פנחס א

א. על הפסוק^א „ויקרב משה את משפטן (של בנות צלפחד) לפני ה'", מעתיק רש"י התיבות „ויקרב משה את משפטן" ומפרש: „נתעלמה הלכה ממנו. וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי^ב. ד"א ראוי' היתה פרשה זו להכתב על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן".

לכאורה כוונתו להסביר התמי' — איך יתכן שבסוף הארבעים שנה משה לא ידע דין עקרי כסדר נחלות, „משפטן" של בנות צלפחד? — ומיישב זה בב' אופנים; א) דודאי הי' ידוע לו משפטן מתחלה, אלא שנענש ו"נתעלמה הלכה ממנו". ב) ש"ראוי' היתה פרשה זו להכתב וכו'".

95ב. והביאור בכל זה:

עצם הענין, שמשה נסתפק בנוגע להלכה מסויימת, אין בזה משום תמי', כי כנ"ל, י"ל שהלכה זו עדיין לא שמעה מהקב"ה; ואפילו בסוף שנת הארבעים, כמו בנדו"ד — וכו"כ דינים ועקריים נאמרו בפרשיות שלאחרי פרשתנו. אלא שכאן הוקשה לרש"י בלישנא דקרא „(ויקרב משה את) משפטן" — מדוע תיאר הכתוב הענין בל' „משפט" ולא בל' „דבר", שהוא לשון הרגיל בכגון דא, וכמו שמצינו כ"פ בפרשיות הקודמות^יב (וכמובא גם ברש"י כאן: „והדבר אשר יקשה מכם גו'"")?

ההפרש בין „דבר" (בנדו"ד) ל„משפט": „דבר" כולל כל הענין המדובר, הטענות והשקו"ט וכו'ז „משפט" פירושו^יג — הפס"ד והבירור (דההלכה) שבהענין^יד. ומכיון ששאלת משה מהקב"ה היא לכאורה מצד אי ידיעתו ההלכה והפס"ד, א"כ איך מתאים לומר שמשה „הקריב" לפני הקב"ה „את משפטן" — הפס"ד וההלכה.

ולכן מפרש רש"י שאכן ידע כבר משה את ההלכה, ושפיר נקט הכתוב ל' „משפט" להדגיש שהמדובר הוא בפס"ד ברור וידוע לו, ובכל זה הי' זקוק „להקריב" את המשפט לפני הקב"ה לפי שבשעה זו „נתעלמה הלכה ממנו" (וכאילו אמר הכתוב ש"משפט" זה הי' בידו ונתעלם ממנו בשעה זו^י וע"כ הקריבו לפני ה'). וזהו גם טעמו של רש"י שמעתיק (לא רק תיבת „משפטן" לחודא, אלא) גם „(ויקרב) משה", כי לשון „משפט" שייך כאן רק לגבי משה מכיון שהוא ידע ההלכה מכבר (משא"כ אם היתה השאלה ע"י אחר לא הי' מתאים תואר זה).

ועדיין יש לתמוה, איך שייך לומר שנתעלם הלכה ממשה^י רבן של כל ישראל שקבל תורה מסיני וכו', ולכן ממשיך רש"י „וכאן נפרע וכו'", להסביר שהלכה זו נתעלמה ממנו בתור עונש: לפי „שנטל עטרה לומר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי", לכן נפרע במדה כנגד מדה^יז שנתעלמה ממנו ההלכה.

ג. אלא שלפי' זה קשה: והלא אמירתו של משה „והדבר אשר יקשה וגו'"" היתה בשנה הראשונה לאחרי יצי"מ^יח, וטענת בנות צלפחד היתה בשנת הארבעים, כמו שפרש"י לפנ"ז^יט, ואיך יתכן שהקב"ה המתין ל"ט שנה ולא סיבב סיבה שיתתקן הדבר (הדורש תיקון) מיד^כ; ובפרט שע"י96העיכוב עלולים ישראל לטעות ולחשוב שנכון הדבר שנטל עטרה כו', מאחר ששמעו כזאת מפי משה רבינו^כא?

ולכן מפרש רש"י; „ד"א ראוי' היתה וכו'", היינו: ד"א למה נתעלמה ממנו הלכה

(ולא שחוזר (בפירושו זה) ממ"ש בתחלה שנתעלמה הלכה ממנו (כי אין בזה קושי, וגם מל' „משפטן" מוכח שצ"ל כן כנ"ל)) —

לא משום ש"כאן נפרע וכו'", אלא שאדרבא „ראוי' היתה פרשה זו להכתב ע"י משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן". ולב' הפי' — מדייק רש"י ואומר „להכתב", ו"נכתבה", דוקא, שרק כתיבתה של הפרשה והלכה זו בתורה באה בזכותן של בנות צלפחד, אבל אמירתה של הלכה זו מהקב"ה לא באה על ידן, כי כבר אמרה למשה (אלא שנתעלמה ממנו בתור עונש או בכדי שתכתב על ידי בנות צלפחד).

אמנם לפי' זה קשה: האם בשביל זכותן של בנות צלפחד יפסיד משה רבינו — שתתעלם הלכה ממנו^כב? ולכן מביא רש"י פירושו הראשון (ויתרה מזו — תופסו כעיקר) שנתעלמה ממנו הלכה מפני ש"נפרע על שנטל עטרה וכו' "^כג.

ד. מהענינים המופלאים הרמוזים בפרש"י זה:

לשון זו ש"נתעלמה הלכה" ממשה נאמרה גם בס"פ בלק במעשה זמרי, ולכאורה דורש ביאור: למה דוקא בשנים אלו נתעלמה הלכה ממנו^כד?

והביאור בזה ע"ד ההלכה (ויומתק יותר הפי' שע"ד הפשט); התעלמות ההלכה ממשה הו"ע הנוגע לא רק למשה, אלא גם לכל ישראל שהם מקבלי ההלכה ממשה. שהרי אינם יודעים כלל ע"ד מציאות פס"ד זה עד שתאמר פעם שני' וילמדה משה לישראל. ועוד: גם לאחרי זה, הרי זו הלכה שהיתה בה שכחה ואינה דומה להלכה שלא חלה עלי' שכחה לעולם^כח. ואמחז"ל^כ; מיגמר בעתיקתא קשיא מחדתא. (בעניננו — עכ"פ בנוגע למשה).

ומכיון שכן, מובן שהתעלמות ההלכה ה"ז חסרון במעלת מסירת ה־97הלכה ממשה רבינו לבנ"י; אולם יוצאות מן הכלל הן שתי ההלכות הנ"ל (במעשה זמרי ובטענת בנות צלפחד): ע"י ש"נתעלמה ההלכה" ממשה אז לא הפסידו בנ"י בקבלתן, כי גם לולא התעלמות ההלכות לא היו יכולים לקבלן ממשה עצמו בשעה ההיא — וכדלהלן.

דהנה אי' בגמרא^כז2 „כל ת"ח שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו". ופי' בתוס'^כח „דהיינו דוקא היכא דהוא עצמו נוגע בדבר", דאז אין שומעין לו אם לא אמרה קודם המעשה.

והנה בנדו"ד הי' זה בשעת מעשה ומשה הי' „נוגע בדבר" — בשתי ההלכות (דמעשה זמרי וטענת בנות צלפחד)^כט:

במעשה זמרי פרש"י^כ: „אמרו לו, משה, זו אסורה או מותרת אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך", בדבריהם אלו עשאוהו „נוגע בדבר" בהנידון, ולכן יש מקום לומר שבנדו"ז אינו נאמן לומר שההלכה היא ד"קנאין פוגעין בו"81).

וכן בטענת בנות צלפחד הרי אמרו „והוא לא הי' גו' בעדת קרח"82) — וכיון ש"נזקקו לומר"88) שלא הי' בעדת קרח שחלקו על משה הרי נעשה משה „נוגע בדבר" בנידון זה84), ולכן י"ל ש"אין שומעין לו" בפסק הלכה זו^כח.

98ומעתה, זה ש"נתעלמה ההלכה" נמעשה זמרי וטענת בנות צלפחד אי ענין של הפסד בקבלת הלכות אל כי גם לולא ההתעלמות לא הית אפשריות לקבלן ממשה מפני היוו ב־„נוגע בדבר", ולכן סבב הקב"ה שתתינו עלמנה ממנו דוקא הלכות אלו שלא לו, יגיע הפסד — מהתעלמות ההלכה — תה לבנ"י.