וידבר משה אל ראשי · ש"פ מטו"מ, העת"ר
א'עב
אבל הטוב בעצם זהו מצד ריבוי האור והחיות בעצם גבי החכם ע"כ הוא מלא רחמים וחסדים כו', וכמו באור פני מלך חיים דלהיותו בחי' אור עצמי ה"ה בבחי' חיים כו', וכמו החכם שהוא בבחי' חסדים בעצם זהו מצד האור דוקא שמפני ריבוי האור הוא מלא חסדים כו'). וכמו"כ הוא למע' דבחי' ח"ס היא מלאה חסדים שהיא מקו הימין חח"ן כו', כי החכ' תחי' בבחי' ריבוי האור והחיות וע"כ היא כולה חסדים כו', ומ"מ גוון סומק איתחזי בי' שזהו בחי' גבו' דעתיק המלובש בח"ס, והיינו שיש בה ג"כ מבחי' הגבו' והוא הדין והמשפט שבבחי' החכ' לענוש ולרחק למי שחייב ע"פ משפט החכ' כו', וזהו מבחי' גבו' דעתיק כו' (וע"פ משנת"ל (ד"ה דרשו הוי' בהמצאו) דחכ' הוא בחי' עונג בעצם מהותה י"ל שזהו בחי' חו"ג שבעונג כו'. דהנה מבו' במ"א ונז' ג"כ לעיל ההפרש בין חסד לטוב דחסד הוא להשפיע למי שראוי שהרי החסד להיותה מדה ה"ה מוגבלת דכמו שהגבו' כמו"כ החסד ג"כ מוגבל, וע"כ הוא להשפיע להראוי, ורק ההפרש בין חסד לגבו' דבמדת החסד הכל נראים לראוים, דע"פ הגבו' הכל אינם ראוים וכמ"ש הן
שמים לא זכו כו', ובחסד הוא להיפך שהכל ראוים כו'. אמנם מדת הטוב היא בל"ג דענין מדת הטוב הוא שרואה שאינו ראוי ומ"מ משפיע לו מצד היותו טוב בעצם כו', ולהיות שיודע שאינו ראוי יש תיקון בההשפעה כו', והיינו דמבחי' החסד הלא אלמלא דינא משתכח כו', והיינו מפני שרואה אותו לראוי כו', משא"כ במדת הטוב שרואה שאינו ראוי ורק מצד מדת הטוב משפיע לו אדרבה עי"ז הוא מתתקן כו', ועצם ההשפעה היא בס' והדרגה עם היותה בלתי מוגבלת בעצם כו'. וי"ל שזהו ההפרש בין בחי' רב חסד דאריך ובחי' חסד דקשוט בחי' חסד דעתיק שהוא בחי' טוב כו', והיינו דבחי' עתיק הוא שמשם נמשך תמיד ההשפעה דלית שמאלא בהאי עתיקא וגם לשאינו ראוי, רק שנראה שאינו ראוי ומ"מ נמשך ההשפעה ועי"ז הוא התיקון כו', וכמו שבא בחכ' זהו בחי' החו"ג שבחכ' כו', שהרי יש כאן ב' ענינים שרואים שאינו ראוי ומ"מ נמשך לו ההשפעה כו', ע"כ נעשה מזה בחי' חו"ג בחכ' כו'. וזהו מה שהחייט המציא שהחכ' יש בה קצת דין, י"ל שזהו מפני שהחכ' היא בחי' עונג בעצם מהותה, הנה מבחי' גבו' שבעתיק נעשה
בחי' גבו' בחכ' כו', ולכן הגבורות דאבא המה חסדים כמ"ש במ"א לפי שזהו מבחי' דלית שמאלא כו', וידוע דמשפטי התו' הן בחי' חסד, והיינו לצורך התיקון כו' וכמ"ש בד"ה החלצו בלק"ת). ונמצא דטלא דבדולחא הוא בחי' גבו' דעתיק שמשם שרש הבירורים כמשנת"ל (ד"ה ויקח קרח), וא"כ צ"ל איך המן הוא למע' מהבירורים כו'.
וי"ל דהנה נת' דהבירור צ"ל דוקא ממדרי' שאין שם שרש לענין השבירה כו' והיינו בחי' ג"ר דעתיק כו', רק להיות דעצמיות עתיק ה"ז למע' מענין הבירורים כו', ע"כ זהו מבחי' גבו' דעתיק (שזהו ג"כ עצמי' עתיק) כמו שמלובש בח"ס כו', ולפ"ז י"ל ג"כ דהבירור הוא מבחי' ח"ס ובחי' גבו' דעתיק הוא למע' מהבירורים רק שהבירורים הם בכח בחי' גבו' דעתיק (דח"ס עצמה אין בכחה לברר מפני שיש שם שרש אל השבירה וע"כ הבירור הוא בכח בחי' גבו' דעתיק כו'), אבל המברר הוא בחי' ח"ס (ועמ"ש במב"ש ש"ג ח"ב פ"ו), והוא בחי' הטעם אל הרצון שמגביל את הרצון כו' כמשנת"ל שם, אבל בחי' גבו' דעתיק למע' מבחי' הבירורים כו'. וא"כ י"ל דהבירורים עיקרם מבחי' ח"ס והמן עיקרו מבחי' גבו' דעתיק שבח"ס כו', והגם שנק' מזונא דחוכמתא היינו
Imported from chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · at the source