הוספות - שיחות ומכתבים ד

191ב ה ע ל ותך

ב"ה, ערב שבת־קודש פ' בהעלותך את הנרות, תשכ"ב

ברוקלין, נ. י.

תלמידי ישיבת תומכי תמימים

ליובאוויטש לחג הסיום,

מאנטרעאל,

ה' עליהם יחיו

שלום וברכה:

אין צוזאַמענהאַנג מיט דעם חג הסיום, שיק איך מיין באַגריסונג און ברכה צו די תלמידים בעלי השמחה און צו אַלע אָנטיילנעמער אין דער שמחה של תורה.

ווי איך האָב שוין אונטערגעשטראָכן באַ פריערדיגע געלעגענהייטן, האָף איך אַז דער חג הסיום וועט דינען אַלס הכנה און התחלה פאַר אַ העכערע מדריגה אין לערנען תורה און מקיים זיין מצוות, וואָס דאָס איז דער אמת'ער אינהאַלט פון אַ סיום אין תורה בכלל, און אין אַ ישיבה בפרט.

די סדרה פון היינטיגער וואָך — בהעלותך את הנרות — הויבט אָן תורה מיט דער מצוה פון אָנצינדן — ביז עס וועט לייכטן פון זיך אַליין — די מנורה אין משכן ובית־המקדש, וואָס משה רבינו איז אָנגעזאָגט געוואָרן איבערצוגעבן צו אהרן הכהן.

די תורה איז אַ נצחיית, אַן אייביגע, און אַלע אירע אָנווייזונגען זיינען אייביגע און ניט באַגרענעצט צו צייט און אָרט. דעריבער איז קלאָר, אַז אין אַ טיפערן זין האָט דער אָנזאָג פון הדלקת הנרות צו טאָן מיט יעדן אידן, אין אַלע צייטן און אין אַלע ערטער, אויפ'ן גרונד פון דעם מאמר בהעלתך את הנרות פון דעם אַלטען רבי'ן — בעל התניא והשלחן ערוך און באַגרינדער פון חסידות חב"ד — אַז די נשמה פון אַ אידן, וואָס איז אַ חלק אלוק' ממעל ממש, איז די ג־טלעכע „ליכט", און יעדער איד איז אַ „כהן" לויט דעם נאָמען וואָס גט האָט דעם אידישן פאָלק געגעבן — ממלכת כהנים. עס איז דעריבער די פליכט און דער זכות פון יעדן אידן אָנצוצינדן זיין ליכט, זיין נשמה, מיט דער ליכטיקייט פון נר מצוה ותורה אור; ווי אויך די ליכט, די נשמות פון יעדן אידן, וואָס ער קען נאָר דערגרייכן און192וועלכער איז צוליב פאַרשידענע סיבות נאָך אין דער פינסטער, און זיין נשמה שיינט נאָך ניט דערווייל און לייכט ניט ווי אידישע נשמות דאַרפן שיינען און לייכטן.

אַלס ליובאוויטשער תלמידים, האָף איך אַז איר וועט שטענדיק געדיינקען אַז איר דאַרפט זיין נרות להאיר — ליכטיקע ליכט און וועלכע דאַרפן אויך אָנצינדן און ליכטיק מאַכן אַנדערע ליכט, פאַרשפּרייטן די ליכטיקייט פון תורה און מצוות מיט התלהבות און לעבעדיקייט, ווי עס פאָדערט די מצוה פון ואהבת לרעך כמוך.

השם יתברך זאָל אייך מצליח זיין אין דעם, און דאָס זאָל אייך אויך ברענגען ברכה והצלחה אין אַלע אייערע ענינים.

בברכה להצלחה בכל האמור

ב"ה, כ"ה סיון תשי"ט

ברוקלין, נ.י.

צעירי אגודת חב"ד סניף מאנטרעאל

ועד מחנה גן ישראל

ה' עליהם יחיו

שלום וברכה.

במענה למכתבם מיום החמישי פרשת דבר אל אהרן וגו' בהעלותך את הנרות, מבשר טוב ע"ד פתיחת המחנה בשבוע זה.

יהי רצון שתהי' בהצלחה הכי גדולה הן בגשמיות והן ברוחניות.

ומתאים להכתוב — דבר אל אהרן (אשר כאו"א מישראל הוא ממלכת כהנים וגוי קדוש) בהעלותך את הנרות — נר ה' נשמת אדם — עד שתהא שלהבת עולה מאלי', הנה יקוים זה בכל אלו הנמצאים במחנה גן ישראל, אשר זאת תהי' עבודתם של כל העובדים ומתעסקים שליט"א.

בברכת הצלחה ולבשו"ט בכהנ"ל

6

193במענה על מכתבו — במה דשאילנא קדמיכון לברר שיטת אדה"ז בתו"א ד"ה בכ"ה בכסלו, שכתב שם שבלילה הי' מדליק כל ז' הנרות „משא"כ ביום הי' די בהדלקת נר הו'". דמזה מוכח דס"ל כשיטת הפוסקים דמזרח ומערב מונחת המנורה, וקשה לי' דאדה"ז קורא לנר המערבי נר וא"ו. אף שברש"י (שבת כב, ב) קרי לי' נר שני. עי' שו"ת חת"ס או"ח סי' קפ"ו.

והנה עוד צ"ע בענין זה במאמר הנ"ל, כי בפסקא ד"ה והנה אחרי כתב אדה"ז שביום „מדליק נר הששי אחר הטבתו ואח"כ מדליק נר הז'" — ולא רק נר הוא"ו.

ובמענה על כל זה:

א) במ"א הארכתי בביאור אופן הנחת המנורה הטבת הנרות והדלקתן, ובפרט לדעת הרמב"ם בפיה"מ וביד"ו, ולמה שינה בפסקיו מפיה"מ להי"ד. ובנוגע לדרוש הנ"ל, הנה הוא מבאר שיטת הסוברים: א) דרק בלילה היו מדליקין את המנורה (ודלא כהרמב"ם); ב) שהמנורה היתה מונחת מו"מ (כפסק הראב"ד. ועייג"כ ראב"ד לתמיד — נדפס בש"ס ווילנא); ג) שביום היו מדליקין ב' נרות מזרחיות (ראה שו"ת הרשב"א סי' עט ושט. הרמב"ן לשבת כב, ב ועה"ת שמות כז, כ. תוד"ה ולהטיב יומא עא, א. ומש"כ בתוד"ה ממנה מנחות פו, ב י"ל שהוא רק אליבי' דפי' הקונטרס דבי' שקו"ט. ורש"י הרי ס"ל בשבת כב, ב ומנחות שם ודפ"ח, ב דרק בנר א' הי' הנס. ואכמ"ל); ד) שנר המערבי הוא נר השני ממזרח למערב, שהוא הוא נר הששי ממערב למזרח (דלא כפיה"מ ודעת רש"י במנחות צח, ב שנהמ"ע הוא נר הסמוך לקה"ק. וכבר עמדו ע"ז דרש"י סותר ד"ע בשבת שם).

ב) בדיוק מדגיש רש"י בנר המערבי זה שהוא השני, ואדה"ז — כי הוא נר הששי. כי רש"י בא לפרש הטעם מפני מה מדליק נר זה דוקא, שהוא מפני דבי' פגע ברישא כו', היינו מפני שהוא השני דרך ביאתו. ואדה"ז בא לפרש מפני מה די בהדלקתו, שהוא מפני שמדת היסוד, מדה הששית, היא עיקר ההשפעה, ולכן מדגיש שהוא נר הששי. ומובן דכיון שסדר המדות מלמעלמ"ט הוא חג"ת נהי"ם ומעלות הקדושה במשכן ומקדש מלמעלמ"ט הוא ממערב למזרח, א"כ מדת היסוד הוא בנר הששי ממערב למזרח שה"ה נר השני ממזרח למערב.

ג) בתחלת הדרוש כתב שנר הוא"ו מדליק, אף שהדליקו גם נר הז' וכמוש"כ אח"כ. כי אחז בזה לשון הכתוב, בתו"כ ספרי ש"ס כו' שבכ"מ נזכר רק נר אחד, אלא שהתנא דתמיד ספ"ג גילה דממילא צריך להדליק גם הנר שהוא מזרחי לו, אבל זהו רק כדי שיהא שמו של המערבי עליו, כמוש"כ הרמב"ן והרשב"א, ולא חיוב הדלקה מצ"ע.

194ד) ועדיין נשאר לבאר, מפני מה בתחלת הדרוש לא הזכיר אלא הדלקת נר הוא"ו, ואח"כ הזכיר ג"כ הדלקת נר הז'.

וי"ל, דבתחלת המאמר מבאר ענין המשכת החכמה במדות, וע"ז מפרש דביום די לזה ההמשכה במדת היסוד דממילא נמשך גם בחג"ת כו' — (ויש לבאר זה עפמש"כ בהוספות לתו"א ס"פ ויחי בפי' הכתוב יוסף בא אליך ויתחזק ישראל גו') — והנה בזה אין נוגע הדלקת נר הז', ולכן אין מזכירו. אבל בפיסקא ד"ה והנה אחרי מבאר ההמשכה גם למטה מטה ביותר, ולזה נוגע מדת המל' והגילוי, נר הז' (באור התורה להצ"צ מציין הביאור עפמש"כ בזה בביאוה"ז ס"פ בלק) — ולכן כותב שאח"כ מדליק נר הז'. ומדייק „שאחר כך" דוקא, וכנ"ל, שהן עפ"י נגלה והן ע"פ רוחניות הענינים, הדלקת נר הז' בא בדרך ממילא מהדלקת נר הוא"ו.

ה) בענין ימי חנוכה ואיך הם מתאימים לסדר המדות — הנה בד"ה ברוך שעשה נסים (נדפס בהוספות לדרך אמונה) ספ"ד כתב דז' ימים הראשונים הם ז"י קדם דעתיק ויום הח' נקרא זאת חנוכה, מל'. וא"כ נר הששי הוא יסוד. ואז מתאים גם לסדר ימי חה"ס — הדומים עוד בכמה ענינים לחנוכה, כמבואר בדא"ח בדרושי חנוכה.

אבל בסוף הקיצורים לד"ה כי אתה נרי (הנדפסים באור התורה להצ"צ) כתב „והדליקו ממנו ח' ימים מבינה עד מל' זאת חנוכה", משמע לכאורה דיום ז' דחנוכה הוא בחי' היסוד. ואכמ"ל.

(ממכתב נר הששי אור לנר השביעי ה'תש"י)