותחי­נה" פירושה, שגם השומע מתפלל "שיהא רצון שיהא אמת כן", נמצא, שעניית אמן שייכת לתפלת המתפלל עצמו, שהעונה משתתף בתפלתו;

משא"כ עניית אמן אחר ברכות הו­דאה כו', שענינה רק שהשומע מביע אמונתו באמיתיות דברי המברך, הרי אין העני' שייכת להמברך (שהרי מכיון ש­הוא מברך, מובן שמאמין בזה), אלא זהו דין וחיוב על השומע, דכשאדם שומע ברכה מפי אחרים, חל עליו חיוב להו­דות שהדברים אמיתיים, אבל אין זה מוסיף אצל המברך (וברכותיו).

וזהו החידוש דהמ"ד "גדול העונה אמן כו'" — שבגמ' מביאו כאן לענין ברכת המזון — ומביא ע"ז משל ד­"גוליירים מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין", כי הוא ס"ל שגם עניית אמן אחרי ברכות הודאה כו' היא חלק מפעו­לת הברכה, ואדרבה, היא גומרת פעולת הברכה, ע"ד "גבורים נוצחין", כמ"ש הרא"ש^לח ד"גמר הברכה היא עניית אמן".

וההסברה בדבר — כמבואר במהר­ש"א^לט: "וע"כ צוה הקב"ה להאוכל ושבע לברך עליו. . שע"י זה הקב"ה משפיע ברכותיו להיות לו בריוח מזונות, כי יש

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org