הוספות - שיחות ומכתבים יד

300י מ י הק י"ץ

. . . תכסיס יצה"ר המשונה שקרא לו בשם ימי חופש, ולצערנו ולדאבוננו מתקבל אפילו אצל כמה מהחרדים לדבר ה' במשך כל השנה באמרם שימי החופש שאני ואין אז מקום לעמל ויגיעה, ואין מרגישים שזהו היפך התורה אשר הודיעה שאדם לעמל יולד, לא יגעת ומצאת אל תאמין.

ימים יוצרו ולא אחד בהם, שאין אף יום מיותר ולא שעה אחת, כי ניתנו בקצבה לא פחות מהדרוש לאדם למלא תפקידו הפנימי, שהוא כמאמר המשנה אני נבראתי לשמש את קוני, אבל לא גם יתר על המדה שלכן כל רגע שאין מנצלים אותו, ולו יהי' בימים האמורים הנ"ל, ה"ז אבדה שאינה חוזרת ימים ערטולאין וכל' הזהר הק' והאריכות בדבר המובן לאדם ישר הולך, אך למותר.

(ממכתב כ"ה תמוז, תשט"ז)

. . . בודאי למותר לעוררם ע"ד תכנית מיוחדת לימי החופש שההכרח להכינה בעוד מועד, וכפתגם כ"ק רבוה"ק, אַז ווי מען שטעלט זיך אַוועק אַזוי גייט דאָס, וה"ה להנהגה דימי החופש, מכמה טעמים נכון לסדר שהחופש יתבטא רק במיעוט ומינימאלי של הלימודים, ותו לא, וכמנהג ישראל מאז ומקדם, ואם בכל הערים ובכל המושבות היתה הנהגה כזו כדאית, עאכו"כ במושב אנ"ש.

(ממכתב כ"ג תמוז, תשי"א)

. . . בהמשך לשיחתנו, ובמענה לשאלתו בדרכי ואופני ההשפעה על התלמידים שיחיו, בני הישיבה העומדת תחת הנהלתו, הנני בא בזה להדגיש נקודה בין שאר הנקודות שנגענו בהן, והיא נקודה עקרית והרת תוצאות, ודבר בעתו:

301בשים לב לתופעה המבהילה של הפסקת הלמודים בימי הקיץ על משך של יותר משני חדשים — ברובן ככולן של הישיבות במדינה זו, שעם הפסקה זו בא ניתוק הקשר שבין התלמידים והישיבה והעדר השפעתה מצד אחד, ומאידך ההשפעה דלעומת זה של העיר ובפרט בימי הקיץ, והרבה בטלה עושה וכו' וכו',

כדאי ונכון מאד — לעורר את מורי הישיבה שיתנדבו לסדר פגישות, על כל פנים פעם בשבוע או שבועיים, עם אלה מתלמידי הישיבה הנשארים בעיר בימי הקיץ, וביחוד עם תלמידי הכתות הגבוהות.

מטרת הפגישות היא לקיים הקשר שבין התלמידים והמורים שיחיו משך ימי הקיץ — על ידי התועדויות ידידותיות שהן שעות כושר לשיחות על נושאים שיענינו את התלמידים ושיש בהן תועלת להרמת רוחם ולחיזוק דרכם והנהגתם, שיפור המדות, וכדומה. ובאופן המתאים — אפשר לנצל פגישות אלו לעורר את התלמידים לקבוע עתים לתורה גם בימי הקיץ, להדר בתפלה בציבור. ולחזק בהם רגש האחריות המוטלת על בני הישיבה לשמש דוגמא לאחרים, ומצוה גוררת מצוה — לנצל כמה הזדמנויות לפעילות חינוכית בסביבתם לקיים כלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך.

והרי כמה מעלות טובות בפגישות אלו: הפגישות כשלעצמן והעידוד שבהן, הידוק הקשר שבין המורים והתלמידים, תריס בפני השפעה בלתי רצוי', שלילת פריקת עול הישיבה לגמרי, וכו' וכו', אשר התוצאות תהיינה ניכרות בחזירתם של התלמידים להישיבה בזמן הבע"ל.

מובן אשר לטובת הענין יש לסדר אשר התלמידים יבואו לפגישות מרצונם הטוב, ואם אפילו בתחילה לא יהי' מספר המשתתפים גדול ביותר, אבל יש לקוות שאם תהיינה הפגישות בעלות תוכן מתאים ומושך את הלב, תתפשט השמועה וירבו המשתתפים.

תקותי*) אשר כת"ר יתן לבו להוציא לפועל תכנית זו וממנו יראו וילמדו גם מנהלי ישיבה אחרים, וזכות הרבים מסייעתם.

בכבוד ובברכה

(ממכתב ח"י סיון, ה'תשכ"ב)

302. . . מה שמסיים במכתבו — שלא אקפיד על מה שבנו שי' לא נסע בשליחות המל"ח — הנה איני מקפיד ע"ז אלא מצטער כי נסיעות אלו אף שב"חיצוניות" אומרים שזהו מטעם המל"ח אבל לאמיתית הענין הוא חלק מתכנית חנוך האברכים ומביא להם תועלת מרובה בכמה פרטים. וכפי השקפתי בתכונת נפש בנו הנ"ל התועלת בשבילו היתה — בכמה מובנים עוד יותר מאשר לשאר אברכי התמימים. ולא רק מטעם שאברך הישיבה אין צריך להתנהג באופן אחר משאר חביריו, כי נסיעה כזו בשליחות היתה נותנת לו הרבה. אלא אין צועקין על העבר.

(ממכתב כ"ג מנ"א תשי"ג)

. . . מהאופנים דהפצת המעינות חוצה שהנהיג כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל השמחה — הוא אשר בכל שנה ושנה, בזמני הקיץ, נוסעים תלמידים, בחורים ואברכים, לבקר בערי השדה ולהפיץ שם את המעינות.

אמנם, להיות אשר אופן הנסיעות לערי השדה הוא שנוסעים מעיר לעיר וממקום למקום, היינו שמשתהים במקום אחד זמן קצר בלבד, לזאת הרי אין פעולת הפצת המעינות בהתיישבות כל כך.

עוד אופן בהפצת המעינות — והוא נסיעת אברכים לערי השדה להתיישב שם באופן קבוע, שעי"ז אפשר להם להפיץ שם את המעינות באופן דהתיישבות, ע"י יסוד ישיבות והדומה.

אמנם, להיות שהם נמצאים במקום אחד משך זמן ארוך לפי ערך — הרי אפשר שישכחו מטרת בואם לשם וידמו שהם מתושבי המקום ההוא. או שיחשבו, מאחר שאני נמצא במקום פלוני משך זמן והפצתי שם את המעינות הרי מקום זה אינו כבר בכלל חוצה ובמילא איני צריך כעת להשתדל בטרחא יתירה בהפצת המעינות יותר, כי כבר עשיתי חובתי.

אבל עליהם לידע, כי חובת (וזכות) ההפצה היא עד שיהיו כל הענינים כמו שהם במקום המעין — כמו בליובאוויטש. עד אז המקום הוא בכלל חוצה עדיין וצריכים להפיץ שם את המעינות.

גם צריכים לזכור אשר אינם כמו שאר תושבי המקום. שלוחי רבינו בעל השמחה הם להפיץ שם את המעינות. והרי הם כמו הנוסעים בזמן הקיץ303מעיר לעיר, אלא שבכדי להשלים מטרת שליחותם הם שוהים במקום אחד זמן רב, אבל בכלל נוסעים הם.

וע"ד שמצינו בענין המ"ב מסעות, אשר גם המסעות שחנו ישראל בהם זמן רב, ואפילו המסע שנשתהו שיהוי זמן כנגד כל המסעות, גם הוא בכלל מסע הי', דכתיב בי' ויחנו ויסעו.

וטעם הדבר הוא, לפי שכל זמן שלא הגיעו להמטרה לארץ נושבת ישוב דאדם העליון, ה"ה בחי' נוסעים, אלא שמצד איזה כוונה, צריכים לשהות במסע זה זמן רב בערך שאר המסעות.

וזהו שכתוב בענין המסעות, וארון ברית הוי' הולך לפניהם לתור להם מנוחה: עם היות שהולכים ממסע למסע, אשר כל מסע הוא בחי' נעלית מהמסע הקודם, מ"מ לא זוהי המטרה הסופית. המטרה הפנימית היא לתור להם מנוחה, היא הכניסה לארץ אל המנוחה ואל הנחלה. וזהו וארון ברית הוי' הולך לפניהם — לפנימיותם, והכוונה היא — לתור להם מנוחה. כי פנימיות הלב שם היא המנוחה^א.

וכמו"כ בנדו"ד: בלי הבט אשר פעלו הרבה בהפצת המעינות במשך הזמן ששהו בערי השדה, צריכים לזכור שעדיין — לא זוהי המטרה. המטרה היא לייסד ישיבה כמו בליובאוויטש. ושיהיו כל עניני המקום כמו בליובאוויטש — מקום המעין.

ואף אשר סדר העבודה הוא שאי אפשר להגיע מיד להמטרה כ"א צריכים ללכת ממסע למסע ומדרגא לדרגא, בכ"ז הנה גם בתחילת העבודה צריכים לזכור בפנימיות את המטרה והתכלית, ולהסביר זאת גם לתלמידיהם, לבאר להם:

רק לע"ע אין אנו נותנים לפניכם את הכל, כי עדיין אין אתם כלי קבול, אבל מטרתינו הוא להסיע אתכם ממסע למסע עד אשר נבוא בארץ נושבת, למים חיים כמו שהם במקורם^ב.

(משיחת ש"פ פנחס ה'תשי"ז)