נצבים א

א. עה"פ^א „והבדילו ה' לרעה גו' ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה" מעתיק רש"י התיבות „הכתובה בספר התורה הזה" ומפרש^ב: „ולמעלה^ג הוא אומר בספר התורה הזאת, גם כל חלי וכל מכה וגו'. הזאת ל' נקיבה מוסב על התורה, הזה ל' זכר מוסב על הספר. וע"י פיסוק הטעמים הן נחלקים לשתי לשונות, בפרשת הקללות הטפחא נתונה תחת בספר והתורה הזאת דבוקים זל"ז לכך אמר הזאת, וכאן הטפחא נתונה תחת התורה נמצא ספר התורה דבוקים זל"ז, לפיכך ל' זכר נופל אחריו שהלשון נופל על הספר".

ב. ויובן כ"ז בהקדים עוד דיוק בפירש"י;

לכאורה אין צורך להקשות בכתוב דידן מפני הסתירה מכתוב אחר, כי בפסוק זה עצמו קשה כתבו „הזה" (ל' זכר), כיון שתיבת „התורה" הסמוכה לה היא ל' נקיבה? (והכתוב למעלה בפ' תבוא „התורה הזאת" הוא מדויק — ואי"ז בגדר לשון שקולה שאין לה הכרע) — זהו"ל לתרץ שאין כוונת הכתוב כאן כפי הנראה לפום ריהטא, אלא ש"הזה" מוסב על ה"ספר", שהוא ל' זכר (כי הל' דבפ' תבוא אי"צ לישוב כי מדויק הוא, כנ"ל).

אולם מהמשך הכתוב גופא מובן שאין מקום לקושיא זו: מדאמר הכתוב (וזוהי גם כוונת רש"י בהוסיפו להעתיק גם) „הכתובה בספר התורה הזה", היינו שהמדובר הוא בהכתיבה, הרי מובן שזה קאי ושייך לה"ספר" שבו כתובה ה"ברית" („ספר" הוא הדבר שבו כותבים); משא"כ „תורה" שהיא שם לתוכן הדברים הכתובים בספר, ולכן אתי שפיר בפשטות מה שאמר הכתוב בל' זכר, „הזה", מכיון שהוא מוסב על ה„ספר", אלא שהפסיק הכתוב בתיבת „התורה" לבאר תוכנו של הספר.

אבל קשה מזה ש"למעלה" (שגם שם נאמר ל'*) „כתוב" ובכ"ז) הוא אומר בספר התורה הזאת"^ח?

ג. ע"ז מתרץ רש"י; (דכיון שנאמר שם) „גם כל חלי וכל מכה וגו' (לכן צ"ל) הזאת ל' נקיבה מוסב על התורה, (משא"כ כאן) הזה ל' זכר מוסב על הספר"^ט, היינו כי למעלה העיקר בהפסוק היא „התורה", וההכרח לזה הוא110מצד רישא דקרא „גם כל חלי וכל מכה וגו'"^י;

ענין הקללות והתוכחה בפשטות הוא להתרות את בנ"י למען ישמעו ויראו לסור מדרך התומ"צ; ומובן שכל מה שמרבים ומחמירים בההתראה, בה במדה תגדל היראה לעבור על התומ"צ.

ולכן כשאומר „גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם וגו'", שהכוונה להפחידם ביותר; נוסף על כל הכתוב באריכות גדולה לפני זה הנה יתוסף „גם" „אשר לא כתוב" — אבל יעלם הוי' גו'; ולא רק חלק ממנו, כ"א „כל חלי וכל מחלה", הכל — היינו שיש לכלול בזה כל שאפשרי ליכלל^יא.

והנה ב"ספר", שענינו שהוא כתוב, יש דברים הנכתבים בפירוש ויש דברים שנלמדים מהנכתב בפירוש כי בכללו הם — וגם אותם מתכוון הכותב שיורו (מל' תורה) אותם ע"י ספר זה, הנקרא „ספר התורה", וכמובן כ"ז מפרש"י^יב במש"נ „אשר כתבתי להורותם, כל תרי"ג מצות בכלל עשרת הדברות" — אף שרק עליהם נאמר „כתבתי". וכן גם בפרשת תבוא כשאומר שיתוסף על ה"כתוב בספר התורה" — כוונתו שיתוסף גם ע"ז שהוא בכלל הכתוב והכתוב מכוון שיורוהו מתוך הכתוב. וכאן, אדרבא, ההוראה הנכללת בה"כתוב" עיקר — שהרי תוכן פסוק זה הוא להגדיל ההפחדה ככל האפשרי, כנ"ל, ולכן תיבת „התורה" עיקר, ומובן שפיר מה שמסיים בל' „זאת".

וזהו החילוק בין ב' הפסוקים: בפסוק שלפנינו, מכיון שאין תוכן הענין מכריח שתיבת „התורה" היא העיקרית — יל"פ כפשוטו „הכתובה בספר — (שתוכנו) תורה — הזה"; משא"כ בהכתוב ש"למעלה" שתוכנו מכריח ש"התורה" עיקר.

ד. אבל עדיין אי"ז מספיק: עם היות שמתוכן הכתובים בפ' תבוא מוכח ש"התורה" הוא העיקר ולכן כתוב „הזאת", ובפרשתנו העיקר הוא „בספר" ולכן כתוב „הזה" — מ"מ כדי שלא לתת מקום לטעות וקושיא הי' מתאים יותר לכתוב בפרשתנו „בספר הזה" ולהשמיט תיבת „התורה", ומובן מאליו לאיזה ספר מתכוין; וכמו"כ בפ' תבוא — „התורה הזאת" (בהשמטת „בספר"). [ואף שאין זו קושיא מצ"ע (למה ני־111תוספו תיבות אלו) כי כן דרך המקראות, אולם בנדו"ד יש מקום לקושיא זו מצד השינוי בין ב' הכתובים].

לזה מוסיף רש"י „וע"י פיסוק הטעמים הן נחלקים לשתי לשונות" — היינו שאין מקום לטעות וקושיא כלל, כי הטעמים מפסיקים ומחלקים ברור לשתי לשונות.

ובזה תובן הדגשת רש"י „בפרשת הקללות" (שאין זה לשם ציון, כנ"ל) כי זה שהפרשה תוכנה (להפחיד בריבוי) קללות — מכריח ש"התורה" עיקר ולכן מוכרח שיהי' פיסוק הטעמים באופן הנ"ל.

ה. מ"יינה של תורה" שבפרש"י דילן;

כל התורה כולה „תורה אחת" היא, אף שבפרטיות נאמר בה^יג „תורותי — להביא תושבע"פ הלכה למשה בסיני" — ובכל אחת מהן קלות וחמורות וכו'. ואמרז"ל^יד „לא תהא יושב ושוקל מצותי' של תורה", „והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה"^יח, ועוד.

ואף שזוהי מצוה קלה וזו — חמורה, הרי כולם רצונו של הקב"ה. ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני, ובקיומו ממלא רצון השם — ואך זה צ"ל טעמו האמתי לקיום התומ"צ, ולא מפני השכר או הפכו וכו', ופשיטא דלא מפני שזוהי מצוה שכלית וכו' — כי פולם הם חוק^י ורצון השם, שהוא ורצונו אחד — ומקיימם מפני „רצון הפשוט" שבו (באדם) — וכמובן גם מדברי הרמב"ם הידועים^י — בקב"ע ומסנ"פ.

ומכיון שהובטחנו „אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם גו'", מובן שההנהגה הנ"ל, שהיא ציוויי התורה, בה תלוי' השפעת כל טוב גשמי ורוחני.

אבל אם בא לחלק ולהפריד ולומר שמועה^יז זו נאה ושמועה זו כו', ועבירה גוררת עבירה — להפריד בין תושב"כ ותושבע"פ, מקבל התושב"כ כעיקר, והתושבע"פ כטפל ח"ו וכו', ה"ז היפך התורה וגורם למניעת הברכות וכו'.

וזהו שכתב רש"י ש"בפרשת הקללות הטפחא (המורה על הפסק ופירוד) נתונה תחת „בספר", והתורה הזאת דבוקים זל"ז" — היפך הברכה בא עי"ז שמפסיקין בין „בספר" — תושב"כ, ו"התורה" — תושבע"פ, כנ"ל.

והסיבה לפירוד הנ"ל הוא שאין נרגש אצלו הבחי' ד"אשר לא כתוב בספר התורה הזאת" — בחי' המס"נ וקב"ע, שהן למעלה (לא כתוב^יח) מהעבודה המפורשת ומוסברת בטעמי' בתושב"כ (בספר) ותושבע"פ (התורה).

112משא"כ מי שמרגיש גם את „אשר לא כתוב בספר התורה הזאת", הרי זה פועל אצלו שלא יחלק ו"יפסיק") בין פרטי התורה. ואדרבה: יקיים כולם בקב"ע ומס"נ; וע"ד שהוא בפשטות הענין, שע"י שמרגיש חומר האזהרה, כולל „גם כל חלי וכל מכה וגו' אשר לא כתוב בספר התורה הזאת", ה"ז פועל חיזוק יתר בשמירת התומ"צ.

ו. ע"פ הנ"ל מובנת גם השייכות של פ' נצבים להזמן שקוראין אותה^יט — „לעולם קודם ר"ה"^כ; ההרגש דקב"ע ומס"נ הנ"ל בכללותו הו"ע עבודת התשובה שהיא עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה^כא. ועל כן התשובה בכוחה למלאות הפגמים^כב שע"י העדר קיום התומ"צ, כי היא למעלה מתומ"צ.

ומכיון שחודש אלול (ובפרט בהשבת שלפני ר"ה דמיני' מתברך ר"ה^כג) הוא זמן עבודת התשובה ובקשת רחמים וכו', לכן קורין אז פ' נצבים, שבה כו"כ פסוקים בענין התשובה^כד ופרטי', ובה באה האזהרה (בפירש"י) שלא להפסיק בין פרטי התורה כ"א לקיים כולם לפני ה"א — בקב"ע ומס"נ שלמעלה מן השכל וכו' — עבודת התשובה.

ואעפ"כ ה"ז מפורש רק בפירש"י (תושבע"פ) ובפרשתנו, אבל בתושב"כ הוא בפ' תבוא ורק ברמז — כי ההפרש (בנוגע לרע וכו') בכללות בין ב' פרשיות אלו הוא שפ' תבוא היא פ' התוכחה, נאמר ענין הרע (ועונשו — שלכן צ"ל מלכתחילה סור מרע) — אבל לא נתפרש ענין התשובה והעבודה דאהפכא חשוכא לנהורא. והנה כל ענין הרע הוא כמש"נ^כח כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה — שיהפך הרעה ליום — אלא שתכלית זו בהרע היא בהעלם עד שיגלה אותה האדם ע"י עבודתו. ולכן בתושב"כ (לשון תורה — מפי הגבורה, ברוה"ק^כ — קודם עבודת האדם) בא זה ברמז;

פ' נצבים מדבר בארוכה ע"ד עבודת התשובה (לאחרי סיפור הרע והתוכחה) ותשו"ע (ומל ה"א את לבבך וגו') — לכן נתפרש הרמז ב(תושבע"פ — לשון חכמים^כז) פרש"י שבנצבים, בה נקרא בתושב"כ מפורש ובאריכות ע"ד עבודת התשובה,

וקורין אותה בשבת שלפני ר"ה — ומחשבה טובה ועאכו"כ דבור הקב"ה מצרפם למעשה — יתרה מזה בתשובה