קרח א

א. על הכתוב^א ויפלו על פניהם וגו' מעתיק רש"י: „א־ל אלקי הרוחות" ומפרש^ב: „יודע מחשבות, אין מדתך כמדת בו"ד, מלך בו"ד שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם אבל אתה לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא".

והנה בפשטות — כוונתו של רש"י היא^ג לדייק שאין לפרש „(אלקי) הרוחות" במובן של נשמות^ד, אלא במובן של מחשבות — ופי' „אלקי הרוחות"; אלקים היודע מחשבות. (וכמו שמצינו בפרשה הקודמת^ו; „ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו גו'", שתיבת „רוח" הנאמר בה ענינה מחשבה^ח). וההוכחה לזה; רק לפי' זה מובנת השייכות של התחלת הדבור „אלקי הרוחות" למ"ש לאח"ז „האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" — כי לפי שהקב"ה יודע מחשבות הרי הוא יודע מי הוא החוטא ועל מי לקצוף, אבל אם נפורש „אלקי הנשמות" אינו מובן: מהו ענינו של „אלקי הנשמות" כהקדמה למ"ש „האיש אחד יחטא וגו'""^ז?

וזהו שרש"י ממשיך: „אין מדתך כמדת בו"ד וכו' אבל אתה כו' ויודע אתה מי החוטא", והיינו שלפי פירושו זה ש"אלקי הרוחות" היינו „יודע מחשבות", מוסבר ההמשך בכתוב — וזהו ההכרח לפירושו^ח.

ב. אח"כ מעתיק רש"י התיבות „האיש אחד" ומפרש; „הוא החוטא ואתה על כל העדה תקצוף. אמר הקב"ה יפה אמרת^יד אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא".

ג. והביאור בכ"ז^יח:

בפירושו עה"פ „ויקהל עליהם קרח גו'" (שלפני פסוק זה) כתב רש"י: „הלך אצל השבטים ופתה אותם כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד איני מקפיד אלא בשביל כולכם כו' עד שנתפתו כולם".

היינו שקרח הוא אשר פיתה את אנשי העדה ומשכם בדבריו שהוא מתכוון לטובתם וכו', עד שהכניסם בתלונות על משה ואהרן. והוא הדבר בנוגע לראשי המשתתפים בהמחלוקת, שהם „דתן ואבירם וגו' ואנשים מבנ"י חמישים ומאתים", וכמו שפרש"י; „בשביל שהי' שבט ראובן (שממנו היו דתן ואבירם וכו' ו"רובן" של הר"ן איש) שרוי . . שכן לקהת ובניו . . נשתתפו עם קרח במחלוקתו", והיינו שהשתתפותם במחלוקת באה עי"ז שקרח פיתה אותם והסיתם עד שנדמה להם שטענתו נכונה^יט. אבל הם מצ"ע לולא פיתויו של קרח, לא היו נכנסים למחלוקת זו.

[ואף שבודאי אין לו לאדם להצדיק א"ע בהתנצלות זו^כ, שאין הוא האשם בזה שעשה דבר שלא כהוגן היות שנתפתה לזה ע"י מישהו — כי צריך האדם להתרחק מן הרשע, וגם להיות חזק בדעתו מבלי להתפעל מפיתויים וכו' — עכ"ז הרי בפועל לא נחלקו על משה ואהרן אלא בהשפעתו של קרח].

וזוהי כוונת רש"י בהביאו משל ל"מלך בו"ד שסרחה עליו מקצת מדינה", היינו לדייק שהנהגתם היתה „סרוחה" — באופן המאוס אצל המלך (כפי' של „סרחה" כפשוטו), אבל לא שהתכוונו למרוד בהמלך^כא (ובפרט באופן שיתחייבו מיתה עבור זה).

54אמנם היות ו"מקצת המדינה" סרחו עכ"פ, הרי מסתבר שיש ביניהם מי שהוא (אחד, לפחות) שהסיתם והביאם לידי סרחון זה — ו(בזה גופא) ה"ה „חוטא" ממש במרידה נגד המלך. וזהו שכתב רש"י; „ואינו יודע מי החוטא" (בל' יחיד) — היינו המסית והגורם להסרחון. משא"כ אנשי „מקצת המדינה" שאין לקרותם „חוטאים"31) אלא ש"סרחון" יש כאן^כח.

ולכן במלך בו"ד מכיון שא"י מי החוטא ה"ה נפרע מכולם, שהרי בפועל „סרחו" עליו כולם, „אבל אתה לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא", וא"כ לא יתכן שאלה שרק „סרחו" ייענשו בעונש החמור של החוטא.

וטענתו זו של משה מבארה רש"י ומפרשה בתיבות הכתוב (ואינו דיבור בפ"ע כפי שנדפס^כד — אלא בהמשך למ"ש לפנ"ז; „ויודע אתה מי החוטא"); „האיש אחד הוא החוטא (אבל שאר העם רק „סרחו") ואתה (היודע מחשבות) על כל העדה תקצוף, בתמי'!

ובתשובה לטענתו של משה „אמר הקב"ה יפה אמרת" והכוונה בזה לכללות טענתו^יח של משה שאין להעניש אלא את „החוטא" ולא אלו שרק „סרחו". אולם בנוגע לפרט, אין הדבר כמו שמשה הי' יודע וסבור שהי' חוטא אחד, אלא ש"אני יודע^כ ומודיע55מי חטא" — שלא קרח בלבד חטא אלא גם דתן אבירם חטאו (משא"כ שאר העדה), וזהו שאמר הקב"ה „העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם", כי שלשתם „חוטאים" הם.

ד. ההוראה בעבודת האדם — מפרש"י זה בפנימיות הענינים;

מסופר בפרשה^כז ששלח „משה לקרוא לדתן ולאבירם גו'" והם מיאנו לבוא וענו בעזות גדולה^כח: „המעט כי העליתנו . . להמיתנו במדבר וגו' העיני האנשים ההם תנקר גו'", עד אשר ש"ויחר למשה מאד" — שכ"ז מורה שהשתתפותם במחלוקת לא הי' באופן של „סרחון" בלבד, אלא שחוטאים היו — ולאחר כ"ז דנם משה רבינו לכף זכות ואמר „האיש אחד יחטא"^כ!

ומזה ההוראה עד כמה צריך כאו"א (שבכאו"א יש בו מבחי' מרע"ה 80)) לפעול ולהשריש בנפשו מדה זו — לדון את חבירו לכף זכות, ועד שאפילו כשהנהגת חבירו היא באופן השולל לכאורה כל לימוד זכות, בכ"ז עליו להפך בזכותו וכתוצאה מזה — הרי גם יעשה כל התלוי בו להחזירו ולהעמידו בדרך הישרה.