הוספות - שיחות ומכתבים ט

322משפ שים

ב"ה, ימי הסליחות ה'תשט"ז

. . . במה שלא זכר בס' חכמת שלמה (להרש"ק) דברי הרמב"ן (עה"ת) והריטב"א (לקידושין כב, א) דרבו חייב במזונות אשתו מה"ת אף דמזונות אשה שעל הבעל הוא רק דרבנן כיון שדרך כל הארץ לפרנס אשתו וכו'. הס' הנ"ל אינו תח"י. אבל מעולם נתקשתי בסברת הרמב"ן והריטב"א, כי עפ"ז בטלי כמה ילפותא בדרז"ל. ולדוגמא מנ"ל כל הני הלכתא גברוותא (ברכות לא, א), מנ"ל דאבל חייב בעטיפת הראש וכו' (מו"ק טו, א. שם כז, ב). ועוד.

ב"ה, י"א מ"ח תשי"ז

שלום וברכה!

. . . בהמשך למ"ש בס' חכמת שלמה בענין מזונות האשה אם הוא מן התורה אז דרבנן, ומעתיק לשונו ושקו"ט בזה.

ויש להעיר במ"ש כת"ר, והוא;

א) פשיטא אשר אלו דסבירא להו דחיוב רבו במזונות אשתו מן התורה מוכיח דמזונות אשה מן התורה, לימוד זה גופא מוכיח דמזונות הבנים האב מחוייב בהם מן התורה כיון דרבו חייב במזונות בניו. ושבקי' לקרא דדחיק אנפשי' ואוקמי דקאי בבניו קטנים, ובטח גם להחכמת שלמה צ"ל כן.

ב) במ"ש בתירוץ הקושיא, דאת"ל דהרב חייב במזונות אשתו, ובכ"ז מזונות אשתו הוא רק מנהג בעלמא, דא"כ בטלו כמה ילפותי, ורוצה לתרץ דכל הני ילפותי לחיוב מדרבנן. תמה אני שישימני לטועה ואומר דכל הני הלכתא גברוותא (ברכות לא, א) הן מן התורה. ובפרט כשנלמדים מנ"ך. וה"ה לעטיפת הראש דאבל וכיו"ב.

אבל פשוט שאין בזה נפק"מ אם ילפינן לחיוב דאורייתא או דרבנן, כיון שהנקודה היא: מנהג המובא בתנ"ך, ה"ז הוראה שמחויבים בו או שיכול להיות רק בדרך סיפור ונשאר רשות. ואת"ל כסברא האחרונה, הרי מובן, שכשם שא"א ללמוד חיוב דאורייתא במנהגים המובאים בתורה, כמו"כ א"א ללמוד חיוב מדברי קבלה ומדרבנן במנהגים המובאים בדברי קבלה. ופשוט אשר לכן הוקשה לי כנ"ל.

ג) הערה בדא"ג, אף שאין נוגע לעצם השקו"ט, והוא אשר מה דפשיטא לי' לכת"ר, דכיון דתפלה מדרבנן מוכרח לומר שכל הני הלכתי גברוותא323ג"כ דרבנן, לפע"ד אין תלוי זה בזה, דאפשר דתפלה עצמה אפילו תהי' רשות, ובכ"ז כשמתפלל לפני ממה"מ הקב"ה יונחו עליו כמה גדרים ואפילו מן התורה, גדרים הקשורים והנוגעים בכבוד המקום, אהבת ד' ויראתו, האלקים בשמים ואתה על הארץ ע"כ יהיו דבריך מעטים ועוד ועוד. ולדעתי גם זה פשוט.

ד) בענין אבילות דאורייתא או דרבנן, נאספו בזה דיעות האחרונים וגם הראשונים בשדי חמד כללים מערכת אבל ס"ק ש"ו, ושם נסמן ובפאת השדה שם.

ה) במנהגים המובאים בתנ"ך ותוקפם אם זה עושה אותם לחיוב או רק סיפור בעלמא, ביאר בזה כמה פרטים בס' תורת נביאים למהר"ץ חיות, עיי"ש.

בכבוד ובברכה

ב"ה, כ"ח מ"ח תשי"ז

שלום וברכה!

. . . בהמשך למכתבים הקודמים . . . ואפרש כונתי על סדר ג' הסעיפים.

א) בהנוגע לחיוב במזונות בנים ובאם קשור בזה — הוא כמו שמעתיק גם במכתבו זה, אשר אלו דסבירא להו דחיוב רבו במזונות אשתו מן התורה מוכיח דמזונות האשה (על הבעל) מן התורה — לימוד זה גופא מוכיח דמזונות הבנים (הוא על האב ג"כ) מן התורה וכו' ובטח גם החכמת שלמה ס"ל כן. מזה מובן (וגם בלאו הכי היה מובן) אשר אלו דסבירא להו דהבעל חייב במזונות אשתו מלימוד אחר — פס"ד שלהם בהנוגע לחיוב האב במזונות בניו — אין נוגע להשקו"ט בהן דנינן. והם הרמב"ם (הלכות אישות פרק י"ב) והטור והסמ"ג שהעתיקו לשונו. ועליהם דן במכתבו.

הערה; אף שאינו שייך להנ"ל, מה שנדחק כ"ת להוכיח אשר הרמב"ם ס"ל דמזונות להבנים אפילו קטני קטנים הוא דוקא מדרבנן — שהוא היפך פשטות ותוכן לשונו לגמרי, וכמו שכת"ר מעתיק במכתבו, אין מובן כלל מה מכריחנו לכנוס בכל אותן הדיחוקים, ולומר ג"כ שהרמב"ם וכל אלו שמעתיקים לשונו בהנוגע לבנים קטני קטנים, כוונתם לרמז כמה חילוקים בדיוק הלשון „כתקנת חכמים" ולא מתקנת חכמים ובהתחלת הלשון מאריכים בכמה תיבות: כשם וכו' — אשר פי' הפשוט בזה הוא להיפך — שמזונות הבנים מה"ת.

ב) במ"ש אני דאת"ל דהנהגה המובאה בתנ"ך אין הנהגה תמיד פסק דין, כי אפשר שאינה אלא דרך סיפור, כמובן אין בזה נפק"מ בין סיפור אשר בחמשה חומשי תורה ובין סיפור אשר בנ"ך, ומקשה על זה שמצינו324כמה תקנות חכמים אשר אסמכוה אקרא. ואינו מובן איך מפריך זה סברתי שהיא בנוגע לאופן לימודי התורה, כמו הענין שבו אנו דנין, והוא — מנהג שאין בו חיוב מן התורה, שהבעל זן את האשה שע"ז אמרתי שאין כל מקום בשכל לחלק ולומר אחרת בהדינים המובאים בנ"ך בקשר לסיפור והנהגה, וגם בהם י"ל שההנהגה אינה חיוב אלא רשות בעלמא, (והרי פשוט שא"א לומר שמזונות האשה שעל הבעל — מדרבנן למדין מזה שהאדון חייב במזונות אשת עבדו מן התורה), ולא באופן דאסמכתא. וכמובן שאין דינין דרבנן מובאים בחמשה חומשי תורה. ואסמכתא אינה מחדשת דין (אבל עיין ריטב"א ר"ה טז, א), ורק משמשת ענין של זכרון לדין שכבר ישנו. ודא"ג — גם בזה אין נפק"מ בין דאורייתא ודרבנן והלכה למשה מסיני — דאסמכוה אקרא (עיין פסחים צו, ב. קידושין נז, ב. לרש"י עירובין ד, ב. ועוד בכ"מ שצוינו באנציקלופדיה תלמודית מע' אסמכתא).

ג) במה שכתבתי דאפשר שתפלה תהי' רשות ובכ"ז כשמתפלל יונחו בזה כמה גדרים ואפילו מה"ת מפני הענין דאהבת ה' ויראתו וכו' ומקשה ע"ז דחיובים דאהוי"ר הן בכל עת ולאו דוקא בתפלה. וגם בזה אינו מובן מה קושיא היא זו, כי בכל עת ובכל שעה אינו עומד לפני המקום משא"כ בשעת התפלה. וע"ד שהוא בנפש כן הוא במקום, אשר אין חיוב לעלות ולראות (מלבד ג' רגלים, כמובן), ובכ"ז כשעולה ונראה ישנם עליו גדרים מפני מורא המקדש וכו' וה"ה בנוגע לתפלה, וכמו בהני הלכתא גברוותא בענין דשכור אסור להתפלל שאף שלא מצינו שזהו דאורייתא, מובן אשר בד"א כשאין הדבר נעשה באופן דהיפך כבוד המקום, כ"א שנשתכר והגיע זמן לתפלה ורוצה להתפלל, משא"כ באם יהי' הדבר באופן דבזיון וגידוף — ה"ז היפך דיראת ה' שהוא דאורייתא. ואין מספר לענינים של רשות אשר באופן עשייתם ישנם חיובים ואיסורים דאורייתא וכמו שכתבתי במכתב לאחד ז"ע, אשר אפשר דגם למ"ד קבורה אינה מן התורה ובכ"ז אין קוברין רשע אצל צדיק יהיה מן התורה.

ובמ"ש בענין זמן תפלה ונוסחת התפלה וכו' — אינו ענין לאהבת ה' ויראתו וכו' כי כל הנוסחאות הצד השוה שביניהם שמסדרים שבחו של מקום וכו'.

בכבוד ובברכה

ע"פ סיום הש"ס בברכות (לא, ב) כאלו עוע"ז ובעירובין (סד, א) שתפלתו תועבה — לכאורה היה אפ"ל שזה איסור דאורייתא. אבל דין שכור בברכות מוכיח לא כן. ועיין ש"ע לרבנו הזקן חאו"ח סו"ס קפ"ה.325ב"ה י"ז אייר, תש"י

. . . נצטערתי לשמוע אשר מרגיש הוא חלישות בבריאותו, ונוסף על זה אינו זהיר בציווי הרופא.

כמה פעמים שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ מה שאמר אביו כ"ק אדמו"ר נ"ע; ווי טייער אַ אידישער גוף איז, אַז צוליב אים האָט מען געגאָסן אַזוי פיל — וכידוע שדוקא לנשמות בגופים ניתנה התורה והמצות ולא למלאכים —

ואם הבורא ית' מייקר כל כך את הגוף, במילא מובן הזהירות שצ"ל אצל האדם בשמירת פקדון זה, שניתן לו מלמעלה.

הודיעונו רז"ל (ברכות ס, א) שניתנה רשות לרופא לרפאות, ואם כן הרי עושה הרופא ברשות ובציווי התורה. ובמילא ברור שאף אם לפי שעה מבטלין, על ידי ששומעין לקול הרופא, כגון מנהג טוב או הידור בענין וכיו"ב, וועט די תורה ניט בלייבען אַ בעל חוב, וע"י ביטול מנהג והידור וס' לזמן קצר, תהי' היכולת בידו להוסיף אומץ בתומ"צ כמה פעמים ככה לאריכות ימים ושנים טובות.

באיחול רפואה שלימה ורוב נחת מכל יו"ח וכפי ברכות כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ הקיימות לעד.

ב"ה, ד' טבת תשט"ו

. . . דודאי למותר לעוררו, אשר התורה נתנה רשות לרופא לרפאות, ובמילא זהו ענין דאורייתא, ולא כאלו הטועים לאמר, שירא שמים צריך שלא להשמע להרופא אלא וכו', ונהפוך הוא. והרי ידוע פתגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) שאמר לבנו כ"ק מו"ח אדמו"ר, בהראותו על ידו הק' „זע ווי טייער דאָס איז אַז אויף דעם האָט מען אויסגעגאָסען אַזויפיל תורה ומצות" ופתגם רבנו הזקן „מי האָט גאָר קיין השגה ניט ווי טייער עס איז באַ השם יתברך אַ גוף פון אַ אידען" והשי"ת יצליחו וימהר חזרתו לאיתנו על ידי הנהגה כפי הוראת הרופא, שלוחו של הרופא כל בשר ומפליא לעשות. וכל אותן הימים ישולם לו כמה פעמים ככה — על ידי הצלחה נוספת, לאחרי שיחזור לאיתנו, בלימוד התורה וקיום המצות . . .326ב"ה, ב' דראש חדש תמוז, ה'תשט"ו

לכבוד הועד לאסיפת רופאים דתיים . .

. . . בנועם קבלתי הידיעה על דבר אסיפתם שמטרתה לארגן התאחדות של רופאים דתיים. ואם בכל הזמנים איחוד חרדים לדבר ה' דבר טוב הוא, על אחת כמה וכמה בדורנו זה, דור בלבול המוחות לרגלי המאורעות המזעזעים, אשר גרמו והביאו רבים לאכזבה מלאה בדיעות שקר ואידיאולגיות שלהם, ועוררום לחיפוש האמת ברציניות.

יש בידי איחוד רופאים דתיים להשפיע על מהלך זה של הרוחות, על ידי הצהרה גלוי' בהנוגע לכמה נקודות שרבים טועים ותועים בהן,

להצהיר אשר המדע האמתי, שמטרתו אך ורק האמת, המסקנות שלו אינן יכולות להיות בסתירה לתורתנו תורת אמת, אלא להיפך — ככל אשר יעמיקו חקור — כן תגדל ההכרה באמתיות העקרים וגם הפרטים של דתנו דת ישראל.

בתור רופאים ביחוד — לשלול בהחלט את שיטת ממשלת החומר, בשים לב עד כמה בריאות הגוף תלוי' בבריאות הנפש. אם מקדמת דנא הפתגם הרפואי על „נפש בריאה בגוף בריא", הנה בימינו נוכחו לדעת עד כמה קלקול קל בנפש מביא לידי קלקול גדול בגוף, וכל מה שהנפש בריאה יותר, כן גדלה שליטתה על הגוף ואפשריותה לתקן חסרונות בגוף, עד שגם כמה מטיפולים גשמיים משפיעים ומועילים הרבה יותר ברפואת הגוף אם מצטרף עמהם גם תוקף והרצון וכחות הנפש של המתרפא.

ועקרון זה של הגברת הצורה (האיכות) על החומר (הכמות) — מודגש גם בזה שאפילו בעניני הגוף הולכת ומתגברת ההכרה, כי הפעולות החיוניות בגוף אינן תלויות בכמות, שכן הבלוטות (דריזען) והתוצרה שלהן (הארמאנים, וויטאמינים וכיו"ב) זעירות הן ביותר, בכמות.

— ובתור הערה; נאמר מבשרי אחזה אלקה — מן הכרת שלטון הנפש בגוף (עולם קטן) — רק צעד קטן להכרת שלטון הקב"ה בעולם (אדם גדול). ובלשון חכמינו ז"ל; מה הנפש הזו ממלאה את הגוף, סובלת אותו, רואה ואינה נראית — כך הקב"ה ממלא את העולם, סובל אותו, רואה ואינו נראה.

והנה האמור לעיל — נקודות כלליות הן. ורבות השאלות הנוגעות באופן ישיר במקצוע עבודתו של רופא, ומהן כמה שהן הלכה למעשה, ולדוגמא;

פרסום התועלת הכי גדולה בשמירת דיני טהרת המשפחה,

בשמירת דיני כשרות המאכלים,

327מילה.

אברי ההולדה בכלל; שלילת טיפול הגורם לסירוס והחלפתו בטיפול אחר. ובפרטיות — בניתוח הפראסטאַטע.

סמי רפואה — כמה מהם שאפשר להכינם באופן שיהיו כשרים, ורק מחוסר התענינות ושימת לב — נעשה באופן אחר.

ניתוח מתים וניוולם; ללימוד מבנה הגוף — להשתמש באמצעי תבניות או מודלים. לדעת סיבת המיתה; בהרבה מקרים אין ידיעה זו הכרחית כלל. במקרה ונוגע להצלת נפש על אתר (ביטול האשמה בהרעלת המת על ידי בדיקת גופו וכיו"ב) — לנתח רק במקום ההכרחי וקבורת החלקים לאח"כ.

ועוד כהנה.

למותר להדגיש אשר בהאמור לעיל — בענין התועלת לבריאות שיש בקיום המצוות, אין כוונתי לבאר טעמי המצוות, כי, כידוע, צריך לקיים המצוות משום שהן ציווי ורצונו של הבורא ית', ושכר מצוה — קיום המצוה, כי זה כל האדם, להתקשר ולהתאחד עם בוראו, על ידי קיום מצותיו,

אבל כוונתי בהנ"ל, היא בשביל אלה שהם חולים בנפשותיהם ר"ל, אשר באופן אחר אי אפשר עדיין לקרבם לקיום המצוה, שיש לעשות כל האפשרי להביאם לידי קיום המצוות בפועל, ולו גם על ידי ההדגשה בתועלתן הגופנית.

ואחתום באיחולי, אשר יקויים בהם אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, וחפץ ה' בידם יצליח להביא לתוצאות ממשיות. וכסיום הכתוב — ויכתב בספר זכרון לפניו, לזכרון לפני ה' ולזכות הרבים, אשר זכות הרבים תלוי בהם.328ב"ה ט"ז אד"ר תשי"א.

הנני בזה לאשר קבלת ספרו משפטי בני אדם — ג' חלקים — גם מכתבו מיום ז' אד"ר.

ומה שהעיר במכתבו וכן בספרו ח"ב ערכ"ד, בדברי היש"ש לב"ק (צ"א, ב) בדין שאסור לחבול ולבייש עצמו בעבור צורך ממון.

ומפרש דאין דברי היש"ש אמורים אלא אם מבייש או חובל בעצמו בדרך ליצנות וכיו"ב, אבל, אם הביוש או החבלה באה ע"י מלאכה מותר.

ומזה קשה לו על מש"כ בשו"ע רבינו הזקן הלכות נזקי גוף ונפש ס"ד בקו"א, דמדאמר רב לר"כ פשוט נבלה כו' ומיעקב שאכלו חורב וקרח משמע דמותר ביוש וצער לצורך ממון.

ותמה אקרא על כת"ר, מנ"ל חילוק הנ"ל בדברי היש"ש, ומה ענין ליצנות וביטול תורה לנדו"ד דחובל בעצמו (ואין היש"ש תח"י לעיין בלשונו),

ואדרבה זיל בתר טעם האיסור לחבול בעצמו שהוא משום כי „אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו" (שו"ע אדה"ז) היינו שבענין צער הגוף דינו כמו גופו של חבירו,

ויותר מבואר טעם הדבר ברדב"ז על הרמב"ם (הל' סנהדרין פי"ח ה"ו) אין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב"ה, ועייג"כ רמב"ם הל' רוצח (פ"א ה"ד).

ומה שהביא ראי' לדעתו ממש"נ בזעת אפך תאכל לחם אדם לעמל יולד, וכיו"ב,

הנה פשוט שתלוי בזה אם כן הוא מנהגו של עולם, שאז הרי נתן הקב"ה רשות להשתמש בקנינו באופן כזה, כיון שאמר ששת ימים תעשה מלאכה. אבל אם מוסיף על הנ"ל — ה"ז חובל בקנינו של הקב"ה בלי רשותו — ומזה גופא שהתפאר יעקב אכלני חורב וקרח וגו' ושהוצרך רב להזהיר פשוט נבלה וכו' מוכח שאינו נהוג ורגיל כלל. ועיין ב"מ צ"ג, ב; נטירתא יתירתא כו' (ולכאורה תלוי במחלוקת רבה ור"ח שם). ועייג"כ בתנחומא מקץ עה"כ וא"ל שדי, ברח מפני עשו ללבן ראה כמה צרות הייתי ביום אכלני חורב וגו', ובפי' הטור עה"ת (ויצא ל"א ל"ט) פירש ג"כ שעשה יעקב מה שלא הי' חייב בזה.

עוד העיר על מש"כ בתניא פ"א וכ"כ ג"כ בטורי אבן לר"ה (כט א) דהעובר על איסור קל של ד"ס נקרא רשע וכ"ש וק"ו במבטל מ"ע דנקרא רשע.

ומקשה דלמה להו ללמוד זה בק"ו והרי מפורש הדבר בשבועות (יב, ב) וזבחים (ז, ב) דאמרז"ל „האי עשה ה"ד אי לא עביד תשובה זבח רשעים תועבה".

329ויש לומר בשנים; א) בשבועות וזבחים עבר אתרי עשה, עשה של עבירה עצמה, והעשה דעשית תשובה,

כי משגרת לשון רבנו הזקן באגרת התשובה פ"א (צא רע"א) משמע דס"ל דתשובה מצוה מן התורה היא, ודלא כיש אומרים דהמצוה היא שאם רוצה לעשות תשובה מצוה להתוודות (ועיין בזה מנחת חינוך שס"ד ועייג"כ ספר המצות להצ"צ מצות וידוי ותשובה, ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג פרשה מ"ב, זהר ח"ג קכ"ד א' ואכ"מ) ואפילו לדעת זו י"ל דהני מילי כל השנה כולה, אבל ביוהכ"פ (שבזה מדבר בשבועות שם) שאני, כי אז חייבים הכל לעשות תשובה (רמב"ם תשובה פ"ב ה"ז), וכן בשעה שמביא קרבן לכפר על חטא (שבזה מדבר בזבחים שם) במילא חלה עליו מ"ע דתשובה, אבל בתניא (ובטו"א) מביא ראי' שתיכף כשביטל מ"ע אחת נקרא רשע, וק"ל.

ב) עוד י"ל; משבועות וזבחים מוכח רק דנקרא רשע, וקס"ד לומר שזהו רשע קל, ומביא ראי' בתניא שהוא רשע חמור, כי אתיא במכש"כ וקל וחומר.

שמזה) מובן;^א שאין זה גזה"כ,^ב שאעפ"כ אפשר ללמוד מיתת השור ממיתת הבעלים (אף דלכאו' זהו — לימוד דיני ממונות מדיני נפשות) והסברא בזה פשוטה כל כך — שאפי' רש"י ותוס' (ולא רק הש"ס) לא הוצרכו לפרטה לרוב פשיטותה. וי"ל בפשיטות, דהסברא פשוטה ומובנת בפסוק זה עצמו, „דכלל ביחד השור יסקל וגם בעליו יומת" — היינו כשדנים על השור אין זה רק דיני ממונות כבכל התורה, כי אם גם בעליו יומת (בידי שמים — כדאי' בכתובות והובא בפשטות בתוס' ד"ה אימא סנה' ט"ו; היינו דגם לסוגיית סנהדרין יומת בידי שמים אם לא ישלם כופר).

ויש להוסיף הסברה בזה — דהנה טעם עונש הבעל י"ל בב' אופנים; א) על שלא שמר (הבעל) שורו והמית (ולכן אין כופר בתם), או ב) על שממונו (שורו) המית.

באופן הא' — י"ל שחטא הבעל והמיתה ע"י השור הם בזה אחר זה ככל סיבה ומסובב. באופן הב' — בעת שהשור ממית אז חוטא הבעל (בדוגמת שחצירו נקרא ידו) (ועפי"ז נפ"מ לדינא — באם מכר השור ע"מ שבאם ימית השור — תחול המכירה תיכף ולפני ההמתה). לשון הש"ס (סנהדרין ט"ו:) אי אתה הורגו על רציחת שורו, יל"פ לב' האופנים; לאופן הא' — כי330ברגע הרציחה — כבר אין הסיבה (הבעל), רק השור. לאופן הב' — כי כל ענין הרציחה הוא אך ורק של השור, וכל שייכות הבעל הוא רק בזה שזהו „שורו". והנה אם נאמר כאופן הב' — מובן יותר שאין להפריד בין דיון ע"ד השור והדיון דבעליו — כיון שחטא שניהם היא בפעולה אחת.

וי"ל דבכלל אופן הב' מחוור יותר: א) לאופן הא' ל"ל קרא בתם דבעל השור נקי ומפרש ר"י בן בתירא נקי מידי שמים — דפשיטא, מאי הוה לי' למיעבד בתם? (וי"ל דבזה פליגי חבריו דר"י בן בתירא עליו).

ב) לדעת הרגצובי (ראה צפנת פענח לסנהדרין ט"ו:) כ"מ בש"ס שם (ודלא כהנ"ל). והנה לכאו' י"ל דהירושלמי פליג על הבבלי (שלא מזכיר גזה"כ בנדו"ד) שהרי פירש דגזה"כ שיסקל השור (פ"א סה"א וסה"ב), ובפרט לפי הפני משה בירושלמי דגזה"כ שיסקל בכ"ג כמיתת בעלים. אבל לא זכיתי להבין פירוש הפני משה — דא"כ העיקר (דמיתתו בכ"ג) חסר בירושלמי! ועוד לפירושו — הא דהשור נסקל גם טפל לא הוי, דמאי נפ"מ לשאלתו שם (וע"ד זה אינו מובן פירושו לפ"ז „ממון" הוא דהכוונה שנדון בג'). ולפענ"ד פירוש הירושלמי כפשוטו; שור הנסקל כולו ממון הוא — וממון בכל התורה „ענשו" ג"כ ממון שלם ישלם, אלא דכאן גזה"כ דממון זה ענשו שיסקל ג"כ (נוסף על נתינת הכסף דבעל הממון) וא"כ אין לחלק בין ממון (הגורם לסקילה) לממון (הגורם נתינת הכסף). ועפי"ז יומתק ל' הירושלמי שור הנסקל כ ו ל ו ממון הוא, וק"ל.

ועדיין צ"ע דגם גזה"כ זו לא נזכרה בבבלי. וי"ל דלשטתייהו אזלי, בבבלי מפרש (כנ"ל) וגם בעליו יומת ביד"ש, (וא"כ^א אין כולו ממון — דלפי' זה — „כולו" צריך להיות כולל גם הבעלים^ב שאלת ר"א בירושלמי; מהו שיתן כסף בג' מעיקרא ליתא, כיון דהכסף בא כתוצאה ממיתה ביד"ש) בסוגייתן בירושלמי י"ל דס"ל דהלכה עוקרת את המקרא כאן (וכדפי' באדרת אלי' למשפטים) וכמש"פ (פ"א ה"ב) בעליו יומת וכו' שותף לסטים כליסטים וכו' א"ל דחית בקנה וכו' א"ל כמיתת הבעלים כך כו' — ודו"ק, ואין כאן מיתה כלל וכולו ממון.

ויש להאריך בכ"ז ואין כאן מקומו.

הי' קס"ד לכאורה לבאר הא דמיתת שור כמיתת בעלים (אף דזהו ד"מ וזה ד"נ):^א ע"פ המכילתא שמ"ר הובאו ברמב"ן (לבשלח יז, ג) (מילתא בטעמא ולא גזה"כ) דבהמתו של אדם היא חייו דזהו הלכה ולא אגדה (ראה שו"ע אדמוה"ז חאו"ח סרמ"ח סי"ג ממג"א שם). (ול"ק מכמה דיני שורו שאינם כדיני נפשות — כי בקרא דהמכיל' הוא; להמית גו' את מקני, מיתת שור דוקא) — אלא שזה אינו, דא"כ הי' צריך להיות כדנ"פ גם בדיני מיתת שורו שמסרו לשומרים וכיוצ"ב.

3312) כדברי הרשב"א לב"ק קיב, א — באם נפרשם כפשוטם (כמובא במכתב המצורף בזה) שמיתת השור — מצד עצמו נחשבת כמיתת בעלים (ולא מפני שהוא חיי הבעל, כנ"ל במכילתא). אלא שלפ"ז — זהו גזה"כ שאין כמוהו ולא דומה לה. אין כל הסברה לזה שרק דין כ"ג יש בשור הנסקל ולא שאר עשרה דברים שבד"נ (סנה' לו, ב) בפרט צע"ג עפ"ז בלשון רש"י שם ד"ה לא: דהיקש אתא לעיקר הדין ותחילתו כו' מה לנו לחוס על שור כו', דשקו"ט כזו שייכת לענין שבסברא ולא בגזה"כ (ובפרט גזה"כ כהנ"ל — שהוא היפך הסברא). ולכן פירשתי דמיתת השור הוי דנ"פ מפני שאז „גם בעליו יומת" ולא מצד עצמו (וככתבי מאז) וגם בהרשב"א יל"פ כן.

(ממכתב חורף תשכ"ו) ב"ה י"ח שבט תשי"ד

חברה גמילות חסדים שומרי שבת

ובראשם הרה"ח הוו"ח אי"א נו"נ

עוסק בצ"צ כו' מוה"ר יוחנן שי'

. . . נעם לי לקבל מכתבם בו מודיעים מאסיפתם השנתית ביום א' הבע"ל פרשה אם כסף תלוה (ודרשו רז"ל במכילתא — חובה). כן נהניתי לקרות במכתבם על אודות מספר ההלואות שנעשו על ידם במשך שנה זו, ובודאי ככל דבר שבקדושה, וכנ"ל שהיא חובה, הרי יעלו בקדש להוסיף בזה בשנה הבע"ל. והרי ידועה המעלה בזה שהלואה הוא בין לעניים ובין לעשירים, ויה"ר מהשי"ת שיחדל אביון מקרב הארץ ויהי' רק האופן דהלואה לעשירים.

ובתור השתתפותי בהקרן גמ"ח שלהם מצורף בזה המחאה, הלואה להקרן גמ"ח שלהם, ובברכה אשר יקויים בכל המשתתפים בזה מרז"ל (תנחומא במקומו) מלוה ה' חונן דל כביכול כאילו מלוה להקב"ה, (ובמילא) וגמולו ישלם לו, באופנו של הקב"ה שהוא כמה פעמים ככה ובאופן טוב ושמח דוקא . . .

ב"ה, כ"א שבט תשט"ו

. . . איך בין געווען צופרידען צו באַקומען די ידיעה דורך הרה"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ כו' מוה"ר יוחנן שי' גאָרדאָן המזכיר, אַז היינט (היום לעשותם) פרשת „אם כסף תלוה" (אם חובה, און ניט רשות. מכילתא.332וע"ד היום אם בקולו תשמעו, וואָס דאָס בריינגט ביאת משיח היום. סנהדרין צח, א),

קומט פאַר אַ אויסער־אָרדענטליכע פאַרזאַמלונג לכבוד דעם זעקס און פערציג יאָהריגען קיום פון דער חברה.

און איך האָף אַז, לויטן פסק פון רז"ל כל המוסיף מוסיפין לו, וועט השי"ת מוסיף זיין הצלחה אין אייער אַרבעט פון גמילות חסדים — וועלכע איז נאָך גרעסער פון צדקה, וואָס גמילות חסדים קען דאָך זיין גלייכצייטיג מיט פרנסה און עשירות באַ אידען, ווי רז"ל זאָגען (סוכה מט, ע"ב) אַז גמילות חסדים איז אויך פאַר רייכע.

ותקותי וברכתי, אַז אייער אַרבעט אין דעם זאָל געפירט ווערען מיט דעם געפיל לויטן סיום פון פסוק הנ"ל; אם כסף תלוה — את העני עמך, אַז דער סכום וואָס דער לוה דאַרף — וואָס באותה שעה איז ער דאָך אַ עני — געפינט זיך נאָר אַלס פקדון באַם גומל חסד, וועלכן מען וויל מזכה זיין מיט דער גרויסער מצוה, און וואָס אָן דעם לוה וואָלט ער ניט באַקומען דעם זכות המצוה (עיין שם באור החיים הקדוש).

און פון דעם געפיל זאָל מען צוקומען צו אַ העכערען געפיל אין צדקה וגמילות חסדים לויטן באַרימטען וואָרט פון חסידים הראשונים, וועלכער איז איבערגעגעבען געוואָרען צו אונז פון כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע; דער שטיקעל ברויט וואָס איך האָב, איז ער דיינער ווי מיינער, והיו מקדימים מלת „דיינער" — דיינער ווי מיינער.

אַ וואָרט וואָס איז לייכט צו פאַרשטיין לויט דעם ביאור פון רבנו הזקן באגרת הקדש אין פילע ערטער, אַז בכדי צו מקבל זיין די השפעות מלמעלה ובפרט די השפעות גשמיות בגשמיות ממש, איז דאָס דוקא דורך מצות הצדקה וועלכע איז ממשיך למטה מטה . . .

ב"ה, כ' שבט תשט"ז

. . . הנה יהי רצון שיהי' כינוסם בהצלחה, הצלחה בגשמיות והצלחה ברוחניות, היינו שפעולתם בגמ"ח כפשוטה, נוסף על גודל הענין מצד עצמו, תביא גם כן לגמילות חסדים ברוחניות,

וכמעשה אבות, שהם סימן לבנים, וביחוד אברהם אבינו אשר ענינו — גמילות חסדים, אשר סוף פעולתו עם המקבל ממנו ותכליתה, היתה ההכרזה; אמרו ברוך א־ל עולם שאכלנו משלו,

333על דרך זה יהי' גם בהנוגע לפעולת החברה.

ועוד זאת, אשר לא רק המקבלים, אלא כל הרואה ואפילו השומע — שומרי שבת והם גומלי חסדים, יבינו ויתרשמו מן קישור שני הענינים.

ובפרט, אשר גם קשר מיוחד ביניהם, כי שמירת השבת מעידה וקובעת ענין „חידוש העולם, שהוא חבל המושכת כל יסודי הדת, ברצון הפשוט" (ספר החינוך בפרשתנו), היינו* בחסדו חסד חנם, ועל האדם שנברא בצלם ודמות ונצטווה לדבקה בו, להדבק בדרכיו — לגמול חסד, ובפרט אשר הדת מימינו ניתנה למו (ראה ג"כ תניא ס"פ דל"ת. תו"א צה, ב שמסיים; כלומר שנמשך מימינו (גם) אש דת. ושכרו — בתו"א לב, ע"ב בתחלתו).

וכמו שנאמר באדם העליון כביכול, והוכן בחסד כסאו, הרי גדול ענין גמילות חסדים דאדם התחתון, להשפיע לו ולכל בני ביתו שי' המצטרך להם בגשמיות וברוחניות . . .334ת"ח דבגינייהו איתמר ובני ישראל יוצאים ביד רמה, דהכי יפוק בכל האי יקרא בפורקנא בתרייתא,

וכדברי רעיא מהימנא משה רבנו, גואל ראשון וגואל אחרון (זהר ח"נ קכ"ה ע"א), שהובאו ונתבארו ע"י רבנו הזקן באגה"ק (סי' כ"ו) . . .

ב"ה, כ"ג שבט ה'תשח"י

. . . נעם לי לקבל מכתבם מכ"ב שבט, הדו"ח ע"ד פעולות החברה — פעולתם בקדש, גמילות חסדים, אשר אוכלים פרותיהם בעולם הזה והקרן קימת לעולם הבא,

בצירוף הידיעה על דבר האסיפה השנתית במוצאי שבת קדש מברכין החדש אדר הבע"ל,

בה נגמרת שנת המ"ט — שבע שבועות.

וע"פ פתגם כ"ק הבעש"ט אשר כ"פ שמענוהו מכ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר מכל דבר יש ללמוד ענין בעבודת הבורא, י"ל גם בזה — בקשר עם זה, אשר השנה שנת ה'תשי"ח היא שנה הששית לשמיטה לדעת הגאונים, הובאה לפסק הלכה בשולחנו הטהור של כ"ק אדמו"ר הזקן (הלכות הלואה סעיף לו'), ואמר הכתוב ביחוד על זמן זה, אשר קרבה שנת השבע שנת השמיטה גו' הנה — נתון תתן לו (ואין זה מספיק אלא עוד תנאי) ולא ירע לבבך בתתך לו (ומתן שכרו בצדו, כסיום וחותם הכתוב) — יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך (דברים טו' ט־

ויהי רצון אשר אף שכתובים האמורים מדברים בזמן שאין עושין רצונו של מקום, כמ"ש לאחרי זה, כי לא יחדל אביון וגו' וכפירוש רז"ל בספרי שם, הנה מיוסד על דבר המשנה, מצוה גוררת מצוה, ובפרט מצות גמילות חסדים וצדקה, ששקולה כנגד כל המצות, יביא זה לאופן עבודה דעושין רצונו של מקום, ויקוים היעוד לא יהי' בך אביון . . .

ב"ה, יום השלישי כ"ה שבט תש"כ

. . . בנועם קבלתי הידיעה, אשר החברה עורכת סעודת מלוה מלכה במוצש"ק פרשת אם כסף תלוה את עמי, אדר"ח אדר, לחזק איש את רעהו בעבודתם הקדושה גמילות חסדים, שהיא היא מדתו של בורא עולם ומנהיגו,335וכציווי חז"ל, להלך אחר מדותיו של הקב"ה. והוסיפו — תורה תחלתה גמ"ח כו' דכתיב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם (סוטה יד, א, עיי"ש).

ולא עוד אלא שהסבירו גדולי המפרשים, שכתוב האמור — מורה „על אהבתו (של הקב"ה) וחמלתו על יצוריו, שאע"פ שחטאו, לא זז מחבבן, והוא בעצמו השתדל בתיקונם ובגמ"ח". והדגישו בזה, אשר כוונה האמורה הוא ע"ד הפשט בהכתוב (בחיי בראשית ג, כא),

אשר גם על פי זה מובן, מה זה ומה ראו על ככה רבותינו נשיאינו, מתחיל מרבנו הבעש"ט ז"ל (אשר השנה היא שנת המאתים להסתלקות הילולא שלו) תלמידיו רבנו הזקן כו' ועד לנשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהפליאו בגודל ענין אהבת ישראל, ולכל אחד ואחת, ועד לאלו הנקראים בשם בריות בעלמא (יעוין תניא פרק לב).

ויהי רצון אשר כל אחד ואחד, בתוככי כלל ישראל, יעשה כל המצווה עליו — בקו הגמ"ח וכן בקו התורה והעבודה, ואתכפיא סט"א (נחש הקדמוני) ואתהפכא,

אשר גם בזה הולך בדרכיו של הקב"ה, כמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל על הכתוב האמור, אשר „עבד ה' אלקים . . . לבושין דיקר מן משך חיויא דאשלח מניה" (יעוין רשימות אדמו"ר הצ"צ — בס' דרך אמונה — על הכתוב הנ"ל),

ועי"ז יקוים הציווי אשר בראש ותחלת פרשת השבוע לו נכנסים:

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם — וכמבואר בארוכה בהמשך באתי לגני של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, ההמשך דיום ההילולא שלו . . .

ב"ה, מעלי שבתא דפרשת אם כסף תלוה, ה'תשכ"א

. . . בנועם קבלתי מכתבם מיום השלישי שהוכפל בו כי טוב, ר"פ דו"ח מפעולות הק' במשך השנה, וכן ההודעה ע"ד האסיפה השנתית במוצש"ק מברכין חדש אדר הבע"ל.

ויהי רצון שתצליח האסיפה להוסיף בפעולותיהם ולהוסיף מתוך מנוחה שמחה וטוב לבב,

והרי גמילות חסדים היא בין לעשירים וכו'.

ובפרט ע"פ המובן מפרק אחד עשר דהמשך־מאמר ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא ישראל,

336אשר בדרא דעקבתא דמשיחא מבזבזין „כל סגולות האוצרות דהון יקר הנאסף והנקבץ במשך כמה שנים מדור אחר דור וכו' ומוסרים אותם ע"י פקידים — בשביל החיל וכו'"

אשר כמבואר בכ"מ, מהרוחניות משתלשל בגשמיות, הנה בהנ"ל — אוצרות האמורים ישתלשלו ג"כ באוצרות כפשוטם, בעגלא דידן בביאת משיח צדקנו (ע"י ניצול האוצרות הרוחניים, כמבואר בההמשך),

אשר אז תקוים בשלימותה האזהרה וההבטחה אפס כי לא יהי' בך אביון, שהרי ישראל עושים רצונו של מקום (ראה רש"י (והוא מספרי) ראה טו, ד. סנהדרין סד, ב. רעיא מהימנא זח"ג קכה, א. עבודת הקודש ח"ב פל"ח) . . .

ב"ה, טו"ב שבט ה'תשכ"ב

. . . נעם לי לקבל מכתבם מבשר מאסיפה השנתית של חברה גמילות חסדים שומרי שבת ומסיבת ההתועדות — במוצאי שבת אם כסף תלוה ומוצאי חדש שבט,

הוא חדש ההילולא (שהשנה היא — שנת י"ב) של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא ישראל.

ויהי רצון אשר ע"פ תוכן המדובר בפרק י"ב מהמשך מאמר ההילולא בענין האוצר מלמעלה, אוצר דהון יקר הנפתח ונמסר לישראל אנשי החיל, אשר הם עושים רצונו של מקום, אוצר הטוב בנראה ונגלה, וכהבקשה, ואוצרך הטוב לנו תפתח, — שהוא אוא"ס אין קץ ואין תכלית,

יתגלה זה בקרוב ממש גם בהשפעת עושר כפשוטו לכל בני ישראל, ובמילא יהי' ענין הגמ"ח — לעשירים, וכדברי חכמינו ז"ל בזה.

ובמילא, כיון שאין הגמ"ח קשור בעניות של ישראל רעהו, יעשו בהאמור מתוך שמחה שלימה ואמיתית וטוב לבב . . .

ב"ה, כד' שבט ה'תשכ"ג

. . . בנועם קבלתי מכתבם ר"פ מדו"ח דפעולותיהם בקדש, בענין הצדקה, מצותו של הקדוש ב"ה, ובמעלה הגדולה אשר בה, הוא ענין גמילות חסדים.

337ויהי רצון אשר מתאים לפתיחת רבנו הזקן בס' תורה אור: צדקה תרומם גוי, הגבהת והעלאת המדות (ובמק"א מבואר שהוא גם העלאת בחי' נה"י וגם דבחי' המוחין),

יהי' כן בכל עניני המשתתפים בפעולת החברה וההנהלה בראשם — שליט"א,

ואין מקרא יוצא מידי פשוטו: תרומם גוי, נוי אחד בארץ הם בני ישראל,

שהרי הצדקה מביאה גאולה הפרטית של נותן הצדקה ומקרבת גאולה הכללית של כל בני ישראל,

אשר גאולה הפרטית כפשוטה, היא ביטול כל ענינים המבלבלים מעבודת ה' בשמחה ובטוב לבב,

היינו שיהיו כל חפצי איש ואיש בשלשת הסוגים בני חיי ומזוני כפשוטם — כדרוש, ועד — בשלימות, ועד — באופן דרויחא,

וכמו שהוא ביחוד בענין הצדקה, כמו שנאמר בה: רחבה מצותך מאד, כפירוש רבנו הזקן.

והרי השנה שנת סגולה, שנת המאה וחמשים להסתלקות הילולא שלו.

בברכת הצלחה בעבודתם בקדש ובאופן,

כהוראת חז"ל, גמ"ח לעשירים,

כי יקויים היעוד; לא יהי' בך אביון

כי ברך יברכך ה' — ויעשון בנ"י

רצונו של מקום . . .338ב"ה, יום ג', סדרה ופרשת אם כסף תלוה, ה'תשכ"ד^*

. . . נעם לי לקבל מכתבם עם המצורף אליו, בם מודיעים ע"ד האסיפה השנתית במוצש"ק מברכים ראש חדש אדר.

וע"פ הוראת חכמינו ז"ל במשנתם, באחד באדר משמיעים על השקלים ועל הכלאים, דלכאורה אינה מובנת השייכות דשני הענינים, ועד — שמשמיעים ומכריזים על שניהם ביום אחד.

ויש לבאר בדרך אפשר — ע"פ דברי מפרשי טעמי המצות, באיסור ענין כלאים, כי משנים עי"ז חוקי הטבע ודרכיו, שהטביע בורא עולם ומנהיגו שיהי' דשא עשב ועץ עושה פרי למינהו דוקא,

ובהתאם לזה — משמיעים על השקלים, שיהיו קרבנות צבור מתרומה חדשה דוקא, שאין לערב שנה בשנה.

ואדרבה — מקדימה המשנה, (שגם ההקדמה — תורה היא), ההכרזה על השקלים להכרזה על הכלאים,

אף שלכאורה דין קדימה להכרזה על הכלאים, כי ההקדם בזה מוכרח (בכדי שלא יזרע בנתיים כלאים) וכן האיסור — כל השנה תדיר הוא, וכאו"א מוזהר ע"ז — מה שאין כל זה בשקלים, ובפרט שאפשר לשקלם גם באיחור זמן, כיון שתורמין גם על העתיד לגבות.

ומובן ע"פ האמור — כי בכדי שתהי' הנהגה הרצוי' בעולם, ההתחלה היא ותלוי זה בהנהגת בני ישראל בעניניהם באופן זה, ומרוחניות — משתלשל בגשמיות.

ולכן לאחרי שבי"ד מביאים בפועל הלכה של תורה ושולחים בכל ערי ישראל ומכריזין שיביאו שקליהן, כי אין לערב שנה בשנה בנוגע לקרבנות וענינים רוחנים אשר בעולם, משתלשל מזה גם לזרע (הצומח) בארץ (הדומם) שיהי' למינהו דוקא.

ועד"ז במצות גמ"ח, שהיא מעלה הגדולה בצדקה השקולה כנגד כל הקרבנות — על ידי שבני ישראל עושים בזה בסבר פנים יפות, הנה מעשיית339המצוה — משתלשל למטה בהמצטרך לאדם בכל צרכיו בבני חיי ועד למזוני (לחם — צומח) ועד לקיום ההבטחה, עשר בשביל שתתעשר כפשוטה — בכסף וזהב (דומם),

ובמדה כנגד מדה — בספ"י של מלכו של עולם — כל הנ"ל, רוויחי . . .

340ושכר כל העוסקים בגמ"ח, הרי מבואר הוא ומפורש בכ"מ בתורתנו תורת חסד, הנתונה מא־ל רחום וחנון אשר צוונו ללכת בדרכיו והצדקה דייקא היא מצות ה' ממש מה שהקב"ה בכבודו ובעצמו עושה תמיד . . .341ויתבונן הרה"ק צמח צדק אשר לא טוב עשה שלא נתן תיכף להרמ"א הנ"ל את הגמ"ח שביקש, ויחזור הרה"ק צמח צדק לביתו ויקח את הסכום וילך אל השוק לחפש את הרמ"א, וביני לביני כבר נתקבצו אנשי הכפר עם עגלותיהם וסחורותיהם אל השוק ועלה לו בטורח רב למצא את הרמ"א ביניהם, וכשמצאו נתן לו את הגמ"ח ויחזור לבהכנ"ס להתפלל.

כשנתעטף הוד כ"ק הרה"ק צמח צדק בטו"ת ראה פתאום את הוד כ"ק רבינו הזקן בפנים צהובות ויאמר לו; הנותן גמ"ח לאיש ישראל בלבב שלם בלי שום פני', והעושה טובה לישראל באהבה כצווי ואהבת לרעך כמוך, שערי היכלי מעלה פתוחים לפניו. עכ"ל.

א

והרי סיפורי נשיאי ישראל, הוראה הם לכל ההולכים בדרך ישרה אשר הורו, בתוככי כלל ישראל,

הוראה ותורת חיים, הוראה בחיים בעולם הזה וחיים בעולם הבא, וכדברי חכמים במשנתם, שגמילות חסדים אדם אוכל פירותי' בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא . . .

342ויהי רצון שתהי' בשעה טובה ומוצלחת, ובפרט אשר השנה היא שנת „הקהל", שאת"ל — מוסיף זה גם בענין דגמילות חסדים וצדקה,

שהרי ענין הקהל הוא, שמקבצים בנ"א חלוקים זה מזה ועד לתכלית שינוי, ובלשון הכתוב „אנשים נשים וטף וגרך אשר בשעריך", ובפרט ע"פ המבואר בכ"מ שמשתתפים בהקהל מן הגדול שבגדולים ועד — תינוק בן יומו, הכל ביחד בזמן אחד וקריאה אחת לכולם ע"י אחד המיוחד בעם זה המלך.

והרי זהו גם מעניני צדקה וגמ"ח, לקרב העני והעשיר, ודוקא באופן דפיוס וסבר פנים יפות, שלא יורגש החילוק בין הנותן והמקבל, ובצירוף שניהם יחד דוקא — מתקיימת מצות המלך מלכו של עולם — מצות הצדקה. ובפרט בגמ"ח שגדולה מן הצדקה, שנתינת כסף הגמ"ח וקבלתו (שבזה החילוק דעני ועשיר) — הוא רק ענין זמני, שהרי מחזירו כשמגיע זמן הפרעון.

ויהי רצון אשר הגמ"ח וצדקה שבשנת הקהל זו הנה, כהודעת חז"ל, יקרבו הגאולה האמתית ויביאוה בעגלא דידן, ויקיים צדיקו של עולם (שכל עניניו — צדקה עם בריותיו הם) הבטחתו והיעוד להושיע את עמו ולהביאם מארץ צפון ומירכתי ארץ וגו' — קהל גדול, וכהמשך הפסוקים, ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה'

— ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש . . .343שלום וברכה!

במענה לההודעה אשר במוצש"ק פרשת אם כסף תלוה את עמי תתקיים האסיפה השנתית והמלוה מלכה, כמנהגם הטוב מדי שנה בשנה —

יהי רצון שתהי' בשעה טובה ומוצלחת ובהוספה על דאשתקד — בהתאם להציווי (שהוא גם נתינת כח); מעלין בקודש,

והנה שנה זו היא מלאות מאה שנה למאמר כ"ק אדמו"ר מהר"ש זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע ; ויקחו לי תרומה — (ר"פ המתחילה במוצש"ק זה) — כביכול אותי אתם לוקחים; ע"י מצות תרומת זהב וכסף גו' אותי, היינו מה שהוא בבחי' אני ה' לא שניתי, אתם לוקחים,

ומבאר בזה ע"פ מדרש חז"ל עה"פ ואלה המשפטים; הה"ד מגיד דבריו גו' חוקיו ומשפטיו לישראל כו' הקב"ה מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות, הקב"ה מניח תפלין כו' ועד"ז כל המצות, וכוונת המדרש שע"י קיום מצות תפלין ממשיכים להיות הקב"ה מניח תפלין ועד"ז בכל המצות. עיי"ש.

ועל פי האמור, הנה כשישראל תורמים מכספם וזהבם כו' לקיים מצות ה', עניני תורה ומצות בכלל, וגמ"ח שהיא שקולה כנגד כל המצות בפרט — הרי מובטחים הם שהקב"ה תורם ונותן להם ולבני ביתם המצטרך להם בגשמיות וברוחניות, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.

ויהי רצון שיעשו בכהנ"ל ובאופן דמוסיף והולך, מתוך שמחה וטוב לבב . . .344ב"ה, יום שלישי, שהוכפל בו כי טוב,

פ' אם כסף תלוה את עמי, ה'תשכ"ט.

. . . והנה גדולה גמ"ח דהלוואת ממון (יותר מן הצדקה) — שהיא בין לענים בין לעשירים,

ולא עוד אלא שאפילו בנוגע לענים — היא „מעלה הגדולה (בצדקה) שאין למעלה ממנה" ו"פחות מזה הנותן צדקה".

ולכאורה יש בצדקה מה שאין בגמ"ח דהלוואה — כי בצדקה הנה במעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו החיונית הרי נותן חיי נפשו לה' — נתינת ממון שלא על מנת להחזיר.

וי"ל — ובל' הכתוב — דכל איש אשר ידבנו לבו ויתרום זהב וכסף גו' לקרן גמ"ח הרי כל המעלות האמורות ישנן בתרומה זו.

ועוד בזה — וג"כ עיקר — ע"פ דברי כ"ק אדמו"ר הזקן אשר מעניני התשובה (עילאה) הוא לדבקה בו ית' — המדות במדותיו ית' מה הוא רחום וכו' והמעשה הוא מעשה הצדקה להחיות רוח שפלים כמ"ש כי ששת ימים עשה ה' וכו' כנודע במ"א.

345וראה ד"ה אם כסף תלוה — לכ"ק אדמו"ר מהר"ש — דשנת תרכ"ט איך שבעשיית ששת ימים כו' ישנו ענין הלוואה. עיי"ש.

ויהי רצון שיעשו כהנ"ל בשמחה וטוב לבב . . .

345שהרי נכנסנו לעשרים שנה ומעלה מההסתלקות־הילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו,

שלאחרי הסתלקות — בכלל „נקל מאד לתלמידיו (כולל כל ההולכים „בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו") לקבל חלקם מבחי' רוח רבם העצמיות כו' ולא זיום בלבד" „הואיל ואינה בתוך כלי ולא בבחי' מקום גשמי".

וכעבור עשרים שנה ומעלה — הרי אמחז"ל דמבן עשרים שנה מוכר בנכסי אביו (ואמחז"ל; התלמידים קרוים בנים והרב קרוי אב),

וע"פ ביאור רבנו הזקן במחז"ל זה — מובן אשר מאז מיתוסף בחיות וברצון ובתענוג ובפעולות הנמשכות עי"ז,

וע"י כ"ז גם ממהרים קץ גלותינו ומקרבים את הגאולה, הגאולה האמתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

בכבוד ובברכת הצלחה בכהנ"ל ולבשו"ט345ב"ה, יום שלישי, שהוכפל בו כי טוב, פ' אם כסף תלוה את עמי,

שנת כי תשא את ראש בני ישראל.

ביום סיום וחותם בתר שבתא דפ' מתן תורה — אשר תחלתה גמ"ח וסופה גמ"ח —

אאשר בנועם קבלת ההודעה אשר במוצש"ק פרשת אם כסף תלוה את עמי, פ' שקלים —

אשר סיום וחותם קרה"ת שבה הוא; כי תשא גו' לכפר על נפשותיכם וידוע מחז"ל; אמר משה לפני הקב"ה במה תרום קרן ישראל א"ל בכי תשא (צדקה),

תתקיים האסיפה השנתית של החברה והמלוה מלכה, סעודתא דדוד מלכא משיחא, כמנהגם הטוב מדי שנה בשנה —

ויהי רצון שתהא בשעה טובה ומוצלחת ולהוספה על כל אלו הפעולות דשנים שעברו ועלי' בכ"ז — וכפי הציווי (שהוא גם נתינת כח); מעלין בקודש.

ובודאי עושים ויעשו בכ"ז גם להבא — באופן דהמפייסו, בסבר פנים346יפות ובשמחה (וכההוספה בטושו"ע) ובטוב לבב, אשר ע"י כ"ז „מרנין לב" הזקוק לגמ"ח ומרומם רוחו, כנראה במוחש,

והרי כל האמור עיקר הוא בצדקה ובפרט בגמ"ח.

ויה"ר אשר כ"ז ימהר עוד יותר קיום היעוד אשר תרום קרן ישראל ותרום קרנם בכבוד,

וגדולה צדקה (וגמ"ח) שמקרבת את הגאולה וכנ"ל — מדה כנגד מדה אלא שכמה פעמים ככה — בסבר פנים יפות ובשמחה ובט"ל כי — כימי צאתך מארץ מצרים — בני ישראל יוצאים ביד רמה,

כי שומע אל אביונים הוי' גו' אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה . . .347ב"ה, יום שלישי שהוכפל בו כי טוב,

פ' אם כסף תלוה את עמי, ה'תשל"ב.

ביום סיום וחותם בתר שבתא דפ' מתן תורה — אשר תחלתה (של תורה) גמ"ח וסופה גמ"ח —

ביום ג' דפ' משפטים — אשר תחלתה (של הפרשה) גמ"ח וסופה גמ"ח —

מאשר הנני קבלת ההודעה אשר במוצש"ק פרשת אם כסף תלוה את עמי, פ' שקלים —

תתקיים האסיפה השנתית של החברה — בתוך סעודת „מלוה מלכה", סעודתא דדוד מלכא משיחא, כמנהגם הטוב מדי שנה בשנה —

ויהי רצון שתהא בשעה טובה ומוצלחת ותביא להחלטות טובות ולקיומן בפועל ובמעשה, ובכללות — להוספה רבה בכל פעולות החברה דשנים שעברו,

ובודאי אשר, מתאים להמצב המיוחד בכ"מ, וע"פ פס"ד חז"ל עניי שכיניך ועירך קודמין (כולל — עשירים אשר באותה שעה עניים הם)

— תהי' שימת לב הדרושה ומתאימה לחשיבות הענין וגודלו לנתינת גמ"ח שמטרתן והתוצאות שלהן הוא — ביסוס השכונות בהן בנ"י דרים348(דירה כדבעי — היינו ביחד עם בהכנ"ס ובהמ"ד ומוסדות חינוך הכשר ומוסדות גמ"ח), ביסוס אמתי היינו הכולל גם שיפור והתפשטות בכמות ובאיכות,

ויעשו כ"ז בזריזות גדולה, ובלשון חז"ל „יתן לו מיד", ובפרט ע"פ ביאור רבנו הזקן אשר „זריזות נפלאה (דאברהם אבינו ע"ה) להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נח"ר ליוצרו" „ממנו למדו רז"ל לקיום כל המצות בכלל ובפרט מעשה הצדקה העולה על כולנה המגינה ומצלה".

ויה"ר אשר כ"ז — הנה במדה כנגד מדה אלא שכמה פעמים ככה — יזרז וימהר קיום היעוד: אלקים להצילני הוי' לעזרתי חושה . . אלקים חושה לי —

להחיש את הגאולה האמתית והשלימה ע"י משיח צדקנו ובעגלא דידן . . .349ב"ה, כ"א שבט תש"ט.

. . . ולקשר לענינא דפרשתא, עה"פ אם כסף תלוה — נת' בדא"ח שבזה נכלל ג"כ ענין ירידת הנשמה בגוף — ראה רד"ה טעמה (נדפס בקונ' סב) — שהוא במלוה ופקדון גם יחד. והנה לפעמים מבואר בדא"ח שהעיקר בזה הוא חלק המלוה (לקו"ת סד"ה ושמתי כדכד השני) ולפעמים משמע להיפך (בד"ה טעמה הנ"ל). וי"ל דלא סתרי כלל, והחילוק בזה הוא בין תחלת העבודה או באמצע העבודה ובפרט בבעלי מדריגה. ובכל אופן כל השקו"ט שיהי' יתרון לחלק הלוה על המלוה הוא מפני טרחתו בממון הפקדון, בעד זה מקבל תרי תלתא באגרא שמבואר במ"א* שזה מה שנוטל הקב"ה לעצמו כתר אחד ושני כתרים נותן לבניו (ויקרא רבה פ' קדושים), שמזה רואין גודל ערך טרחת האדם, ובמילא מובן גודל ההפסד בהעדר הטרחא. וע"פ הכלל דאתדל"ע באתדל"ת תליא הנה כאו"א צריך לגמ"ח בגופו, אף שהכסף שבא ע"י טרחתו הוא של אחרים . . .

350. . . בזמן האחרון נתפשטה בין אחינו בנ"י שי', כמו „מגיפה" ר"ל, תופעת ההגירה משכונות יהודיות. וכתוצאה מזה — מכירת בתים בשכונות אלו לאינם־יהודים. ויתירה מזה — גם בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו'; מערערים עי"ז או מחריבים כליל פרנסתם של כו"כ מבנ"י וכו'.

ואף שבאמת תיקון הדבר הי' צריך להיעשות ע"י עסקני ציבור וע"י רבנים מורי הוראה — ואי"ז מעניני להורות פסקי דינים בדברים כאלו — אולם, היות שנתפשטו שמועות שונות ומשונות שעתה גם דעתי כאילו מסכמת ח"ו לעובדות הנ"ל, לכן אף שאין דרכי להכחיש את כל השמועות שאין להן יסוד כו', כי אין לדבר סוף, אבל מכיון שענין הנידון נוגע הוא לר ב ב ו ת מישראל, מוכרחני להביע את דעתי בזה גלוי' וברורה ובהעיר ג"כ, עכ"פ בקצת מקומות, להלכות הפסוקות בשו"ע בנידון זה. ומן הקל אל החמור;

ד) ועיקר בכהנ"ל. ו מעשה ר ב;

תעמולה מתאימה שלא לברוח משכונות אלו, יש בכחה לשלול במשך זמן קצר אפשריות היזק וכו'. וכמו שראינו ב מ ו ח ש בכמה שכונות, שע"י שעמדו אחב"י שליט"א בכל תוקף מבלי לזוז משכונתם אלא — השתדלו אצל שלטונות העיר להעמיד להם שמירה וכדומה, יושבים הם לבטח בשכונתם, ועוד ניתוספו שם כו"כ בתי כנסיות וספסלי בבי מדרשא, נוסף על הוספת בנינים של יחידים ושל מוסדות וכו'.

יו"ד. המורם מכל האמור הוא;

א) העתקות הנ"ל — אין הן שאלת היחיד והפרט (רק הריוח — באם ישנו — הוא של היחיד), אבל ההיזק הוא שאלת היזק הרבים והצבור, ולא רק דעיר אחת — כ"א גם דשאר עיירות לשם תגיע השמועה וכו'.

ב) נוסף על ה א י ס ו ר שבזה — אין מקום להגירה משכונות אלו. כ"א אדרבה, להתבסס ולהבנות בהן. וז ו ה י העצה היעוצה ש ר א י נו שהועילה בפועל (משא"כ הבריחה).

ויש להוסיף עוד וג"ז עיקר — לכל המאמין ב"קדושי עליון" ובגדולי ישראל — (והרי כל בנ"י הם מאמינים בני מאמינים) — אשר

ג) ההתבססות בשכונות אלו מתן שכר רב בצדה, כי ע"י ההשתדלות בהחזקת והרחבת השכונות, תשרה בהן ברכת ה' גדולה ומרובה יותר מבמקומות אחרים.

356וכידוע הוראתו למע ש ה ב פ וע ל של כ"ק אדמו"ר הזקן (בעל התניא והשו"ע) וכן של בנו כ"ק אדמו"ר האמצעי „שלא נכון בעיני על אשר עלה בדעת קצת אנשים ממחניכם לעקור משכנם (בגלל „אשר נגע יד ה' בהם בשרפה אשר שרף כו'"), כי לדעתי שם דוקא יצוה ה' את הברכה" (ס' מאה שערים יד, ב).

וכן הורה הלכה למעשה כ"ק אדמו"ר הצ"צ „איש את רעהו יחזקו נא לבנות ביתם ב מק ו מם" (ס' מאה שערים יח, ב). ומבאר שם בשם כ"ק אדמו"ר הזקן ששמע מפי „ק ד ו ש"י ע לי ון" הטעם מה שאחר שריפה מתעשרים, כי סדרן של המדות הוא — חסד דין רחמים. „ולזאת אחר מדה"ד בשרפה מתעורר מדת הרחמים שהיא גדולה ממדת החסד שבתחלה כנודע שהיא מדתו של יעקב נחלה בלי מצרים מבריח מן הקצה אל הקצה".

א

באם לאחרי הביא בחשבון את כל האמור לעיל (אשר בכוונה מכוונת ל א הוכנסו בו שום ביטויים חריפים ההולמים את חומר הדבר ופעולת ההעתקה ודמכירת הבתים לאינם יהודים וכו'), ימצא (מ"ם קמוצה) בכ"ז מי שיאמר; אעפ"כ דוקא איפכא (ממסקנא האמורה) סברוה וכו' — תקותי (מיוסדת על חזקת כשרות דבני ובנות ישראל) אשר ק ו דם שיעשה מעשה וימכור בית בשכונות הנ"ל לא"י, או שיגרום לאחרים לעשות כן, או שיחליט שאין עליו (או על מושפעיו) האחריות לתקן המעוות (באם כבר נעשה, ח"ו) וכו' —

יצייר במחשבתו והנה הוא ובניו ובנותיו „הגיעו למקום חברו" — היינו שנמצאים במצבם של רבבות בנ"י שליט"א הדרים בשכונות אלו — ונודע לו אשר שכנו רוצה למכור ביתו לא"י וכו' ויחשוב חשבונו — צדק ולא מרומה — האם מכירה זו כו' אהובה היא בעיניו או שנואה. ולאחרי גמר החשבון — יעשה ע"פ הוראת תורתנו תורת אמת ותורת חיים; מה דעלך סני לחברך לא תעביד. ובמיוחד — שאין זו הוראה סתם כ"א — כלל גדול הוא בתורה, ולא עוד אלא שזו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא (שבת לא, א) ונאמר ועשית הישר והטוב (ראה פרש"י שם דברים ו, יח)^ה בעיני ה' למען ייטב לך גו' להדוף את כל אויביך מפניך כאשר דבר ה'.

(משיחת אחש"פ תשכ")

357. . מטעמים מובנים לא הוכנסו ברשימה בטויים הולמים את ההנהגה המוזרה ומצערה ומבהילה דמכירת הבתים בשכונות אלו כדי לעבור לשכונות אחרות. ועוד טעם בזה, אשר תקותי חזקה אשר רבני ארצות הברית, מ ו רי ה ו ר א ה בישראל, אשר עליהם לעמוד בפרץ בכל עניני אחב"י, על אחת כמה וכמה בענין הכי חשוב זה האמור, יצאו בקול גדול מתאים לגודל הענין ובפירסום גדול מיוסד על מה שנאמר לא תגורו מפני איש, וזכות הרבים מסייעתם.

עוד נקודה שהזכרתי בעת ההתועדות בקצרה והשמטתי אותה מהרשימה מטעמים מובנים, אשר הבורחים מהשכונות לשכונות אחרות — בריחה היפך הדין — מביאים ר"ל אתם אותם „התנאים" מהם בורחים, היינו סכנה לשכונה החדשה בשעת ההעתקה וגם לאחרי זה, שהרי הם דוגמא חי' מזכרת כו' איש ישראלי שנמצא במקום ההוא היפך הוראות תורתנו תורת אמת כו' וד"ל. וכפי שהערותי זה כמה פעמים, בחמלת ה' על דור יתום עקבתא דמשיחא, הרי כמה מעניני תורה רואים גם בגלוי בדרכי הטבע. והוא הדין בנידון דידן, אשר גם בדרך הטבע, כשהולך אינו־יהודי ברחוב ופוגש ביהודי הנ"ל, פנים חדשות בשכונה זו, ושואל מאין בא ולמה העתיק מדירתו הקודמת וכו' ומספרים לו פרשת הענינים, הרי זה מלמדו לנסות לעשות ר"ל כשונאיהם של ישראל שגרשו יהודי זה ממקומו הקודם וכו' וכו'.

נפלא הדבר שדוקא במדינות הרווחה שלכאורה צריכים היו להיות בני ישראל תקיפים יותר בעמדתם ולא להתרשם מפני כו', אף כי אתם המעט מכל העמים, הרי גדל רגש הנפילת־רוח בפני גוי קטן ועל אחת כמה וכמה שאינו קטן, ועד לביטול, שאחד מביטויי רגש נחיתות מבהיל זה היא תופעת הבריחה הנ"ל, נוסף על ההשתדלות (כסגנון הכתוב) נהי' ככל הגויים, ועד לתופעה המבהילה שהובלטה בסגנון חכמינו ז"ל במלים ספורות — נ ה נו מסעודתו של אותו ר ש ע (הנאה שרשע מזמין אותם לסעודתו). ומכאן ג"כ לתופעה המוזרה בארה"ב שכל מסיבה שאין מסב על שלחן הראשי מישהו שאינ־יהודי אינה מסיבה הראוי' לשמה, על אחת כמה וכמה באם זו היא מסיבה לחלוקת תוארי כבוד, הרי מובן ופשוט מיהו המקבל תואר כבוד הראשון וכו'. ואין להאריך בדבר המצער.

ויהי רצון שבהמצאנו בימים שבין זמן חירותנו לקבלת התורה, יצליח כל אחד מאתנו בתוככי כלל ישראל להשתחרר מגלות ועול גלות בחייו358הפנימיים [דפשוט שאין כוונתי ח"ו נגד מאמר רבותינו ז"ל שלא לעלות בחומה, ואף גם לא בהתגרות בגוי קטן, אבל אין זה שייך כלל וכלל לכל תופעות האמורות]; ולהוסיף בכל יום ויום בתשוקה לקבלת התורה ומצותי' כמסופר באגדה (ר"ן סוף פסחים) בקשר עם מצות ספירת העומר.

בכבוד ובברכה לבשורות טובות בכלל וכן בנוגע להנ"ל שמנצל כל השפעתו בכל מקום שידו מגעת בהגדרת פרצה האמורה ועד לביטולה.

(ממכתב אייר, תשכ"ט)

אדר

ב"ה, ז' אד"ר, ה'תשכ"ז

. . . ובעמדנו בימי אדר ראשון — שהוא הוא חדש העיבור וההוספה — הרי ההוראה אשר בענין עיבור השנה (כדלקמן) — היא בחדש זה ביתר שאת ויתר עז.