תכה

תכה

בגמרא פעם אחת חל י"ד להיות בשבת ושכחו אם פסח דוחה שבת וכו'. פי' [דהנה ידוע] כי יש כ"ח עתים, י"ד דקדושה וי"ד דקליפה, [והם בכלל כ"ח עתים המבוארים בקהלת]. נמצא כי ביום שבת שהוא יום קדושה, צריך שמחה גדולה. ובמה משמחו, במה שמחשב בעולמות עליונים¹ בכל המדות בעולם התענוג, שהם י"ד עתים דקדושה. ולפעמים (אז) [אין האדם יכול לשמוח בשבת, ו]אינו יכול לדבק עצמו בי"ד עתים דקדושה (שמחזיק) [והוא מחזק] את עצמו בכל כחו ואינו יכול, נמצא שאין לו שמחה. ואיתא בשלחן ערוך, אדם שיש לו תענוג מסיפורים מותר לו לספרם בשבת מפני שהם שמחה ותענוג לו. (אלא) [אע"פ] שהם מצד הקליפה, והם י"ד עתים דקליפה, עכ"ז מותר [לספר בהם כדי שלא יהיה עצב בשבת]. וזו שאלה נשאלה בגמרא, [פעם אחת] חל, [פי' לשון חלה וחולין], י"ד, פירוש י"ד עתים הרעים, להיות בשבת, פירוש אדם אחד היה צריך לשמוח להתענג בי"ד עתים האלו, שלא היה יכול לשמוח את עצמו בי"ד דקדושה, ושכחו [ולא ידעו אם פסח דוחה שבת, פי פ"ה ס"ח, היינו] אם מותר לדבר בי"ד אלו [נ"א: אם מותר לדבר ולספר בספור מעשיות בשבת אע"פ שהוא דחיות שבת]. והיה שם הלל הבב"לי, פי' שהיה בלול מב' מדות, ואמר להם פסח דוחה שבת, ר"ל פ"ה ס"ח [נ"א: ודרש להם במועדו, לשון עָדַיִם ותענוג, פי' שמותר לשמוח בתענוגו שיש לו כפי השעה כנ"ל]². ומפני מה התירו באמת לספר סיפורים בשבת. ואפשר לומר משל נפלא על זה. משל למלך שהיו לו מדינות הרבה ועבדים לאין מספר, וציוה המלך לעשות יום מוגבל משתה ושמחה לכל שריו ועבדיו. ולכל מי שירצה לבוא אל המשתה להתענג בתענוגי ומעדני המלך, יותן לכל [איש ואיש] רצונו ושאלתו, כל אשר תשאלה ויתאוה נפשו, כדי שלא יחסר לשום אדם שום תענוג ועידון בעולם. ככל אשר הוא חפץ ושואל, תיכף ינתן לו כאוות נפשו. והנה היו [השואלים] הרבה. מה ששאל זה לא שאל זה. איזה מהם ביקשו שיתנו לו כלים נאים וחשובים שהמלך משתמש בהם. ואיזה מהם ביקש שיתנו לו כל מעדני מלך מכל מיני מאכל או כיוצא. ואחד הוסיף לשאול שיתנו לו פרס מגנזי המלך, זהב ואדרכמונים. ואיזה מהם ביקש שיתנו לו שילטנות ושררות על קצת ערי המלך. והכל ניתן לכל אחד ואחד חפצו ובקשתו. והיה שם איש סכל וחסר לב, והוא היה איש צרוע מוטל באשפה מחמת (צערתו) [צרעתו]. ובהגיע אליו השאלה לשאול ולבקש תאוותו וחפצו וצרכיו מבית המלך, ביקש שיצוה המלך שיותן לו ב' משפלות של זבל לח וקר, בכדי שיתכסה מהם ויתקרר מצרעתו. וגערו בו עבדי המלך ואמרו לו, שוטה וחסר לב, מה זאת אשר שאלת ובחרת מכל תענוגים. והלוא אם היית שואל ביום הזה חפצים טובים או מיני תענוגים שבעולם, וכל [תענוגים] מחמדי לב מהמלך, היו נותנים לך, כי כן דת המלך ונימוסו להיות עושים רצון [כל] איש ואיש. ואם תאמר מחמת כאב צרעתך שאלת דבר זה, שוטה שבעולם, היה לך לבקש מאת המלך שיצוה להרופאים לרפאות אותך מצרעתך. כלום חסרים מבית המלך רופאים מומחים וכל מיני סממני רפואות עד אין קץ. והנה הגיע הדבר הזה בפני המלך שכך ביקש האיש הסכל. והמלך, שחכמתו גדולה עד מאוד, אמר לעבדיו, מאחר שאיש זה הוא כסיל, בשבילו ישתנה נימוסי המלך ודתו, זה אי אפשר. רק ינתן לו [בקשתו] כמו אשר בחר [לו]. כי הסכל הלזה בחר בדבר מאוס, אם כן בוודאי זה עיקר תענוגו ועידונו, ע"כ לא יותן לו יותר משאלתו ובקשתו. והנמשל מובן.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org