מסעי א

א. בחלוקת הארץ המבוארת בפרשתנו^א (ובפ' פינחס^ב) — כמה פרטים הדורשים ביאור, ומהם: א) דבר והיפוכו — חלוקה ע"פ שכל דוקא. וכמש"נ^ג „לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט גו'"; ובפרט ע"פ דרז"ל^ד (הובא בפרש"י^ח) דלא נתחלקה הארץ במדה (חלקים שווים בחיצוניות, בכמות) אלא בשומא (חלקים שווים באמת, באיכות)0),

לאידך גיסא נצטוו^ז „והתנחלתם את הארץ בגורל" (ו"אך^ח בגורל יחלק את הארץ"^ט).

ב) קודם שהפילו הגורל הי' אלעזר אומר ברוה"ק ע"י האורים ותומים „אם שבט פלוני עולה תחום פלוני עולה עמו"^י. ועפ"ז תמוה למה נצטוו להפיל גורלות^יא?

ג) בענין הגורל דרז"ל על הפסוק בפרשתנו^יב „צו את בנ"י ואמרת אליהם" (לענין גבולות הארץ) „להזהיר^יג ב"ד על כך שלא יוציאו לעז על הגורלות"; ובתשובות הגאונים^כד הו־115סיפו בביאור חומר הענין: העובר על הגורל כעובר על עשרת הדברות.

ולכאורה תמוה; הן אמת דדברי הגאונים אין מוכרחים למקור בש"ס^כח וכו' כי כל דבריהם דברי קבלה^י, אבל — מהי השייכות בין גורל לעשה"ד? ואע"פ שנאמר^יז בחיק יוטל את הגורל ומהוי' כל משפטו — ה"ז עובר על משפט ה' ולא עשה"ד דוקא^י.

ב. ויובן כ"ז בהקדים מה שמצינו ג' ענינים בנוגע לתורה^י ; א) ירושה *^י — כמש"נ^כ „תורה צוה לנו משה מורשה קהלת *^כ יעקב". ב) מכר — כמרז"ל^כא „אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כו'". ג) מתנה — כמרז"ל^כב „ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל כו' תורה כו'". וכנוסח התפלה; זמן מתן תורתנו^כג.

וההפרש ביניהם יובן מהחילוק שבין ירושה, מכר ומתנה בפשטות ענינם:

ירושה היא דבר שאינו תלוי במעמד ומצב המקבל (היורש), גדול (בכמות או באיכות) או קטן וכו'. ובלשון המשנה^כד; תינוק בן יום אחד . . נוחל ומנחיל; מכר הוא דבר שהקונה צריך לשלם תמורתו.

והנה בב' ענינים אלו, ירושה ומכר, צ"ל להמקבל שייכות ואחיזה וערך להם; בירושה — ה"ה דוקא בקרובו של המוריש — שהירושה נכסיו^כו; במכר — הלוקח צריך לשלם מנכסיו תמורת דבר הנמכר,

משא"כ במתנה — אפשר שמצ"ע לא יהי' להמקבל שום שייכות וערך116להמתנה, ובכ"ז ניתנת לו מצד חסדו וטובו של הנותן.

ג. עד"ז ישנם בתורה ג' ענינים אלו;

א) בחי' ירושה שבתורה — כל או"א מישראל, יהי' מי שיהי', ה"ה בכלל „קהלת יעקב", ולכן התורה היא „מורשה" שלו; וידוע^כ דישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה, דכאו"א מישראל יש לו אות בתורה^כז.

וי"ל דעפ"ז תומתק הסברת החיוב שהוא שווה בכאו"א מישראל ללמוד תורה בכל מצב שהוא נמצא^כח, ואין אדם יכול ליפטר עצמו מחיוב זה^כט.

ב) בחי' מכר שבתורה — הוא חלק ההבנה שבתורה, שבא להאדם ע"י עבודתו ויגיעתו, ולא יגעת ומצאת אל תאמין^ל, דוגמת מכר שעל הקונה לשלם תמורת חפץ הנקנה; ועל בחי' זו אמרו רז"ל^לא „התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך".

ובזה יש חילוקי מדרי' בין כאו"א, שהרי „אין דעותיהן שוות" *^לב — ותלוי בטיב הכשרונות, אופן היגיעה וכו'^לב; וכן בחיוב הלימוד אין א' שווה לשני^לג, דיש יוצא ידי חובתו בלימוד פרק א' שחרית ופרק א' ערבית, או גם פחות מזה, אבל מי שאפשר לו לעסוק בתורה כל היום חייב לקיים מצות „והגית בו יומם ולילה" כפשוטה^לד.

ג) בחי' מתנה שבתורה — מה שניתן לאדם במתנה מלמעלה ענינים בתורה שהם [לא כב' בחי' הנ"ל המדודות ומוגבלות לפ"ע האדם (נברא), שהרי נמשכות אליו מצד מציאות שלו (כבירושה) והבנה שלו (כבמכר), כ"א] למעלה מאפשריות הנברא להשיגו בכח עצמו, ובאים בדרך מתנה מלמעלה117מצד הקב"ה^לח; וע"ד מחז"ל^ל „בתחלה הי' משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה", היינו שכדי שהתורה תהי' אצל משה באופן נצחי למעלה מ(גדר נברא שיש בו) שכחה, הי' צורך שתנתן לו מאת הקב"ה במתנה.

ובחי' זו נק' גם בשם „גורל"88): כשם שמתנה היא דבר שאינו תלוי בדעת המקבל ורק בדעת הנותן; כן הוא ענין ה"גורל", שאינו תלוי בדעת האדם מטיל הגורל^לח, אלא מה' יפול הגורל^כ. ולכן רומז גורל על מה שלמעלה מטעם ודעת האדם^מ.

ד. אמנם עם היות דמתנה באה אך ורק מרצונו של נותן המתנה ולא מצד עבודתו של המקבל, אעפי"כ אמרו רז"ל^מא „אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הווה יהיב לי'", שגם מתנה קשורה בעבודת המקבל, שאין נותנים מתנה אלא למי שראוי לה; אלא שבכ"ז נק' בשם מתנה (מתנת חנם) — כי עבודת המקבל ענינה רק שגורמת נייחא — ובמילא — נטיית הנפש של הנותן אל המקבל, אבל אין עבודת המקבל מכריחה שתנתן לו המתנה, ואינו יכול לתבוע את המתנה בשביל עבודתו, ובאה רק מרצונו הטוב של נותן המתנה^מב; היינו, שהמתנה אינה כלל מערכה ומהותה של עבודת המקבל^מג.

[ואי"ז מה שארז"ל^מד „יגעתי ומצאתי תאמן"), ונת'^מו הפי' ב"ומצאתי"; מל' מציאה שבאה בהיסח הדעת — דע"י יגיעת האדם מתגלה אצלו הבנה והשגה עמוקה בהענין שלומד הרבה יותר מערך יגיעתו —

כי אף שבא בדרך „מציאה", בכ"ז הרי זה בא ע"י היגיעה גופא, היינו שהיגיעה ממשכת ועד שמכריחה התגלות השכל^מ — שלכן יגעתי ולא מצאתי — אל תאמין^מד, אלא שממשיך118יותר מכפי ערך יגיעתו. ובמילא מובן, שכ"ז הוא עדיין בחי' השייכת והיא בערך ומדרי' הנבראים;

אבל בחינת מתנה שבתורה היא הבחי' בתורה שמצד הבורא, שלמעלה מעבודת ומדרי' הנבראים. ולכן באה בדרך מתנה (מתנת חנם) מלמעלה, והכנת המקבל היא רק מה ש"עביד נייחא לנפשי'" — נטיית הנפש של הנותן אל המקבל, אבל אינה מכריחה המתנה].

דוגמת ענין זה מצינו גם בגורל; אי' בשו"ת חות יאיר^מז „שקרוב הדבר שאם הגורל כהוגן ידבק בו השגחה עליונה כו' מסוגל להשגחה אם נעשה כהוגן", והיינו, עם היות שהגורל בא מלמעלה ע"פ „השגחה עליונה" ואינו תלוי כלל בעבודת ובחירת האדם, בכ"ז צ"ל „כהוגן", שאז נעשה „מסוגל להשגחה (עליונה)".

ועד"ז הוא בבחי' מתנה וגורל שבתורה; בחי' זו ניתנת להאדם רק כש„עביד נייחא לנפשי'" — להקב"ה, ע"י שלימות עבודתו כפי יכלתו (של הנברא); ורק אז ניתן לו מלמעלה במתנה מה שלמעלה מעבודת האדם^מח; וע"ד מרז"ל הנ"ל בנוגע למשה, דלאחר ש"הי'*) לומדה" בכח עצמו ככל יכלתו, ניתנה לו מלמעלה במתנה, באופן נצחי.

ה. ובזה יש לבאר בדא"פ מה ששנו חכמים במשנתם^מ: „יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" — דלכאורה אי"מ80):

א) מהו תוכן הבקשה והתפלה „ותן חלקנו בתורתך" — ממ"נ; אם ילמוד כפי כחו, אזי ודאי ישיג, כהבטחת חז"ל „יגעת ומצאת תאמן", ובאם לאו — הרי גם התפלה לא תועיל, כסיום דברי חז"ל „לא יגעת ומצאת אל תאמין"?

ב) מהי השייכות בין ב' ענינים אלו „שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו" — „ותן חלקנו בתורתך"?

ג) מהו דיוק הלשון (א) חלקנו — דמשמע שהחלק כבר שייך אליו עוד קודם שניתן לו, (ב) בתורתך (תורה שלך) — לכאורה הול"ל „ותן לנו חלק בתורה"?

והביאור בזה: עיקר תוכן תפלה זו הוא על בחי' „מתנה" שבתורה^סא, הבאה מלמעלה והיא שלא בערך עבודת ויגיעת האדם, ולכן צריך ע"ז תפלה ובקשה.

לאידך, צ"ל הקדמת עבודת המקבל, „עביד נייחא לנפשי'", כנ"ל, ולכן באה בקשה זו רק לאחרי שכבר רכש ה„חלק" שלו בתורה, שהשיג בתורה כפי כחו ויכלתו; ולאחר שכבר יש לו ה"חלק" שלו בתורה, מתפלל: „ותן119חלקנו בתורתך" — „חלק" זה בתורה שיש לו כבר („חלקנו"), יותן לו (ילמדנו — כמו שהוא) „בתורתך" — באופן הלימוד דבחי' מתנה שבתורה („ותן" — מל' מתנה), התורה כפי שהיא למעלה מגדר הנבראים — „תורתך" דייקא תורתו של הקב"ה.

דוגמת מרז"ל^סב בנוגע ללימוד התורה בג"ע — שצ"ל ותלמודו (שלמד בעוה"ז ובאופן הלימוד שבעוה"ז) בידו, ולומדו (ומשיגו) בג"ע ע"ד הסוד^סג.

וע"ד הנ"ל במשה — שחלקו שלמד (כבר) בתורה ניתן „בתורתך" ש"אין שכחה לפני כסא כבודך"^סד.

ועפ"ז מובן מה שמקדים בתפלתו „שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו" — כי אמיתית בחי' „מתנה" שבתורה יתגלה לעת"ל88) בתורתו של משיח^סח.

ו. ההפרש בין בחי' ירושה ומכר שבתורה (שהן מצד בחי' הנבראים) ובחי' מתנה שבתורה (שמצד הבורא) ניכר גם באופן נתינת התורה לישראל;

ארז"ל^סז; „תורה צוה לנו משה תורה בגימטריא תרי"א הוי, אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו". היינו, שכל מצות התורה נמסרו לישראל ע"י משה, לבד מב' דברות הראשונות, אנכי ולא יהי' לך, ש"מפי הגבורה שמענו".

והטעם; לימוד כל מצות התורה הוא חלק ההבנה והשגה שבתורה שהיא בערך הנבראים. ולכן נמסרו לישראל ע"י משה, מפני שהוא המשיך התורה עד לאופן דהבנה והשגה לכאו"א מבני ישראל.

אבל ב' דברות הראשונות, אנכי ולא יהי' לך, תוכן ענינם אמונה וקב"ע מלכות שמים שלמעלה מטו"ד, ועיקרן בא להאדם בדרך מתנה מלמעלה. ולכן ב' דברות אלו נאמרו לישראל שלא ע"י ממוצע, אפילו לא באמצעות משה — כ"א שמעו אותן „מפי הגבורה".

ומצד התגלות זו ד"וידבר אלקים גו'"^סח נק' יום נתינת התורה לישראל בשם „מתן תורה" (מתנה), כי באה בדרך מתנה מלמעלה; ההכנות ועבודות בנ"י שקדמו למ"ת, כולל מה שהקדימו נעשה לנשמע^סח, שהוא ביטול במציאות להקב"ה^ס, ה"ז עבודה וביטול של נברא, ואינו בערך ההתגלות דמ"ת ד"וירד ה' על ה"ס גו'"^סא, „וידבר אלקים גו'".

120ומזה שגם שאר ח' הדברות היו חלק מהתגלות זו דמתן תורה, מובן שגם הן — עם היותן ציווים שע"פ טו"ד — שייכות הן לבחי' מתנה שבתורה, כדלקמן.

ז. ידועה שיטת הרמב"ן*02) ועוד^מא דבח' דברות האחרונות שמעו בנ"י קולו של הקב"ה אבל לא הבינו4 מה שנאמר, והוצרך משה רבינו לחזור ולפרשן בשבילם. ולכאו' אינו מובן: א) מהי התועלת בשמיעת קול הדברות מבלי להבינן ב) מהו טעם החילוק בין ב' דברות הראשונות — ששמעו בנ"י מפי הקב"ה והבינו אותן, לח' דברות האחרונות ששמעו רק הקול?

והביאור בזה: ע"י הדברות „אנכי ולא יהי' לך" נמשכו לבנ"י האמונה בה' וקבלת עול מלכותו בדרך מתנה מלמעלה, כנ"ל, ולכן שמעו אותן „מפי הגבורה" שלא ע"י אמצעות משה. אמנם אין מספיק שאמונה וקב"ע אלו תהיינה אצל האדם באופן כללי, אלא צריכות הן להאיר עבודתו בקיום כאו"א מהמצוות, שבעת קיום מצוה פרטית יורגש אצלו *^ח שמקיימה מפני אמונה וקב"ע אלו.

ובכדי לקשר ולחבר האמונה והקב"ע עם כאו"א מהמצות, לא הספיקה שמיעת ב' דברות הראשונות לבד מפי הגבורה, אלא הי' צ"ל קול (וגילוי והמשכה מ)הקב"ה, בנ"י היו צריכים לשמוע כל עשה"ד — שבהן רמוזות כל תרי"ג מצות התורה) — מפי הקב"ה.

אבל לאידך גיסא, מכיון שזה שהוצרכו לשמוע כל עשה"ד מפי הקב"ה הי' (לא מצד חלק ההבנה והשגה שבהדברות, כ"א) מצד הקב"ע והאמונה שלמעלה מטו"ד שצ"ל בקיום המצות, לכן לא שמעו בנ"י שאר הדברות באופן שיבינו אותן מפי הקב"ה [ואדרבה: לא הי' ביכולתם לשמוע ולהבין הדברות כפי שיצאו „מפי הגבורה"], רק שמעו קול הקב"ה, שהקול דה' המשיך בשומעי הקול (בבנ"י) האמונה בה' וקבלת עול מלכותו גם בח' הדברות — בקיום כאו"א מהמצות.

וזהו שאמרו בתשובות הגאונים „העובר על הגורל כעובר על עשה"ד": עבירה על ענין הגורל היא דוגמת עבירה (לא רק על חלק ההבנה והשגה שבתורה, אלא) על בחי' „גורל" שבתורה — הן עשה"ד^מא, שניתנו לישראל בדרך מתנה וגורל מלמעלה, כנ"ל בארוכה.

ח. ע"פ כהנ"ל יובן מה שחלוקת א"י היתה ע"פ גורל דוקא: ענינה של א"י הוא כמש"נ^מח „תמיד עיני ה"א בה מרשית השנה ועד אחרית121שנה", שבה מאיר אלקותו ית' בגילוי, בלי ההעלמות והסתרים של עוה"ז *^ד. ודבר זה שבעוה"ז הגשמי והחומרי יהי' מקום שבו יאיר אלקות בגילוי, הוא למעלה מעבודת הנבראים, ובא בדרך מתנה מלמעלה, וכמאמרז"ל^י „ג' מתנות כו' א"י כו'".

ולכן גם אופן חלוקת הארץ הי' צ"ל ע"י גורל דוקא, שהיא חלוקה שלא ע"פ טעם ודעת של האדם, אלא מה' יפול הגורל ע"פ „השגחה עליונה".

וכשם שנת"ל דבחי' מתנה וגורל באה לאחרי שלימות עבודת הנברא, כן בנדו"ז; רק לאחרי הציווי „לרב תרבה גו' ולמעט תמעיט" — להכין הכל ע"פ טו"ד, אזי היתה הטלת הגורל, שעי"ז נתגלתה חלוקת א"י כמו שהיא ע"פ „השגחה עליונה" — בגילוי מאת הקב"ה.