נשא ב

א. בפסוק „ובבא משה גו' לדבר אתו גו' וישמע את הקול מדבר אליו גו' וידבר אליו" מפרש רש"י^א: „וידבר אליו — למעט אהרן מן הדברות".

כוונת רש"י בפשטות היא; התיבות „וידבר אליו" הן מיותרות לכאורה, כי כבר נאמר לפנ"ז „(וישמע את הקול) מדבר^ב אליו"^ג, ולכן מפרש שהכפיל הכתוב להדגיש שהדבור הי'*) „אליו" (אל משה) דוקא ו"למעט אהרן מן הדברות"^ד.

לאחרי שפרש"י את התיבות „וידבר אליו" מעתיק הוא את התיבות „וישמע את הקול" ומפרש: „יכול קול נמוך ת"ל את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני וכשמגיע לפתח הי' נפסק ולא הי' יוצא חוץ לאהל"^ה.

וכוונתו בפשטות היא, שלשון הכתוב „(את) הקול" בה"א הידיעה משמיענו שהוא הקול הידוע מכבר, היינו הקול שנדבר עם משה בסיני, וקול זה ודאי שהי' „קול גדול" שהרי שמעו אותו כל הששים ריבוא אנשים (ונשים וכו') מישראל^ו.

ב. והביאור בכ"ז;

לאחרי שרש"י מפרש שהתיבות „וידבר אליו", באו „למעט אהרן מן הדברות", והיינו שאהרן גם בהיותו באהל מועד לא שמע את הדברות, מתעוררת סברא לומר שמה שלא שמע אהרן את הדברות היתה לזה סיבה טבעית: הקול הי' נמוך, ולכן משה שהי' גבור כמש"נ „ויבואו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען"^יא — י"ל שכל חושיו הטבעיים היו בהתגברות (גם בערך אהרן) ושמע את הקול, משא"כ אהרן.

ועפי"ז היתה מבוארת גם הדגשת הכתוב „וישמע את הקול" (שתולה הכתוב סדר ואופן הדבור בשמיעתו של משה) — זה שהדבור הי' „אליו" (אל משה) לבדו („למעט אהרן") ה"ז מפני22שרק משה הי' יכול לשמוע את הקול, ולא אהרן.

וזוהי כוונת רש"י^יב באמרו „יכול קול נמוך" (לאחרי שמפרש: „וידבר אליו"^יג), שדוקא לאחרי שידוע לנו כבר ש"וידבר אליו" בא „למעט אהרן מן הדברות", ס"ד לומר שהקול הי' נמוך ולא הי' ביכולת אהרן לשמעו — „ת"ל את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני", שבודאי הי' „קול גדול", כנ"ל.

ומכיון שכן, הרי מה שאהרן לא שמע את הקול לא הי' זה מפני סיבה טבעית, אלא שע"י נס לא הי' הקול נשמע אלא למשה^יד. והדגשת הכתוב היא „וישמע את הקול", חידוש הי'*) בענין שרק משה שמע את הקול.

ג. אמנם לפי"ז תתעורר השאלה?

בשלמא אם הקול הי' נמוך, או עכ"פ לא הי' גדול ביותר, מובן מה שמשה הי' צריך ליכנס לאהל מועד לשמוע את הקול; אבל מאחר שהי' „הקול שנדבר עמו בסיני", הרי מצד טבע הקול הי' אפשר שיהי' נשמע גם למרחוק — מחוץ לאהל מועד (ובכ"ז הי' נשמע רק למשה — כמו שגם באהל מועד לא הי' נשמע לאהרן ע"י נס) — וא"כ למה הוצרך משה לבא לאהל מועד לשמוע את הקול.

וליישב שאלה זו (המתעוררת דוקא לאחרי שפירש ש"הוא הקול שנדבר עמו בסיני") ממשיך רש"י: „וכשמגיע לפתח הי' נפסק ולא הי' יוצא חוץ לאהל", ז.א. שמצד טבע הקול הי' אפשר שיהי' נשמע גם מחוץ לאוהל מועד, אלא ש(ע"י נס) „כשמגיע לפתח הי' נפסק ולא הי' יוצא חוץ לאהל", ולכן הוזקק משה לבא לאהל מועד לשמוע את הקול.

ד. מ"יינה של תורה" שבפרש"י:

לכאורה זה עצמו דורש ביאור: מכיון שע"פ טבע הי' הקול צ"ל נשמע למרחוק גם מחוץ לאהל מועד, למה נפסק כשהגיע לפתח (ומשום כך הוזקק משה לבוא „אל אהל מועד לדבר אתו")? ובפרט שהי' בזה נס מיוחד להפסיק את הקול!

וההסברה בזה (בפנימיות הענינים) מבוארת במ"ש רש"י „הוא הקול שנדבר עמו בסיני":

בקול „שנדבר עמו בסיני" מצינו ג"כ ענין של הפסק, אלא שהפסק זה הי' לא במקום^יח כמו בקול שבמשכן, אלא בזמן^י, שלאחרי מ"ת, „במשך היובל", נפסק הקול דמ"ת, וכמו שאאאמ אאמא

16) ראה לקו"ת ברכה צח, א: מאחר שהם בבחי' מקום . . ה"ה ג"כ כבחי' זמן שהמקום והזמן שניהם . . בבחי' אחד. וראה שעהיחוה"א רפ"ז.23פרש"י^יז: „כשימשוך היובל הוא סימן סילוק שכינה והפסקת הקול".

וכשם שטעם הפסקת הקול דמ"ת (בזמן) מובן הוא, כי אילו הי' נמשך גם לאחרי מ"ת הי' זה שולל ענין העבודה התלוי' בבחירתם החפשית של בנ"י, כי בהגלות הקול גדול „אנכי^יח הוי'^יט — אלקיך"^כ — אין מקום לבחירה באופן הפכי^כא,

— כן הוא גם בהפסקת הקול שבמשכן (במקום) ש"הוא הקול שנדבר עמו בסיני"^כב: אילו הי' קולו ודיבורו של הקב"ה נמשך בעולם (בקביעות ובתמידות) גם מחוץ לאהל מועד, הרי אז הי' נעשה העולם כולו בבחי' אהל מועד^כג, ולא הי' מקום ואפשריות לבחירה חפשית.

ועוד: נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים^כד דוקא, היינו שדוקא „תחתון" כזה שמצ"ע אין בו (בגילוי) קולו ודיבורו של הקב"ה, ימשיכו ויגלו בו קולו ית' וייעשה ע"י עבודת האדם לדירה לו ית'.

ה. ומזה ההוראה לכאו"א, שאל יאמר האדם די לי בעבודתי ב"אהל מועד" — באהלה של תורה28) להתייחד שם עם קולו של הקב"ה^כ, ומה לי ולכל הנעשה מחוץ לאהל זה — בגופי ונפה"ב וחלקי בעולם

— כי עיקר עבודתו של האדם (אף שבכאו"א יש מבחי' מרע"ה^כז) אינה בתוך „אהל מועד" עצמו, כ"א „לאמר" בכל העולם כולו מה ששמע באוה"מ ולעשות את כל העולם כולו דירה ומשכן לו ית'.