הוספות - שיחות ומכתבים ה

283יו"ד שבט

כ"ק אדמו"ר שליט"א פתח את ההתועדות בביאור פרשת היום, בהקדמת תורת הבעש"ט נ"ע^א אשר על פי' יש לפרש לשון המשנה דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.

דלכאורה אינו מובן, שהרי בתחילה הוא החשבון ואח"כ הדין^ב, ומתאים להחשבון יוצא הפסק דין, ומהו דין וחשבון? — אלא שאין נפרעין מן האדם מלמעלה כי אם לדעתו, אלא אם כן הוא עצמו פסק העונש המגיע על העבירה טעבר. אלא שהוא שלא מדעתו, כי שואלים אותו על אדם אחר שעבר כיוצא בו אותה עבירה, וכאשר הוא „דן" את פלוני לפי חומרת החטא, אזי עושים עמו אותו ה"חשבון" אשר „דן" קודם על חבירו.

בנוגע לעניננו — רז"ל אמרו; מרובה מדה טובה כו'. ואם במדת פורעניות אמרו אשר בדינו של אדם על אדם אחר, פוסק הוא דין עצמו, במדה טובה על אחת כמה וכמה.

כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב^ג בנוגע ליום הסתלקותו של אביו (כ"ק אדמו"ר מוהר"ר שלום דובער נ"ע); „מסוגל הוא היום הזה להתקשר בעץ החיים . . . אנ"ש ותלמידי התמימים . . . עמדו הכן כולכם, אתם נשיכם בניכם ובנותיכם, לקבל ברכת ה' בשפעת חיים ופרנסה טובה ונחת מיוצאי חלציכם, אשר ישפיע השי"ת לכם ולנו ע"י התעוררות רחמים רבים . . . אשר יעורר כ"ק אאמו"ר בעל ההילולא, וברוכים תהיו בבני חיי ומזוני רויחא".

פסק דין הלזה שהוציא כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לאביו, הרי בזה פסק גם על עצמו בנוגע ליום הסתלקותו הוא, אשר יום זה הוא יום סגולה להתקשר בעץ החיים ולקבל ברכת ה'^* בשפעת חיים וכו' אשר ישפיע השי"ת ע"י התעוררות רחמים רבים שיעורר כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא.

ואין דרושות לזה הכנות חמורות מיוחדות, ורק ההכנה שכותבה במכתבו; „עמדו הכן כולכם".

„עמדו" — עמידה ועכבה מכל עניני הבלי העולם, וע"ד עמידה דתפלה^ד.

284„הכן" — להתכונן לקבל הברכה, וכמו בברכת כהנים שצריכה להיות פנים כנגד פנים, המורה על חביבות הברכה וקבלתה באהבה.

„כולכם" — כי צדיקים דומים לבוראם, וכמו שהכלי לברכת השי"ת לישראל הוא האחדות וההתכללות, וכמ"ש ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, כן גם קבלת ברכת הצדיקים, ובנוגע אלינו — קבלת הברכה ע"י התעוררות ר"ר של בעל ההילולא, הוא ע"י ההתכללות והאחדות של כל השייכים אליו.

והכנה זו של „עמדו הכן כולכם" מספקת לקבל ההשפעות והברכות בבני חיי ומזוני, ובכולם — רויחי.

א

ידוע^ג מאמר הבעש"ט: כשאתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו. ז.א. שהעצם, הוא נמצא בשלמותו ומתבטא בכל חלק שבו.

ביאור כלל זה, יובן מהעצם של איש הישראלי.

כמה סוגים ותוארים בבני ישראל; צדיקים, בינונים וכו'; כהנים, לויים, ישראלים וכו'. אמנם, תוארים אלו אינם עצמיים, שהרי ע"י סיבות שונות, מתחלפים הם. הצדיק, כשמשנה את מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו ואינו מתנהג כראוי לו, אינו במדריגת צדיק; הכהן כשמחלל את כהונתו, אינו אז בקדושת כהונה^ח. ומכיון שתוארים אלו מתחלפים, הרי אינם עצמיים, כי העצם הוא היפך המקרה, אינו מתחלף לעולם.

אלא, העצם של איש ישראל הוא מה שהוא ישראל, שענין זה אינו מתחלף לעולם וכמאמר רז"ל שבין כך ובין כך בנים הם ולהחליפם באומה אחרת ח"ו איני יכול^ז.

ועצם זה, הרי הוא נמצא בכל אחד ואחד מישראל בשוה. בין מי שהוא בסוג היותר מעולה ובין מי שהוא בסוג היותר פחות, שהרי כולם בשם ישראל (העצמי^ח) נקראים, וכמאמר רז"ל^ט; אע"פ שחטא ישראל הוא. כי שם „ישראל" הוא שם העצם, המתאר את העצם של איש הישראלי.

285וכשם שהעצם של ישראל נמצא בכל איש מישראל, כך הוא נמצא ומתבטא בכל פעולותיו, גם הפרטיות. וכנ"ל שבמקצת מן העצם כו'. מזה מובן אשר זהו לא רק בפעולות טובות, אלא גם במעשה החטא ח"ו מתבטא עצמותו. כי פנימית ענין החטא הוא שמחסר כביכול גם למעלה. וזה אינו שייך באו"ה, כי אין להם שום ערך ושייכות כלל וכלל להקב"ה, ורק איש הישראלי שבו בחר ה', יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה, והוא חלק אלקה ממעל ממש, עשיותיו דוקא — בין לטוב ובין להיפך — מוסיפות כח או להיפך, ח"ו, למעלה^י.

בנוגע לעניננו; בתורתו של הבעש"ט בענין שנפרעין מן האדם מדעתו כו', מתבטאת עצמות ענין הבעש"ט. כי העצם נמצא הוא בכל חלק שבו.

עצמיות ענינו של הבעש"ט היתה לעורר את עצם הנשמה שבכל אחד מישראל. וזה מרומז גם בשמו הקדוש — ישראל. — שם העצם של כאו"א מישראל, אף של החוטא.

ידוע^יא בענין השם שהוא מעורר את עצם הנשמה. ולכן בהתעלפות חזקה ביותר, עד שכל הרפואות וסגולות אין באפשרותם לעורר את האדם, הנה כשקוראין אותו בשמו, מתעורר הוא עי"ז מהתעלפותו, כי ההתעלפות היא, שכל גילויי הנפש הם בהתעלמות, והשם מעורר את העצם שלה.

וכדברים האלה הוא בענין ירידת נשמת הבעש"ט לעלמא דין. אחרי^יב הגזרות והשמדות שהיו בשנת ת"ח, ל"ע, היו ישראל במצב של התעלפות ר"ל, ובאותה תקופה, בשנת נח"ת, ירדה לעלמא דין נשמתו של הבעש"ט, שנקרא בשם הכללי ובשם העצם — ישראל, לעורר את עצם הנשמה שבכאו"א מבני ישראל.

עצמיות ענינו של הבעש"ט, לעורר את העצם^יג, עצם הנשמה שבכאו"א — מתבטאת בכללות תורת הבעש"ט — תורת החסידות — כי היא מבארת ומסברת גודל מעלת נשמות ישראל, שהם חלק אלקה ממעל ממש^יד.

286וזה מתבטא גם בתורתו הנ"ל בביאור הענין דנפרעין מן האדם מדעתו.

דלכאורה אינו מובן כלל וכלל, למה זקוקין בב"ד של מעלה לדעתו ופס"ד של האדם. וכמעשה נתן ודוד. וע"כ צ"ל שאי אפשר באופן אחר. והטעם הפנימי על זה שאין פוסקים את דינו של אדם מישראל עד אשר יפסוק עצמו את דינו עליו, הוא מצד מעלת הנשמות;

מאחר שכל נשמה ונשמה היא חלק אלקה ממעל ממש, וכשאתה תופס במקצת העצם אתה תופס בכולו, הרי בכל נשמה ונשמה יש מן העצמות דלמעלה. ולזאת אין שייך שמי שהוא אף מלאכים הכי עליונים תהי' להם שליטה על איש ישראל. ולכן כל זמן שהוא עצמו אינו פוסק את דינו, א"א למישהו לפסוק דינו. ואדרבה העצם שבו הוא השליט על כל הענינים, העליונים והתחתונים.

ודבר זה מרומז גם בשם העצם „ישראל", כי הטעם על קריאת שם ישראל הוא — כי עכ"פ בכח^יג ביכולת כאו"א להיות שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל ז. א. שהאיש הישראלי מושל ושולט על כל עניני העולם.

ומכהנ"ל הוראה יסודית בעבודת האדם לקונו; ידיעת גודל ותוקף פגם החטא^יח. ועוד והוא העיקר: ידיעה זו במעלת איש ישראל מוסיפה כח בעבודת ה', לא להתפעל מכל הדברים המונעים ומעכבים, כי כל אחד מישראל, כאשר מעורר את עצם נשמתו, הוא מושל ושליט על כל עניני העולם, וכמסופר בפרשת השבוע (בשלח) שע"י התעוררות כח המס"נ שמצד עצם הנשמה אצל כאו"א, אף שהי' ביניהם גם זה שלקח עמו פסל מיכה, עי"ז נקרע הים.

עפ"י ביאור הנ"ל בטעם גילוי נשמת הבעש"ט ותורתו, שהוא עד"מ קריאת שם האדם בשעת התעלפותו, הרי מובן אשר עיקר גילוי תורת החסידות הוא דוקא בשביל דורותינו אלה הנמוכים ביותר. וכמובן ג"כ ממשל27) אדמו"ר הזקן (בעל התניא והשו"ע) אשר עבור בנו החולה עד כדי סכנה דוקא, ציווה המלך ושחקו את האבן טוב שבכתר המלכות.

כי מצד אהבתו העצמית של הקב"ה לכל או"א מישראל, שהיא, כמאמר הבעש"ט, גדולה יותר, כביכול, מאהבתם של הורים לבנם יחידם שנולד להם לעת זקנתם, נותן הוא גם את האבן טובה שבה תלוי' כל חשיבות כתר המלך, ומצווה לשחקה — ובהנמשל; גילוי רזי תורה ורזין דרזין והתלבשותם בשכל אנושי וכו', ולהפיצם — גם באופן שחלק חשוב ממנה ישפך לחוץ ויאבד, בכדי שעכ"פ טיפה אחת תכנס בבנו ותרפא אותו מחליו.

287ומובן מזה עוד יותר — גודל ההכרח והחובה (והזכות) להפיץ את המעינות חוצה, כי מלבד הנקודה העיקרית שבזה, שכן היא פקודת המלך, ממה"מ הקב"ה, לגלות את תורת החסידות בכדי לרפאות ולהציל נפש בנו יחידו, נוסף לזה — מאחר שכבר שחקו את האבן טובה, הנה באם לא יתנו את הסמי מרפא להבן, הרי שחיקת האב"ט וכו' היא ללא תועלת ח"ו.

ונקודה נוספת בזה: עפ"י פסק הדין שהודיע הבעש"ט אשר ביאת המשיח תלוי' ותהי' לכשיפוצו מעינותיו חוצה, הרי מובן שמכיון שמיום ליום צריכה להיות יותר גם הפצת המעינות, שעי"ז דוקא ייתי מלכא משיחא.

ומה שחוששים; דורותינו אלה מצד מצבם וכו' אין ראויים לתורת החסידות — הרי זהו היפך מענה מלכא משיחא^יח להבעש"ט והיפך דברי רבותינו נשיאי תורת החסידות, אשר בודאי ובודאי ידעו וראו מה שיהי' במשך הדורות עד לדורו של מלך המשיח, ואמרו וכתבו והדפיסו אשר לכשיפוצו מעינותיך חוצה דוקא — ייתי מלכא משיחא, בקרוב ממש.

א

בימי ממשלת רוסי' הצארית, הי', כמה שנים, ראש הממשלה סטוליפין, שהצטיין בשנאתו ליהודים ובגזרותיו הקשות שהטיל עליהם. פעם, נודע לכ"ק אדמו"ר (מוהר"ר שלום דובער) נ"ע ע"ד אחת הגזירות שהי' בדעתו של סטוליפין לגזור, ומסר על יד בנו כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא להשתדל בביטולה. למטרה זו נסע מיד לפעטערבורג עיר הבירה לטכס עצה ופעולה עם עסקני הכלל דשם. כשכל האמצעים לא הועילו, הוחלט להשתדל ע"י אמצעות השר פאביעדאנאסצעוו שסטוליפין העריצו מאד והי' מושפע ממנו במדה מרובה. השר פ. אם כי גם הוא הי' שונא ישראל, בכל זה, להיותו אדוק באמונתם החשיב את בעלי דת ולהבדיל גם רבנים.

אחרי השתדלות, הסכים השר פ. לקבוע ראיון. היות שהראיון הוקבע על ליל ש"ק, והשר גר בפרור פטרבורג רחוק מהעיר כמה פרסאות, הוכרח כ"ק מו"ח אדמו"ר לנסוע מפטרבורג להפרור עוד בערב שבת, ולשהות שם כל שעות יום הש"ק.

עיר הבירה פטרבורג וסביבותי' היו בימים ההם מחוץ לתחום מושב היהודים. ואם כי בעיר עצמה גרו כמה מאחב"י בתור סוחרים בעלי דרגא גבוהה, רופאים וכדומה, ועל ידם הי' אפשר, לפעמים, גם ליהודים אחרים להיות בעיר ע"י „עצות" מיוחדות, אמנם בפרור העיר לא גר אף אחד מהם.

288מכיון שלא הי' שם בית שיוכל יהודי להיות שם, וגם ברחובות העיר לא הי' אפשר לטייל משך זמן מצד גודל הקור ומצד הסכנה, הוכרח כ"ק מו"ח אדמו"ר למצוא לו מקום מחסה בבית מרזח.

משך כמה שעות ישב כ"ק מו"ח אדמו"ר בבית המרזח עד שהגיעה השעה הקבועה של זמן הראיון, ואחר שהצליח ופעל מה שפעל, חזר לבית המרזח ובילה שם כל הש"ק.

א

נקל לצייר איך הרגיש כ"ק מו"ח אדמו"ר בבית המרזח בין שיכורים רוסיים ולעשות עצמו כאילו משתתף עמהם משך מעל"ע שלם, ובפרט ביום הש"ק ! נוסף על גודל הסכנה להמצא בין ערלים שיכורים שהיו מובהקים בשנאתם ליהודי („זשיד").

וכל זה הי' כדאי לו, אולי יבטל עי"ז גזירה על בנ"י.

עפ"י „חשבון" אולי לא הי' מקום להנהגה כזו. כי ממה נפשך, אם בב"ד של מעלה פסקו שהגזירה תתקיים, הרי לא תועיל ההשתדלות אצל השר. ואם הפס"ד שלמעלה הוא שהגזירה תתבטל, הרי ביטולה יהי' גם בלי השתדלותו. הן אמת אשר צריך להשתדל בדרך הטבע וזהו הכלי לההשפעה מלמעלה, כמ"ש וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה, שהתורה ציותה שתהי' עשי' למטה בה תשרה ברכת הוי' — אמנם אין זה ענין לפעולה של סכנת נפש ממש, המכריחה לבלות משך כל יום הש"ק בין שיכורים, להתנכר ולהדמות להם וכו'.

אמנם, החשבון הוא חשבון, ויש לו מקום בשו"ע — שעל פי זה אין מורין כן (לאחרים). אך כשהגיע לכ"ק מו"ח אדמו"ר שמע גזירה וצערם של יהודים, נגע זה בעצם נפשו, שאין שם מקום לחשבון, ועשה את כל הנ"ל, וגם על הספק אולי יצליח לבטל הגזירה.

כשסיפר נשיאנו בעל ההילולא את כל הנ"ל, ודאי שלא הי' זה לשם סיפור בעלמא, אלא הוראה בזה לכל ההולכים בעקבותיו ונשמעים לקולו:

כאשר מגיעה ידיעה ע"ד צערו של יהודי. צער גשמי ועאכו"כ צער רוחני, ששקוע הוא בהבלי העולם ורחוק מהוי' ותורתו, הנה מצד אמתית ענין אהבת ישראל, צריך צערו של הזולת לגעת עד לעצם הנפש, ואז הרי מובן אשר יעשה כל התלוי בו, ללא חשבונות ואפילו רק על הספק אולי יוכל לעזור לו.

וכמובן גם ממשל רבינו הזקן הנ"ל, שכדאי וכדאי לשפוך ולשפוך, אולי תגיע טיפה אחת אל בן המלך ויתרפא.

289ועוד נקודה בזה: ההשתדלות לפעול על הזולת ובהזולת — בה תלוי גם ענינו ומצבו של המשתדל^יט, כי כל ישראל הם קומה אחת שלימה. ולזאת, כמו שהרגל והעקב ומצבם — משלים גם את הראש וכללות הקומה, כך ההשתדלות על הזולת ובהזולת, להטיבו ולהרבותו, ועד להזולת אשר בבחי' עקב ובשר שאין בו חיות, מלאך המות שבאדם^כ עי"ז דוקא יגיע לשלימותו הוא.

וענין זה מרומז גם במה שאמרו רז"ל שבמטה משה מטה האלקים הי'^* חקוק שמא רבא והיו חקוקות העשר מכות^כא. ולכאורה, מה למטה האלקים ולעשר מכות? אמנם, דוקא ע"י הירידה עד לבנ"י שבמצרים ערות הארץ, ולהכות את מצרים בכדי להציל ולגאול משם את בנ"י, עי"ז דוקא הוא שלימות המטה ונעשה מטה האלקים.

(משיחת יו"ד שבט ה'תש"כ)290איז די שירה פון מרים הנביאה. די שירה פון מרים בשמחה און כל הנשים פאַרפאָלקאָמט דעם ישיר משה ובני ישראל

דערמיט גיט די תורה הקדושה אַן אָנווייזונג פאַר די אידישע פרויען פון אַלע דורות, אַז די אידישע פרוי האָט אַ גרויסע פאַראַנטוואָרטלעכקייט און זכות אין די הייליקסטע מאָמענטען און וויכטיקסטע געשעענישען אין דער געשיכטע פון אונזער פאָלק.

קריעת יםסוף איז געווען אַ צוגרייטונג צו קבלת התורה און צו דער טלעכער אַנטפּלעקונג ביים באַרג סיני. די אידישע פרויען האָבען געהאַט אַ וויכטיגען חלק אין דער צוגרייטונג.

אויך היינט שטייען מיר אויפן וועג צו דער ג־טלעכער אַנטפּלעקונג על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו. די צוגרייטוננ דערצו איז דורך תורה און מצוות אין דער באַלויכטונג פון חסידות.

די ריכטיגע אַריינטראַכטונג אין דעם גרויסען זכות און גרויסער אחריות וועט זיכער געבען יעדער איינער פון אייך די נויטיגע דערמוטיקונג צו פאַרגרעסערען אייער אַרבעט מיט שמחה און מיט חסידישער וואַרימקייט און ליכטיקייט. יעדע איינע באַ זיך אין שטוב און אין דער סביבה אַרום.

און דערמיט ברענגט איר אויך אַראָפּ די ג־טלעכע ברכות מצליח צו זיין אין אייערע ענינים פרטיים . . .291ועוד יותר ובעיקר — על ידי ובעניני עבודה מלמטה למעלה) ולהמשיך הקודש (על ידי ובעניני עבודה מלמעלה למטה) בכל עשר הכחות דשתי הנפשות ובעולם שנברא בעשרה מאמרות על ידי עשר סוגי פעולות האדם,

לעשות חשבון צדק מהנעשה בעשר השנים, להשוות להאפשר ושצריך הי' להעשות ולהחליט באופן פנימי למלאות ולהוסיף הלוך ואור.

וזכות בעל ההילולא יגן וירבה ההצלחה בכל הנ"ל, להפיץ, מתוך מנוחה שמחה וטוב לבב, התורה והמצוה, ופנימיותם — המעינות, עדי יגיעו חוצה, וייתי מלכא משיחא,

ויקוים היעוד

ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה . . .

292וימשיך זה ויוסיף בכל הענינים להם „מסוגל הוא היום הזה" וכלשון

רבנו נשיאנו בעל ההילולא;

להתקשר בעץ החיים, לקבל, אתם נשיכם בשפעת חיים ופרנסה טובה ונחת מיו"ח וברוכים ו־

עדי יוציאנו ה' למרחב בגאולה האמתית ובנ"י יוצאים ביד רמה. בניכם ובנותיכם, ברכת ה' תהיו בבני חיי ומזוני רויחי, והשלימה ע"י משיח צדקנו293ב"ה, ר"ח שבט ה'תש"ל

. . . בעמדנו בעשתי עשר חדש באחד לחודש,

אשר בעשירי בו הוא יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר,

יום זכרון הוא (זמן כפרה ותשועת נפשם מיד שונא) להזכיר כאו"א את עצמו ואת כל סביבתו את נקודת עמלו (של בעל ההילולא) שעמלה נפשו בחייו חיותו בעלמא דין — מסירת נפש על הפצת היהדות, תורת אמת ותורת חיים ומצותי' עליהן נאמר וחי בהם — מבלי להתפעל ואפילו לא להתרשם מכל מונע ומעכב, אויב ושונא,

זכרון ע"מ שיבוא בפועל ובמעשה שהוא העיקר, ללכת בדרך זו אשר הורנו וסלל לפנינו להפיץ התוהמ"צ חדורים אהבת השם ויראת השם באופן דמוסיף והולך.

ותוקף מיוחד לתקופת יום ההילולא בשנה זו (עשרים שנה לההסתלקות)294אשר הקביעות היא כמו בשנת ההסתלקות ביום השבת קודש ואשר קורים בו פרשת בא.

ויה"ר שיהי' הזכרון וההתעוררות שעל ידו והבפועל שלאח"ז — ברי קיימא ויפעלו פעולתם במשך כל השנה כולה,

ותהא השנה שנת אורה, שנת ברכה, שנת תורה

ושנת גאולה — בגאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקינו

ומביאת משיח לתחיית המתים והקיצו ורננו שוכני עפר והוא בתוכם . . .

295ספּעציעל בנוגע אידישע פרויען און טעכטער בכלל, און נשי ובנות חב"ד בפרט, איז דאָך באַקאַנט ווי שטאַרק ער האָט זיך אינטערסירט פאַר זייערטוועגן, צו באַלייכטן זייער לעבן און געבן זיי צו פאַרשטיין די טייערקייט פון זייער ראָלע אַלס עקרת הבית — ניט נאָר אַלס די זיילן פון אַ בית בישראל, זייער אייגענע אידישע היים, נאָר אויך אַלס די וועלכע בויען און פאַרזיכערן די צוקונפט פון כל בית ישראל, פון גאַנצן אידישן פאָלק, אויף די יסודות פון תורה און מצוות. דערביי האָט ער אונטערשטראָכן די גרויסע אחריות און גרויסע זכות וואָס דאָס גיט זיי, ספּעציעל אין אונזער צייט — ווי דאָס איז צו זען פון זיינע שיחות קודש און זיינע פעולות אין געביט פון חינוך הבנות וכו'.

נאָך מער. אָנווייזענדיג די ריכטונג ווי אויך די פליכטן וואָס מ'דאַרף דורכפירן אין לעבן, האָט ער אויך אונטערשטראָכן די נויטווענדיקייט, אַז די אַלע ענינים און טעטיקייטן זאָלן דורכגעפירט ווערן מיט לעבעדיקייט און שמחה, מיט חסידישער ליכטיקייט און וואַרעמקייט, וואָס דאָס גיט צו אַ גרעסערע מאָס הצלחה אין דער כמות און אין דער איכות פון די פעולות, סיי מצד די וועלכע טוען אין דעם און סיי מצד די פאַר וועמען זיי טוען, וואָרום דאַן ווערן אַלע ענינים געטאָן און אויפגענומען מיט האַרציקייט, לויט ווי אונזערע חכמים זאָגן; דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב — האַרציקע ווערטער האָבן אַ האַרציקן אָפּקלאַנג — און גייען ניט פאַרפאַלן. און נאָך אַ נקודה אין דעם, אַז די פעולות וועלכע ווערן געטאָן מיט וואַרעמקייט, לעבעדיקייט און פרייד, גיבן אַ גרעסערע מאָס אינערלעכע באַפרידיקונג צו די טוערס, און דאָס רופט אַרויס באַ זיי אַ פאַרשטאַרקטן רצון צו גיין מחיל אל חיל און מאַכן אַלץ ליכטיקער און ליכטיקער . . .296ב"ה, ל' לחודש שבט, הוא

ר"ח אדר ראשון,

ה'תש"ל. ברוקלין, נ. י.

שלום וברכה!

. . בהתחלת התקופה דעשרים שנה ומעלה מעת ההסתלקות־הילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו,

שלאחרי הסתלקות — בכלל „נקל מאד לתלמידיו (כולל כל ההולכים „בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו") לקבל חלקם מבחי' רוח רבם העצמיות כו' ולא זיום בלבד" „הואיל ואינה בתוך כלי ולא בבחי' מקום גשמי".

וכעבור עשרים שנה ומעלה — הרי אמחז"ל דמבן עשרים שנה מוכר בנכסי אביו (ואמחז"ל: התלמידים קרוים בנים והרב קרוי אב),

וע"פ ביאור רבנו הזקן במחז"ל זה — מובן, אשר מאז מיתוסף בחיות וברצון ובתענוג ובמעשים טובים הבאים עי"ז,

ה"ז דרישת השעה ושעת הכושר לעשות חשבון צדק מכל הפעולות במשך העשרים שנה מעת ההסתלקות, פעולות בהתאם לדרישות בעל ההילולא בחיים חיותו בעלמא דין, ובכל שלשת הקווין עליהם העולם

297— עולם כמשמעו ועולם קטן זה האדם —

עומד ; תורה ועבודה (— זו תפלה) וגמילות חסדים (מצות),

על מנת — להשלים את החסר ולהוסיף בהן מכאן ולהבא,

מתחיל בעסק בתורה (נגלה וחסידות) — בהקדמת עבודת התפלה — ומסיים במעשה המצות, מעשים טובים ומאירים,

ובכל אלו — מתוך מסירת נפש (הוא הרצון) ומתוך שמחה וחיות ואור חסידותיים.

ויהי רצון שיבוא כהנ"ל בפו"מ ובהצלחה רבה ועד שיראו במוחש — בלשון בעל ההילולא;

אשרנו מה טוב חלקנו בעבודת הלב ומה נעים גורלנו בעבודת המוח ומה יפה ירושתנו לראות ולהרגיש האלקות בכל דבר ולהשלים הכוונה העליונה לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

בברכה,298ב"ה, מוצאי ש"ק פ' בשלח,

אור ליום ראשון פ' יתרו,

ה'תשל"ב. ברוקלין, נ. י.

לאנ"ש ולכל המתעסקים בהפצת היהדות, התורה

ומצותי' — בתוככי כל חובבי תורה ומצוה,

ה' עליהם יחיו

שלום רב וברכה!

בבואנו זה עתה מיום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר —

אשר כמו בכל ענין של זכרון על פי תורתנו תורת חיים ותורת אמת, תכלית הכוונה בזה הוא להתעורר בתוכן הענין הנזכר ובפנימיותו, על מנת שיעלה ויבוא ויגיע במחשבה דבור ומעשה, והמעשה הוא העיקר, כן הוא, כמובן וגם פשוט, בנוגע ליום הזכרון של הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר צריך הוא להביא להתבוננות בפעולותיו בחיים חיותו בעלמא דין ולהסיק מסקנות, כל אחד ואחת, בהנוגע למחשבה דבור ומעשה שלו ושלה —

ובאתי בזה להעיר ולהאיר בענין עקרי ונקודה תיכונית, אחת מני רבות, מבין פעולותיו של בעל ההילולא, בהן עבד כל ימי חייו ועד למסירת נפש ממש,

הוא ענין החינוך על טהרת הקדש של בני ובנות ישראל בכל מקום שהם,

אשר בשטח זה במיוחד עבד ללא ליאות בעצמו וציוה על כל אלה הנשמעים לקולו, אף פנה בבקשה נפשית לכל מי שתגיע אליו קריאתו —

להתעסק — ובמרץ המתאים — בעניני חינוך על טהרת הקודש בכלל ובפרט לחנך את בניהם ואת בנותיהם וכן לחנך את עצמם בחינוך זה, חינוך מיוסד על התורה והמצות המגדיר וקובע הנהגת יום־יום וחיי יום־יום.

והי' נאה דורש ונאה מקיים, השתדל בכל עוז ביסוד מוסדות חינוך על טהרת הקודש בכל מקום שידו הגיעה, הן מוסדות חינוך לבנים והן מוסדות חינוך לבנות, כידוע ומפורסם.

299ושליחותי' קא עבדינא — לעורר עוד הפעם את כל אחד ואחת שלמדו תורתו והלכו בדרך אשר הורנו אשר בודאי גם עתה עושים כן, ואת כל אלה הרוצים להסתפח אל נחלתו, וכל חובבי תורה ומצוה — לעשות בכיוון האמור ובמרץ הדרוש, בהתמסרות נפשית וגופנית ועל אחת כמה וכמה בממון, הן בביסוס מוסדות החינוך על טהרת הקודש הקיימים והן ביסוד מוסדות־אלו חדשים בכל מקום שאפשר, וכדרשת חכמינו ז"ל על כגון זה — ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. ועל כולנה — לחנך את כל בניהם שי' ואת כל בנותיהם תי' במוסדות חינוך על טהרת הקודש.

והנה אמחז"ל זריזין מקדימין למצות ועל אחת כו"כ אשר מוכרחת הזריזות בעניני חינוך ובפרט בתקופתנו זו שרבים האורבים ומתנכלים לדור הצעיר לצודו ולמשכו ולקולטו במוסדות חינוך הפכי מחינוך הכשר וכו', וד"ל,

אשר לכן יפה שעה אחת (רגע אחד) קודם בכל הנ"ל.

ובודאי אשר כ"ק מו"ח אדמו"ר מעורר רחמים רבים על כל העושים והמעשים בענינים האמורים למעלה — בכל המצטרך להם ולב"ב שיחיו, ובנקודה הפנימית — לראות רוב נחת אמתי מצאצאיהם שיחיו, מתוך הרחבה בגשמיות וברוחניות גם יחד.

וכיון שנצטווינו להעלות בקודש ובמדה שאדם מודד בה מודדין לו, בטח מזמן לזמן יוסיפו בפעולות האמורות, ויוסיף השי"ת נותן התורה ומצוה המצוה בברכותיו בתוספת מרובה על העיקר מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה,

ובזריזות ועד מהרה ירוץ דברו — ברכות ה' ועד לקיום היעוד. אלקים להצילני הוי' לעזרתי חושה . . אלקים חושה לי —

300להחיש את הגאולה האמתית והשלימה ע"י משיח צדקנו ובעגלא דידן.

והרי כל האמור הוא מעניני פרשיות התורה דימים אלו; פרשת הגאולה והשירה (דקריעת ים סוף) אשר הם (ילדי ישראל) הכירוהו תחילה ועד להכרה מוחשית, וכמש"נ; זה א־לי ואנוהו, מורין אותו באצבע; ופרשת מתן תורה, אשר ניתנה לבית יעקב (אלו הנשים) ולבני ישראל (אלו האנשים) — על ידי ערבות (בלשון חז"ל) — בנינו עורבים אותנו.

בכבוד ובברכה להצלחה רבה בכל

האמור301בזה טובה גדולה לזה שמשיגים גבולו שדוחה ההיזק דהשגת גבולו, ולכן אינו יכול לעכב (כבפרש"י שם) ומותר להשיג (בסגנון אחר — ראי' בנוגע לזה שמשיגים גבולו) ; בהל' ת"ת — עיקר הראי' ע"ד גודל הענין דת"ת שלכן מחוייב בזה (ראי' בנוגע למשיג הגבול). והנה בב"ב קאי הסוגיא בדיני השגת גבול — ולכן הראי' קנאת סופרים תרבה חכמה (של הניזק). ברמב"ם הובא בהל' ת"ת — ולכן הראי' ה' חפץ למען צדקו גו' ושלכן מחוייבים בזה.

או י"ל: בש"ס מביא הטעם (והסיבה) — להרבות החכמה — ומעצמו מובן הפס"ד, משא"כ בתראי שמפרשים דבריהם (כנ"ל) מפורש הפס"ד (יגדיל תורה ויאדיר).

ועד"ז יל"פ גם בפי' משנה דאבות: באדר"נ מביא הטעם (דנשיאות דוד היא לעולם — וראה רמב"ם הל מלכים פ"א ה"ח), ברמב"ם — התוצאה והמסובב: זרעו לעולם יהי' וכסאו גו'.

— וי"ל דבשני המקומות ברמב"ם מרומז גם הטעם: ה' חפץ למען צדקו (שלכן הרבה להם תורה כו' (ועפ"ז מובן זה שהרמב"ם מביא גם תיבות אלו, אף דלכאורה די בסיומו יגדיל תורה ויאדיר)), זרעו גו' כסאו (דדוד).

ומחוורתא כבתרייתא — שה"ז לשון הכלל שמבואר יותר. וק"ל.

דרך אגב: ברמב"ם שם (רפ"ג) מביא כתוב אחר (מהמובא באדר"נ) גם בנוגע לכתר תורה — אבל אינו שייך לנדו"ד, כי באדר"נ מדובר במעלת כתר תורה בנוגע לעמלה של תורה כו', משא"כ ברמב"ם — שמונח ועומד ומוכן כו' (בהמשך לההלכה שלפני' — שמדובר בתינוקות כו', שאין שייך בהם עדיין עמלה של תורה וצמאון דתורה — שבאדר"נ) ובכאו"א ראי' בענינו.

שאלוני על אשר ציינתי אבות פ"ד מי"ג — והוא ע"פ חלוקת המשניות שסידר אדמו"ר הזקן בסידורו (שכמה שינוים בה לגבי כמה דפוסי משניות — וכפי שהעיר בשער הכולל שעל הסידור). ומלבד שחייב אדם לומר בלשון רבו הרי גם לדינא נפק"מ במנין המשנות — ראה טושו"ע אה"ע סל"ח סכ"ו. ולהעיר ממשנה כלאים (פ"ז) משנה אחת מסומנת בשנים דה, וראה הון עשיר שם, ובתוס' אנשי שם שם.302ב"ה, מוצאי שבת קדש פ' שקלים,

אור ליום ראשון פ' תרומה,

ה'תשל"ב. ברוקלין, נ. י.

לאנ"ש ובפרט לכל המשתייכים לכ"ק מו"ח

אדמו"ר ההולכים בדרכיו ובאורחותיו, בתוככי

כל חובבי תורה ומצוה,

ה' עליהם יחיו

שלום רב וברכה!

נוסף על המכתב הכללי דשבועיים שלפני זה ובהמשך לתוכנו, הנני פונה בזה לכל אחד ואחת מאנ"ש יחיו, אשר הי' הדבור של חיבה מצוי בין כ"ק מו"ח אדמו"ר ובינם ולמדו תורתו והלכו בדרכיו ובאורחותיו, אשר, כאמור, גם עתה בודאי עושים כן,

ובפרט עתה בבואנו מיום סגולה, יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר,

בפני' ובקשה פנימית להתעורר בהתעוררות אמתית ובמרץ הדרוש לבסס את מוסדות החינוך שנתייסדו על ידו בחיים חיותו בעלמא דין, לרבות המוסדות חינוך שנתייסדו לאחר מכן על שמו ומתנהלים ברוחו ועל פי הוראותיו, לבסס אותם ככל הדרוש ויותר, במסירה ונתינה נפשית, ואין צריך לומר בטרחה גופנית, ועל אחת כמה וכמה בממונם, ולהוסיף עליהם מוסדות חינוך חדשים כמוהם בכל מקום שאפשר, ולבססם ולהגדילם ולהאדירם. ובודאי יחנכו את כל בניהם שי' ואת כל בנותיהם תי' במוסדות אלו — ברוחו ועל פי תורתו והוראותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר.

מובן שאין בזה פגיעה ח"ו בהיוקר והחשיבות של מוסדות חינוך על טהרת הקודש של כל אחינו בני ישראל, אבל כחובת התלמיד לרבו (חובה שהיא זכות ונח"ר להרב) — על כל אחד ואחת מאנ"ש — נוסף על הפעולות לטובת עניני מוסדות חינוך על טהרת הקודש בכלל — להתאמץ בפרט בביסוס מוסדות כ"ק מו"ח אדמו"ר ולהרחיבם ולחנך את בניהם ובנותיהם במוסדות אלו,

אשר בודאי יצליחו בחינוכם בהם ויגדלו בהם וילכו מחיל אל חיל,

וישפיעו בכל זה בסביבתם, אשר מהם יראו וכן יעשו הקרובים והידידים וגם הרחוקים לעת עתה.

וכ"ז בזריזות כו' — כמבואר במכתב הנ"ל וזריזות מביאה לידי כו' קדושה כו'.

303וכבקשת והפצרת כ"ק מו"ח אדמו"ר כמה פ בעלמא דין — כידוע ומפורסם.

ובודאי אשר כ"ק מו"ח אדמו"ר יעורר רחמי והמעשים בכיוון האמור, בכל המצטרך להם ולבני הפנימית — לראות רב נחת חסידותי אמתי מכל ב

ובהתאם להציווי דמעלין בקודש ובזריזות, האמורות וכל המוסיף מוסיפין לו בתוספת מרובה על הפתוחה הקדושה והרחבה — ובזריזות ועד מהרה י

בכבוד ובברכה להצלחה

האמור פעמים במשך חיים חיותו נים רבים על כל העושים ני ביתם שיחיו, ובנקודה בניהם ובנותיהם שיחיו. יזדרזו ויוסיפו בפעולות על העיקר, מיד ה' המלאה ירוץ דברו.

רבה בכל