דברים א

1א. בתחלת פרשתנו, עה"פ „אלה הדברים אשר דבר משה וגו' ודי זהב", מפרש רש"י: „ודי זהב — הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהי' להם שנאמר^א וכסף הרביתי להם^ב וזהב עשו לבעל".

והנה, אע"פ שכבר הקדים רש"י בתחלת פירושו לפסוק זה „שהן דברי תוכחות (ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו וכו')" ובכ"ז חזר וכתב גבי „ודי זהב": „הוכיחן (על העגל)" — נראה שטעמו הוא מפני ש"די זהב" אינו נכלל בהמקומות המנויים בפסוק (כי משמע לי' לרש"י שאינו שם מקום), ובמילא לא ידענו עדיין שגם „די זהב" הו"ע של תוכחה. ולכן פי' רש"י על „די זהב" — „הוכיחן (אף שלא פירש כן בהמקומות — הקודמים) על העגל שעשו בשביל רוב זהב" — ובזה כוונתו (גם) להדגיש, שאין „די זהב" שם מקום שבזה מרמז להוכיחן, אלא שלשון זו עצמה מודיעה את התוכחה על העגל: „הוכיחן על העגל כו'"^ג. וכפירושו על „ובין תופל ולבן" — „הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן", כי גם תופל ולבן אינו שם מקום.

ומה שהכריחו לרש"י לפרש ש"די זהב" אינו שם מקום, י"ל בפשטות שזהו משום שלא מצינו בקרא מקום ששמו „די זהב"^ד; וגם זה הוא כמו (ובהמשך למה) שכתב בנוגע ל"תופל ולבן" — „חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא כו'"^ח.

ב. והביאור בזה:

ההכרח של רש"י לפירושו בפ' תשא מובן הוא^יא; דלכאורה תמוה מאד הקדמת משה „חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלקי זהב" (כטעם) לבקשתו הבאה תיכף אח"כ „ועתה אם תשא חטאתם וגו'"? ה"ז סתירה לבקשת הסליחה1 וע"כ^כב בהכרח לומר שבדבריו אלו מבאר טעם ונימוק המקטין את החטא; היינו, אף שא"א למעט ערכו של החטא עצמו, דהרי „חטא העם הזה חטאה גדולה", מקטין שייכות וקשר בנ"י להחטא — לסיבתו. וזהו שפירש"י שמשה התכוון בזה לומר ש"אתה הוא שגרמת להם3וכו'", ללמד זכות על ישראל, שאינם אשמים (כ"כ) בעשיית החטא^יח.

עפ"ז מובן שישנו חילוק עיקרי (לפי פשוטו של מקרא^יד), בין תוכן הענין (של ריבוי הזהב) בפ' תשא ובין תוכנו בפרשתנו; בפ' תשא אמרו משה להקב"ה בכוונה ללמד זכות על ישראל ולהקטין סיבת חטאם, משא"כ בפרשתנו שאמרו לבנ"י והתכוון ל„הוכיחן"^יח — מדגיש גודל החטא.

ומעתה מובן שא"א לרש"י, המפרש פשוטו של מקרא, להביא בפ' תשא הכתוב „וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל", כי בפסוק זה מודגש שהכסף וזהב שנתן הקב"ה — ולא נתינה סתם, כ"א „הרביתי להם" — מהם עצמם עשו דבר שהוא היפך רצונו של הקב"ה — הרי נקודה זו מבליטה את גודל החטא ביותר^י.

משא"כ בפרשתנו, כשבא משה להוכיח את בנ"י, מתאים להביא פסוק זה.

ג. ע"פ הנ"ל מובן אשר אא"פ לפרש ש"די זהב" הוא שם מקום, שנקרא כן ע"ש ששם עשו את העגל „בשביל רוב זהב שהי' להם", היינו ע"ש סיבת החטא שחטאו שם: ע"פ הנ"ל הרי — הן לפי ההדגשה (בפרשתנו) שהרוב זהב הו"ע של הוספה בחומר החטא, והן לפי המודגש בפ' תשא שהוא פרט המקטין את ערכו של החטא וסיבתו — ה"די זהב" הוא פרט צדדי באופנו של החטא, או גורם המסייע בהחטא, אבל לא עצם (סיבת) החטא. (שהרי הסיבה האמיתית היתה זו שאמר הכתוב^יז „וירא העם כי בושש משה וגו'"). וא"כ לא מסתבר לומר שהמקום ייקרא4ע"ש פרט בכובד או קלות פשע החוטא ולא ע"ש דבר שבהחטא עצמו (או הדבר שבו נעשה או עכ"פ סיבתו העיקרית).

ד. אבל עדיין אינו מוסבר לשון רש"י: ע"פ הנ"ל הו"ל לרש"י לכתוב „הוכיחן על העגל שעשו ב(רוב) הזהב (וכיו"ב) שהי' להם" — לשון המשתמע שפיר שאותו רוב הזהב שהי' להם מהקב"ה, ממנו עשו את העגל — ולמה נקט רש"י „בשביל (רוב זהב וכו')", לשון המדגיש שה"די זהב" הי' כעין סיבת החטא (שהרי הוא כאומר: בשביל רוב הזהב עשו החטא), ובפרט שמבואר שבנדו"ד כוונתו להחמיר בהחטא ולא להיפך?

והביאור בזה (ע"פ חלק הרמז וה„יינה של תורה" שבפרש"י); בפירושו על פסוק זה מקדים רש"י ואומר; „והזכירם (החטאים) ברמז מפני כבודן של ישראל"; וי"ל שכוונת רש"י היא, דכשם שמפני „כבודן של ישראל" העלים משה את החטאים מלהזכירם בפירוש — אע"פ שכוונתו להוכיחם עליהם — כן, ומטעם זה גופא, רמז משה בדבריו אלו גם על לימוד זכות להקטין חטאים אלו, כי גם זה הוא „כבודן של ישראל", אף שבעיקר הרי אדרבא, בא להוכיחן ולהודיעם חומר החטא.

ולכן כותב רש"י „בשביל רוב זהב" לרמז להלימוד זכות הנ"ל ש"אתה הוא שגרמת להם וכו' מה יעשו שלא יחטאו"^יח.

ה. והנה כיון שבנדו"ד נזהר משה „בכבודן של ישראל" מובן שכמו בנוגע ל"ודי זהב", בהתוכחה גופא מרומז הלימוד זכות, עד"ז צ"ל גם בשאר התוכחות שבפסוק זה.

ומרומזים הם בלשון הכתוב או בלשון רש"י^יט: „במדבר" — „בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו^כ מי יתן מותנו וגו'" — ולכאורה אינו מובן: למה רמז על זה ע"י תיבת „מדבר" שהוא שם כללי דכל המקומות, ולא ע"י שמו של המקום הפרטי שבו „הכעיסוהו" בטענתם הנ"ל^כא —5היינו „מדבר סין אשר בין אילם ובין סיני", כמפורש בכתוב^כב?

אלא שבשם „מדבר" בא לרמז שיש ללמד זכות על טענתם „מי יתן וגו'": מכיון שהיו אז „במדבר" שהוא ה„מדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים"^כג, (וגם לפני פרשתנו מבואר שהמדבר הוא מקום של נחשים ועקרבים וכו'^כד), הרי מובן שזהו נסיון גדול מאד, ולכן אין להאשימם כ"כ על טענתם „מי יתן מותנו וגו'".

„בערבה" ובפרש"י „בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב". וצלה"ב: ערבות מואב הי' „מבית הישימות עד אבל השטים"^כח וא"כ הול"ל „בשטים" ולא „בערבה".

אלא שבזה מרומז לימוד זכות על בנ"י: „בערבה" (בית קמוצה, המשמשת במקום ה' הידיעה), וכאלו כתוב „בהערבה" (הידועה), כפרש"י „בערבות מואב". והנה בקריאת השם של מואב ועמון פירש"י *^כה „מואב — זו שלא היתה צנועה פירסמה שמאבי' הוא, אבל צעירה קראתו בלשון נקי', וקבלה שכר בימי משה שנאמר^כו בבני עמון אל תתגר בם כלל, ובמואב לא הזהיר אלא שלא ילחם בם^כז אבל לצערן התיר לו".

ולכאורה הרי מפורש בפרש"י^כח: „לשנאי; פוקד עון אבות על בנים — כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם", וא"כ איך התיר לצער את בני מואב משום^כט עון האם שלא היתה צנועה? הרי שזה מכריח לומר שגם בימי משה היתה הנהגת בני מואב בהיפך הצניעות לגמרי.

וזוהי ההדגשה כאן בערבה, בערבות מואב — לימוד זכות בעון בעל פעור (שסיבתה^ל ובעיקרה הי' זה חטא של זנות^לא), מכיון שהיו במקום (בערבות מואב) של פריצות רבה בעון זה, ושבמילא גם הנסיון הוא גדול ביותר^לב.

„מול סוף" — „על מה שהמרו בים סוף, בבואם לים סוף שאמרו^לג המבלי אין קברים במצרים, וכן בנסעם^לד6מתוך הים שנאמר88) וימרו על ים בים סוף" — ומובן הלימוד זכות: בבואם על שפת הים לא הי' שום אפשריות בדרך הטבע להנצל, כי מצד אחד היו המצריים ומצד השני הי' הים וכו', וכן בנסעם מן הים, שהיו עסוקים בביזת הים^כ, דבר שהקב"ה עצמו רצה שיתעסקו בזה, ה"ז „אתה הוא שגרמת" — ומובן גודל חפצם ותשוקתם בזה.

„בין פארן" — „ועל מה שעשו במדבר פארן ע"י המרגלים" — ולכאו' הול"ל (בקיצור) „בחטא המרגלים" וכיו"ב. אלא כוונתו לדייק שהחטא הי' על ידי המרגלים — הם הסיתו ופיתו את בנ"י, ולולא המרגלים לא היו חוטאים בנ"י בעון זה.

„ובין תופל ולבן" — „שתפלו על המן שהוא לבן"; מה שמדגיש כאן לובן המן (בה"יינה של תורה" שבפרש"י) הוא, שמכיון שהמן הי' „לבן", חלק ומופשט מכל צבע — וע"ד פרש"י *^לח שמשה שימש כל ז' ימי המילואים בחלוק לבן. היינו שהו"ע של „פשיטות" שאי אפשר „למששו בידים"^כא, הרי לא הי' להם בזה תענוג אמיתי *^לז, ובמילא מובן ש־7פרט זה נותן מקום להתלונן על המן (אף שבפועל לא היתה טענתם על זה שהמן הי' לבן — שלכן אאפ"ל שזה שם המקום כנ"ל — מ"מ זה גורם לתנועה כללית של התנגדות כלפּי המן).

„וחצרות" — „במחלקותו של קרח"^לח. ולכאורה הול"ל „במחלוקת קרח ועדתו"? אלא כוונתו לרמז גם בזה להנ"ל: המחלוקת היתה רק של קרח, ולא של בנ"י, אלא שקרח פיתה אותם^לט, וכטענת משה^מ „האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" (אף שלפועל פיתה את כולם^מא).

ו. והנה פ' דברים קוראים לעולם בשבת שלפני תשעה באב או בשבת ת"ב עצמו — וגם זה שייך לענין הנ"ל: כללות ענין „בין המצרים" הוא שהזמן עצמו^מב „מוכיח" את בנ"י, ומלמדנו פרש"י בראש ותחלת הפרשה שגם בה"תוכחה" נזהר הקב"ה בכבודן של ישראל, כי תכלית הכוונה בה„תוכחה" והירידה של הגלות היא בשביל העלי', לגדל „כבודן של ישראל", ולכן מובן שגם בעת הגלות (ה"תוכחה") גופא, ניכר „כבודן ישל ישראל" (כנ"ל בפרש"י).

אחד הענינים שמודגש בו „כבודן של ישראל" גם בעת הגלות גופא, הוא מ"ש בתחלת מגילת איכה; „איכה ישבה בדד וגו'" — שיש בזה גם מדה טובה^מג, והוא מ"ש^מד „עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", שבנ"י אינם מתערבים עם או"ה48), וכמארז"ל^מ „השמן אינו מתערב אלא עומד, כך ישראל אינם מתערבים עם העכו"ם".

ומצד מעלה זו שב"איכה ישבה בדד", שאין בנ"י מתערבים עם האומות, נזכה שתתגלה „כבודן של ישראל" בגלוי, בבנין בית המקדש השלישי, שגם הוא נרמז בפסוק זה^מז, שיבנה במהרה בימינו ובעגלא דידן.