לקוטי שיחות
הוספות - שיחות ומכתבים יא
266בין המ צ ר ים
ברוקלין, נ.י.
בהמשך לימי הגאולה יב־יג תמוז, אשר לא את כ"ק מו"ח אדמו"ר „בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה",
ובעמדנו בסיום וחותם הארבעים יום דמתן תורתנו, אשר רק (ומיד) כשאמרו ישראל בנינו יהיו ערבים שלנו (שנקיים התורה) נתן הקב"ה את התורה לישראל,
אבוא בזה עוה"פ להזכיר על המדובר זה כמה פעמים בגודל החשיבות וגודל ההכרח וגודל הזכות לעשות כל האפשרי בחינוך על טהרת הקודש של כאו"א מבני ובנות ישראל וביתר שאת וביתר עז, מתחיל בחינוך של קטני קטנים,
וכמובן גם ממש"נ: מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (ואין עוז אלא תורה) גו' להשבית אויב ומתנקם* — וכמו שהאריך בזה בעל השמחה במאמרודא"ח ד"ה וקבל היהודים את אשר החלו לעשות (בזמן דמתן תורה).
267ושייכות מיוחדת בזה גם לימי „בין המצרים" הממשמשים ובאים, בסגנון חז"ל הקדמת רפואה למכה, שהרי זוהי הדרך להשבית אויב ומתנקם,
נוסף ע"ז אשר תמיד כל הימים הרי אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תשב"ר.
ומובן שגם החינוך במצות (נוסף על הנ"ל — בלימוד התורה) — עיקר וחיוני, ונוגע לכל משך ימי חיי המחונך וכמש"נ: חנוך לנער גו' גם כי יזקין לא יסור ממנה,
כולל גם (ועיקר) חינוך לנתינת צדקה וגמ"ח,
ובלשון הכתוב: כי ידעתיו (ל' חיבה. ולמה ידעתיו — לפי שהוא מצווה) את בניו ואת ביתו גו' לעשות צדקה ומשפט.
ובכ"ז — שייכות מיוחדת ל"בין המצרים" כמפורש: ציון במשפט (עסק התורה) תפדה ושבי' בצדקה.
ויה"ר אשר כל אחד ואחת יעשה בכהנ"ל את כל התלוי בו וגם עי"ז ימהר קיום היעוד אשר יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה,
בגאולתנו האמתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, עליו נאמר: משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך,
269והנקודה היא: שתתנו דעתכם על הזכות המיוחדה שיש לילדי ישראל, זכות הנוגעת לכל עם בני ישראל, על פי דברי דוד המלך עליו השלום: מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם* — להשבית גם אותו אויב שהביאנו ל"בין המצרים" ועודנו מתנקם בעמנו עד היום הזה. שהדרך לנצחו ולהשביתו הוא על ידי „עוז", היא תורתנו הקדושה הנקראת עוז, הנלמדת ובאה מפי עוללים וגו'. ועד כדי כך גדול כוחם, אשר, כהודעת חכמינו זכרונם לברכה, אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן, הבל שאין בו חטא, כלומר, של ילדי ישראל שלא הגיעו עדיין לגיל מצות.
ובהמשך להאמור יש לשים לב במיוחד לדברי נביאנו, חזון ישעי' בן אמוץ: ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה. אשר אחד הפירושים של „משפט" בזה הוא — התורה. זאת אומרת שעל ידי לימוד התורה וקיום מצוותי', ובפרט מצות הצדקה, מקרבים הגאולה. וענין הצדקה הוא, בדומה להאמור בתחילת המכתב, צדקה עם הגוף וצדקה עם הנשמה: צדקה עם הגוף — כפשוטה, לתת צדקה לעניים, או להפריש לשופר של צדקה. וצדקה עם הנשמה היא להשתדל שיוסיפו החברים והידידים בעניני תורה ומצות, על ידי היות כל אחד ואחת מכם דוגמא חי', ולדבר עמהם בזה בדברים היוצאים מן הלב.
כיון שעז רצוני ותענוג גדול יהי' לי להיות שותף עמכם בזה, בקשתי לתת לכל אחד ואחת מכם מטבע במטבע המדינה שאתם נמצאים בה — השתתפותי במעשה הצדקה הנ"ל.
והשם יתברך יברך ויצליח את כל אחד ואחת מכם בכל האמור, ובפרט בהוספה בלימוד התורה ובמצות הצדקה, ובאופן דמוסיף והולך, אשר גם בשובכם מהקייטנות ומהמחנות לביתכם ובשנת הלימודים הבאה עלינו כולנו לטובה, תוסיפו כוח ובריאות בגוף ובנשמה גם יחד, ותלכו מחיל אל חיל בלימוד התורה בהתמדה ושקידה והלימוד יביא לידי מעשה קיום המצוות בהידור — וכל זה בשמחה ובטוב לבב.
ובקרוב ממש נזכה כולנו, בתוך כלל ישראל, שיהפכו ימים אלה לששון ולשמחה,
בגאולתנו האמתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ וימלא כבוד השם את כל הארץ.
בברכה להצלחה ולבשורות טובות בכל האמור270ב"ה, עש"ק מברכין חודש מנחם אב, ה'תשל"ג
ברוקלין, נ.י.
החונים בקייטנות ומחנות קיץ, בכל
מקום ומקום
ה' עליהם יחיו
בהמשך להמכתב מט"ו בתמוז ובעמדנו לפני ר"ח מנ"א ותשעה ימים הראשונים דחדש זה,
בהם מודגש ביותר ענין המיוחד שבכל שלשת השבועות דבין המצרים —
שמפני חטאינו גלינו מארצנו וחרב בית מקדשנו,
שמזה גם מובן שעל ידי התשובה על החטאים וע"י לימוד התורה וקיום מצותי' תבוא מיד גאולתנו האמתית והשלימה ע"י משיח צדקנו —
אבוא בזה עוד הפעם להזכיר ולהדגיש הזכות המיוחדת בכל זה שיש לילדי ישראל,
וכמובן גם מדברי חכמינו ז"ל תיכף בתחלת מדרש איכה — בגודל מעלת ירושלים שהייתה רבתי בגוים (ע"י שהייתה רבתי) בדעות — בחכמה ומביאים דוגמא לזה ובה שבעה סיפורים ע"ד חכמתם של תינוק ושל תינוקת ושל עוד תינוק כו' ושני סיפורים אודות חכמתם של תלמידי בית הספר,
אף שבמדרש, כבכל חלקי התורה, אין בו יתר ח"ו, וכל סיפור וענין ואפילו תיבה אחת — מדויקים הם בתכלית וקדושים.
ומספרים ג"כ אשר היו בירושלים ת"פ בתי ספר ללימוד מקרא ות"פ בתי ספר ללימוד המשנה ות"פ בי"ס ללימוד התלמוד.
וכוונת סיפורים אלה הרי הוא שכל אחד ואחת מתינוקות בית ישראל יעשה כל התלוי בו להיות בדוגמתם — ע"י התמדה ושקידה בלימוד התורה ושהלימוד יביא לידי מעשה והנהגה ע"פ התורה בחיי יום יום,
ובמיוחד בימים אלה — המזכירים החורבן וסיבתו (חטאינו) — להרבות בתורה ובמצותי' ובפרט בצדקה, כולל גם יום הט' באב (בדברים המותרים ללמוד ביום זה).
271ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה כולנו, בתוך כלל ישראל, לקיום הבטחת ה' אלקים אלקי ישראל עושה נפלאות לבדו: ציון במשפט (בתורה) תפדה ושבי' בצדקה,
ויהפכו ימים אלה לששון ולשמחה.
בברכה לבשורות טובות
היות ונמצאים אנו בשבת מברכים החודש מנחם אב, הרי עתה הזמן לדבר ולעורר ע"ד הענינים השייכים לחדש זה. ואפילו אלה שכבר עושים בזה ובזריזות הדרושה — הרי אמחז"ל דמזרזים למזורזים (ואפילו ליהושע בן נון)א:
הפסוק „ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה"*1 — פסוק הסיום והחותםב דהפטרה האחרונה שבשבתות דבין המצרים — מבאר אדמו"ר הזקןג שמשפט הוא ענין התורה, (כתרגומו ע"פ כמשפט הראשון — כהלכתא קדמייתאד) וצדקה היא כללות כל המצוותה.
וכיון שכל הענינים תלוים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלותו — צריך להוסיף בחדש מנחם־אב בשני ענינים הנ"ל — בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור — (כמדובר כמה פעמים בשנים האחרונות *ו).
*
272והוספה והדגשה מיוחדת בשנה זו,
— שהיא שנה השביעית שבת להוי' והקדמה ל"מקץז שבע שנים גו' הקהל את העם האנשים והנשים והטף גו' ובניהם אשר לא ידעו גו'"
בענין החינוך, ובמיוחד של תינוקות (ילדים וילדות) שלא הגיעו עדיין לגיל מצות, שבהם המעלה ד"הבל שאין בו חטא"ח — לחנכם בחינוך כשר ובחינוך על טהרת הקודש. וידועה תקנת יהושע בן גמלא — „שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה וכל עיר ועיר", ואמרו ע"ז שעי"ז „זכור לטוב" ושאלמלא תקנה זו „נשתכחה תורה מישראל"ט.
ויש להשתדל להביא ולהכניס לחינוך זה ילדים וילדות בריבוי הכי גדול. בשכונה שניתן לפעול ולהכניס מאה ואחד ילדים אין להסתפק, ח"ו, במאה.
ועל של פועל באתי — אלו שכבר עסקו בזה — בודאי ימשיכו, אלא — ביתר שאת ויתר עוז, ואלה — שמאיזו סיבה שתהי' — עדיין לא עסקו בזה, צריכים להתחיל בזה במרץ עכשו — בעצמם (בגופם ובנשמתם) וגם לפעול על אחרים להשתתף בזה ולעשות בזה, ולשתף ולהכניס יותר ויותר ילדים וילדות, יותר בכמות ויותר באיכות.
וכל המקדים הרי זה משובח. ואין לדחות לאחר זמן אפילו לא לרגע אחד. ולהעיר אשר אף שרגע אחד הוא — הרי פעולה האמורה היא דבר שבקדושה ונעשה ענין נצחי כמבואר בתניאי „ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד".
וכל זה יהי' מתוך שמחה וטוב לבב,
ויה"ר שיקוים בכל העוסקים: „מי שיש לו מנה רוצה מאתים כו' רוצה ד' מאות"יא כיון שהמאתים כבר ישנם ומוסיף ורוצה ומוסיף ועושה והולך מחיל אל חיל.
ואין לדאוג מאין יהי' הממון לההוצאות הקשורות בכהנ"ל — מאחר ובודאי יובטח ע"י נדיבי לב ושיתנדבו בשמחה ושמחה פורץ גדר.
כי כיון שהחינוך דבניו של מקום זהו ענין שהקב"ה ציווה עליו, הרי „לי273הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות"יב, ובודאי לא יחסר כסף ויכולים לקבץ ולהכניס ילדים וילדות בלי הגבלה כלל. וידוע מחז"ליג: קצובים — חוץ מהוצאת בניו לת"ת.
*
האמור לעיל — הוא בנוגע לעבודה עם הזולת, אבל נצטווה כאו"א
ומבשרך לא תתעלם — גם בקשר עם ציווי הקודמו: כי תראה ערום (בתורה ומצות) וכסיתויד — (נוסף על הנ"ל לימוד עצמו) — דבר נכון וטוב הוא שבכל מקום שם יש „כולל" (לאו דוקא כולל השייך לחב"ד, אלא כל מקום בעולם שיש שם „כולל") יוציאו לאור קובץ חדושי תורה — בנגלה ובחסידות, ובהקדם הכי אפשרי בכדי שיוכלו מיד ללמוד בהם. ונעשה עי"ז ת"ת דרבים.
ועד"ז בנוגע לישיבות — שהאברכים דכתות הגבוהות בודאי שייכים להוציא לאור קובצי חדושי תורה, ואפילו כתות הקטנות ביכלתם עכ"פ להקשות ולשאול בפלפולא דאורייתא ולהוציא לאור ענינים אלה.
ואף תלמידים הקטנים ביותר, הרי כיון ששנה הבאה היא שנת „הקהל" בו כתוב „הקהל את העם האנשים והנשים והטף גו'", עליהם לדרוש ממוריהם (ובלשון חז"ל הטף — שכר למביאיהם) שיוסיפו בשעורים הנלמדים אתם וכן שיוסיפו בענינים אותם יוכלו ללמוד (אחר השיעור) בעצמם.
ודבר נכון וטוב הוא שהקובצים יצאו לאור קודם ר"ח אלול (ועכ"פ — לאמצע חודש אלול) בכדי לסיים בזה שנת השמיטה (וכמבואר בספריםטו שאחד מטעמי השמיטה הוא בכדי שבנ"י יוכלו להוסיף בלימוד התורה מתוך מנוחה), אבל באופן ש(ע"י הזריזות בהנ"ל) לא לפגוע בשלימות הדבר.
ועיכ"ז נזכה לאופן לימוד התורה דימות המשיח ויקויים היעודטז „ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" — ועד לקיום היעודיז „כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים",
ויקויים הכתוב בפרשתנו „אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ274מצרים", וע"פ הדיוק בלקו"ת במ"ש מסעי לשון רבים, שבכל מסע ומסע היתה יציאה מארץ מצרים, ועד"ז בגלות האחרונה — שהוקשה לגלות מצרים,
עד שבאים ל"ירדן ירחו", הגילויים דלעתיד לבא והנאמר במשיח „והריחו ביראת ה' וגו'"יח שיהי' „מורח ודאין"יט בגאולה האמתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.
(משיחות ש"פ מטו"מ, מבה"ח מנ"א, תשל־275עצמם — שהם „לא חזי", עאכו"כ דכן הוא בנוגע לשר שלהם למעלה — ד"מזלייהו חזי"ז — שע"י קיום מצות תפלין נעשה „ויראו ממך".
ג) מזוזה: מבואר בכתבי האריז"לח דמזוזה שומרת מן המזיקין. היינו, דנוסף לזה ששומרת היא מהיצה"ר (היינו, שלא יחטא מלכתחילה), הנה גם מי שעבר וחטא ופגם ר"ל, בכ"ז שומרתו המזוזה „מן המזיקין" — דוגמת העיר מקלט שמציל מגואל הדם.
ד) צדקה: אמרו רז"לט „אמר הקב"ה נפשו של עני כו' והחיית אותו, חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש למחר בנך כו'".
ה) „בית מלא ספרים": ע"פ מרז"ל הנ"ל ד"דברי תורה קולטין", הנה כשהבית „מלא ספרים" — שכל עיקרו של הבית הוא זה שנמצאים בו ספרי קודש, והבית עצמו (וכל שאר הענינים שבתוכו) בטל וטפלי אליהםיא, הרי עי"ז נעשה הבית „מקלט", ד"דברי תורה קולטין".
ולכן צריך להשתדל בימים אלו „להגביר חיל ולהוסיף כח" בחמשת המבצעים הנ"ל, מיט אַ שטורעם ובדרכי נועם. וזה יהי' ה"מקלט" לכאו"א מבנ"י, לשומרם מכל דבר בלתי רצוי. ויתירה מזו: מכיון שה"מקלט" הוא מצוות הקב"ה — הרי „מקלט" ושמירה זו הם באופן ד"לא אשים עליך (מלכתחילה) כי אני ה' רופאך"יב.
ב. היום הוא קודם וערב התחלת הט' ימים שבין ר"ח מנ"א לתשעה באב, אשר הכוונה בהם ושלימותם היא — שיהפכו בקרוב ממש לששון ולשמחה, לכן כאן המקום לעורר לפרסם דברים דלקמן לכאו"א מבנ"י, בענין שהזמן גרמא — לחזק בכאו"א מבנ"י האמונה והבטחון בהקב"ה, אף שהזמן הוא זמן דחשך כפול ומכופל דעקבתי דמשיחא — ובל' רש"ייג: בסוף הגלות לפני ביאת משיח:
276סיבת הגלות היא אך ורק כמש"נ „ומפני חטאינו גלינו מארצינו", היינו שזוהי הסיבה היחידה לגלות בנ"י מארצינו. לולי הסיבה זו, הנה אף שמלכות רומי, מלכות בבל וכו' היתה כאו"א מלכות אדירהיד ובנ"י הם בכמות — המעט מכל העמיםטו והי' לרומי כו' כמות גדולה של כלי זיין ונשק וכו' לא הי' כלל ביכולתם להגלות את בנ"י, כי אין לגוי שום שליטה ח"ו על בנ"י.
ובזה הוראה גם עכשיו: אף שבנ"י הם ככבשה אחת בין ע' זאביםטז, בכ"ז אין מקום לפחד ח"ו, כי מהברכות של עם ישראל הוא „עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"יז — מובדלים מכל העולם והגוים אשר בו, ובמילא אא"פ אשר מי שהוא יוכל לנגוע בהם ח"ו, ואפי' לא באיש א' מבנ"י.
אלא שצ"ל כמש"נ בהתחלת הכתוב ובהקדמה: כי מראש צורים (האבות) אראנו (עם זה) ומגבעות (האמהות) אשורנו, בהנהגתו „רואים" את האבות והאמהות, הנהגתו (הוא „שוכן") באופן ד"עם לבדד", דתיהם שונות מכל עם, ופשיטא שאין ח"ו שום נקב בהמחיצה המבדלת בין ישראל לעמים. ואזי — „ה' בדד ינחנויח . . וישכן ישראל בטח בדדיט עין יעקב"כ, ישראל [שהם „עין יעקב", והם בבת עינו, כביכול, של הקב"הכא] מתנהגים בההנהגה ד"בדד" (ואינם רוצים לחקות את הגוים ח"ו) והם שוכנים „בטח", מבלי שום פחד ת"ו.
ודברים אלו נאמרו לא לשם „הרגעה" בעלמא, אלא כן הוא אמיתית הדבר: ע"י שה"ישכון" דרנ"י הוא מ"ראש צורים אלו האבות" ו"גבעות אלו האמהות"כב, ע"י הליכה בדרכם בקיום התומ"צ מבלי להתחשב עם הגוים שמסביבו (דוגמת האבות והאמהות, אף שהיו מתי מספרכג) — עי"ז הוא שוכן בטח מבלי שום פחד מה"שבעים זאבים", ויתירה מזו, וכמו שנאמר באברהם אבינו אשר למרות ש"אחד הי' אברהם"כד בכ"ז (ודוקא ע"י זה) „ויירש זרעו את כל הארץ".
277ג. ענין הנ"ל נוגע הוא לכאו"א מבנ"י, ובכל מקום שהם. ולכן כדאי להשתדל לפרסם זה ככל האפשרי בכדי שיגיע לכאו"א מבנ"י.
וע"פ מש"נכה „מפי עוללים ויונקים יסדת עז גו' להשבית אויב ומתנקם" מובן שזה שייך ונוגע גם לקטנים וקטנות כו'. ולכן יש להשתדל במיוחד לפרסם ולהסביר כל הנ"ל גם לקטנים וקטנות — בסגנון המתאים להם.
ומכיון שזה נוגע, כנ"ל, לכאו"א ובכל מקום, לכן כדאי לבקר בכל המקומות (ובפרט במוסדות חינוך, קייטנות וכו') ששם נמצאים ילדים וילדות כו', ולדבר ולהסביר כהנ"ל,
ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, ולכן ברור שדברים הנ"ל יפעלו את פעולתם, לחזק בכאו"א מבנ"י הבטחון בהקב"ה ד"לא ינום ולא יישן שומר ישראל"כו בכ"מ שהם ובכל הזמנים, ועי"ז ילך כאו"א לבטח דרכו, בדרך המלך, מלכו של עולם הקב"ה — לימוד התורה וקיום המצוות מתוך הרחבה והרווחה ומתוך שמחה וטוב לבב.
ד. דובר כמ"פכז שבימים אלו במיוחד, צריך להוסיף בין בתורה, ובין בצדקהכח (כללות כל המצות). ולכן: נוסף על מה שצריך להסביר (ולפרסם) לכאו"א (גם לקטנים) הענין ד"עם לבדד ישכון", שהוא ענין בתורה — צריך להשתדל אשר כאו"א (גם הקטנים) יתן עכ"פ פרוטות אחדות לצדקה, בכל יום חול מט' ימים אלו, בתחילת היום.
ובנוגע להשבתות שבימים אלו — הנה ביום הששי יתנו „משנה" — סכום כפול לצדקה, גם בעד יום השבת.
[ואף שגם ביום השבת עצמו אפשר לקיים מצות הצדקה ע"י נתינת מאכל לעני וכיו"ב [ואדרבה: בנתינת מאכל לעני מעלה יתירה מבנתינת מעותכט], מ"מ — מכיון שעפ"י רוב, אין הזדמנות לתת צדקה באופן זה לכן יעשו כנ"ל].
278ה. מכיון שמפקחין על צרכי צבור בשבתל, מובן, שכל הנ"ל — לפקח ולעורר את בנ"י ע"ד חמשת המבצעים; פרסום והסברת הענין ד"עם לבדד ישכון"; לעורר את בנ"י על נתינת הצדקה בכל יום חול מט' ימים אלו במיוחד — צריך להיות הפיקוח וההתעוררות גם ביום ש"ק ר"ח מנ"א, היום שבו „נכנס אב". ועי"ז יביאו לשלימותו, כנ"ל, ענין דנכנס אב — להפוך ימים אלו לששון ולשמחה. ועד"ז בש"ק חזון.
ו. עוד ענין בנוגע להנהגת שבת זו, שבת ר"ח מנ"א:
מנהג חב"ד הוא לומר (בצבור) ההפטרה ד"שמעו" ולא ההפטרה דשבת ר"ח, וכידוע הסיפור מכ"ק אדמו"ר נ"ע בזהלא. בכ"ז — ע"פ מנהג חב"ד שנוהגים להוסיף בשבת שחל ביום א' דר"ח — פסוק ראשון ואחרון דהפטרת מחר חדשלב — מסתבר לומר, שגם בשבת זו, יוסיפו אחרי ההפטרה ד"שמעו" פסוק ראשון ואחרון דהפטרת שבת ר"ח. ובמכש"כ, כיון שישנן דיעות [וכן נהג (פעם אחת) כ"ק אדנ"ע, כמובא בסיפור הנ"ל] לומר בשבת זו ההפטרה דשבת ר"חלג.
ז. האופן דרפואת הקב"ה („אני הוי' רופאך") הוא שמלכתחילה „לא אשים עליך" — מקדים רפואה כו'. ולכן: גם ההשתדלות בפעולות אלו צריכה להיות עוד לפני הזמן ד"משנכנס אב כו'"
— ע"י התייעצות וכו' ביום ו' עש"ק, ערב ר"ח מנחם אב, איך שכאו"א יקבל ע"ע להתעסק בכל הנ"ל, בעצמו וכן בנוגע לפירסום כהנ"ל במקום שידו מגעת וכו' —
ויה"ר שכל זה ימהר קיום היעוד דיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ובהאופן ד"לא אשים עליך", מעיקרא ימי ששון ושמחה.
ח. ע"י הפעולות בכל הנ"ל, הרי הובטחנו „מצוה גוררת מצוה"לד, עד שמבטלים לגמרי ה"חטאינו" — סיבת הגלות, ועי"ז — מתבטל בדרך ממילא279המסובב ד"גלינו מארצנו", ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, ועד שיראו בעיני בשר אַז מ'וועט טאַנצן אין די ט' ימים, ובמיוחד בתשעה באב שייהפך למועד ויו"ט, ובקרוב ממש.
ולהעיר (אף שפשוט ומובן הוא) ועיקר הוא: כהנ"ל — הן בשיחת ועש"ק וער"ח מנ"א, והן במכתב ט"ו בתמוז — שהזמ"ג לפעולות אלו ולהתחלתן קודם התחלת ביהמ"צ וקודם (ובמשך) ט' הימים דתחלת מנ"א — הכוונה היא שזמנים הנ"ל דורשים כהנ"ל — בלשון הידועלה — ב"העדפה וזהירות וזריזות יתרה ביתר שאת וביתר עז כפולה ומכופלת למעלה מעלה" מבשאר זמנים,
אבל אם מאיזו סיבה שתהי' עבר יום ראשון מזמנים הנ"ל או שני ימים וכו' ולא עשה — פשיטא שצ"ל עשי' נמרצה בכהנ"ל, ואדרבה צריך למלאות את אשר החסיר נוסף על עבודת היום ביומו. וי"ל שכיון שבנדו"ז, מקום להצטער ולהתחרט על אשר לא התחיל במועד הנ"ל — בתוקפה הוראת חז"ללו: הי' רגיל לקרות דף א' יקרא ב' דפים כו' — לעשות בכהנ"ל בכפליים לתושי'.
(משיחות אור ליום עש"ק, ער"ח מנ"א, תשל"ד)
280א. ס'איז דאָך שוין איצט דער פאַרנאַכט פון ט"ז תמוז (דער טאָג פאַר י"ז תמוז) און משיח איז נאָך דערווייל ניט געקומען — דאַרף מען זיך גרייטן, באופן המתאים, צו די איין־און־צוואַנציק טע* וואָס נאָך ט"ז תמוז.
דאָס וואָס אידן דאַרפן טאָן אין צוזאַמענהאַנג מיט די אָנקומענדיקע 21 טעג, דאַרף עס זיין בדוגמא פון דער הנהגה פון דעם אויבערשטן מיט אידן וואָס ער איז „מקדים רפואה למכה"א — ווייל דאָס גופא וואָס תורה האָט עס אונז מודיע געווען איז אַ באַווייז, אַז אויך אידן [זייענדיק אַ „חלק אלקה ממעל ממש"ב קענען — און עס] פאָדערט זיך פון זיי צו גיין אין אַן ענליכן וועג, ווי עס מאָנט דער בפירוש'ער ציוויג „והלכת בדרכיו"ד —
דעריבער דאַרפן אויך אידן מקדים זיין, נאָך פאַר'ן אָנקום פון די דריי וואָכן אָנהויבן טאָן דאָס וואָס איז אַ „רפואה" צו די ענינים בלתי רצוים וואָס זיינען פאַרבונדן מיט די 21 טעג.
ב. וויבאַלד אידן טוען עס מיט'ן כח פון דעם אויבערשטנ'ס ציווי („והלכת בדרכיו") און אין זיין שליחותה, וואָס אין דעם איז דאָ דער כלל אַז שלוחו של אדם כמותו*5 — (ובלקו"תו מבאר — ממש) — אויך בנוגע דעם „שלוחו" פון אדם העליון, דעם אויבערשטן כביכול;
און ווי דער אַלטער רבי איז מבארז, אַז יעדער איד [אויף וועמען עס281ווערט געזאָגט „אתם קרויים אדם"ח, וואָס איז על שם „אדמה לעליון"ט, און דערפאַרי קען יעדער איד זיין און] איז אַ שליח פון דעם אויבערשטן און ער איז „כמותו דהמשלח ממש"יא —
דעריבער, איז כשם ווי די רפואה פון דעם אויבערשטן (דער „משלח") איז אין דעם אופן ווי תורה זאָגטיב „כל המחלה גו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך", אַז וויבאַלד „אני ה' רופאיך" איז עס אַ רפואה וואָס פאַרהיט אַז מ'קומט מלכתחילה ניט צו אַ מצב וואו מ'נויטיקט זיך אין היילונג;
אַזוי איז עס בנוגע אידן, וויבאַלד זיי טוען בשליחותו ובכוחו של הקב"ה, קענען אויך זיי אויפטאָן די „רפואה" (בשייכות דעם זמן פון די 21 טעג) אין אַזאַ אופן, אַז זי פאַרמיידט ס'זאָל מלכתחילה ניט אויפקומען עפּעס אַזוינס וואָס איז בלתי רצוי — „לא אשים עליך".
ג. די „רפואה" צו די ענינים בלתי־רצוים וואָס זיינען פאַרבונדן מיט די קומענדיקע טעג, ווערט אָנגעזאָגט דורך ישעי' הנביא (וואָס ענינו איז כשמו — נבואה וועגן ישועהיג) גלייך אין ערשטן סימן (קאַפּיטל)יד פון זיין ספרטו „ציון*15 במשפט תפדה ושבי' בצדקה": די „רפואה" וואָס היילט די „מחלה" פון גלותטז און ברענגט די פדי' און גאולה באַשטייט פון „משפט", וואָס דאָס מיינט תורהיז, און פון „צדקה".
און דעריבער פאָדערט זיך, אַז אין אָט די קומענדיקע טעג — אין יעדן282פון די 21 טעג — זאָל זיין אַ ספּעציעלע השתדלות אין לימוד התורה און נתינת הצדקה (אַ הוספה — ביי די וואָס זיינען דערין אָפּגעהיט פון פריער). [כמובן — נתינת הצדקה נאָריח בימי החוליט].
היות אַז די שלימות פון יעדער ענין שבקדושהכ [סיי פון לימוד התורהכא סיי פון קיום המצותכב] ווערט דערגרייכט ווען עס ווערט געטאָן בעשרה מישראלכג — (חאָטש — חכם הרזים בענטשט מען נאָר בששים רבואכד, און אין השכינה (ונביאים ומשכן) שורה פּחות משני אלפים ושני רבבותכה) — דעריבער דאַרף מען זיך באַמיען ווי ווייט מעגלעך, אַז אָט די ענינים זאָלן געטאָן ווערן בציבור, בעשרה מישראל: לערנען תורה בציבור און געבן צדקה בציבור.
ד. הגם אַז אין דעם פּסוק ווערן דערמאָנט נאָר „משפט" און „צדקה" — וויבאַלד אָבער אַז עמידת העולם איז דורך דריי קוין [צוזאַמען מיט די צוויי קוים פון „תורה" (משפּט) און „גמ"ח" (צדקה), אויך דער דריטער קו פון283„עבודה" (תפלה)]כו, דאַרף דעריבער זייןכז בכל יום מימים אלו אַ גרויסע השתדלות און התחזקות אין [עבודה פון] תפלהכח (און אין אַן אופן פון בצבור דוקא — במכש"כ*28 מהנ"ל);
ובפרט, אַז תפלה איז פאַרבונדן מיט תשובהכט, און תשובה איז דאָך דאָס וואָס ברענגט די גאולהל, ווי דער פּסק דיןלא ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין.
און אין די אַלע דריי קוים — אויך אין תפלהלב (צוזאַמען דערמיט וואָס עס דאַרף זיין דער „כובד ראש" פאַרן דאַוונעןלג) — זאָל זיין די תנועה פון שמחה, „עבדו את ה' בשמחה"לד.
ה. ס'איז מובן בפּשטות, אַז דאָס אַלץ איז במיוחד נוגע אין ארץ הקודש תובב"א. און אין ארה"ק גופא — בפרט ביים כותל המערבי, און אויך אין מערת המכפּלה, אָדער בסמיכות צו מערת המכפּלה (בשבת — אין אַן אָרט וואָס מען קען עס טאָן אויך ביום השבת).
284און דעריבער וועט מען זיך זיכער באַמיען צו מסדר זיין, אַז אין די ביידע ערטער — סיי ביים כותל המערבי, סיי אין (אָדער לעבן) מערת המכפּלה — זאָל מען אַלע טאָג (פון די 21 טעג) לערנען תורה בחבורה בצבור, סיי נגלה דתורה, סיי פּנימיות התורה [וואָס פּנימיות התורה האָט דאָך אַ באַזונדערע שייכות צו דער גאולה, כהבטחת מלך המשיח צום בעש"טלה אַז „לכשיפוצו מעינותיך חוצה" וועט זיין „קא אתי מר"]; דאַוונען בהתעוררות בצבור; און געבן צדקה בצבור.
ווי דערמאָנט, ווערן דאָ אויסגעטיילט די צוויי מקומות הנ"ל (כותל המערבי און מערת המכפּלה) נאָר מיט דער כוונה צו באַטאָנען, אַז דאָרט זאָל דאָס אַלעס דורכגעפירט ווערן ביתר שאת ויתר עז. גלייכצייטיק דאַרף אָבער אויך זיין די נויטיקע השתדלות דורכצופירן אויפן ענליכן אופן אויך אין אַנדערע בתי כנסיות, סיי די בתי כנסיות שבארה"ק סיי די בתי כנסיות שבחו"ל, וואָס יעדער בית הכנסת איז דאָך אַ מקדש מעטלו.
דאָס אַלץ האָט אַ באַזונדערע חשיבות און וויכטיקייט אין די מחנות־קיץ (קייטנות), וואו עס געפינען זיך אידישע קינדער אין די זומער טעג (כולל אויך די מחנות וואו זיי געפינן זיך נאָר עטליכע שעה אַ טאָג). — וואָרום ס'איז דאָך „מפּי עוללים ויונקים יסדת עוז גו' להשבית אויב ומתנקם"לז.
ו. ויהי רצון, עס זאָל מקויים ווערן, ווי גערעדט פריער, אַז וויבאַלד אידן טוען ע"פּ רצונו של הקב"ה ובשליחותו של הקב"ה — זאָל עס זיין אין דעם אופן פון „אני ה' רופאיך" אַז (מלכתחילה) „לא אשים עליך",
און וויבאַלד די 21 טעג זיינען דאָך פאַרבונדן מיט „מקל שקד . . כי שוקד אני על דברי לעשותו"לח — זאָל דאָס ווערן די „שקידה" לטובלט, שקידת הגאולה, ניט רעכענען קיין קצים (וואָס דער אמת איז דאָך אַז ס'איז שוין „כלו כל הקיצין"מ), און עס זאָל זיין די שקידה „להכניס בני לא"י מיד"מא,
285אַז בשעתא חדא וברגעא חדאמב זאָל זיין די גאולה דורך משיח צדקנו, למטה מעשרה טפחים, און — בשמחה ובטוב לבב.
(משיחות יום ד' לפ' פינחס, ט"ז תמוז, תשל"ה)
286עס דאַרף אויך זיין השתדלות לויט דרכי הטבע, בכדי צו מאַכן אַ „כלי" און „לבוש" אין וועלכע עס זאָל זיך אָנטאָן די ברכה פונעם אויבערשטן, וואָרום אַזוי האָט ער געוואָלט וכמש"נ: וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשהג, אָבער די השתדלות בנוגע דעם פּאָליטישען מצב — איז שייך נאָר צו יחידים; דאַקעגן דער עיקר פון דעם וואָס עס פאָדערט זיך איצט — דער פאַרשטאַרקן דעם פאַרבונד מיטן אויבערשטן, דעם „שומר ישראל"ד — דאָס איז אָפּהענגיק פון יעדער אידן.
דעריבער ליגט אַ חוב און אַ זכות אויף יעדן אידן צו מוסיף זיין אין לימוד התורה און קיום המצוות — לערנען תורה בהתמדה ובשקידה (יעדער איינער לויט זיינע פעאיקייטן און מעגלעכקייטן ווי ערקלערט אין הל' ת"ת), און מקיים זיין מצוות בהידור,
אויך צו מעורר זיין אַנדערע אידן, צו באַווירקן און באַאיינפלוסן וואָס מער אידן, אַז אויך זיי זאָלן מוסיף זיין אין לימוד התורה און קיום המצוות.
און דורכ'ן פאַרשטאַרקן דעם פאַרבונד מיטן אויבערשטן (דער נותן התורה און מצוה המצוות) — וועט מען זיכער זעהן באַשיינפּערלעך אַז „לא ינום ולא יישן שומר ישראל", און עס וועט זיין „תפול עליהם אימתה ופחד"ה, עס וועט אָנפאַלן אַ שרעק אויף שונאי־ישראל ביז אַז „ידמו כאבן", זיי וועט גאָרניט איינפאַלן קיין מחשבה צו טשעפּן זיך און פאַרפירן זיך מיט אידן.
לויט דעם איז אויך קלאָר ווי עס איז לגמרי און בהחלט ניט אין איינקלאַנג מיט אמת'ער אמונת ישראל די שאלה פון מאַנכע: באַ אַזאַ לאַגע אין אַלגעמיין און ספּעציעל — בנוגע דער באַציאונג פון אומות העולם צו אידן — און דאָ טומעלט מען וועגן לערנען תורה, מקיים זיין מצות, געבן צדקה אַן אָרעמאַן, דאַוונען מיט אַ מנין אַ.ז. וו.
דער אמת אָבער איז, אַז דער טאָן בדרך הטבע, די כלי און לבוש, טוען אויף ווען מען „פילט זיי אָן" מיט דער ברכת הוי';
וואָס קענען זיי אויפטאָן אָן דעם, ח"ו?!
287און אַזוי ווי אויבענדערמאָנט אַז דער פאַרשטאַרקן זיך אין תורה ומצות פאָדערט מען פון יעדער אידן — האָט מען אויך דאָס אויבענדערמאָנטע געזאָגט קלאָר אַפען — אין תורה, וואָס איז דער וועגווייזער אין טאָג טעגליכען לעבן און שטענדיג פאַר יעדער אידן: אםו בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמורו גו' ונתתי שלום בארץ גו' והתהלכתי בתוככם גו' ואולך אתכם קוממיות.
וויבאַלד אַז אַלע ענינים פון תורה און מצוות דאַרפן זיין בשמחה, ווי עס שטייט עבדו את הוי' בשמחהז, און גאָר אַ גרויסע שמחה, ווי עס שטייט „שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"ח.
איז פאַרשטאַנדיק, אַז אויך די אויבנגעזאָגטע התעוררות וכו' דאַרף געטאָן ווערן ניט אין אַ וועג וועלכע קען ווירקן אַ תנועה פון מרה־שחורה ח"וט, נאָר אדרבה: שאַפן אַ ליכטיקן און לעבעדיקן שטורעםי צו מוסיף זיין אין תורה און מצוות,
און צו שטאַרקן ביי אידן דעם פולסטן בטחון אַז „לא ינום ולא יישן שומר ישראל"; באַטאָנענדיק דערביי, אַז דער ריידן וועגן בטחון איז ניט בלויז אַף צו באַרואיקן אידן, נאָר ס'איז דער אמת אַזוי און זיכער אַזוי אַז דער „שומר ישראל" וועט אָפּהיטן אידן, וואו זיי געפינען זיך, סיי אין ארץ הקודש, סיי אין חוץ לארץ.
*
אַזוי ווי דער יצר הרע איז אַ אומן במלאכתויא, איז דאָך רעכט אַז ער זאָל זיך אָנטאָן אין אַ איצטלא (קלייד) פון „ענוה" און איינריידן דעם מענטשן: מי אני ומה אני — אַז מיינע פּעולות זאָלן זיין נוגע אַלע אידן, זאָלן אויפטאָן גדולות — ביז צום אויפטאָן אין דער הצלה פון כלל ישראל
288— דאַרף מען געדענקן, דעם בפירוש'ן פּסק־דין פון רמב"םיב: צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציויג זכאי וחציו חייב . . . עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה,
איז אַ קלאָרער פּסק־דין פאַר כל אדם — פאַר יעדען איד'ן, אַז דורך איין מצוה (במעשה, בדיבור, אָדער במחשבה; בנוגע זיך, ווי אויך דורך מעורר זיין אַ צווייטן), ברענגט מען אַ תשועה און הצלה פאַר זיך און פאַר די גאַנצע וועלט,
וואָס דאָס איז מקרב די ענדגילטיגעיד תשועה און הצלה — די גאולה האמתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
(משיחות ש"פ מטו"מ, מבה"ח מנ"א, ה'תשל"ה)
289ואף שבטח עושים בכ"ז — הרי ע"פ מחז"ל אין מזרזין אלא למזורזין, ארשה לעצמי לעורר וכו' עדכ"ז, ובלשון רבנו הזקן בעל התניא והשו"ע בכיו"ב (באגה"ק סוס"ז) „להעדפה וזהירות וזריזות יתרה ביתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלת למעלה מעלה"ג.
ויה"ר שתיכף בקבלת ההחלטות טובות בכ"ז יקויים כההבטחה לדניאל „מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין גו' נשמעו דבריך", והרי פס"ד הוא בשו"ע או"ח סו"ס תקע"א,
ויהפכו ימים אלה לששון ולשמחה ולמועדים טוביםז — ובעגלא דידן.
290. . . ולסיים בדברי נחמה בימים אלו דבין המצרים, הנה אף שממעטין בהם בשמחה, אבל אין כוונתם ותכליתם עונש גרידא ונפילת רוח ח"ו, אלא אדרבה ימי תיקון הם של אותם הענינים שהביאו להרס וחורבן. והתיקון הוא על פי הידוע מדברי חז"ל על הכתוב מזמור לאסף אלקים באו גו' ששפך חמתו על העצים ועל האבנים, היינו על המקדש החיצוני, אבל העיקר מקדש הפנימי הוא בתוך כל אחד ואחת, כדרשת חז"ל על הפסוק ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולב ישראל ער הוא, ועל ידי טיהור וקידוש משכן פנימי זה שבלב כל אחד ואחת מבנ"י, לעשות לו ית' דירה בתחתונים — נזכה בעגלא דידן, לבנין בית הבחירה על ידי משיח צדקנו.
. . . בעת רצון יזכירו את זה שכותב אודותו על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, מתאים לתוכן כתבו, ויהי רצון שיבשר טוב בזה, וכן בשאר הענינים אודותם כותב, ובנקודה הפנימית — ע"ד הצלחת הפצת המעינות חוצה, והרי זה גם מענינא דיומא, שבין המצרים שהי' אז העלם הפנימיות, שלכן נקרא הגלות בשם שינה וכמבואר בכ"מ בדא"ח (עיין ג"כ ד"ה בלילה ההוא קיץ ת"ש), הרי צריך להגביר ביותר וביותר גילוי הפנימית, פנימית תורתנו, עד שיגיעו גם חוצה ויבער את הלעו"ז וקאתי מלכא משיחא.
. . . שוין גאָר אַ ליינגערע צייט, וואָס איך האָב ניט געהערט פון אייך, ביז די טעג וואָס איך האָב באַקומען אַ גרוס דורך האברך הנעלה . . . , וועלכער האָט מיר אויך איבערגעגעבן אַז ער ערוואַרט אַ בריף פון אייך.
ויהי רצון אַז אייער בריף זאָל זיין מיט אַ גוטען אינהאַלט, לויט דער אויסדרוק פון חכמינו ז"ל, טוב לשמים וטוב לבריות וטוב העושה פּירות, און ווי עס האָט זיך גערעט ווען איר זייט געווען דאָ, ניט נאָר גוט פאַר אייך, וואָס אין טוב אלא תורה, נאָר אויך בעאיינפלוסען מיט דעם טוב אויך די בריות, וועלכע געפינען זיך מיט אייך צוזאַמען,
291און מיר געפינען זיך דאָך אין די בין המצרים, וואָס לויט ווי חז"ל דערציילען אונז, איז פון די סיבות פון חורבן — אויך דער ענין פון שנאת חנם, — דאָס פיינט האָבן אָן אַ אורזאַך — דאַרף זיין תיקון אין דעם צו האַלט האָבען און זאַָרגען פאַר זיין וואהלזיין, אפילו פון אַזאַ, וועלכער — לויט דער מענשליכער אויג — האָט ניט קיין זאַך וואָס זאָל מאַכען צו ליב האָבען עם.
וואָס דאָס וועט מקרב זיין דעם יעוד פון דעם נביא זכרי' אַז די טעג — פון בין המצרים א.א. — יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים (זכרי' ח, ירז)
. . . ובהכנסנו לחודש אב, הידוע במסורתנו בתור „מנחם אב", אשר תחלתו אבל ורובו ניחומים, יהי רצון שאבינו שבשמים, אב הרחמן, ינחמנו בכפליים, בקיום היעוד אשר ימים אלו יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים, בביאת גואל צדק בקרוב ממש. והרי פעולות הנ"ל מבטלות הסיבות שגרמו לחורבן, והן פעולות של בנין המקרבות את הגאולה.
(ממכתב ראש חודש מנחם אב, ה'תשכ"א)
. . . כדרכי לחפש בכל ענין הוראה בספרים או מאורעות שבעבר, מצאתי גם בזה דברי רבינו הזקן בעל התניא והשלחן ערוך שכשמתעכבת הגשמת איזה ענין למשך זמן, מהנכון להשלים החסרון על ידי משנה פעולות ובקצב משנה
(ממכתב ראש חודש מנחם אב ה'תשכ"א)
. . . אמרז"ל (ב"מ פה, ב. ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז) אשר חורבן בית ראשון אף שהי' ע"י עונות אבל אם היתה התורה חשובה בעיניהם הנה המאור שבתורה הי' מחזירם למוטב ולא הי' הבית חרב, ובית שני חרב משום שנאת חנם וכדאיתא ביומא (ט, ב).
292ועתה בעקבתא דמשיחא אשר כמרז"ל (סנהדרין צז, ב) כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומע"ט עלינו, על כל אחד ואחד במקום מגורו, להשתדל באהבת ישראל ובחביבות התורה והמצות ביתר שאת ויתר צז
ושני דברים אלו מתקיימים בבת אחת כשמתעסקים בענינים של חזוק התורה והיהדות בין השדרות הכי רחבים של עם ישראל
כי אין לך אהבה גדולה מזו כשמשתדל ביגיעת נפש ויגיעת בשר להציל את חבירו — כל ישראל חברים — מרדת שחת ע"י חטאים ועונות
ואין לך לתורה חשיבות גדולה מזו כשמבאר ומסביר לכל אחד ואחד שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, והיא נצחיות בכל זמן ובכל מקום, וגם חיי עולם — זה — נטע בתוכנו ע"י התורה ומצות.
וימהר השי"ת לגאלנו בקרוב ממש ע"י משיח צדקנו.
(ממכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א) ב"ה, ט"ו מנחם אב, ה'תשל"ה
ברוקלין, נ. י.
נשי ובנות חב"ד
סניף: . . .
ה' עליהן תחיינה
בנועם נתקבלו הדו"ח על דבר הפעולות, והשי"ת יצליחן להמשיך בהן באופן דמוסיף והולך בכמות ובאיכות גם יחד.
ובפרט בימים אלה — לאחרי שיצאנו מ"בין המצרים" הקשורים בחורבן בית מקדשנו, ונכנסו לשבעה דנחמתא המבשרים ביאת גואל צדק ובנין בית המקדש, בב"א — הרי כל פעולה הקשורה בהפצת היהדות בכלל, ובכל המבצעים הידועים בפרט —
293ובנוגע לנשים — ערך מיוחד במבצעים הנ"ל למבצעי נש"ק, כשרות וטהרת המשפחה —
יש לה ערך נעלה ביותר. שהרי, כידוע, ובלשון התפלה השגורה ומפני חטאינו גלינו מארצנו, סיבת החורבן והגלות היא אך ורק עזיבת התורה והמצוה (ומפני חטאינו), ולכן על ידי ביטול הסיבה, כלומר על ידי חיזוק והפצת התורה והמצוות, מיד מתבטל המסובב (גלינו מארצנו). ומכיון שכך, הרי מובן עד כמה נוגע וחיוני הוא לבסס היהדות בכל מקום, ובפרט בארצנו הק', ארץ אשר תמיד עיני ה"א בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. וכדאית כל השתדלות והתאמצות בהגברת והרחבת הפעולות האמורות, כולל כמובן, ובמיוחד, השפעה על הבנות וחינוכן, שהרי בהן ועל ידן מקימים דורות, דור אחר דור, של יהודים יראים ושלמים עוסקים בתורה ובמצוות, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, פירות ופירי פירות עד סוף כל הדורות.
וגדול זכות ואשרי חלקם של כל אחת ואחת מהמשתתפות בפעולות ובמבצעים האמורים, ונוסף על העיקר, גודל וחשיבות הענינים מצד עצמם — ה"ז גם צנורות וכלים לקבלת ברכות ה' בכל המצטרך להן ולבני ביתן שי', וג"כ — באופן דמוסיף והולך, בגשמיות וברוחניות גם יחד.