משיחות* ש"פ תצא, י"ד אלול ה'תנש"א

א. הסדר דקריאת התורה הוא ש„מקום שמפסיקין בשבת בשחרית שם קוראין במנחה . . כיצד, שבת ראשונה קורין בשחרית בסדר בראשית, במנחה קורין אלה תולדות נח עשרה פסוקים או יותר . . ועל דרך זו קורין כל השנה"^א, אשר, בקריאת שתי הפרשיות בשבת אחת מודגש הקשר והשייכות דשתי הפרשיות זל"ז^ב.

וצריך להבין בנוגע לשתי הפרשיות שקורין בשבת זו — פרשת כי תצא (שקורין בשחרית) ופרשת כי תבוא (שקורין במנחה) — שהם (לכאורה) ענינים הפכיים זמ"ז:

בשמות הפרשיות (שהשם מורה על תוכן הפרשה כולה) — „תצא" ו"תבוא" — שיציאה וביאה הם ענינים הפכיים זמ"ז, כפשוט.

ובתוכן (התחלת וראש) הפרשיות — „כי תצא למלחמה על אויבך גו'", „כי תבוא אל הארץ גו' וירשתה וישבת בה" — שיציאה למלחמה וישיבה בארץ הם מצבים שונים והפכיים זמ"ז, שכן, אף שהמלחמה היא באופן ש"ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו" (כהמשך וסיום הכתוב), ה"ז קשור עם מעמד ומצב דהעדר המנוחה וההתיישבות [כמודגש גם בפס"ד הרמב"ם^ג „ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל כו' וישים נפשו בכפו כו' ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו כו' ויפנה מכל דבר למלחמה כו' בכל לבו ובכל נפשו"], היפך בתכלית מהמעמד ומצב דירושה וישיבה בארץ, „איש תחת גפנו ותחת תאנתו"^ד, ועד להבאת ביכורים (לאחרי כיבוש וחלוקה^ה) „מראשית כל פרי האדמה"^ו (משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל^ז), ובאופן ד"ושמחת בכל הטוב גו'"^ח (כהמשך וסיום הפרשה), מתוך התיישבות ומנוחה בשלימות.

ב. ועד"ז בנוגע לביאור תוכן הפרשיות בעבודת האדם לקונו:

„כי תצא למלחמה על אויבך" — מורה^ט על היציאה דנפש האלקית משרשה ומקורה למעלה (בעולם האצילות, שעז"נ „נשמה שנתת בי טהורה היא") לירד למטה (עד לעולם העשי' הגשמי, שעז"נ „אתה בראתה כו' יצרתה כו' נפחתה כו' משמרה בקרבי") ולהתלבש בגוף ונפש הבהמית כדי לבררם ולזככם, ועד להבירור וזיכוך דחלקו בעולם — שעבודה זו היא באופן של מלחמה עם המנגד („אויבך"), ובפרט בזמן הגלות, שמצד ההעלם וההסתר דחשכת הגלות מודגש יותר תוקף המנגד ובמילא גם הצורך במלחמה בתוקף כדי לבטלו.

797ו"כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה" — מורה על עבודה באופן של מנוחה ושלום, בזמן שישראל יושבין על אדמתם וביהמ"ק על מכונו (ועד כבימי שלמה) — היפך בתכלית מהמעמד ומצב ד"כי תצא למלחמה על אויביך" שבעבודה דזמן הגלות.

ג. ועוד ועיקר:

התוכן ד"כי תבוא אל הארץ גו' וירשתה וישבת בה" בהקריאה בתורה (ש"היא נצחית"^י) ביום זה, שייך גם (ובעיקר) להביאה אל הארץ ירושה וישיבה בארץ לעתיד לבוא, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

ועפ"ז מודגש יותר החילוק וריחוק הערך שבין הפרשיות כי תצא וכי תבוא (שקורין ביום זה) — לא רק ב' אופני עבודה (בדרך של מלחמה ובדרך של מנוחה ושלום) שחלוקים זמ"ז, אלא חילוק כללי שבין עבודה לשכר — שפרשת כי תצא קשורה עם מעשינו ועבודתינו (כולל — זמן משך הגלות), ופרשת כי תבוא קשורה עם השכר דלעתיד לבוא.

וענין זה מודגש גם באמירת ולימוד שני הפרקים דמסכת אבות (פרק ראשון ופרק שני) בשבת זו:

בהתחלת פרק ראשון — „משה קיבל תורה מסיני^יא ומסרה כו'" לכאו"א מישראל עד סוף כל הדורות, „והעמידו תלמידים הרבה" — מודגשת כללות העבודה דבנ"י בקיום התורה^יב, ובסוף פרק שני — „ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא" — מודגש ענין השכר.

ואף שעבודה ושכר הם ענינים („פרקים") שונים ובזמנים שונים, וכמחז"ל^יג „היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם", מ"מ, קורין ולומדים שניהם (הפרק דעבודה והפרק דשכר) בשבת אחת ובהמשך אחד (ללא הפסק בינתיים^יד), ועד — כפרק אחד^טו.

ד. ונקודת הביאור בזה:

התחלת הקריאה דפרשת כי תבוא לאחרי ובהמשך להקריאה דפרשת כי תצא היא כמו פירוש וביאור לפרשת כי תצא — שגם העבודה דמלחמה („כי תצא למלחמה על אויבך") צריכה להיות באופן של מנוחה והתיישבות („כי תבוא אל הארץ גו' וירשתה וישבת בה"), ויתירה מזה, שבכללות העבודה („כי תצא") ישנו כבר מעין ודוגמא ועד להתחלת המעמד ומצב דשכר („כי תבוא").

ובסגנון המשנה דפרקי אבות: „ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא" — דיש לומר הפירוש בזה, שהעבודה עצמה היא מתוך התקשרות והתחברות („דע", ש„דעת הוא לשון התקשרות והתחברות"^טז) עם המעמד ומצב ד"שכרן של צדיקים לעתיד לבוא", היינו, שבזמן העבודה („ה־798יום לעשותם") ישנו מעין ודוגמא והתחלת השכר דלעתיד לבוא.

ויש לומר, שענין זה מרומז גם בפרשת כי תצא עצמה — שבה נאמר הציווי דנתינת שכר שכיר (פועל) באופן ש„ביומו^יז תתן שכרו"^יח, ומזה מובן גם בנוגע לנתינת השכר על עבודתם של בנ"י ע"י הקב"ה^יט (בדוגמת „בעל הבית" ששוכר „פועלים", „בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך", כלשון המשנה בפרקי אבות דשבת זו^כ), שנוסף על „מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא", „למחר לקבל שכרם"^כא, צ"ל וישנו גם השכר שניתן בו ביום, „ביומו („היום לעשותם") תתן שכרו"^כב, כדלקמן.

ה. ויובן בהקדם ביאור הענין ד"כי תצא למלחמה על אויבך", כפירוש רש"י „במלחמת הרשות הכתוב מדבר" — בעבודת האדם:

ע"פ האמור לעיל (ס"ב) ש"כי תצא למלחמה על אויבך" רומז על כללות עבודת האדם בעולם — איך יתפרש ש„במלחמת הרשות הכתוב מדבר" (שאין ציווי וחיוב לצאת למלחמה, אא"כ רצונם של ישראל בכך), הרי, היציאה למלחמה דבירור הגוף ונה"ב וחלקו בעולם היא ציווי וחובה^כג?

ומזה באים לשאלה נוספת — בנוגע לתשלום שכר על העבודה^כד:

„שכר" — שייך בפועל שמשכיר את עצמו לעבוד את בעה"ב תמורת השכר, כיון שלולי זאת אין עליו חיוב לעבוד את בעה"ב, משא"כ בעבד שקנוי לרבו וחייב לשמש את רבו, לא שייך שכר. וכיון שבנ"י חייבים בעבודת ה' (גם) מדין עבד, כמ"ש^כה „כי לי בני ישראל עבדים", ועוד יותר מחיוב דעבד, כיון ש"אני (לא) נבראתי (אלא) לשמש את קוני"^כו — מהו"ע799דתשלום שכר על העבודה והשימוש לקונו, הרי^* שכר ניתן על עבודה שהיא באופן של רשות („מלחמת הרשות"), ולא על עבודה שהיא באופן של חובה?

ו. ויש לומר הביאור בזה — ע"פ דיוק הלשון „כי תצא למלחמה על אויבך", „תצא" דייקא^כז:

עבודת האדם בעולם היא באופן של יציאה („תצא") ממקומו האמיתי — לא רק ביחס לעמידת הנשמה בעולם האצילות („נשמה שנתת בי טהורה היא", כנ"ל ס"ב), אלא גם (ובעיקר) ביחס לשרשה ומקורה הראשון — למעלה מכל סדר ההשתלשלות [כולל גם למעלה מ(התחלת ההשתלשלות ב)צמצום^כח הראשון^כט], שהרי „מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"^ל, ובהם נמלך הקב"ה ע"ד בריאת סדר ההשתלשלות, כמארז"ל^לא „במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים" — להיותם „חלק אלקה ממעל ממש"^לב, מציאות אחת עם מהותו ועצמותו ית', „ישראל וקוב"ה כולא חד"^לג.

ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם במ"ש בהמשך הפרשה^לד „ולא אבה הוי' אלקיך לשמוע אל בלעם גו' כי אהבך הוי' אלקיך" — כמבואר בלקו"ת^לה ש"הוי' הוא אלקיך ממש, שבכל נפש מישראל יש בחי' (ועאכו"כ והארה) משם הוי' ממש, וכמ"ש^לו כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו, שהם חלק והארה משם הוי' ממש", ולא רק „הוי' שבנאצלים", אלא גם „הוי' שבמאציל", ולא רק ד' אותיות שם הוי', אלא גם בחי' קוצו של יו"ד, שלמעלה משם הוי', ועד לבחי' דלא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל, ועד לעצמותו ית'.

ועפ"ז יש לבאר ש"כי תצא למלחמה גו'" קאי „במלחמת הרשות":

כיון שישראל הם „חלק הוי'", „ישראל וקוב"ה כולא חד", הרי הם למעלה לגמרי משייכות למציאות העולם ולעבודה בעולם, וירידתם לעולם (באופן של יציאה („תצא") ממקומם האמיתי כפי שהם חד עם קוב"ה) לצורך העבודה דבירור העולם, היא, לאחרי שנעשה סדר ההשתלשלות דבריאת העולם „ברשותם" של ישראל (כביכול) שבהם נמלך לברוא העולם, ולכן, ירידתם לעולם ועבודתם בעולם היא בבחינת „מלחמת הרשות"^לז.

בסגנון אחר: מצד מציאותם של ישראל כפי שנבראו בעולם, עבודתם היא באופן של חובה — „אני נבראתי לשמש את קוני"; אבל מצד מציאותם האמיתית שלמעלה מהעולם (שמודגשת בדיוק הלשון „תצא", שבריאתם בעולם היא לאחרי היציאה ממקומם האמיתי שלמעלה800מסדר השתלשלות בריאת העולם), עד כדי כך, שבהם היתה ההמלכה על בריאת העולם — עבודתם היא באופן של „רשות", „במלחמת הרשות הכתוב מדבר"^לח.

ועפ"ז מובן גם כללות הענין דתשלום שכר (שאינו שייך בעבודה שמצד החיוב כעבודת העבד לאדונו) — כיון שמצד מציאותם האמיתית דישראל שלמעלה מהעולם, ירידתם לעולם לצורך העבודה דבירור העולם היא באופן של רשות^לט.

ז. ולתוספת ביאור הענין דתשלום שכר על העבודה — יש להקדים תחילה ביאור כללות ענין העבודה ד"כי תצא למלחמה על אויבך":

יציאת („כי תצא") הנשמה ממקומה האמיתי ש"ישראל וקוב"ה כולא חד", לירד למטה ולהתלבש בגוף בעוה"ז הגשמי, היא, מפני שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים^מ, דאף ש"קודם שנברא העולם הי' הוא לבדו יחיד ומיוחד וממלא כל המקום הזה שברא בו העולם", הרי, ע"י „השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה . . נברא עוה"ז הגשמי והחומרי ממש והוא התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית' . . שכך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא סט"א ואתהפך חשוכא לנהורא כו'"^מא, היינו, שהתגלות עצמותו ית' תהי' בתחתונים.

ח. ויש לומר, שענין זה מרומז גם בפרשת כי תבוא שקורין בהמשך לפרשת כי תצא:

„כי תבוא אל הארץ" — שאף שמקומה האמיתי של הנשמה הוא למעלה מהעולם (ארץ), מ"מ, לא זו בלבד שיוצאת משם („כי תצא"), אלא עוד זאת, שבאה („כי תבוא") ונכנסת ומתלבשת בגוף שב"הארץ" (מלשון ארציות)^מד — כדי שעבודתה בבירור העולם תהי' מצד התחתונים.

ועי"ז נעשית „הארץ" (בה"א הידיעה) — „ארץ ישראל", „למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה"^מה, ויתירה מזה, „הארץ אשר ה' אלקיך נותן („כל הנותן בעין יפה הוא נותן"^מו) לך נחלה", שניכר בהארץ שהיא נחלתם של בנ"י, ובאופן ד"ירשתה וישבת בה", שנעשית מקומם הקבוע דבנ"י, מקום ראוי ומתאים למעלתם של ישראל — שלהיותם חד עם עצמותו ית', פועלים בהארץ (תחתונים) שתהי' דירה לעצמותו ית'.

ומודגש יותר בהמשך הפרשה, „ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'", מצות ביכורים — שע"י עבודתם של ישראל בבירור העולם מתגלית בעולם מציאותם האמיתית של ישראל שנקראים „ביכורים"^מז (כמ"ש „כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם"^מח, „קדש ישראל לה' ראשית תבואתו"^מט) ע"ש שקדמו לכל דבר, להיותם חד עם עצמותו ית', ולכן, על ידם נעשית הארץ דירה לעצמותו ית'.

ט. ובהתאם לתוכן העבודה נעשה גם תשלום השכר על העבודה — „שכר מצוה מצוה"^נ, „שכר מצוה היא (ה)מצוה עצמה"^נא:

לאחרי שרבינו הזקן מבאר^מא ש"תכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקב"ה להיותו לו דירה בתחתונים", ממשיך, „ונודע שימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים הם תכלית ושלימות בריאת עולם הזה שלכך נברא מתחלתו", וממשיך (בפרק שלאח"ז^נב) ש"תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור א"ס ב"ה בעוה"ז הגשמי תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה, כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אור א"ס ב"ה מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עוה"ז כו'".

כלומר, תשלום השכר על העבודה הוא תוכן ענינה של העבודה עצמה — גילוי אלקות בעולם, להיות לו ית' דירה בתחתונים.

ועפ"ז יש לבאר אופן קיום הציווי „ביומו תתן שכרו" ע"י הקב"ה — דכיון802שע"י עשיית כל מצוה ומצוה נמשך גילוי אור א"ס ב"ה בעולם, נמצא, שישנו תשלום השכר (לא רק מידי יום ביומו, „ביומו תתן שכרו", אלא גם) ע"י כל מצוה ומצוה בפ"ע — בענין פרטי, גאולה פרטית, וכיו"ב.

ועוד וג"ז עיקר — שגם (עיקר) השכר שלעת־עתה „סגור בתיבה"^נג, נמצא כבר בבעלותו של ה"פועל" (כאו"א מישראל), ולא עוד אלא שבידו וברשותו לפתוח התיבה (ולגלות השכר) בכל עת שירצה — עי"ז שמוסיף עוד „מצוה אחת" שעל ידה „הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה"^נד דגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז (בימות המשיח, ובפרט כשיחיו המתים) יתגלה השכר, „גילוי אור א"ס ב"ה בעוה"ז הגשמי", כמ"ש^נה „ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו וגו'".

ונוסף על קבלת השכר באופן ש"ביומו תתן שכרו", ישנו גם „מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא", „למחר לקבל שכרם" (באלף השביעי^נו) — כללות השכר על מעשינו ועבודתינו דכל בנ"י^נז שבכל הדורות במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא, כולל גם השכר על העבודה דבנ"י בימות המשיח, ובפרט כשיחיו המתים (כל בנ"י שבכל הדורות שלפנ"ז), שאז דוקא תהי' העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות בתכלית השלימות: בלימוד התורה — „תורה חדשה מאתי תצא"^נח, גילוי פנימיות התורה, „סוד טעמי' צפונותי'"^נט, ובקיום המצוות (נוסף על השלימות דקיום כל המצוות, גם התלויות בהכניסה לארץ וירושה וישיבה ובנין ביהמ"ק, כמצות ביכורים) — השלימות היתירה „כמצות רצונך"^ס.

י. ובעומק יותר — שמעין ודוגמא והתחלה דענין השכר ישנו בעבודה עצמה (לפני שמגיע זמן תשלום השכר על עבודה פרטית זו מצד החיוב ד"ביומו תתן שכרו"), ותיכף ומיד בהתחלת העבודה:

ע"פ האמור שהעבודה והשכר ענינם אחד, שע"י עבודתם של ישראל שהם חד עם עצמותו ית', פועלים גילוי עצמותו ית' בעולם, ה"ז שייך גם למעמד ומצב שלפני התחלת העבודה, לפני הבריאה, „כי קודם שנברא העולם הי' הוא לבדו יחיד ומיוחד וממלא כל המקום הזה שברא בו העולם"^מא, אלא, שניתוסף חידוש הכי עיקרי (שבשביל זה היתה תכלית הבריאה), שע"י עבודתם של ישראל (שהם חד עם עצמותו ית') בעולם נעשה גילוי עצמותו ית' בעולם, דירה לו ית' בתחתונים.

וענין זה יכול וצריך להיות ניכר כבר בהתחלת העבודה — שעבודתם של ישראל בעולם אינה מתחילה במעמד ומצב ההוה, לאחרי בריאת העולם וירידת הנשמה לעולם, אלא במעמד ומצב העתיד, לעתיד לבוא, שהוא כמו מעמד ומצב העבר, לפני בריאת העולם („שלכך נברא מתחלתו"^סא) — שניכר בישראל מציאותם803האמיתית קודם שירדו למטה שהם חד עם עצמותו ית'^סב, וניכר בעולם המעמד ומצב שהי' הוא לבדו ממלא כל המקום הזה שברא בו העולם, שעי"ז נקל יותר להשלים כוונת הבריאה ע"י מעשינו ועבודתינו לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

יא. עפ"ז יש לבאר גם המשך הפרשיות כי תצא וכי תבוא המודגש בקריאתן בשבת אחת:

בהמשך הפרשיות מרומז שהעבודה ד"כי תצא למלחמה על אויבך" (שקאי על כללות מעשינו ועבודתינו בעולם, ובפרט בזמן הגלות), נעשית באופן ד"כי תבוא אל הארץ גו' (הרי תומ"י) וירשתה וישבת בה" (שקאי על הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו (כנ"ל ס"ג)), היינו, שגם עבודת המלחמה בבירור העולם היא באופן של מנוחה והתיישבות — כיון שבזמן העבודה („היום לעשותם") ניכר בישראל ועל ידם בעולם המעמד ומצב שלפני הבריאה (שהיא כנ"ל — מעמד של „כי תצא"), והמעמד ומצב דלעתיד לבוא („כי תבוא").

ולכן: עבודת המלחמה היא מתוך ידיעה והכרה שלאמיתתו של דבר לא שייך מציאות של מנגד — כי המצב הוא של „על אויבך", „למעלה מאויבך"^סג, ותכליתה ומטרתה „ונתנו ה' אלקיך בידך", ויתירה מזה, „ושבית שביו", „שביו" (שבי שלו, של „אויבך"^סד) דייקא, שרומז על רפ"ח ניצוצים דעולם התהו (השרש ד„אויבך") שנפלו ונשבו („שביו") בדברים הגשמיים שבעוה"ז, אשר, ע"י עבודתם של ישראל בהבירור שלהם נעשה „ושבית שביו", שמקבלים (גם) האורות דתהו (עשו) שלמעלה מהאורות דתיקון (יעקב)^סה, כמרומז במ"ש בהמשך הפרשה^סו „והי' הבן הבכור לשניאה", שע"י בירור הלעו"ז („שניאה") ממשיכים האורות דתהו שקודמים („בכור") לאורות דתיקון^סז, ויתירה מזה, שמתגלה בעולם המציאות האמיתית שישראל (יעקב) קודמים (ביכורים) ולמעלה מעולם התהו^סח, ולפני הצמצום^סט,804כהמעמד ומצב שלפני בריאת העולם^ע (אלא שנמשך ומתגלה בעולם).

ועוד וג"ז עיקר — שהעבודה היא מתוך מנוחה והתיישבות („כי תבוא אל הארץ גו' וירשתה וישבתה בה") כפשוטו, מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, עי"ז שהקב"ה נותן לכאו"א מישראל כל המצטרך לו בגשמיות וברוחניות, ומתוך הרחבה, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה — לכל לראש, מצד ההכרח שבדבר לצורך העבודה עצמה^עא (ולא בתורת שכר), כמ"ש הרמב"ם^עב בנוגע ליעודים הגשמיים שבתורה, ש"הבטיחנו . . שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום וריבוי כסף וזהב", ונוסף לזה, גם בתורת תשלום שכר שצריך להנתן בזמן ד"היום לעשותם", „ביומו תתן שכרו", ולא רק שכר רוחני (ועד לגילוי אור א"ס ב"ה), אלא גם שכר גשמי, מעין ודוגמת השכר הגשמי שבימות המשיח^עג, ש"באותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה . . שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר"^עד, טובה ומעדנים (גם) בגשמיות^עה (כתוצאה מגילוי אור א"ס ב"ה בעולם^עו).

יב. ויש לקשר האמור לעיל לתוכן הזמן שבו קוראין פרשיות אלו — כידוע^עז ש"המועדים של כל השנה . . בכולם יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן" — חודש אלול:

חודש אלול הוא חודש האחרון דכל השנה, שבו עושים חשבון־צדק של העבודה דכל השנה, על מנת לתקן ולהשלים כל עניני העבודה דתורה תפלה וגמ"ח^עח,805ע"י עבודת התשובה^עח (כמרומז במ"ש בפרשתנו^עט „ובכתה את אבי' ואת אמה ירח ימים"^פ), ועי"ז באים להשלימות דהגאולה^עח (כמרומז במ"ש בפרשתנו^עט „ואחר כן תבוא אלי' ובעלתה והיתה לך לאשה", „דהיינו כענין שנאמר^פא ביום ההוא וגו' תקראי לי אישי"^פב, כמארז"ל^פג „לימות המשיח יהיו נישואין, שנאמר^פד כי בועליך עושיך"), וגם חודש ההכנה להתחלת העבודה דשנה הבאה.

ועפ"ז יש לומר, שבחודש אלול מודגש חיבור ב' הענינים דעבודה ושכר — שהתחלת העבודה דשנה הבאה היא לאחרי ובהמשך לשלימות העבודה (ובמילא גם תשלום השכר) דשנה החולפת.

וענין זה מרומז גם בהשם אלול, ר"ת „אני לדודי ודודי לי"^ה — שבהתחלת העבודה באופן של אתערותא דלתתא („אני לדודי" ואח"כ „ודודי לי") מודגשת תכלית השלימות דכל העבודה (שכר), היחוד ד"אני"860) ו"דודי" (כנס"י והקב"ה) באופן של נישואין, „והיו לבשר אחד"^פז („ישראל וקוב"ה כולא חד"), כמודגש בסיום וחותם הארבעים יום שמרומזים בד' היודי"ן שבס"ת ד"אני לדודי ודודי לי"^פה — יום הכיפורים, „יום חתונתו", „שניתנו בו לוחות אחרונות"^פח, ועד לשלימות הנישואין לימות המשיח.

ולהעיר, ש"נישואין" הוא גם מלשון „נשא", נשיאות ראש, ששלימותה במשיח, שנאמר בו „ירום ונשא וגבה מאד"^פט, ועל ידו נעשית שלימות הנשיאות ראש דכאו"א מבנ"י, ובפרט ע"י ניצוץ משיח שבו^צ, בחי' היחידה, „יחידה לייחדך", שמיוחדת עם יחידו של עולם^צא.

והדגשה מיוחדת בכהנ"ל ב(חודש אלול ד) שנת ה'תנש"א — „תנשא"^צב בלשון ציווי — הן בנוגע להתגלות וביאת המשיח ש"נשא גו' מאד", והן בנוגע להנישואין דכנס"י והקב"ה שבימות המשיח, ובלשון הילקוט שמעוני^צג: „שנה שמלך המשיח נגלה בו . . עומד על גג בית המקדש . . ואומר ענוים הגיע^צד זמן גאולתכם"^צה,806וכיון שנמצאים בחודש האחרון של השנה, אי אפשר לדחות ח"ו וח"ו קיומה של הבטחה זו, וצריכה להתקיים תיכף ומיד, ועד ביום הש"ק זה^צו.

ובפשטות — שחודש אלול דשנת תנש"א הוא סיום וחותם „מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות", ובמילא, מקבלים תיכף ומיד השכר דימות המשיח ותחיית המתים, ועד להשכר דאלף השביעי, „מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא" — אבל בהוה, ביום זה („ביומו תתן שכרו"), ובפרט קרוב לסיומו (בזמן המנחה), וברגע זה ממש.

יג. ובחודש אלול עצמו עתה הוא יום — י"ד אלול:

א) י"ד אלול הוא ערב (והתחלת^צז) ט"ו אלול שבו „קיימא סיהרא באשלמותא"^צח, שרומז על השלימות דישראל ש"דומין ללבנה" ו"מונין ללבנה"^ח ו"עתידין להתחדש כמותה"^ק, ובפרט שחידוש ושלימות הלבנה הוא עי"ז שמקבלת אור השמש, שהו"ע יחוד שמשא וסיהרא, ע"ד ובדוגמת ענין הנישואין דהקב"ה („שמש הוי'") וכנס"י (לבנה).

ב) „מי"ד באלול ואילך ידרשו הלכות החג", „שלושים יום^קא לפני הרגל"^קב (דכיון שחודש אלול הוא חסר^קג, מתחילים השלושים יום שלפני חג הסוכות בי"ד אלול) — התחלת ההכנה ל"זמן שמחתנו", שלימות (— חזקה) השמחה („שלש שמחות כתיב בחג"^קד), הקשורה עם הגילוי דיוהכ"פ („יום חתונתו") שבו נעשה היחוד דהקב"ה וכנס"י, ובפרטיות יותר, „שמחתנו לשון רבים, שמתחברים ב' השמחות יחד, השמחה שמלמעלה למטה ישמח^קה ה' במעשיו עם השמחה שמלמטה למעלה ישמח^קו ישראל בעושיו"^קז, שבזה מודגש החיבור דכללות העבודה („היום לעשותם") עם השכר („למחר לקבל שכרם"), כי, „מעשיו . . זהו כללות ענין היום לעשותם . . וכשיושלם בחינת היום לעשותם יומשך מזה שישמח ה' במעשיו . . והשמחה זהו גילוי פנימיות עתיק" (שיתגלה לעתיד לבוא)^קח.

יד. והוספה מיוחדת בדורנו זה — שערב שבת זה („מי שטרח בערב שבת יאכל807בשבת"^קט), הוא ביום י"ג (גימטריא ד„אחד") אלול, הוא, יום הנישואין דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו [ולפנ"ז (ביום רביעי, „קמי שבתא"^קי), י"א אלול, יום הנישואין של אביו כ"ק אדנ"ע, ושממלא מקומו הוא בנו יחידו^קיא כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו], ולאח"ז ובהמשך לזה (במוצאי שבת) ט"ו אלול, יום התייסדות ישיבת תומכי תמימים ב(יום השלישי^קיב ד)שבעת ימי המשתה דנישואי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (בשנת נזר"ת^קיג), שממנו באה ההצעה לאביו לייסד הישיבה, ונתמנה ע"י אביו למנהל־פועל דהישיבה:

נישואין דכאו"א מישראל (גם איש פרטי) הו"ע הקשור עם הנישואין דכנס"י והקב"ה בימות המשיח^קיד, שלכן מסיימים וחותמים השבע ברכות דנישואין בענין הגאולה: „מהרה כו' ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים וגו'"^קטו, ועאכו"כ נישואין דנשיאי הדור, „הנשיא הוא הכל"^קטז, ובפרט נשיאים דתורת חב"ד, שמגלים פנימיות התורה באופן של הבנה והשגה, ועד לאופן ד"יפוצו מעינותיך חוצה", שעי"ז אתי מר דא מלכא משיחא^קיז.

ובהדגשה יתירה בנישואי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שבהמשך לזה וביחד עם זה היתה התייסדות ישיבת תומכי תמימים — כי:

תלמידי הישיבה נקראים „תמימים" ע"ש שלומדים „תורת ה' תורה הנגלית ותורת החסידות תמימה"^קיח, ולא עוד אלא שהלימוד דפנימיות התורה הוא בהבנה והשגה „כלימוד הסוגיות בנגלה דתורה"^קיט, ששכל האדם מתייחד עם השכל דפנימיות התורה ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות"^קכ (כולל גם ש"והיו לבשר אחד" שבנישואין), מעין ודוגמת והכנה להמעמד ומצב דימות המשיח ש"יהיו כל ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'"^עד.

וגם (ולכן) נקראים „חיילי בית דוד" שמנצחים את המעמד ומצב ד"חרפו^קכא808עקבות משיחך", ופועלים התגלות וביאת משיח בן דוד באופן ד"ברוך ה' לעולם אמן ואמן"^קכב, כלשון הכתוב בסיום וחותם מזמור פ"ט בתהלים.

ולהעיר שתקופה זו (שמתוארת בסיום מזמור זה) נסתיימה כבר לאחרי מעשינו ועבודתינו במשך ארבעים שנה מהסתלקותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שניתוסף בהפצת המעיינות חוצה באופן ש"נתן^קכג ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"^קכד, ועתה עומדים בתקופה השייכת למזמור צדי"ק, שסיומו וחותמו בפסוק „ויהי נועם ה' אלקינו עלינו גו' ומעשה ידינו כוננהו", ש"תשרה שכינה במעשה ידיכם"^קכה, שזהו תשלום השכר על כללות מעשינו ועבודתינו.

טו. מההוראות מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל — „המעשה הוא העיקר"^קכו:

א) לפרסם בכל מקום ומקום שעומדים בסיום וחותם דמעשינו ועבודתינו („כי תצא למלחמה על אויבך"), ובהתחלת התקופה דתשלום השכר, „מתן שכרן של צדיקים" („כי תבוא אל הארץ גו' וירשתה וישבת בה"), ובהתאם לכך צריכה להיות העבודה גם בענינים השייכים לימות המשיח, החל מלימוד התורה בעניני משיח וגאולה וביהמ"ק, ועוד ועיקר — מתוך מנוחה והתיישבות, שמחה וטוב לבב, כולל גם ע"י עריכת התוועדויות של שמחה, ובמיוחד בשייכות לשמחת נישואין ושבעת ימי המשתה (כולל גם חיזוק „מנהג ישראל" לערוך סעודת עניים), מעין ודוגמא והכנה לקיום היעוד „אז (לעתיד לבוא) ימלא שחוק פינו"^קכז, אשר, בדורנו זה, שנשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר, ששמו השני^* „יצחק", ע"ש הצחוק והשמחה, הוא נשיא השמיני („אז" בגימטריא שמונה) להבעש"ט, נעשה הענין ד"ימלא שחוק פינו" (לא בלשון עתיד, „אז", אלא) בלשון הוה.

ב) לפרסם בכל מקום ומקום ע"ד השליחות המיוחדת דתומכי תמימים — שנמשכת ופועלת בכל קצוי תבל באופן ד"נרות להאיר"^קכח — שנוסף לכך שכל בית יהודי צ"ל בית תורה תפלה וגמ"ח (כמדובר כמ"פ^קכט), צ"ל כל בית מעין ודוגמת ישיבת תומכי תמימים, ע"י לימוד תורת החסידות (נוסף על לימוד התורה בכלל).

ג) לפרסם בכל מקום ומקום ע"ד ההשתדלות בנתינת צרכי החג לכל הזקוקים שלושים יום לפני החג, כדי שיוכלו להתכונן ל"זמן שמחתנו" מתוך מנוחה שמחה וטוב לבב, ועוד לפנ"ז — בנוגע לצרכי ראש השנה, כלשון הכתוב „אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו"^קל.

ויה"ר שע"י הדיבור וקבלת החלטות809טובות בכהנ"ל נזכה תיכף ומיד שהקב"ה יתן לכאו"א מישראל כל המצטרך לו, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, ועאכו"כ בהענין הכי עיקרי — גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובלשון הכתוב בפרשה שקורין במנחה: „כי תבוא אל הארץ גו' וירשתה וישבת בה", ותיכף ומיד^קלא „ולקחת מראשית כל פרי האדמה גו' והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם"^קלב, ועד לסיום הפרשה (שקורין במנחה): „השקיפה^קלג ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל"^קלד, החל מהברכה העיקרית דגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש.