לקוטי שיחות
הוספות - שיחות ומכתבים כ
413ה וס פ ה
— לשיחה הא' הפ' שמות* —
א. בשיחת שבת פ' שמות תשכ"ה (נדפסה לעיל — ע' 9 ואילך) מבואר ענין האהבה הבאה לידי ביטוי בהזכרת שמו של האהוב וגדלה מעלתה על האהבה המתבטאת בחיבוק ונשיקה להאהוב — שהאהבה הבאה בחיבוק ונישוק שייכת דוקא כשהאהוב מרגיש זאת, ולכן לא יתכן ענין החיבוק ונישוק כי אם בעת שהאהוב הוא ער ולא כשהוא ישן; משא"כ האהבה המתבטאת בהזכרת השם שאינו נוגע בה ידיעת והרגש האהוב. ולכן שייכת היא גם בריחוק מקום מן האהוב, אף שאינו יודע כלל שמזכירים את שמו.
ולכאורה יש להקשות 1);
(א) הרי מפורש בכתוב (ויחי נ, א); „ויפול יוסף על פני אביו גו' וישק לו" — והמדובר הוא לאחרי פטירתו של יעקב?
(ב) מנהגן של ישראל הוא לנשק את מעיל הס"ת [יתירה מזו היתה הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר (וכן נהג אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע — ראה לקו"ד כרך ב' רכח, א), שבעת הוצאת הס"ת הי' מחבק אותו בשתי ידיו ומנשק את המעיל] — והרי אין שייך לומר שמציאות המעיל (דומם) שייכת לאיזה הרגש — וא"כ, הרי הוכחה ברורה, לכאורה, שביטוי האהבה של האוהב ע"י (חיבוק ו)נישוק יש לו מקום גם באופן שאין האהוב מרגישו (כשהוא ישן — במכש"כ ממציאות של דומם).
ב. והנה בנוגע לקושיא הא' — יש לתרץ לכאורה;
אמרו רז"ל (תענית ה, ב. פירש"י ויחי מט, לג) ; יעקב אבינו לא מת. ולפי פירש"י (תענית שם) „סבורים היו שמת" — הכוונה בזה (ראה חדא"ג מהרש"א שם), „שלא מת כלל גם בגוף"2). ואתי שפיר מה שיוסף נשק לאביו
) משיחת ש"פ וארא תשכ"ט (שהיא ביאור לשיחה זו). — הנחה בלתי מוגהת.
1) להעיר גם מהמסופר (לקו"ש ח"א ע' 138), אשר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בראותו פעם את בנו כ"ק מו"ח אדמו"ר איך שהוא ישן בעריסה, נתעורר אצלו רצון לנשקו. אבל משם אין קושי' כ"כ, כי יש לחלק בין נשיקה (בפועל) לרצון לנשיקה.
2) וכן מוכח גם מפירש"י עה"ת (ויחי*) שם). שהרי פירש"י עה"ת הוא גם ל"בן חמש (למקרא)", ואין מקום לרמזים וכו'.414אחרי שראה כי „ויגוע גו'" — כי באמת יעקב לא מת כלל, אלא נשאר בחיים כפשוטם.
אבל תירוץ זה אינו מספיק, כי
[לבד זאת דלפי פי' המהרש"א שם, זה מה שיעקב אבינו „לא מת" המכוון הוא רק „בנפש, כשאר צדיקים . . . אבל בגוף הי' מת" — הנה גם לפי פי' רש"י]
מאחר שיוסף עכ"פ לא הרגיש בזה והי' בין ה"סבורים . . שמת" (שלכן בכה עליו וציווה לחנטוג), א"כ הקושיא במקומה עומדת: הרי מצינו ביטוי של חיבה ע"י נשיקה לאהוב גם באופן (שהאוהב יודע) שאין חיבה זו מורגשת לזולתו?
ג. והביאור בכהנ"ל יובן בהקדים, כי יש ב' סוגי ואופני נשיקה;
א) נשיקה הבאה מצד רגש של אהבה עזה ביותר: כאשר האהבה מורגשת בתוקף התפעלותה והתלהבותה, עד שאינה יכולה להתבטאות בדיבור (דברי חיבה) — כי אותיות הדבור, מכיון שהם „כלים", אינן יכולים להכיל אהבה רבה זו — אזי הוא מבטא את אהבתו ע"י נשיקין (ראה תו"א פ, ד. ובכ"מ).
ונשיקה מסוג זה, היות וכל ענינה הוא ביטוי אהבתו העזה להאהוב, שייכת דוקא כשהאהוב הוא ער ומרגיש את האהבה הנובעת ומתגלית לו ע"י הנשיקה — ובדוגמת האהבה המבוטאת בנתינת מתנה או בדבור דברי אהבה, שאינה שייכת אלא כשהאהוב מאזין לדבריו ויודע לקבל מתנתו (שלכן המתנה ודברי אהבה צריכים להיות לפי ערכו של האהוב), כמבואר בשיחה הנ"לד.
415ב) נשיקה הבאה רק בתור „אות" ו"סימן" של קירוב ושל חיבה [וכמו עולא „הווה מנשק להו לאחוותי'" (שבת יג, א) לפי ש"הי' יודע בעצמו שלא יבוא לידי הרהור . . . דמיא לכון כי כשורא" (תוספות שם) — ונשיקה זו, לא באה בהרגש מיוחד של התעוררות האהבה, ורק ביחס לקירוב (המסמן (קירוב) ידידות וחיבה) המתאים וצריך להיות בין אח לאחות].
ונשיקה כזו, שהיא רק כעין סימן בלבד המורה על החבה, אין נוגע בה הרגש האהוב, ולכן שייכת גם כשהאהוב הוא ישן, ואפילו בזה שאינו בחיים או בדומם.
ד. והנה מצינו בכמה ענינים, שדוקא בחי' ה"דומם" (שבנפש האדם) שלמטה מחלקי המדות והרגש, יש לו שייכות וקישור לבחי' ה"עצם" שלמעלה מעלה מהם. ועפ"ז יש לומר, שטעם הפנימי לזה, שבנשיקה שהיא רק כעין „סימן" כו' אינו נוגע הרגש האהוב, הוא לפי שהחיבה המתבטאת על ידה אף שאינה באה בהתלהבות, אלא באופן טבעי וקר, שייכת היא (בפנימיותה) לבחי' האהבה עצמית שלמעלה מענין ה"הרגש" (ושהיא המתבטאת בהזכרת השם — ראה שיחה הנ"ל).
ועפ"ז יובן זה מה שמצינו דגם בנשיקת מעיל ס"ת מתבטאת חיבה גדולה ביותר (ראה ספה"מ תש"ט ע' 87 סעיף ב') — אף שנשיקה זו היא רק כעין סימן בלבד. — כי הרצון לבטאות את החיבה באופן של „סימן" עכ"פ, בא הוא מצד האהבה עצמית שלמעלה מגילוי והרגש.