משיחות ש"פ שלח, מבה"ח תמוז ה'תנש"א

א. דובר כמ"פ אודות החלוקה דקריאת התורה לפרשיות השבוע^א — שאף שבכל שבת קורין פרשה אחת בתורה השייכת במיוחד לזמן זה^ב, ובכל יום מימי השבוע לומדים חלק מהפרשה השייך במיוחד ליום זה^ג, מ"מ, כל פרשה בתורה וכל חלק פרטי שבה קשור גם עם כל התורה כולה (מ"בראשית" עד „לעיני כל ישראל"), שהיא (כלשון הכתוב בפרשתנו^ד) „תורה אחת"^ה, כמו בפרשה אחת, שכל חלק שבה קשור עם הפרשה כולה, כמודגש בהקריאה דיום השבת (הסךהכל דכל ימי השבוע^ו) שקורין כל הפרשה כולה מתחילתה עד סופה (בציבור, ובברכות לפני' ולאחרי').

וענין זה מודגש במיוחד בפרשת שבוע זה — פרשת שלח:

פרשת שלח עוסקת (ברובה) בענין אחד — פרשת המרגלים, החל משילוח המרגלים (מהתחלת הפרשה עד שני), הליכתם וביאתם, דברי תשובתם למשה ואהרן וכל עדת בנ"י, וכל השתלשלות המאורעות בהמשך לזה, עד להעונש וכו' (משני עד קרוב לחמישי), ובהמשך לזה גם פרשת נסכים, „כי תבואו אל ארץ מושבותיכם גו' ועשיתם אשה לה' גו' ויין לנסך וגו'"^ז, שאף שחטאו ונגזרה גזירה עליהם, מ"מ, „בישר^ח להם שיכנסו לארץ") (מסוף רביעי עד618ששי^י) — סיפור אחד ארוך שמשתרע על ריבוי פסוקים ברוב חלקי הפרשה, אשר, כדי לידע הענין והסיפור כולו, לא מספיק ללמוד חלק אחד בפרשה, אלא צריכים ללמוד ההמשך בשאר חלקי הפרשה עד לסיום הענין כולו, שבזה מודגש ש(רוב) חלקי הפרשה הם (ענין אחד ו)פרשה אחת.

ועוד ועיקר^יא — שסיומה וחותמה של פרשת שלח („הכל הולך אחר החיתום"^יב) בפרשת ציצית^יג, שעם היותה מצוה פרטית (א' מתרי"ג מצוות התורה), ה"ה „שקולה כנגד כל המצוות", שנאמר^יד „וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'", ש"מנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג"^טו, ודוגמתו בתורה, שכל ענין ופרשה בתורה קשור ושייך לכל הענינים והפרשיות שבתורה, כיון שהתורה כולה היא „תורה אחת".

וצריך להבין: (א) כיון שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, מסתבר לומר, שהדגשת ענין האחדות בתורה בפרשת שלח דוקא קשורה עם תוכן (רוב) הפרשה — ענין המרגלים, (ב) הקשר והשייכות להזמן שבו קורין בתורה פרשת שלח, בסיומו של חודש סיון, כדלקמן.

ב. ויש לבאר תחילה תוכן הענין דשילוח המרגלים — הן בפרשת השבוע, והן בהפטורה שהיא סיום וחותם קריאת הפרשה כולה^טז, אשר, עם היותה „מענין הפרשה"^יז, שמסופר בה אודות שילוח המרגלים ע"י יהושע^יח, יש בה כמה שינויים לגבי המסופר בפרשה אודות שילוח המרגלים ע"י משה (כמבואר במפרשים^יט), ומהם:

א) במרגלים דמשה נאמר „שלח לך", ומפרש רש"י (פשוטו של מקרא) „לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח", משא"כ במרגלים דיהושע „בודאי לא עשה יהושע מדעתו רק שהשי"ת ציוהו ע"כ"^כ, כמובן בפשטות (ועד שאין צורך לפרש בקרא) שלאחרי הקלקול שהי' כתוצאה משילוח המרגלים מדעתו של משה (ללא ציווי הקב"ה), לא הי'619יהושע שולח מרגלים מדעתו, ועכצ"ל „שהשי"ת ציוהו ע"כ".

ב) במשה כתיב „שלח לך אנשים („אנשים" דייקא, ולא מרגלים^כא) ויתורו את ארץ כנען" (ולא „ויחפרו (וירגלו) את הארץ"^כב), וביהושע כתיב „אנשים מרגלים", „לחפור את הארץ"^כג, „לחפור^כד את כל הארץ באו"^כה.

ג) במרגלים דמשה נאמר „איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו", י"ב אנשים („שנים עשר אנשים איש אחד לשבט"^כו), ואילו במרגלים דיהושע נאמר „וישלח יהושע גו' שנים אנשים".

ד) המרגלים דמשה הם נשיאי ישראל, „כל נשיא בהם . . ראשי בני ישראל המה ואלה שמותם גו'", ואילו במרגלים דיהושע נאמר „שנים אנשים" סתם, ולא נתפרש בכתוב^כז מי היו שני האנשים (שמותיהם ועאכו"כ מעלות שלהם).

ה) שילוח המרגלים דמשה הי' באופן של פירסום — הן ביחס לבנ"י, שידעו כולם ע"ד שילוח המרגלים^כח, וכשחזרו משליחותם נאמר^כט „וישיבו אותם דבר ואת כל העדה", והן ביחס ליושבי הארץ, שהרי המרגלים לא השתדלו להטמין את עצמם (כדי שלא ירגישו בנוכחותם ויחשדו בהם) עי"ז שכל א' מהם ילך לבדו לרגל חלק מסויים בארץ^ל, אלא הלכו כולם ביחד באופן הבולט לכל, ועד שהי' צורך שהקב"ה יעשה נס שלא ישימו לב אליהם, „בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים . . כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו"^לא; משא"כ במרגלים דיהושע מפורש בקרא „מרגלים חרש" — הן ביחס לבנ"י, ש"בסתר שלחם כי לא רצה שידעו כל ישראל"^לב, ולכן כשחזרו משליחותם כתיב^לג „ויבואו אל יהושע גו' ויספרו לו גו' ויאמרו אל יהושע" (ולא לכל בנ"י^לד), והן ביחס ל־620יושבי הארץ, ש"אמר להם עשו עצמכם כחרשים כדי שלא יסתירו דבריהם מפניכם, ד"א חרש חרס, הטעינו עצמכם קדרות כדי שתהיו נראין כקדרין"^לה, ועד שבמשך זמן שליחותם הוצרכו להתחבא שלא יראום יושבי הארץ, כמ"ש^לו „ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו . . ותאמר להם ההרה לכו פן יפגעו בכם הרודפים ונחבתם שמה גו'".

ו) המרגלים דמשה „הלכו בגבולי' (של כל הארץ) באורך וברוחב"^לז, „ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה"^לח (במשך ארבעים יום^לט), ואילו המרגלים דיהושע, אף שנצטוו „לכו ראו את הארץ ואת יריחו"^יח (לא רק יריחו בלבד, אלא גם הארץ), מ"מ, לא זו בלבד שנכנסו ליריחו בלבד, ולא לשאר חלקי הארץ, אלא עוד זאת, שאפילו את יריחו עצמה לא הספיקו לתור, כיון שבאותו לילה שהגיעו לביתה של רחב, הורידתם רחב בעד חלון ביתה שבקיר החומה אל מחוץ לעיר, „וילכו ויבואו ההרה וישבו שם שלשת ימים עד שבו הרודפים"^מ, ותיכף חזרו ליהושע, ובכך נסתיימה שליחותם.

ג. ונקודת הביאור בזה — שפעולות המרגלים דמשה ודיהושע הם פעולות שונות אבל מצטרפות זו לזו ומשלימות זו את זו לצורך מטרה אחת, כיבוש וכניסה לארץ.

ובהקדמה — ששילוח המרגלים יכול להיות לצורך שתי מטרות: (א) לצורך הכיבוש — „כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכרי' ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים, ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים . . שיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחילה ומאיזה צד יהי' נוח לכבוש את הארץ"^מא, (ב) לצורך הכניסה לארץ (כולל ההתיישבות בה לאחרי ובהמשך להכיבוש) — שידעו ויכירו בטובתה של הארץ, עי"ז „שיגידו^מא להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותי' . . ויעלו בה בחפץ גדול"^מב.

ויש לומר, ששילוח המרגלים דמשה (לדעתו של משה^מג) לא הי' (כ"כ) לצורך כיבוש הארץ, לדעת הדרכים ומבוא הערים (כי בזמנו של משה לא הי' צורך בדבר), אלא (בעיקר) כדי להכיר את תכונותי' ומעלותי' של הארץ; ושילוח המרגלים דיהושע לא הי' לצורך הכרת תכונות ומעלות הארץ (שתועלת זו כבר נעשתה ע"י המרגלים דמשה), אלא לצורך כיבוש הארץ, לדעת הדרכים ומבוא הערים (כי בזמנו של יהושע הי' צורך בכך), כדלקמן.

ד. ביאור הענין:

אע"פ שבקשת בנ"י לשילוח המרגלים היתה „ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן (תחלה621לכבוש)"^מד, מ"מ, לא מצינו בדברי משה להמרגלים שנצטוו לחפור את הארץ לידע מהיכן היא נוחה ליכבש^מה.

וטעם הדבר — י"ל בפשטות — כיון שכיבוש הארץ לא הי' כדרך כל כובשי ארצות בדרך הטבע, אלא ע"^* י הקב"ה^מו, כדברי משה (בדברי התוכחה^מז על בקשתם „נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ") „ה' אלקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם . . ההולך לפניכם . . באש לילה לראותכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם"^מח, שאין צורך (ועאכו"כ הכרח) לברר „את הדרך אשר נעלה בה", כיון שהענן הולך לפניהם ומראה להם הדרך^מט.

שליחותם של המרגלים היא (כמפורש בקרא) „וישלח אותם משה לתור את הארץ . . וראיתם את הארץ" — לראות את טיב הארץ, תכונותי' ומעלותי'^נ: „וראיתם את הארץ מה היא גו' הטובה היא גו' השמנה היא גו'"^נא (ולכן צום „והתחזקתם ולקחתם (השתדלות מיוחדה) מפרי הארץ", שיראו פירותי' הטובים והשמנים). ולא עוד אלא שגם ראיית העם („וראיתם . . את העם היושב עלי' החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב") היא (לא כדי לדעת אם כיבוש הארץ יהי' בנקל אם לאו, אלא) לצורך בירור טיב הארץ כפי שמשפיעה על העם היושב עלי' — כפירוש רש"י: „יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים („החזק הוא הרפה"), יש (ארץ) מגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין" („המעט הוא אם רב"). וגם ראיית „הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים" היא (לא כדי לדעת אם כיבוש הארץ יהי' בנקל אם לאו, אלא) בירור ל"החזק הוא הרפה" — כפירוש רש"^* י: „סימן מסר להם אם בפרזים יושבין חזקים הם שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין חלשים הם" — שמזה יודעים טיב הארץ, אם היא „ארץ מגדלת גבורים" או „ארץ מגדלת חלשים"^נב.

622ושליחות זו (לראות את טיב הארץ) נתקיימה במילואה ע"י המרגלים — „באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פרי'"^נג, ואילו לא היו מקלקלים ע"י ההוספה שלהם על השליחות (בנוגע לכיבוש הארץ^נד), „אפס כי עז העם גו' לא נוכל לעלות גו'"^נה, היו כל בנ"י נכנסים לארץ מיד בשמחה ובחפץ גדול.

והמרגלים דיהושע — לא נשלחו לראות את טיב הארץ (כיון ששליחות זו נתקיימה כבר במילואה ע"י המרגלים דמשה), אלא שליחותם היתה לצורך כיבוש הארץ, כי, כיבוש הארץ ע"י יהושע לא הי' בדרגא (נעלית כ"כ) כמו הכיבוש שהי' צריך להיות ע"י משה^נו, ולכן היו זקוקים גם לפעולות בדרך הטבע^נז, החל משילוח מרגלים, כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכרי'^נח.

ה. עפ"ז יש לבאר פרטי השינויים שבין שילוח המרגלים דמשה לשילוח המרגלים דיהושע:

בזמנו של משה לא צוה הקב"ה לשלוח מרגלים, כיון שהסיבה (העיקרית) לשילוח מרגלים כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכרי' אינה שייכת בכיבוש הארץ ע"י הקב"ה. אלא „לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו", שרצונם הי' לשלוח מרגלים כדי לחפור את הארץ, הסכים משה לכך מתוך תקוה שיחזרו בהם כשיראו שאינו מעכב^נט, ובראותו שאינם חוזרים בהם, „נמלך בשכינה" האם יש מקום לשילוח מרגלים (לא כדי לחפור את הארץ, אלא כדי) לראות את טיב הארץ, ואמר לו הקב"ה „שלח לך", „לדעתך . . אם תרצה שלח"^ס, היינו, שמצד הקב"ה אין צורך623בשילוח מרגלים גם לא לצורך ראיית טיב הארץ, שהרי „אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר^סא אעלה אתכם מעני מצרים וגו'", ואעפ"כ היתה דעתו של משה שיש לשלוח מרגלים שיראו את טיב הארץ, כי, בהיותו רוען של ישראל, ראה והרגיש את הצורך שלהם לשמוע ע"ד טיב הארץ מאנשים שיראוה תחילה, „שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותי' . . ויעלו בה בחפץ גדול".

ולכן נאמר „שלח לך אנשים (ולא מרגלים) ויתורו (ולא ויחפרו) את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם" (י"ב נשיאי ישראל) — דכיון ששליחותם לראות את הארץ היא כדי „לשמחם במעלותי' . . ויעלו בה בחפץ גדול", הי' צורך לשלוח הנשיאים דכל י"ב השבטים, שכל אחד מהם מכיר התכונות והצרכים ודואג במיוחד ומשתדל בטובתו של שבטו, שיראו במו עיניהם את כל ארץ ישראל שתתחלק לי"ב שבטי ישראל^סב, וכאשר כל שבט מי"ב השבטים ישמע מהנשיא שלו שכל הארץ כולה (ובמילא גם החלק דשבט זה) טובה מאד, ישמח לב בנ"י ויעלו בה בחפץ גדול.

ומטעם זה הלכו כל י"ב המרגלים לתור את כל הארץ, לארכה ולרחבה (במשך ארבעים יום), ולא באופן שכל א' מהם ילך לחלק מסויים בארץ השייך לשבטו — דכיון שהשליחות די"ב נשיאי ישראל היא כדי שכל נשיא יוכל להעיד ולהבטיח לשבטו שראה במו עיניו את חלקם בארץ הטובה, הרי, כל זמן שלא נתחלקה הארץ לי"ב השבטים לא הי' ידוע היכן הוא חלקו הפרטי של כל שבט ושבט^סג (שנקבעה ע"פ גורל, כמפו־624רש בקרא^סד (שנאמר קרוב לסוף שנת הארבעים) „אך בגורל יחלק את הארץ", והחלוקה ע"פ הגורל בפועל^סה היתה לאחרי כיבוש הארץ ע"י יהושע^סו), הוצרכו כל י"ב הנשיאים לתור את הארץ כולה, שעי"ז ידעו בוודאות שראו גם חלקם בארץ.

ולכן היתה שליחותם בפירסום (ופשיטא שלא באופן ד"מרגלים חרש") — לא מבעי בנוגע להידיעה דכל בנ"י, כיון שכוונת שליחותם היתה שיגידו לכל בנ"י טובת הארץ כדי לשמח לבם ויעלו בחפץ גדול, אלא גם בנוגע ליושבי הארץ, שנוסף לכך שלא עשו פעולות להטמין את עצמם כמרגלים (שמשתדלים גם להתערב בין יושבי הארץ כדי לשמוע דיבוריהם ולהכיר במחשבתם אם פוחדים מהאויב וכיו"ב), כיון שלא נשלחו לרגל את הארץ, לא חששו לעורר תשומת־לב דיושבי הארץ ע"י הליכתם יחד (בגלל הצורך בדבר כדי למלא שליחותם בראיית הארץ בשלימות, שכולם יראו כל חלקי הארץ כולה), כי, כמו שכיבוש הארץ הוא ע"י הקב"ה, שלא בדרך הטבע, כך גם שילוח והליכת המרגלים הוא שלא בדרך הטבע, ללא חשש מסכנה טבעית (אלא שבפועל עשה הקב"ה נס שיהיו טרודים באבלם ולא יתנו לב אליהם).

משא"כ במרגלים דיהושע — כיון ששליחותם לא היתה לראות טובת הארץ (שכבר נודע הדבר ע"י המרגלים דמשה), אלא ע"ד ובדוגמת^סז כל הבאים להלחם בארץ נכרי' בדרך הטבע, לכן, „וישלח יהושע שנים אנשים מרגלים חרש": שנים בלבד, ולא י"ב, ואנשים סתם, ולא נשיאי ישראל, כיון שהצורך בי"ב נשיאים הוא כדי להודיע לכל בנ"י טובת הארץ על כל חלקי', אבל כדי לרגל את הארץ מספיק (ואדרבה: מוטב יותר) לשלוח שנים (ולא י"ב) ואנשים סתם (לא נשיאים)^סח, ו"מרגלים (ששליחותם באופן ד)חרש" דוקא, הן בנוגע לבנ"י, שאין צורך שכל בנ"י ידעו שנשלחו מרגלים (ומוטב שלא יודעים ומפרסמים כדי שלא יתפרסם לחוץ), כי אם שרי הצבא וכיו"ב, שצריך להורות הדרך שילכו בה, ועאכו"כ בנוגע ליושבי הארץ, שהוצרכו לעשות פעולות להסתיר את עצמם.

ובשמעם את דברי רחב „ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם . . וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם"^סט — לא היו צריכים לצאת לרחובה של עיר לשמוע מה בפי הבריות,625ולכן (לאחרי שהתחבאו ג' ימים בהר עד שוב הרודפים) חזרו אל יהושע ואמרו „כי נתן ה' בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו"^ע, כיון שנתמלאה שליחותם.

ו. עפ"ז מתורצת תמיהה כללית בפרשת המרגלים:

מבואר בכ"מ ע"ד מעלתם של המרגלים — כמפורש בקרא „כולם אנשים („לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו") ראשי אלפי ישראל המה", שנבחרו מכל שאר בנ"י („מן הברורים שבכם מן המסולתים שבכם"^עא) — ש"היו במדרגה גבוה מאד ולא רצו להשפיל את עצמם למצוות מעשיות שהוא בחי' המשכת אור א"ס ב"ה למטה . . ורצו להיות במדבר דוקא"^עב, שבו הי' כל עסקם בלימוד התורה (שניתנה במדבר^עג, במעמד ומצב שלא היו צריכים לעסוק בעניני העולם (כולל העסק דאדם חורש אדם זורע)), ועד כדי כך, שגם לאחרי החטא נאמר עליהם ש"אין להם חלק לעולם הבא"^עד מפני שמדרגתם גדולה יותר מעולם הבא, שלכן אין עולם הבא בגדר של „שכר" עבורם^עה.

ואינו מובן: לאחרי גודל הפלאת מעלת המרגלים — איך יתכן שהתוצאה משילוח המרגלים בפועל ממש (לא מצד כוונתם ומחשבתם) היתה אך ורק באופן בלתי־רצוי?

ויש לומר — ע"פ האמור לעיל — שגם בפועל ממש היתה תועלת רצוי' משילוח המרגלים, כי, בשובם ובאמרם „באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פרי'", ידעו כל בנ"י בבירור ובוו: אות (לא רק באופן של אמונה) טובת ומעלת הארץ, וידיעה זו הועילה ופעלה פעולתה — לאחרי משך זמן^עו, בנוגע לכיבוש וכניסה לארץ בזמן יהושע, שעלו בשמחה ובחפץ גדול (גם) על סמך דברי המרגלים דמשה שראו טובת הארץ בעיני בשר.

ובעומק יותר — ע"פ פנימיות הענינים — שבשליחותם לתור את הארץ פעלו ענין גדול ביותר^עז (לא רק לאחרי זמן, אלא גם) ב"אותה שעה" (כהדיוק בפירוש רש"י „אותה שעה כשרים היו") — התחלה ופתיחה^עח דכיבוש וכניסה לארץ ע"י כל בנ"י^עט.

ויש להוסיף ולהמתיק, שבכללות הענין דכיבוש וכניסה לארץ (ובפרט בהקדמת שילוח המרגלים) מודגש הענין דבירור התחתון^פ, וענין זה מודגש ביותר בהעלי' בשמחה ובחפץ גדול כתוצאה משילוח המרגלים דמשה שראו626טובת הארץ בעיני בשר — שהשמחה והחפץ היא לא רק מצד האמונה בה' („אני אמרתי להם שהיא טובה"), אלא גם מצד התחתון.

ויש לומר, שענין זה מרומז בדיוק לשון רש"י „אותה שעה כשרים היו" — „כשרים" דייקא, ולא צדיקים וכיו"ב:

„כשר" ר"ת „כמוצא^פא שלל רב"^פב: „שלל" — דבר שהי' תחילה אצל האויב והמנגד ונלקח במלחמה, ובזה גופא „כמוצא שלל" — באופן של מציאה, היינו, שה"שלל" הוא שלא בערך לעבודתו ויגיעתו בהמלחמה, ועד ל"שלל רב", בריבוי גדול ועד לריבוי שאין למעלה הימנו (שאז נקרא „רב" באמיתיות ובשלימות).

וזהו הרמז בהדיוק „אותה שעה כשרים היו" — שתוכן שליחותם לתור את הארץ (כהתחלה ופתיחה להכיבוש והכניסה לארץ דכל בנ"י שיעלו בשמחה ובחפץ גדול) הו"ע בירור התחתון באופן ד"כמוצא שלל רב" (ר"ת „כשר"), שזוהי כללות העבודה דכיבוש וכניסה לארץ על מנת לעסוק בבירור הארץ הלזו התחתונה לעשות לו ית' דירה בתחתונים, שעי"ז נעשה אמיתת ושלימות הענין ד"כמוצא שלל רב", „כד אתכפיא ס"א ואתהפך חשוכא לנהורא, שיאיר אור ה' א"ס ב"ה במקום החושך והס"א של כל עוה"ז כולו ביתר שאת ויתר עוז ויתרון אור מן החושך כו'"^פג.

ז. ובפרטיות יותר יש ב' אופניםשלבים בשילוח המרגלים שמצטרפות זל"ז ומשלימות זא"ז — שילוח המרגלים דמשה, „שנים עשר אנשים איש אחד לשבט", ושילוח המרגלים דיהושע, „שנים אנשים":

ובהקדם ביאור הצורך דשילוח „שנים עשר אנשים איש אחד לשבט" (כדי שכל נשיא ונשיא יראה חלק הארץ דשבטו) בפנימיות הענינים — לפי שארץ ישראל נחלקת לי"ב חלקים, כנגד י"ב שבטי ישראל, אשר, כל שבט ושבט במסילתו יעלה, שלכל שבט יש אופן עבודה שלו [ולדוגמא: החלוקה הכללית דבנ"י לישכר וזבולון, יושבי אוהל ובעלי עסק, מארי תורה ומארי עובדין טבין^פד, ועד"ז בנוגע להחלוקה הפרטית די"ב שבטי ישראל]^פה, ובהתאם לכך יש לו גם חלק א' מי"ב חלקי הארץ שבירורו שייך לאופן העבודה דשבט זה^פו, ובצירוף העבודה די"ב שבטי ישראל („יחד שבטי ישראל"^פז) בבירור י"ב חלקי הארץ נעשה הבירור דכל הארץ כולה, כל פרטי ההתחלקות שבה הכוללים כל פרטי ההתחלקות שבארץ הלזו התחתונה^פח (כל העולם כולו שנברא בשביל ישראל^פט), כיון שארץ ישראל כוללת ויש בה מכל הארצות (כמבואר במדרשי חז"ל^צ).

627ועפ"ז צריך להבין הטעם (בפנימיות הענינים) שכל א' מי"ב נשיאי ישראל הלך לתור את הארץ כולה, לא רק החלק דשבטו (ובפרט שהי' ידוע החלק (לכמה שבטים) מברכת יעקב^צא), אלא גם החלקים דשאר השבטים — דלכאורה, כיון שעבודתו של שבט זה היא בחלק מסויים השייך לו, מהו הצורך ומהי התועלת בכך שיתור גם את החלקים דשאר השבטים, שעבודת בירורם שייכת ונעשית ע"י שאר השבטים?

והביאור בזה — בפשטות — שהפעולה דכל נשיא לתור את הארץ כולה, גם חלקי הארץ דשאר השבטים, היא, מצד הציווי „ואהבת לרעך כמוך"^צב, כיון ש„כל ישראל ערבים (ומעורבים) זה בזה"^צג, ועד ל"קומה^די אחת שלימה"^צה.

ובעומק יותר — שע"י ההתאחדות דכל שבטי ישראל שמודגשת בכך שכל נשיא הלך לתור את הארץ כולה נעשית הפעולה דבירור הארץ באופן נעלה יותר, להיותה מצד וע"י דרגא נעלית בישראל שלמעלה מהתחלקות לי"ב שבטים, הבחי' שלמעלה מהתחלקות, כפי שנמשכת וחודרת בדרגת ההתחלקות, כדלקמן.

ח. ובהקדם ביאור הקשר והשייכות דשילוח המרגלים לחודש סיון — ששילוח המרגלים הי' בכ"ט סיון^צו, ומודגש גם בהקריאה דפרשת המרגלים קרוב לסיומו של חודש סיון — החודש דמתןתורה:

ידוע שבירור העולם נעשה בכח וע"י העבודה דישראל בתורה, ובלשון הקבלה והחסידות^ז „בחכמה (דוקא) אתברירו", חכמת התורה^צח. ויש לומר, שמטעם זה הי' שילוח המרגלים (ההתחלה והפתיחה דבירור העולם בהכיבוש והכניסה לארץ) בסיומו של חודש סיון — כשיוצאים מזמן מ"ת לעבודה דבירור העולםי^ט בכח וע"י התורה.

וכיון שבישראל ותורה ישנם ב' דרגות (בכללות), דרגת האחדות, ודרגת ההתחלקות^ק, כידוע^קא ש"ישראל" ר"ת „יש ששים ריבוא אותיות לתורה", שלכל א' מישראל יש אות פרטית בתורה (שממנה נמשכת חיותו כו')^קב, שע"פ דין628צריכה להיות כל אות מוקפת גויל^קג, כל אות בפני עצמה, וביחד עם זה, כל ס"ר האותיות דס"ר בנ"י הם מציאות אחת, „תורה אחת", כספר תורה שכשרותו תלוי' בכשרות כל האותיות שבו (לא חסר ולא יתיר)^קד — יש לומר, שבהתאם לכך ישנם ב' אופנים בבירור העולם (שנברא בשביל ישראל ובשביל התורה^פט), בירור מצד דרגת ההתחלקות שבתורה ובישראל, ובירור (נעלה יותר) מצד דרגת האחדות שבתורה ובישראל.

ט. וביאור הענין:

ב' הדרגות שבתורה, דרגת האחדות ודרגת ההתחלקות, הם (בכללות) תורה ומצוות: תורה היא תורה אחת, כי, התורה היא חכמתו של הקב"ה, וכיון שה' אחד והוא ית' וחכמתו אחד^קה, לכן גם התורה היא „תורה אחת"; ומצוות הם באופן של התחלקות, תרי"ג מצוות, רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת, כי המצוות הם ציוויים להאדם איך להתנהג בעולם, וכיון שמציאות האדם והעולם היא באופן של התחלקות לתרי"ג, רמ"ח אברים ושס"ה גידים ד"עולם קטן זה האדם"^קו, ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו ברא באדם"^קז, לכן גם המצוות נחלקים לתרי"ג.

ובפרטיות יותר בתורה עצמה — החילוק שבין נגלה דתורה לפנימיות התורה: נגלה דתורה, „ששים מסכתות" שמבארים פרטי ההלכות דאיסור והיתר טומאה וטהרה כשר ופסול שעל ידם נעשה בירור העולם, הם באופן של התחלקות; ופנימיות התורה, שמבארת עניני אלקות, „דע את אלקי אביך"^קח, היא באופן של אחדות („לית תמן כו' מחלוקת"^קט, גם מלשון התחלקות).

ודוגמתו בישראל — שענין האחדות הוא מצד הנשמה, ש"כולן מתאימות ואב א' לכולנה . . מצד שרש נפשם בה' אחד"^קי, וענין ההתחלקות הוא מצד הירידה בגוף („שהגופים מחולקים"^קי) כדי לברר העולם.

ובפרטיות יותר בעבודת הנשמה עצמה — שענין ההתחלקות הוא מצד הכחות הפרטיים דשכל ומדות, וענין האחדות הוא עצם הנשמה שלמעלה מהתחלקות דכחות פרטיים, שהתגלותה ע"י הביטול והעדר המציאות.

והחידוש שבדבר — שאף שעיקר העבודה דבירור העולם היא מצד דרגת ההתחלקות שבתורה ובישראל, ואילו דרגת האחדות שבתורה ובישראל היא למעלה מהעולם, מ"מ, צריכה להיות העבודה בעולם גם מצד דרגת האחדות שבתורה ובישראל, שעי"ז נעשה בירור העולם בתכלית השלימות, שנמשך ומתגלה בעולם דרגת האלקות שלמעלה מהעולם, ועד לאחדות הפשוטה.

י. ויש לומר, שב' האופנים דבירור העולם (מצד דרגת ההתחלקות ומצד דרגת האחדות) מרומזים בב' האופנים דשילוח המרגלים, ע"י משה וע"י יהושע:

629בשילוח המרגלים דמשה — „שנים עשר אנשים איש אחד לשבט" שהלכו לתור את כל י"ב חלקי הארץ שנתחלקה לי"ב השבטים — מודגשת הפעולה דבירור הארץ באופן של התחלקות;

וענין זה נעשה ע"י ומצד בחינת ההתחלקות שבישראל ובתורה — „לדעתך" — בחי' הדעת, שכולל גם חכמה ובינה, וכל המדות שנולדים מן המוחין^קיא, כחות פנימיים שהם באופן של התחלקות, ו„לדעתך" דייקא, דעת האדם, שרומז על הירידה וההתלבשות דתורה (דעת) בדעת האדם, שאז שייך ונעשה בה ענין של התחלקות.

ובשילוח המרגלים דיהושע — „שנים אנשים" (ולא י"ב), ולא הלכו לתור את הארץ כולה, כי אם ליריחו, מנעולה של ארץ ישראל^קיב (שכוללת כל הארץ כולה) — מודגשת הפעולה דבירור כללות הארץ באופן שלמעלה מהתחלקות;

וענין זה נעשה ע"י ומצד בחינת האחדות שבישראל ובתורה — „לא . . מדעתו רק שהשי"ת ציוהו" — לא מצד בחי' הדעת (כחות פנימיים), ודעת האדם שהוא באופן של מציאות, אלא מצד ציווי הקב"ה, באופן של קבלת עול וביטול דהנשמה שלמעלה מהתחלקות, בכל ישראל בשוה.

ויש לומר, שענין זה מרומז גם ב„שנים אנשים מרגלים חרש":

„שנים", ולא שנים עשר — כי, בעבודה דקב"ע וביטול לא נוגע פרטי ההתחלקות דעשר כחות (עשר הנוספים על השנים), כי אם ב' הקוין דחיוב ושלילה, עשה ולא תעשה^קיג.

„אנשים" סתם, ולא נשיאי ישראל — כי, ענין הקב"ע והביטול^קיד הוא בכל ישראל (בשוה)^קטו.

ו"מרגלים חרש" — שהעבודה שמצד הקב"ע וביטול היא (לא מתוך פירסום ורעש, אלא) בחשאי, „הצנע לכת עם אלקיך"^קטז.

יא. ויומתק יותר ע"פ המבואר במדרשי חז"ל^קיז ש"שנים אנשים" ששלח יהושע הם כלב ופינחס:

כלב — הוא היחידי (נוסף על יהושע) שנשאר מהמרגלים דמשה, כיון ש"היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי גו'"^קיח. אבל פינחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, משבט לוי — למה שלחו יהושע לראות את הארץ לצורך כיבושה, הרי שבט לוי „לא עורכין מלחמה כשאר ישראל"^קיט?

ויש לומר הביאור בזה — ע"פ דברי הגמרא^קכ „עתידה ארץ ישראל שתתחלק630לשלשה עשר שבטים", שגם שבט לוי יקבל חלק בארץ, כמ"ש^קכא „שער לוי^* אחד":

„למה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו — מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר^קכב יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין . . אלא הם חיל השם, שנאמר^קכג ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר^קכד אני חלקך ונחלתך"^קיט.

אבל לעתיד לבוא — כיון ש"באותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר^קכה כי מלאה הארץ דעה את ה'"^קכו, ועד ש"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד . . שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"^קכז — לא יהי' צורך בהבדלה דשבט לוי מדרכי העולם שיהי' אז בתכלית השלימות, ולכן יקבל גם שבט לוי חלק ונחלה בארץ.

ויש לומר, שה"חלוקה" לי"ג שבטים דלעתיד לבוא קשורה עם דרגת האחדות שלמעלה מהתחלקות — י"ג בגימטריא אחד:

חלוקת הארץ לעתיד לבוא תהי' באופן ש"הקב"ה מחלק להן בעצמו, שנאמר^קכח ואלה מחלוקתם נאום ה'"^קכ, שמזה מובן, שגם החלוקה היא מצד ובאופן של אחדות, שלכן, „לא כחלוקה של עולם הזה חלוקה של עולם הבא, העולם הזה אדם יש לו שדה לבן אין לו שדה פרדס, שדה פרדס אין לו שדה לבן, לעולם הבא אין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה ובעמק^קכט, שנאמר שער ראובן אחד שער יהודה אחד שער לוי אחד, הקב"ה מחלק להן בעצמו כו'"^קכ.

וההסברה בזה (בפנימיות הענינים) — שבזמן הזה נעשה בירור העולם ע"י המשכת וגילוי דרגת האלקות השייכת לעולם שלכן מתלבשת בהתחלקות שבעולם, ולעתיד לבוא (לאחרי שיושלם בירור העולם) תהי' גם המשכת וגילוי דרגת האלקות שלמעלה מההתחלקות דעולם, אחדות הפשוטה, ע"י האחדות דישראל שיהיו כולם בדרגת שבט לוי — „לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש כו' אשר נדבה רוחו אותו . . ה"ז נתקדש קדש קדשים ויהי' ה' חלקו ונחלתו631לעולם ולעולמי עולמים . . כמו שזכה לכהנים ללוים"^קל.

ובפרטיות יותר (לעתיד לבוא גופא) — ה"ז החילוק שבין המעמד ומצב ד„מלאה הארץ דעה את ה'" (כמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה) לההוספה (בהלכות מלכים) ד"כמים לים מכסים"^קלא:

„מלאה הארץ דעה את ה'" — שהמציאות ד"הארץ" מלאה וחדורה כולה ב"דעה את ה'" — מצד וע"י דרגת האלקות שבערך להארץ, שזוהי דרגת התורה („דעה את ה'") שיורדת ונמשכת לפי ערך גדרי העולם (דרגת ההתחלקות שבתורה).

ולמעלה מזה, „כמים לים מכסים" — שהמציאות דהארץ מכוסה לגמרי במי הדעת — מצד וע"י דרגת האלקות שלמעלה מהארץ, תורה („דעה את ה'"^* בטהרתה, חכמתו של הקב"ה („תורה אחת"), אשר, ע"י המשכתה והתגלותה בעולם ניכר ונראה בגלוי שהמציאות דכל העולם אינה אלא ההתגלות דחכמתו של הקב"ה, „כולם בחכמה עשית"^קלב, וכמארז"ל „כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"^קלג, ו"אין כבוד אלא תורה"^קלד, ובלשון הרמב"ם בהתחלת ספרו („מתכיפין התחלה להשלמה"^קלה באופן מחודש ונעלה יותר) „יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון כו' וכל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", „הוא שהתורה אומרת אין^קלו עוד מלבדו"^קלז.

ויש לומר, שההכנה לשלימות הארץ לעתיד לבוא, כשתתחלק הארץ לי"ג שבטים, גם „שער לוי אחד", ע"י ומצד דרגת האחדות שבישראל ובתורה, התחילה בשילוח המרגלים ע"י יהושע, שהוסיף על השליחות דמשה עי"ז ששלח (נוסף על כלב, מהמרגלים ששלח משה) גם את פינחס^קלח, משבט לוי, שבט הי"ג, בגימטריא אחד^קלט.

יב. ע"פ המבואר לעיל שבכללות הענין דשילוח המרגלים (הן במרגלים דמשה, והן (ובהדגשה יתירה) במרגלים632דיהושע) מודגשת הפעולה דבירור הארץ גם ובעיקר מצד וע"י דרגת האחדות שבישראל ובתורה — יש לבאר גם הקשר והשייכות דפרשת המרגלים לפרשת ציצית:

ובהקדם ביאור מעלתה של מצות ציצית, שעם היותה מצוה פרטית, ה"ה „שקולה כנגד (וכוללת) כל המצוות", שנאמר „וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'" — דלכאורה אינו מובן: כיון שהמצוות הם באופן של התחלקות, להיותם ציוויים להאדם איך להתנהג בעולם בהתאם להתחלקות דהאדם ודהעולם — איך שייך שבמצוה פרטית יהיו כלולים כל מצוות התורה?

והביאור בזה — שגם המצוות (ציוויים להאדם איך להתנהג בעולם) ענינם האמיתי — מצוות התורה, חכמתו ורצונו של הקב"ה, ולכן יש בהם נקודת האחדות דה' אחד, שהוא ית' ורצונו וחכמתו אחד.

וענין זה ניכר בגלוי במצות ציצית — „וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות הוי'" — שע"י ראיית הציצית „שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג", רואים את נקודת האחדות שבכל פרטי המצוות — „מצוות הוי'", מצוות התורה, רצונו וחכמתו של הקב"ה^קמ.

ומציצית נמשך גם בשאר המצוות — שקיומם יהי' (לא רק מצד דרגת ההתחלקות שבהם בערך וביחס לההתחלקות דהאדם ודהעולם, אלא) גם מצד נקודת האחדות שבהם — „למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי", שעשיית כל המצוות תהי' באופן ד"מצוותי" („מצוות הוי'").

וזהו גם תוכן הענין דשילוח י"ב המרגלים לתור את הארץ (שסיומו וחותמו בפרשת ציצית)^קמא — שגם העבודה הפרטית דכל שבט בבירור חלקו הפרטי בארץ, חדורה בנקודת האחדות (שבישראל ובהתורה) שלמעלה מהתחלקות, כמודגש בכך שהנשיא דכל שבט הולך לתור את הארץ כולה, גם החלקים דשאר השבטים.

יג. עפ"ז מובן גם הלימוד וההוראה משילוח המרגלים בעבודת כאו"א מישראל — הדגשת נקודת האחדות שבישראל ובתורה:

גם עבודתו הפרטית של כאו"א מישראל כפי שמחולקים זמ"ז, כולל ובמיוחד בהענין ד"לדעתך" (עיקר מציאות האדם), ש"אין דיעותיהם שוות"^קמב, צריכה להיות חדורה בנקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות, כפי שמתבטאת (לכל לראש) באהבת ישראל ואחדות ישראל, שמתבונן בדעתו („לדעתך") בצרכיו של הזולת לעזור ולסייע בכל המצטרך לו, הן ברוחניות והן בגשמיות, וכפי שאומרים בדיבור (ועקימת שפתיו633הוי מעשה^קמג) בהתחלת כל יום לפני התפלה^קמד: „הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך"^קמה.

ובפרטיות יותר — בנוגע לב' החלוקות (הכלליות) שבישראל, ישכר וזבולון:

נוסף להאחדות שנעשית עי"ז שגם יושבי אוהל מקיימים מצות הצדקה, וגם בעלי עסק קובעים עתים לתורה, יכולה וצריכה להיות האחדות גם בכל א' מהחלוקות דתורה וצדקה, ולדוגמא: בצדקה — שנותן צדקה גם לזכותו של הזולת, ודכו"כ מישראל, וישנם כאלה שהקב"ה בירכם בעשירות מופלגה שנותנים צדקה לזכותם של כל בני ובנות ישראל שבדור (פרוטה אחת או חמש פרוטות עבור כאו"א מישראל), והלואי שירבו כמותם בישראל, ובתורה — שלומד תורה גם עם הזולת, ועד לאופן ד"העמידו תלמידים הרבה"^קמו, ועד ש„מצות עשה של תורה על כל חכם וחכם מישראל (כל יחיד) ללמד את כל התלמידים"^קמז.

ויש להוסיף, שנקודת האחדות דישראל ודתורה היא בהדגשה מיוחדת בלימוד הרמב"ם (כהמנהג שנתפשט בשנים האחרונות ללמוד שיעור יומי ברמב"ם, ג' פרקים ליום) — שכל בנ"י מתאחדים בלימוד כל התורה („מקבץ לתורה שבעל פה כולה"^קמח), כמשנ"ת בארוכה במק"א^קמט.

ועוד ועיקר — האחדות דישראל ודתורה שע"י הפצת המעיינות דפנימיות התורה („סתים" שבתורה, שעל ידה נעשית האחדות ד"סתים" דישראל עם „סתים" דקוב"ה^קנ) חוצה, עד לחוצה שאין חוצה הימנו, כפי שנתחדש במיוחד בדורנו זה גם ובמיוחד בחצי כדור התחתון (שבו לא הי' הגילוי דמ"ת^קנא), שבו נקבע מושבו של נשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר, משה שבדורנו, ומשם מופצים המעיינות בכל קצוי תבל ממש, ובמשך יובל שנים^קנב („עולם"^קנג), אשר, ע"י ההוספה בהפצת המעיינות חוצה (שכבר היתה באופן ד"די והותר"), „דע את אלקי אביך", „לדעתך"^קנד, זוכים^קנה תיכף ומיד ל"אותו הזמן . . (ש)לא יהי'634עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

יד. וכן תהי' לנו — שתיכף ומיד ממש, ביום זה, יום הש"ק פרשת שלח, מתקיימת בפועל ממש הבשורה שבפרשת השבוע: „בישר להם שיכנסו לארץ", וכסיום וחותם ההפטורה: „נתן ה' בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו",

— כולל ובמיוחד (עי"ז) שגם ברגעי הגלות האחרונים עומדים בתוקף על שלימות הארץ בנוגע לחלקי הארץ שכבר ניתנו ע"י הקב"ה לבעלותם של בנ"י שלא להחזיר ח"ו אף שעל משטחי ארץ ישראל לאומות העולם^קנו —

וכל בנ"י באים לארץ ישראל בשלימותה, שלימות בשלימות: ארץ עשר אומות (כולל גם ארץ קיני קניזי וקדמוני)^קנז שתתחלק לי"ג שבטים, ובארץ ישראל עצמה — באים לירושלים עיר הקודש שלא נתחלקה לשבטים^קנח, ולבית המקדש השלישי,

ושם מקריבים (לכל לראש) קרבן תודה על היציאה דכל בנ"י ממאסר הגלות^קנט, ומנסכים היין בכל כלי שיר^קס, ובפרט ה"שיר חדש" (לשון זכר) דגאולה שאין אחרי' גלות^קסא,

ולומדים „תורה חדשה (אשר) מאתי תצא"^קסב באופן ש"לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי"^קסג, ועוד והוא העיקר — שכל זה נעשה בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש.

635שיחת כ"ק אדמו"ר שליט"א

(לאנ"ש שיחיו

— יובל שנים להצלת

והרבנית הצדקנית נ"ע — יבח

וביאתם צלחה לארצות הברית,

— אחרי תפלת מנחה, ו(המי

א. דער ענין מיוחד אין אַ יום זכאי — וואָס דער גאַנצער טאָג ווערט אַזוי אָנגערופן („יום זכאי"^ב) צוליב אַ גוטע זאַך וואָס האָט פּאַסירט אין דעם טאָג (אפילו ווען דער דבר זכאי האָט פּאַסירט נאָר אין אַ זמן מסויים פון דעם טאָג, בתחלה, באמצע אָדער בסוף היום) — איז מרומז אין דעם נאָמען און צאָל פון דעם יום בחודש^ג.

ובנדו"ד — כ"ח סיון: כ"ח — אותיות כח^ד — בחודש באַדייט דער כח פון דעם גאַנצן חודש. און כ"ח סיון באַדייט דער כח פון גאַנץ חודש השלישי, וועלכער איז אויסגעטיילט דערמיט וואָס ער איז דער חודש פון מתן תורה (וואָס איז א יום ב', כ"ח סיון ה'תנש"א

שברכו אותו^א)

כ"ק אדמו"ר שליט"א

סל"ח — מעמק הבכא האירופאי

ביום ב', כ"ח סיון ה'תש"א —

שכה) אחרי תפלת ערבית —

פאַרבונדן במיוחד מיט „ירחא תליתאי",

כדלקמן), ד.ה. אַז דער יום זכאי פון כ"ח

בסיון באַווייזט אויף דעם כח פון מתן

ב. ויש לומר אַז דאָס איז איינער פון

די טעמים פאַרוואָס מתן תורה איז גע־

ווען בחודש השלישי און איז פאַרבונדן

מיט דעם מספר שלשה — כמאחז"ל^ז

„בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם

תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי

בירחא תליתאי" [און רב נסים גאון^ח

רעכנט אויס נאָך ענינים של שלשה

בקשר מיט מתן תורה] — ווייל דורך מתן636תורה איז אַריינגעגעבן געוואָרן אַ כח, אַ קיום וחוזק אין אידן און אין דער גאַנצער בריאה, וכידוע^ט אַז דעמולט איז בטל געוואָרן די גזירה וואָס האָט פאַנאַנדערגעטיילט צווישן „עליונים" און „תחתונים", און ס'איז געגעבן געוואָרן דער כח צו ממשיך ומגלה זיין אלקות (עליונים) אין דער וועלט, עולם הזה התחתון, תחתון שאין תחתון למטה ממנו^י, ביז אַז דאָס זאָל אינגאַנצן דורכנעמען מציאות העולם בפנימיות, אַז די עניני העולם עצמם זאָלן ווערן אַ חפצא של קדושה^יא.^*

ואדרבא: תורה איז געגעבן געוואָרן (באַ מתן תורה) דוקא אין עוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו (ביז אַז „לא בשמים היא"^יב), ווייל דער עיקר כח ותוקף פון אלקות איז ניכר בגלוי דוקא אין גשמיות העולם הזה, אין דעם תחתון שאין תחתון למטה ממנו, און דוקא דורך עבודת התחתונים ווערט אויפגעטאָן המשכת העצמות, ביז אַז דורך אויפהויבן דעם תחתון ביותר ווערט אויפגעהויבן דער גאַנצער „בנין", אויך די דרגות הכי עליונות, פון סדר השתלשלות^יג;

און די שלימות הגילוי פון דעם כח פון „ירחא תליתאי" (דער כח פון מ"ת) איז — כ"ח בסיון, ווען מ'האָט די שלימות פון דריי מאָל דריי מאָל דריי טעג אין ירחא תליתאי.

ג. וועט מען עס פאַרשטיין לויט דער שייכות מיט פרשת שלח — וועלכע מ'האָט געלייענט לעצטן שבת, שמיני' מתברך^יד כ"ח סיון (ברוב השנים)^טו:

„שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" גייט אויף שליחות המרגלים דורך משה רבינו צו גיין באַקוקן די לאַנד בכדי פאַרלייכטערן די כניסה לארץ און כיבוש הארץ^טז.

והיות אַז דאָס איז געווען אַ שליחות פון משה רבינו — טאַקע אין אַן אופן פון „שלח לך, אני איני מצוה אותך", נאָר „לך, לדעתך"^יז — איז דאָס אָבער לדעתו של משה רבינו (און דער אויבערשטער איז מעיד אַז דאָס איז „לדעתך", דעתו של משה), וואָס ענינו בכלל איז ספירת הדעת^יח — איז פאַרשטאַנדיק, אַז די שליחות (מצד דעתו של משה) האָט זיך זיכער אויסגעפירט, און דאָס האָט בפועל פאַרלייכטערט די וועג אַז מ'זאָל דערנאָך קענען אייננעמען און אַריינגיין אין ארץ ישראל ווי דאָס איז געווען דורך יהושע, תלמידו וממלא מקומו של משה^יט.

ד. דערפון האָט מען אַ לימוד מיוחד בדורותינו אלו:

ס'איז ידוע דער פירוש^כט אין דעם וואָס כלב האָט געזאָגט (בפ' שלח^ל)638„עלה נעלה" (ב' עליות, וע"ד „ואנכי אעלך גם עלה"^לא) — אַז דאָס גייט אויף צוויי עליות: די ערשטע עלי' פון גלות מצרים אין ארץ ישראל ובנין בית המקדש, און די צווייטע עלי' פון גלות זה האחרון אין ארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה ובנין ביהמ"ק השלישי (הנצחי); און „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"^לב — כשם ווי דער עיקר תכלית המכוון פון גלות מצרים איז בכדי מקבל זיין די תורה באַ מתן תורה (תורה הנגלית^לג), „כך כל אריכות הגלות הזה הוא כדי לזכות לגילוי פנימיות התורה שיהי' לע"ל" (ווי רש"י איז מפרש אויף „ישקני מנשיקות פיהו"^לד — „מובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"^לה).

און וויבאַלד אַז עס דאַרף זיין „טועמי' חיים זכו"^לו (בסוף אלף הששי, ערב שבת הגאולה^לז) — דעריבער^לח איז געווען דער גילוי פון פנימיות התורה והפצת המעינות חוצה אין (מחצית השני פון) אלף הששי, אָנהויבנדיק דורכן בעש"ט און מגיד (תורת החסידות הכללית), און דערנאָך — באופן פון התלבשות אין חכמה בינה ודעת (תורת חסידות חב"ד) — דורך דעם אַלטן רבי'ן (ובפרט נאָך דער גאולה פון י"ט כסלו, בחודש השלישי פון חדשי החורף, ע"ד חודש סיון, דער חודש פון מ"ת, חודש השלישי פון חדשי הקיץ^לט) און רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו — וואָס גילוי תורת החסידות איז די התחלה — באופן של „טעימה" עכ"פ, אָבער דאָס גיט אַ טעם אין דעם גאַנצן ענין (כפשטות ענין של טעימה) — פון גילוי פנימיות התורה דלע"ל.

וכשם ווי באַ מתן תורה (בירחא תליתאי) איז בכללות געגעבן געוואָרן דעם כח פון „ויתורו את הארץ", צו איבערמאַכן עולם הזה התחתון, ביז אַז די וועלט זאָל מסייע זיין און מגלה זיין אלקות — אַזוי ווערט עס אויך אויפגעטאָן דורך דעם גילוי פון פנימיות התורה והפצת המעינות חוצה ובפרט באופן של התלבשות בהשגה (חב"ד) אין שכל האדם, ביז אין שכל פון נה"ב ושכל העולם, וואָס דאָס גיט דעם כח אַז טבע העולם און די ענינים שלמטה זאָלן זיין כלים לאלקות^מ.

ואדרבא: דורך גילוי פנימיות התורה (באלף הששי) קומט צו אַ חידוש לגבי מתן תורה, אַז מ'באַקומט נאָך אַ טיפערן כח צו מגלה זיין אלקות אין עולם, מער ווי ס'איז געווען (בגלוי) באַ מתן תורה (נאָר דאָס גופא איז אויך געגעבן געוואָרן בכח ובהעלם באַ מ"ת, ע"ד „כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני"^מא): דורך נתינת התורה הנגלית, גליא דאורייתא (וואָס איז געווען בעיקר באַ מ"ת) באַקומט מען639בעיקר דעם כח צו מגלה זיין גליא דקוב"ה און גליא דישראל^מב, און דורך דעם אויך — גליא דאלקות אין עולם; דורך גילוי סתים דאורייתא באַקומט מען דעם כח צו מגלה זיין סתים דקוב"ה און סתים דישראל^מב, און דורך דעם — סתים דאלקות בעולם, די דרגות הכי נעלות פון אלקות וואָס זיינען באַהאַלטן אין ארץ („ויתרון ארץ בכל היא"), ביז דער כח העצמות וואָס איז דאָ אין עולם הזה הגשמי דוקא (וואָס „הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין כו'")^מג.

ה. דער ענין (אַז גילוי תורת החסידות גיט דעם כח צו מגלה זיין אלקות אין עולם וביתר שאת וביתר עוז) איז אונטערשטראָכן אין דעם לשון^מד „יפוצו מעינותיך חוצה"^מה:

מ'האָט גערעדט מערערע מאָל, אַז יעדערער פון די דריי ווערטער גיט אַרויס אַ גאַנצן ענין וביאור אין תוכן העבודה, און זייענדיק לשונות אין תורה^מד, באַדייט יעדער לשון די אמיתית ושלימות פון תוכן לשון זה: „יפוצו" באמיתית ובשלימות, „מעינותיך" באמיתית ובשלימות, אין „חוצה" באמיתית ובשלימות^מו.

וואָס הייסט „חוצה" בשלימות — לכאורה איז „חוצה" פּונקט פאַרקערט פון שלימות (וואָס איז נאָר אין פנים, אין קדושה און אלקות)?!

איז דער ביאור אין דעם: וויבאַלד אַז „חוצה" איז אַ לשון בתורת אמת, באַווייזט עס אויף אמיתית הענין פון „חוצה" (כנ"ל) — וואָס באמיתית הענינים איז ניטאָ קיין „חוץ" פון דעם אויבערשטן ח"ו (כמ"ש „אין עוד מלבדו"^מז, „אין עוד"^מח); און דאָס וואָס עס שטייט אין תורה דער לשון „חוצה" מיינט דאָס דער אמת פון דער „חוצה" — ווי „חוצה" איז מגלה אלקות, ואדרבא: דוקא אין און דורך דעם חוץ (תחתונים בהסתר אורו ית'^מט) איז ניכר בגלוי ובשלימות ובתכלית השלימות דער אמת פון אלקות, אַז „אין עוד (מלבדו)" אפילו אין „חוצה" [וע"ד די מעלה פון נסים המלובשים בטבע^נ].

און דער כח אויף דאָס מגלה זיין אין „חוצה" איז — דורך „יפוצו מעינותיך", די הפצה פון די מעינות פון פנימיות התורה, באמיתית ובשלימות, באופן אַז עס ווערט נתגלה דער יתרון וכח נעלה אין „חוצה", אַז דאָס איז מסייע און מגלה אלקות, ואדרבא — באופן נעלה יותר ווי אין „פנים".

ו. ויש לומר אַז דער כח אויף דעם איז געקומען פון דעם מאסר וגאולה פון דעם אַלטן רבי'ן בי"ט כסלו (בחודש השלישי), כידוע (בשיחות רבותינו נשיאינו)^נא אַז דעמולט האָט זיך אָנגעהויבן דער עיקר ענין פון „יפוצו מעינותיך חוצה":

בקשר מיט זיין גאולה שרייבט דער640אַלטער רבי^נב: „כשקריתי בספר תהלים בפסוק^נג פדה בשלום נפשי . . יצאתי בשלום" [וואָס דערפאַר איז באַ חסידים אָנגענומען דער ניגון פון „פדה בשלום נפשי" בקשר מיט דער גאולה].

וי"ל איינער פון די ביאורים אין דער שייכות פון „פדה בשלום נפשי" מיט דער גאולה והתחלה פון דעם עיקר פון הפצת המעינות חוצה: נאָך „פדה בשלום נפשי" שטייט^נג „כי ברבים היו עמדי". וואָס דאָס באַווייזט אויף כללות הענין, אַז דער „רבים" און „רשות הרבים" פון דער גאַנצער וועלט (עלמא דפרודא) ווערט אין אַ מצב פון „היו עמדי"^נד, אַז ניט נאָר וואָס מ'דאַרף ניט האָרעווען און עכ"פ עפּעס טאָן אַז דער „רבים" זאָל ניט שטערן, נאָר אדרבא: דער „רבים" שטייט „עמדי", ביז אַז דאָס איז מסייע, נאָכמער מסייע צו דעם „רשות היחיד" ליחידו של עולם, אַז דאָס זאָל זיין בתכלית השלימות ובתכלית האמיתיות (כנ"ל).

און דעריבער טוט דאָס אויף „פדה בשלום נפשי", אַז די פדי' (וגאולה) איז בדרך שלום (בלי קיין מלחמה), וע"ד ווי ס'איז געווען בימי שלמה, אַז אַלע פעלקער זיינען בטל געוואָרן לגבי שלמה (אָן קיין מלחמה), ביז אַז זיי האָבן אים מסייע געווען („עמדי"), און דערפאַר ווערט ער אָנגערופן בשם שלמה ווייל שלום^נה הי' בימיו^נו. ביז אַז דאָס („פדה בשלום נפשי") גייט אויף תכלית השלימות אין שלום, אַז די וואָס זיינען פריער געווען מנגדים „נעשים אוהבים גמורים", ווי ס'וועט זיין בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה, כמ"ש^נז „אז אהפוך אל עמים (לשון רבים) שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד" (ווי דער מיטעלער רבי איז מבאר^נח).

ז. אין דער שלשלת פון „יפוצו מעינותיך חוצה" עצמה (דורך רבותינו נשיאינו) זיינען געווען כמה דרגות ושלבים — במשך השבעה־תשעה דורות פון דעם בעש"ט און דעם אַלטן רבי'ן ביז דורנו זה:

נאָכדעם אַלטן רבי'ן (וועלכער האָט געלעבט אין ליאָזנאָ^נט און דערנאָך אין ליאַדי^ס) זיינען רבותינו נשיאינו געווען כמה דורות אין ליובאַוויטש^סא. און דערנאָך (בדור השביעי פון בעש"ט) — האָט מען זיך איבערגעקליבן אין ראַסטאָוו^סב, און דערנאָך — לענינגראַד^סג (אָדער פּעטערבורג, ווי עס האָט אַמאָל געהייסן^מד), ולאחרי זה — אין641פּולין^סה, ביז — דער לעצטער שלב — ווען מ'איז אָנגעקומען אין ארצות הברית^סו, אין „חצי כדור התחתון", און דאָרט גופא בכמה מקומות, ביז מ'איז אָנגעקומען אין דעם אָרט און בנין וואו מ'געפינט זיך איצטער, ביהכנ"ס וביהמ"ד ליובאַוויטש — אין „770" (ווי עס ווערט אָנגערופן).

זעט מען בפועל, אַז אע"פ וואָס בכל דורות ומקומות אלו איז געווען התגלות החסידות והפצת המעינות חוצה — איז דוקא אין „חצי כדור התחתון", וואו מתן תורה איז ניט געווען (בגלוי)^סז — געוואָרן די התגלות החסידות והפצת המעינות חוצה ביתר שאת וביתר עוז, מער ווי אין די דורות ומקומות שלפני זה, ביז באופן אַז דאָס דערגרייכט אין חוצה שאין חוצה ממנה — ווי מ'זעט בפשטות^סח.

און דער טעם לזה איז — כנ"ל בנוגע צו דעם גילוי פון מ"ת דוקא למטה — ווייל דוקא אין דעם תחתון ביותר ווערט נתגלה דער „יתרון ארץ בכל היא", ועד"ז איז פאַרשטאַנדיק לאחרי מתן תורה עצמו, אַז דוקא אין דעם „חצי כדור התחתון", וואו מ"ת איז ניט געווען בגלוי, ווערט די שלימות ההתגלות פון דעם „יתרון ארץ בכל היא", די שלימות גילוי התורה ופנימיות התורה באופן פון יפוצו מעינותיך חוצה.

ווי ס'איז מרומז אויך אין דעם מספר הכתובת פון דעם בנין (דער מרכז פון ליובאַוויטש בחצי כדור התחתון, פון וואַנעט אורה יוצאה לכל העולם כולו בהפצת המעינות חוצה) — 770, כידוע אַז 770 איז די גימטריא פון „פרצת" (ווי אידן האָבן מפרסם געווען).

ויש לומר השייכות: מספר שבעה באַווייזט אויף דער שלימות פון שבעת ימי ההיקף, שבעה מדות — די השפעה אין אַלע דרגות (פון חסד ביז מלכות). און די שלימות פון שבעה איז — מאה פעמים שבעה (700) צוזאַמען מיט עשר פעמים שבעה (^ע, וואָס צוזאַמען ווערט דאָס — 770. און דעריבער איז דאָס בגימטריא „פרצת" — ווייל די שלימות פון „פרצת", די פריצה פון אַלע הגבלות פון זמן ומקום („ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"^סט) — ביז באופן פון „פרצת" בתוך „פרצת" — ווערט (ניט דורך אַרויסגיין פון זמן ומקום, נאָר אדרבא —) דוקא אין און דורך שלימות הזמן (והמקום) — 770, די שלימות פון מספר שבעה (זיבן הונדערט און זיבעציק).

דאָס הייסט, אַז צוזאַמען דערמיט וואָס מ'האָט די פריצה שלמעלה ממדידה והגבלה („פרצת") — האָט מען אויך דעם מקום וזמן, ווי דער דין איז בפשטות אַז דער מקום ובנין דאַרף642האָבן ד' כתלים און אַ גג ותקרה וכו', נאָר דער זמן ומקום עצמו שטייט באופן של „פרצת" (ואדרבא: דוקא זמן ומקום למטה טוט אויף שלימות ענין הפריצה כנ"ל). ע"ד ווי עס שטייט אויף ירושלים^ע, אַז „פרזות תשב ירושלים" און צוזאַמען דערמיט „ואני אהי' לה חומת אש סביב".

און דער אָרט — „770" גימטריא „פרצת" — ווערט דער מקור ונתינת כח אויף יפוצו מעינותיך חוצה בכל העולם כולו, באופן אַז מ'טוט אויף דעם „פרצת" און דעם יפוצו מעינותיך אין „חוצה", ביז אין חוצה שאין חוצה ממנה, אַזוי אַז מ'איז דאָרט מגלה דעם „יתרון ארץ בכל היא".

ולהוסיף: דער סךהכל ושלימות^עא פון די שבעים (^ע שנה פון כ"ק מו"ח אדמו"ר^עב איז געווען דוקא אין „חצי כדור התחתון", אין „770", וואו ער איז אָנגעקומען און געלעבט במשך די עשר שנים האחרונות בחיים חיותו בעלמא דין; און דאָס גיט דערנאָך דעם כח צו דעם דור השביעי שלאחרי זה (כנגד ספירת המלכות) — עס זאָל זיין די שלימות הגילוי פון שבעים (עשר פעמים שבעה) צוזאַמען מיט שבע מאות (מאה פעמים שבעה) — 770, ושלימות הגילוי פון „ויתרון ארץ (מלכות) בכל (יסוד^עג) היא".

וע"פ המדובר לעיל איז מובן, אַז דער ענין קומט אַרויס בגילוי ביום כ"ח סיון, וועלכער איז מגלה דעם כח פון דעם חודש — „ירחא תליתאי", און דעם כח פון „אוריאן תליתאי", און דעם כח פון „עמא תליתאי", און פון אַלע ענינים של „תליתאי" פאַרבונדן מיט מתן תורה (ווי רב נסים גאון^עד רעכנט אויס), ובכללות — דער כח פון מלכות, „ויתרון ארץ בכל היא", וואָס איז מגלה „כל" בשלימות ובאופן של קיימא (שלש פעמים שלש פעמים שלש)^עה, און דוקא אין גשמיות העולם, באופן של ממש (ממשות).

ח. ע"פ הנ"ל איז פאַרשטאַנדיק די שליחות („שלח לך") פון דעם דור:

אע"פ וואָס מ'געפינט זיך אין עוה"ז התחתון אין גלות, אין גלות זה האחרון, און דאָרטן גופא — אין חצי כדור התחתון [דער מקום פון רוב מנין ובנין פון אידן בזמננו] — איז אדרבא: דוקא פון און אין דעם מצב ומקום התחתון643והגלות, ביז אין דעם תחתון שאין תחתון למטה ממנו — ווערט אויפגעטאָן די גרעסטע עלי' און פון אַלע דרגות און דורות שלפני ושלמעלה זה, כולל אויך פון חצי כדור העליון און פון די דורות נעלים ביותר (דור דיעה של משה רבינו וכיו"ב), ביז די עלי' פון דער גאולה האמיתית והשלימה, אַ גאולה פאַר כל העולם כולו (אויך חצי כדור העליון), און פאַר אַלע דורות כולם.

וכידוע אַז דער וואָרט „גאולה" ווערט אויפגעמאַכט דוקא דורך דעם וואָרט „גולה" בתוספת אל"ף — ווייל די גאולה ווערט נמשך אין און קומט פון און דורך (דער עבודה פון) אַריינשטעלן דעם אל"ף פון אלופו של עולם אין גלות (גולה)^עו;

און וויבאַלד אַז די גאולה קומט דוקא פון דעם מצב הכי תחתון, דעריבער טוט עס אויך אויף אַז עס זאָל זיין אַ גאולה האמיתית והשלימה, אַ גאולה נצחית שאין אחרי' גלות, אויף וועלכע מ'זאָגט „שיר חדש" לשון זכר^עז [ניט ווי די גאולות שלפני זה, וועלכע האָבן דערנאָך געהאַט אַ הפסק], וואָרום דוקא דורך דעם וואָס דאָס קומט פון דעם תחתון ביותר, ווערט נתגלה דער אמת ושלימות הענין, אַז דאָס איז אַ דבר של קיימא, און באופן גלוי דוקא — די מעלה פון ספירת המלכות (שענינה גילוי באופן של קיימא, כנ"ל ס"ג), וואָס ווערט נתגלה בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו (ממלכות בית דוד), כידוע אַז דער אויפטו פון גאולה איז — גילוי אלקות למטה בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, אַ דירה לו (לעצמותו) יתברך בתחתונים, וואָס אין אַ דירה שטייט דער עצם בגלוי. — וי"ל אַז דאָס איז אויך דער שרש פון וואָרט „גאולה" און „גולה" — מלשון גילוי.

ט. ויש לומר, אַז כשם ווי דאָס איז בנוגע צו כללות ענין הגלות וגאולה, אַזוי איז דאָס אויך בנוגע צו דעם מקום פרטי וואו מ'געפינט זיך אין „חצי כדור התחתון" — אַז היות אַז דאָס (דער „מקדש מעט"^עח) איז דער אָרט וואו כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו האָט קובע געווען מקומו, אַלס דער מקור אויף הפצת המעינות חוצה בכל העולם כולו, ווערט דוקא אין און פון דעם אָרט אויפגעטאָן די גאולה און בנין בית המקדש השלישי, „מקדשי^ז אד' כוננו ידיך"^פ,

דאע"פ אַז מקומו איז אין ארץ הקודש, אין ירושלים עיר הקודש, על הר הקודש — איז אָבער וויבאַלד אַז דאָס ווערט אויפגעטאָן דורך „מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"^פא, ובפרט אין סיום פון זמן הגלות דורך דער עבודה פון „יפוצו מעינותיך חוצה" — האָט מען אין דעם אָרט, און דוקא אין דעם אָרט, די גאַנצע צוגעגרייטקייט צום „מקדש אד' כוננו ידיך",

644ביז אַז תיכף ומיד ווערט אין דעם אָרט דער גילוי פון „מקדש אד' כוננו ידיך" — וואָס דאָס קען דאָך כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו מאָנען און אויספירן, אַז צום אַלעם ערשטן ווערט דער גילוי פון „מקדש אד' כוננו ידיך" אין דעם אָרט („זיבן הונדערט און זיבעציק") וואו ער האָט געלעבט און געטאָן עבודתו במשך עשר שנים האחרונות שלו, דער הכל פון כל עבודתו (כנ"ל).

און דוקא דורך דעם סיום העבודה אין חצי כדור התחתון, ביז אין דעם תחתון תחתון ביותר — „הויבט מען אויף" און מ'איז מגלה דעם גאַנצן בנין פון „מקדש אד' כוננו ידיך", ביז אויך דעם גג של הבנין, וואָס „מלך המשיח . . עומד על גג בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם"^פב — ווערט דאָס אַלץ „אויפגעהויבן" (אויפגעטאָן) דורך דער עבודה (הגבהה) פון דעם תחתון ביותר.

ותיכף ומיד ממש — „ארו עם ענני שמיא"^פג — ווערן אַלע אידן, „בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו"^פד, איבערגעשטעלט אין ארצנו הקדושה, צוזאַמען מיטן בית המקדש השלישי וואָס מ'האָט דאָ, און מ'נעמט דאָס אַלץ מיט צוזאַמען, צוזאַמען מיט „כספם וזהבם אתם"^פה, די עבודה פון אהבת ה' ויראת ה'^פו, וואָס דאָס איז כולל אַלע מצוות עשה און אַלע מצוות לא תעשה^פז.

י. דער לימוד דערפון:

שטייענדיק אין אַ זמן ומקום זכאי — בחודש השלישי, און אַ בית משולש, בית תורה תפלה ומעשים טובים (דער „חוט המשולש" פון תורה עבודה וגמילות חסדים), און דעמולט גופא, אין דעם טאָג פון כ"ח סיון — ווען עס שטייט בגלוי דער כח פון גאַנץ חודש השלישי (ג' פעמים ג' פעמים ג'), שענינו: המשכת וגילוי אלקות למטה באופן של קיימא —

באַקומט יעדער איד אַ תוספת כח און שטאַרקייט צו מקיים זיין די שליחות פון אונזער דור — וועלכער האָט די שליחות און אָנזאָג פון כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אַז מ'דאַרף שטיין „עמדו הכן כולכם"^פח אויף מקבל זיין די גאולה האמיתית והשלימה, ובראשם — משיח צדקנו, דוד מלך ישראל.

און זייענדיק די שליחות פון דעם דור — דער חידוש פון דעם „תלמיד ותיק" בדורנו (וואָס כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש שניתן למשה מסיני) — איז פאַרשטאַנדיק, אַז בשעת אפילו אַ קליין קינד זאָגט בימינו אלה אַז ער האָפט און בעט אַז משיח וועט קומען — איז דאָס אַ חידוש אמיתי אין תורה, ביז אַז דאָס ווערט אַ חלק פון דעם „חידוש תורה" וואָס „מאתי תצא"^פט, פון דעם אויבערשטן אַליין, וואָרום דער אויבערשטער איז מסכים צו די ווערטער און בקשות פון אידן — „נער ישראל ואוהבהו"^צ, און דער אויבערשטער איז מגלה זיין אהבה בפשטות ממש, באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, וביחד עם זה — בגלוי למטה מטה, אין עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו.

645ובפרט אַז מ'האָט דערצו דעם סיוע פון כל עניני העולם — „ברבים היו עמדי" — אַזוי אַז אַלע עניני העולם זיינען מסייע און פירן צו דער איין און איינציקער מטרה: די גאולה האמיתית והשלימה.

יא. אין דעם אַלעם קומט צו נאָכמער דורך דעם וואָס מ'וועט געבן יעדערן אַ שליחות — מ'מאַכט יעדערן פון די נמצאים כאן פאַר אַ שליח מצוה לצדקה, דורך געבן אים אַ שטר לצדקה און ער איז דערנאָך מוסיף מדילי',

וגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה^צא, ביז אַזאַ קירוב וזירוז אַז עס בלייבט ניט קיין איין רגע פנוי, נאָר גלייך פון אונזער צוזאַמענטרעפן זיך איצטער דאָ — „כאיש אחד בלב אחד"^צב [ווי דאָס איז געווען שוין בראש חודש סיון, און פון ראש ווערט עס נמשך על ובכל ימי החודש, ועאכו"כ ביום כ"ח בו — דער טאָג וואָס ער איז דער כח פון דעם גאַנצן חודש] — גייט מען אין ארץ הקודש,

ותיכף ומיד, ועוד והוא העיקר — ממש, באופן של ממשות, אָנהויבנדיק פון דעם גילוי פון דעם „חלק אלוקה ממעל^צג (און ווי דער אַלטער רבי איז מוסיף^צד:) ממש", און דוקא אַלס נשמות בגופים צוזאַמען, ואדרבה — מיט אַ הוספה אין בריאות הגוף און בריאות הנשמה, און אויך — אין בריאות כל העולם כולו, ביז אַז עס ווערט נתגלה ווי דער גאַנצער וועלט ווערט באַשאַפן בכל רגע ורגע מאין ליש פון עצמותו ית'^מג, דורך תורה — אסתכל באורייתא וברא עלמא^צה.

ועוד והוא העיקר: פון דעם דיבור בכל ענינים אלו, וועלכער איז פאַרבונדן מיט דיבורו של הקב"ה — איז דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה^צו, ווערט די מעשה של הקב"ה, וואָס די מעשה העיקרית שלו איז — גלייך אַראָפּברענגען און מגלה זיין (מיט אַלע פירושים שבדבר) די גאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש בפשטות.

[התפללו תפלת ערבית, ולאחרי התפלה המשיך^צז כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

יב. נוסף אויף דעם וואָס כ"ח סיון איז אַ המשך צו כ"ז (זך) סיון (כנ"ל ס"א), וואָס דאָס רעדט זיך בעיקר וועגן דער עבודה פון אַ אידן אין וועלט (ביז אין חצי כדור התחתון), איז ער אויך אַ הכנה והקדמה צו דעם יום שלאחריו — כ"ט סיון, ערב ראש חודש (תמוז), וואָס רעדט זיך בעיקר וועגן דער התאחדות פון אַ אידן מיט דעם אויבערשטן (וואָס קומט בכח פון דער עבודה בכ"ח סיון).

יג. און דער כח אויף דערגרייכן די התאחדות בערב ראש חודש [הן מלמטה למעלה, די התאחדות פון אידן מיטן אויבערשטן, ווי אידן דאַרפן אָנקומען צו דעם אויבערשטן, און הן מלמעלה למטה — דער אויבערשטער מיט אידן, ווי דער אויבערשטער דאַרף כביכול אָנקומען צו אידן] — קומט פון דעם יום שלפניו, כ"ח בחודש, וועלכער איז פאַרבונדן מיט דעם כח פון (מתן) תורה (ענינו פון חודש השלישי), ובפרט פון גילוי פנימיות התורה למטה (כנ"ל בארוכה):

דורך תורה ווערט די התקשרות647והתאחדות פון אידן מיטן אויבערשטן, כמאמר הידוע^קז „תלת קשרין^קח אינון מתקשראן דא בדא, קוב"ה אורייתא וישראל, וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא כו'", און דורך דער התקשרות פון ישראל ואורייתא ווערן ישראל פאַרבונדן מיט קוב"ה, ביז אַז ישראל וקוב"ה כולא חד (נאָך העכער ווי די התקשרות ע"י אורייתא, וואָס דערפאַר זיינען דאָ „תלת קשרין"^קט).

און אין דער התקשרות גופא זיינען פאַראַן צוויי אופנים וסדרים, כידוע^קי: (א) גליא דישראל פאַרבינדט זיך מיט גליא דתורה און מיט גליא דקוב"ה, און סתים דישראל פאַרבינדט זיך מיט סתים דתורה און סתים דקוב"ה^קיא, (ב) גליא דישראל פאַרבינדט זיך מיט סתים דישראל, און סתים דישראל מיט גליא דתורה, און גליא דתורה מיט סתים דתורה, און סתים דתורה מיט גליא דקוב"ה און גליא דקוב"ה מיט סתים דקוב"ה.

ואלו ואלו דברי אלקים חיים^קיב — מ'האָט ביידע אופנים וענינים צוזאַמען אין אַ לעבעדיקן (אלקים חיים) אופן באופן של קיום נצחי — סיי דער „חוט המשולש" (תלת קשרין) פון גליא (גליא דישראל, גליא דתורה און גליא דקוב"ה), סיי דער „חוט המשולש" פון סתים (סתים דישראל, סתים דתורה און סתים דקוב"ה), און סיי דער „חוט המשולש" באופן שני — גליא בסתים, וסתים בגליא וכו' — אַזוי אַז מ'האָט די אמת'ע התאחדות פון אַלע דריי, אַזוי אַז מ'האָט אַלע ענינים פון גליא, אַלע ענינים פון סתים, און אַלע ענינים פון סתים ווי זיי שטייען בגלוי (שלש פעמים שלש פעמים שלש), — אַלס אַן איין און איינציקע מציאות פון „יחידה ליחדך"^קיג.

און דער כח אויף דעם קומט פון כ"ח סיון, ווען מ'האָט די שלימות פון שלש פעמים שלש פעמים שלש (די אַלע דריי אופנים אין דער התאחדות פון „תלת קשרין"), דער טאָג וואָס איז פאַרבונדן מיט דעם שלימות גילוי הכח פון (מתן) תורה, און אויך פון פנימיות התורה, ובאופן אַז אויך די סודות התורה שטייען בגלוי (ביז אין חוצה פון חצי כדור התחתון) — דורך וועלכער עס ווערט די שלימות ההתאחדות פון אידן מיטן אויבערשטן (יחוד שימשא וסיהרא), סיי בבחי' גליא און סיי בבחי' סתים.

און דורך דעם — ווערט נמשך די אחדות אויך אין עולם, סיי אין גליא שבעולם און סיי אין סתים שבעולם, און סיי אַז דער סתים שבעולם — ביז כח העצמות שבו — שטייט בגלוי.

יד. ועוד ועיקר, אַז דורך דעם גילוי פון יחידה שבנפש שבכל אחד ואחת מישראל — וואָס דאָס איז דער (חלק ה)משיח אין יעדער איד^קיד, ובפרט אין כללות עם ישראל ווען מ'קלייבט זיך צוזאַמען (כמה פעמים עשרה) אין אַ בית משולש (תורה תפלה ומעשים טובים) — זאָל זיין דער גילוי פון יחידה הכללית, משיח צדקנו^קטו,

648און עס ווערט „יחידה ליחדך" — די התאחדות פון כל הענינים ביחד אין אַן איין און איינציקער נקודה, וועלכע שטייט בגלוי אין דעם זמן ומקום פון גאולה האמיתית והשלימה, אָנהויבנדיק דוקא פון דעם דאָזיקן מקום און דעם איצטיקן זמן,

ביז אַז עס ווערט נתגלה די תכלית השלימות ותכלית האמיתית פון כל הענינים בכל העולם כולו — אַז עס ווערט אַ דירה לו יתברך בתחתונים,

און מ'האָט בשלימות דעם בית משולש, בית המקדש השלישי, „מקדש אד' כוננו ידיך",

צוזאַמען מיט דעם פאַרבונד פון יעדער איד מיט זיין יחידה שבנפש, וואָס פאַרבינדט אים מיט יחידה הכללית, משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, און אידן גייען צוזאַמען מיט דער תורה, מיט „תורה חדשה" פון משיח צדקנו^קטז, און דער המשך — דורך דעם אויבערשטן, „תורה חדשה מאתי תצא", ועוד ועיקר — תיכף ומיד ממש.

[אח"כ חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל אחד ואחת מהנוכחים שיחיו קובץ „כ"ח סיון — יובל שנים", ובצירוף אליו שטר של דולר, לתת אותו (או חילופו) לצדקה].