המוכיח לחבירו זוכה להדבק בהקדוש ברוך הוא שנאמר מוכיח רעהו1 אחרי [חן כו'] ולא עוד אלא שמוציא חן וכו'. א"ל כי הנה יש ב' מיני צדקות. א' הוא הצדקה הגשמיות, והוא מה שהעשיר משפיע לעני ונותן לו צדקה הגשמיות, שמחיה את נפשו ואת נפש בניו ובני ביתו. ויש צדקה יותר מעולה, והוא המחזיר חבירו למוטב, דהיינו המוכיחו. רק שצריך לזה שני תנאים. א' שיהיה כלי המקבל, דהיינו שיכנסו באזני המקבל תוכחה, לאפוקי מי שאינו שומע לקול המוכיחו ואינו רוצה לקבל ההשפעה. והב' שהמוכיח צריך להיות דוגמת צינור לשפוך ההשפעה אל הכלי, דהיינו שיהיה עשיר בדעת, כמדת הצדיק העליון המשפיע לעני כידוע, ואז יכול להשפיע אל העני בדעת ולהחזירו למוטב. וידוע כי מדת הצדיק הוא מדת יוסף, וכתיב אלה תולדות יעקב יוסף. וז"ש מוכיח רעהו, דהיינו שיכול להוכיחו ולהחזירו למוטב מחמת שיש לו מדת הצדיק שהוא יוסף כנזכר. והראיה, שזימן לו הקדוש ברוך הוא להוכיח אותו האדם המקבל תוכחה, לכך נקרא רעה"ו2. הגם היותו עני בדעת, עם כל זה דומה הוא מי שרוצה לקבל דברי חבירות, שרוצה לשמוע וללמוד ולקבל כל מה שמוכיחים אותו. ולכן נקרא רעהו להצדיק המוכיחו. נמצא שזה מוכיח (ההמשכה) לאדם ההוא3 זוכה להיות אחר"י, כלומר דבוק להשם יתברך, כמו מדת יוסף שהוא תחת מדת יעקב תפארת, וזהו אחרי וד"ל. ולא עוד, אלא שמוצא חן, שהוא גם כן מדת יוסף. ועיין בפרשת נח4.