משיחות ש"פ נשא, י"ב סיון ה'תנש"א — — התוועדויות א' וב

א. שייכותו של יום הש"ק זה^א ל"זמן מתן תורתנו" מודגשת בכמה ענינים:

לכל לראש — להיותו יום השבת הראשון שלאחרי זמן מ"ת^ב, שבו נעשה העילוי והשלימות („ויכולו"^ג) דזמן מ"ת, ובפרט שיום השבת שלאחרי זמן מ"ת הוא ב"ימי התשלומין" (תשלומין גם מלשון שלימות^ד) דזמן מ"ת. והדגשה יתירה בקביעות שנה זו, שזמן מ"ת חל ביום ראשון בשבוע, ויום השבת שלאחריו הוא י"ב סיון — שכיון שסיום וחותם („הכל הולך אחר החיתום"^ה) ימי התשלומין חל ביום השבת, נעשה בו העילוי והשלימות דזמן מ"ת ודכל ימי התשלומין שלו.

ושייכות זו מודגשת גם בפרשת השבוע — פרשת נשא:

„נשא את ראש" — שעיקר ושלימות הענין דנשיאת ראש בעבודת האדם היא ע"י לימוד התורה, ולא עוד אלא שעי"ז נעשית גם ההתנשאות דכל הגוף (ועד להרגל), היינו, שגם עבודתו בעולם (הן בקיום המצוות והן בעניני הרשות באופן ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"^ו ו"בכל דרכיך דעהו"^ז) היא באופן של התנשאות.

ויש לומר שענין זה מרומז בדיוק הלשון „נשא את ראש בני גרשון גם הם", „כמו שצויתיך על בני קהת"^ח — שע"י הנשיאת ראש דבני קהת, נושאי הארון, שזהו"ע דלימוד התורה^ט, נעשית גם ההתנשאות דבני גרשון, נושאי היריעות וכו', שקשור עם שאר עניני העבודה, כולל גם בירור העולם.

ועד"ז מודגשת השייכות למ"ת בהתחלת הלימוד דפרקי אבות ביום השבת שלאחרי זמן מ"ת^י:

נוסף על לימוד מסכת אבות בשבתות שבין פסח לעצרת, הכנה לזמן מ"ת, מתחילים עוה"פ לימוד מסכת אבות בשבת של־584אחרי זמן מ"ת, תוצאה מזמן מ"ת — „משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו' והעמידו תלמידים הרבה", הדגשת הענין דנתינת התורה ולימודה ע"י כאו"א מישראל עד סוף כל הדורות.

ובהמשך הפרק עד לסיומו וחותמו מודגשת גם הפעולה דקבלת ולימוד התורה גם בנוגע לעבודה דבירור העולם — „על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"^יא, ו"על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום"^יב.

ומזה מובן שמזמן מ"ת וימי התשלומין עד לסיומם וחותמם בשבת פרשת נשא, — שאז מתחדש כללות הענין דמ"ת כבפעם הראשונה, ובאופן של הוספה משנה לשנה^יג — צ"ל אצל כאו"א מישראל התחדשות והוספה בכל עניני תומ"צ, בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח שעליהם העולם עומד, כמרומז בלשון הכתוב^יד „בחודש השלישי", שבשלשת הקוין דתורה עבודה וגמ"ח („שלישי") צ"ל התחדשות („חודש"), ועי"ז נעשית גם התחדשות בעמידת וקיום העולם בזמן מ"ת (כדרשת חז"ל^טו „מאי דכתיב^טז ארץ יראה ושקטה . . בתחילה יראה ולבסוף שקטה . . שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין").

ב. וביאור הענין:

על הפסוק^יד „בחודש השלישי גו' ביום הזה גו'", מפרש רש"י „לא הי' צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו".

וההסברה בזה — שכן היא המציאות באמת^יז, שבכל יום מתחדש הענין דמ"ת ע"י הקב"ה, כמודגש בנוסח ברכת התורה: „נותן התורה" לשון הוה^יח, ע"ד ובדוגמת (ובמכ"ש וק"ו) התחדשות הבריאה בכל יום^יט, כמ"ש^כ „המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", ועאכו"כ^כא בנוגע להתחדשות דנתינת התורה, דכיון שבריאת העולם היא ע"י התורה, כמאמר^כב „אסתכל באורייתא וברא עלמא", צ"ל תחילה התחדשות בתורה, ועי"ז נעשית גם התחדשות הבריאה.

וכללות ההתחדשות דמ"ת על כל השנה כולה נעשית בזמן מ"ת, ומהתחדשות כללית זו נמשכת ההתחדשות הפרטית בכל יום — כמו בהתחדשות הבריאה, שבראש השנה נעשית כללות התחדשות הבריאה על כל השנה כולה, ומהתחדשות כללית זו נמשכת ההתחדשות הפרטית בכל יום.

585ומזה מובן גם בנוגע להתחדשות דתורה אצל האדם, „שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו", שלימוד התורה יהי' מתוך חיות ותענוג („לא יהי' בעיניך כדיוטגמא ישנה כו' אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה"^כג) — שהנתינת־כ להתחדשות החיות והתענוג בתורה בכל יום, היא, מהתחדשות החיות והתענוג בתורה בזמן מ"ת.

ג. וצריך להבין תוכן ההתחדשות דמ"ת בשבת שלאחרי זמן מ"ת:

ע"פ האמור לעיל ישנם ב' ענינים בההתחדשות דמ"ת: (א) כללות ההתחדשות דמ"ת שנעשה בזמן מ"ת, (ב) ההתחדשות הפרטית דמ"ת בכל יום שנמשכת מההתחדשות הכללית בזמן מ"ת.

אבל, מהדגשת הענין דמ"ת בשבת שלאחרי מ"ת (בפרשת השבוע ובפרקי אבות, כנ"ל ס"א), משמע, שבשבת שלאחרי מ"ת יש חידוש נוסף בכללות הענין דמ"ת שלכן: (א) קורין בו „נשא את ראש" — נשיאת ראש בערך ל(שלימות ה)התחדשות שבזמן מ"ת, (ב) ועד שמתחילים עוה"פ „משה קיבל תורה מסיני" — מ"ת חדש בערך להתחדשות שבזמן מ"ת.

וצריך להבין: מהו החידוש הנוסף (מלבד ההתחדשות הכללית בזמן מ"ת וההתחדשות הפרטית שבכל יום) שנעשה בשבת שלאחרי זמן מ"ת, שבגלל זה מדגישים בו ביותר הענין דמ"ת?

ד. ויש לבאר זה בהקדם ענין נוסף בההתחדשות דמ"ת — חידוש (לא רק התחדשות) בתורה עצמה:

ידוע^כד שאף שבמ"ת ניתנו כל עניני התורה כולה, לא רק עשרת הדברות, אלא גם תורה שבכתב כולה, ביחד עם פירושה בתורה שבעל פה כולה, כולל גם כל עניני התורה שנתגלו ונתחדשו במשך כל הדורות עד לדורנו זה, כמארז"ל^כה „אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני" — ה"ז באופן שבמ"ת ניתנו בעיקר כללי התורה, ומהם ועל ידם צריכים לגלות ולהוציא ריבוי פרטי הענינים שבתורה, ועד שפרט זה שנתגלה ע"י תלמיד ותיק הוא חידוש שלו („תלמיד ותיק עתיד לחדש"), שנקרא על שמו^כו, ונאמר בשם אומרו^כז.

ועוד והוא העיקר — שבמ"ת ניתנו גם עניני התורה שיתגלו לעתיד לבוא, תורתו של משיח שילמד את כל העם^כח (שהרי מ"ת הו"ע חד־פעמי, ולא יהי' עוד הפעם מ"ת^כט), אלא שענינים אלה הם בהעלם, ועד כדי כך, שהתגלותם לעתיד לבוא היא בבחינת „תורה חדשה (שאינה יכולה להתגלות ע"י מקבלי התורה, תלמיד ותיק, כי אם ע"י „נותן התורה") מאתי תצא"^ל, שהיא באין־ערוך לגמרי לתורה שמתגלית בזמן הזה ע"י מקבלי התורה, כמאמר586רז"ל^לא „תורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח".

וע"י החידוש בתורה („תורה חדשה מאתי תצא") נעשה חידוש גם בעולם — „השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה"^לב („אני עושה" דייקא, ע"ד „מאתי תצא").

כלומר, נוסף על ענין ההתחדשות (הן ההתחדשות הכללית בזמן מ"ת והן ההתחדשות הפרטית בכל יום) שפירושה שאותו ענין שכבר נמשך בגילוי בפעם הראשונה מתחדש משרשו ומקורו עוד הפעם (באופן נעלה יותר), ישנו גם ענין של חידוש, שניתוסף דבר חדש שעד עתה לא נמשך בגילוי — הן בתורה, „תורה חדשה", ועי"ז גם בעולם, „שמים חדשים וארץ חדשה".

ה. וביאור הענין:

אמרו חז"ל^לג „כל האומר דבר בשם אומרו (אמירה שמדגישה החידוש ד„אומרו") מביא גאולה לעולם", וההסברה בזה, שהחידוש בתורה ש"מחדשים ומגלים תעלומות חכמה שהיו כבושים „בגולה" עד עתה"^לד הו"ע של גאולה (יציאה מהגלות) בתורה עצמה^לה, וע"י הגאולה בתורה „מביא גאולה (גם) לעולם".

אמנם, גאולה זו היא עדיין בזמן ומצב הגלות, כהגאולה דפורים [שממנה הראי' ש"האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" — „שנאמר^לו ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי"] ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"^לז (אלא שעי"ז מזרזים וממהרים ומביאים את הגאולה האמיתית והשלימה^לח), וטעם הדבר — כיון שגם הגאולה בתורה אינה בשלימותה, שהרי גם לאחרי שה„תלמיד ותיק" (שבכל הדורות) מגלה ומחדש ענין פרטי בתורה ישנם עוד ריבוי ענינים ש"כבושים בגולה".

ושלימות הגאולה בתורה, כשיתגלו כל הענינים שבתורה, היא, ע"י הקב"ה — „תורה חדשה (שהתגלותה אינה אלא ע"י הקב"ה) מאתי תצא", היינו, שגם הגילוי („תצא") הוא בכחו של הקב"ה („מאתי"), שלכן יהי' הגילוי בתכלית השלימות (שלא ישאר שום ענין בהעלם), כמ"ש „ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"^לט, „כולם ידעו אותי"^מ.

ועי"ז נעשית גם ה"גאולה לעולם" בתכלית השלימות:

„עולם" הוא מלשון העלם^מא, ע"ש ההעלם וההסתר של החיות האלקי שבעולם, היינו, שהחיות האלקי הוא בבחינת גלות. וה"גאולה לעולם" היא שמתבטל לגמרי ההעלם וההסתר ומתגלה החיות האלקי שבעולם.

ועוד ועיקר, „השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה" — לא רק התחדשות דשמים וארץ שנבראו בששת ימי בראשית (כבזמן מ"ת, שנעשה קיום ועמי־587דת העולם באופן ד"ארץ יראה ושקטה"^מב), אלא שמים חדשים וארץ חדשה, ש(עיקר) החידוש בהם הוא בהתגלות ד"אני עושה", שהכח האלקי שמהוה את השמים וארץ מאין ליש באופן של ריחוק והבדלה ואינו מתגלה בהם (בענינם ובמעלתם)^מג, יהי' בגילוי ממש, שיהי' נראה בגלוי בשמים וארץ הכח האלקי שמהוה אותם מאין ליש^מד — כח העצמות, „אני (דייקא) עושה", „מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה . . (ש)הוא לבדו בכחו וביכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש"^מה, שלכן יהי' העולם כולו דירה לו ית'^מו, דירה לעצמותו, בדוגמת דירת האדם שבה מתגלה בכל עצמותו^מז, ועד (בזמנים מיוחדים) בלי שום לבוש^מח, ודוגמתו לעתיד לבוא, „כדכתיב ולא יכנף עוד מוריך, פי' שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש", „אור ה' הנגלה לעתיד בלי שום לבוש" (כפי ש"כבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה, כדכתיב^מט אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו"), „ומיתרון ההארה לישראל^נ יגי' חושך האומות גם כן . . ונגלה^נא כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו וגו'"^נב.

ו. ויש לומר, שהחידוש ד"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה" לגבי התחדשות (קיום ועמידת) העולם588בזמן מ"ת הוא בהתאם (ונעשה ע"י) להחידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא" לגבי זמן מ"ת:

בזמן מ"ת, כיון שהחלק העיקרי דתורה (שיתגלה לעתיד לבוא) הי' בהעלם, היתה גם התגלות אלקות בעולם (שעי"ז נעשה קיום ועמידת העולם) באופן שהחלק העיקרי — כח העצמות שעל ידו נעשית ההתהוות מאין ליש — נשאר בהעלם^נג, ולכן, אף שבמ"ת בטלה הגזירה ונעשה החיבור בין העליונים לתחתונים, שעליונים ירדו לתחתונים ותחתונים יעלו לעליונים^נד, מ"מ, גם לאחרי החיבור נשאר החילוק דעליונים ותחתונים, היינו, שגדר העולם נשאר „תחתון במדרגה . . בענין הסתר אורו ית'"^נב, כיון שעיקרו (כח העצמות) נשאר בהעלם^נה.

ולעתיד לבוא, כיון שיתגלה גם החלק העיקרי שבתורה, „תורה חדשה מאתי תצא", תהי' גם התגלות אלקות בעולם בתכלית השלימות, ללא הסתר כלל, כמ"ש „ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", שיראו בגלוי שהמציאות ד"כל בשר" היא הכח האלקי שמהוה אותו מאין ליש, כח העצמות, ובמילא אין חילוק בין עליון לתחתון, כיון שענינם אחד, ובלשון הידוע^נו שמציאותו של היש הנברא היא המציאות דיש האמיתי.

ז. עפ"ז יש לבאר החידוש שנוסף בשבת שלאחרי מ"ת גם לגבי ההתחדשות שבזמן מ"ת:

ובהקדמה — שאף שבהתחדשות דנתינת התורה בזמן מ"ת בכל שנה נכלל גם החידוש בתורה, כמו שבמ"ת בפעם הראשונה כלולים כל עניני התורה (הן החידושים שמתגלים ע"י דתלמיד ותיק שבכל הדורות, והן החידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא"), יש לומר, שבפרטיות יותר מודגש החידוש בתורה בשבת שלאחרי זמן מ"ת, הן בנוגע לחידושים שיתגלו ע"י מקבלי התורה (תלמיד ותיק) במשך כל השנה, והן (ובעיקר) בנוגע לחידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא" שיתגלה ע"י נותן התורה, וכתוצאה מזה גם החידוש בעולם, „השמים החדשים והארץ החדשה", שכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"^נז, זמנם כל השנה כולה.

וענין זה מודגש בעניני התורה שקורין ולומדים בשבת שלאחרי זמן מ"ת, הן בפרשת השבוע (כדלקמן ס"ח), והן בפרקי אבות (כדלקמן סי"א).

ח. פרשת השבוע — פרשת נשא:

התחלת (וראש) הפרשה היא „נשא את ראש", ש"ראש" ענינו לימוד התורה, ו"נשא את ראש" (התנשאות ורוממות בה"ראש") ענינו שלימוד התורה הוא מתוך תענוג (שלמעלה מהמוחין, ועד שאין למעלה מעונג^נח), שעי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר בלימוד התורה („ראש"), ועד לחידוש בתורה, ועוד ועיקר — שלימות הענין דהוספה וחידוש בתורה („נשא את ראש") לעתיד לבוא, כש"תורה חדשה מאתי תצא", טעמי תורה, בחי' התענוג שבתורה.

589ויש להוסיף, שאף שבהמשך הכתוב נאמר „נשא את ראש בני גרשון גם הם גו'", ששייך לשבט לוי דוקא, הרי, לעתיד לבוא יהי' ענין זה אצל כל בנ"י, כפס"ד הרמב"ם^נט „לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' . . ופרק מעל צוארו עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, ה"ז נתקדש קדש קדשים", ולעתיד לבוא יהי' כן מעמדם ומצבם של כל בנ"י, כפס"ד הרמב"ם בסיום וחותם ספרו ש„באותו הזמן . . לא יהי' עסק כל העולם (ועאכו"כ בנ"י) אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו כל ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'".

וענין זה מודגש גם בפרשת נזיר שבהמשך פרשת נשא:

בדיני נזירות מודגש הענין ד"אחכה לו בכל יום שיבוא" ע"פ הלכה: „האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו . . אסור לעולם"^ס, כיון שכל יום הוא בגדר „יום שבן דוד בא בו", בלשון הוה, „הנה^סא זה (המלך המשיח) בא"^סב.

ומזה מובן שגם הענין ד"תורה חדשה מאתי תצא" („נשא את ראש" בתכלית השלימות לאחרי הקדמת הפרישות מעניני העולם (נזירות) בתכלית השלימות) אינו בגדר עתיד („תצא", בלשון עתיד), אלא בגדר הוה („תורה חדשה מאתי יוצאת"), ועד שברגע שלאח"ז נעשה כבר בגדר עבר („תורה חדשה מאתי יצאה").

ט. וגם החידוש בעולם, „השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה" (שנעשה ע"י החידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא", „נשא את ראש" בתכלית השלימות) — מרומז בפרשת נשא:

בהתחלת הפרשה מדובר אודות המנין דבני גרשון ובני מררי „לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה"^ח, „לעבוד ולמשא"^סג, „עבודת משא"^סד, נשיאת היריעות והקרשים כו' בעת המסעות במדבר^סה; ובסיום הפרשה מדובר אודות שלימות המשכן עצמו, „ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן גו'"^סו, ובהמשך לזה חנוכת המזבח, „זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו"^סז, „זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו"^סח.

ויש לומר, שהשייכות דחנוכת המשכן ונשיאתו בעת המסעות במדבר לפרשת נשא, היא, ע"ד ובדוגמת נתינת התורה590במדבר דוקא^סט, „ארץ גו' לא ישב אדם שם"^ע, כדי שגם ה"מדבר", תחתון שאין תחתון למטה ממנו, יהי' משכן ומכון (דירה) לשבתו ית'^עא, ועד"ז בנדו"ד, שהעילוי ד"נשא את ראש" (השלימות דתורה) נמשך וחודר בעולם, שזהו תוכן הענין דעשיית המשכן לאחרי ובהמשך למ"ת, כדי שהגילוי דמ"ת יומשך ויחדור בעולם^עב.

וענין זה יהי' בתכלית השלימות לעתיד לבוא — בחנוכת ביהמ"ק השלישי, „מקדש^עג אדנ־י כוננו ידיך"^עד, שאז יתגלה הענין ד"בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"^עה (כמ"ש בסיום וחותם קריאת עשה"ד בזמן מ"ת) בכל העולם כולו („בכל מקום" כפשוטו), היינו, שהשלימות דביהמ"ק — ש"שם ניתן רשות לכהנים להזכיר שם המפורש בנשיאת כפים"^עו, כמ"ש בפרשתנו^עז „ושמו את שמי", „יברכום בשם המפורש"^עח — תתגלה ותחדור בכל העולם כולו, כמ"ש^עט „ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד", „כשם שאני נכתב כך אני נקרא"^פ, כיון שהעולם כולו יהי' דירה לו ית' (בדוגמת המשכן והמקדש)^פא.

וכללות הענין דדירה לו ית' בתחתונים, שהעולם נעשה דירה לעצמותו, ע"י התגלות כח העצמות שמהוה מאין ליש — הו"ע ד"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה", שעיקר החידוש הוא בהתגלות ד"אני עושה" (כנ"ל ס"ה).

י. ויש להוסיף, שבפרשת נשא מרומזת גם דרך העבודה שעל ידה באים להחידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא" (ועי"ז גם „השמים החדשים והארץ החדשה") בימות המשיח:

ובהקדם הידוע שבכאו"א מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח, כמרומז בפסוק^פב „דרך כוכב מיעקב", שקאי על דוד מלכא משיחא^פג, וקאי גם על כאו"א מישראל^פד, כיון שבכאו"א מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח^פה — בחי' היחידה, שהיא ניצוץ מבחי' היחידה הכללית, נשמתו של משיח צדקנו^פו, ולכן, ע"י גילוי בחי' היחידה שבכאו"א מישראל מזרזים וממהרים ופועלים הגילוי דבחי' יחידה הכללית591בביאת משיח צדקנו, שאז יהי' הגילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא", פנימיות התורה, בחי' היחידה שבתורה^פז, ועי"ז גם „השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה", גילוי בחי' היחידה בכל העולם כולו, „יחידו*8) של עולם"^פט.

ויש לומר, שענין זה מרומז בהתחלת וסיום פרשת נשא:

בהתחלת פרשת נשא — בהמנין דבנ"י [„נשא את ראש בני גרשון גם הם גו'", ששייך גם להמנין דכל בנ"י כפי שהם בדרגת שבט לוי, כפס"ד הרמב"ם „לא שבט לוי בלבד אלא כו' כל איש ואיש כו'" (כנ"ל ס"ח)], כי, מנין בנ"י הוא מצד ההתקשרות העצמית עם הקב"ה („מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה"^צ) שהיא בשוה אצל כל בנ"י (שלכן הגדול במדריגה אינו נחשב יותר מא' והקטן במדריגה אינו נחשב פחות מא') — מצד עצם נשמתם, בחי' היחידה.

ובסיום פרשת נשא — בהתאחדותם של כל י"ב נשיאי ישראל (שכוללים את כל בנ"י) שהתנדבו ובאו כולם יחדיו לחנוכת המשכן והמזבח, וגם לאחרי שהקב"ה אמר „נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם גו'"^צא, „העלה עליהם הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון וכאילו כולם הקריבו ביום אחרון"^צב, שהתאחדות זו (לאמיתתה ובשלימותה) היא מצד עצם הנשמה, בחי' היחידה, שהיא אצל כל בנ"י בשוה.

ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם בהתחלת פרשת בהעלותך שקורין במנחת שבת זה:

„בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות גו' וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא" — שאף שבנ"י נחלקים (בכללות) לז' סוגים, ז' מדרגות בעבודת ה', שבעת קני המנורה^צג, מ"מ, מתאחדים כולם בהארתם „אל מול פני המנורה", ובהיותם „מקשה זהב" („מנורת זהב כולה"^צד), וכאמור, ההתאחדות האמיתית דכל בנ"י היא מצד עצם הנשמה, בחי' היחידה.

יא. ונוסף על הדגשת הענין ד"תורה חדשה מאתי תצא" בפרשת השבוע שקורין בשבת שלאחרי מ"ת — ה"ז מודגש גם בהתחלת פרקי אבות בשבת שלאחרי מ"ת:

בביאור תוכן הענין (האמירה והלימוד) ד"משה קיבל תורה מסיני" בשבת שלאחרי מ"ת, בהוספה על קבלת התורה בזמן מ"ת — יש לומר, שעיקר ההדגשה בזה היא על ההוספה והחידוש שבתורה ע"י מקבלי התורה, כמודגש בדיוק הלשון „משה קיבל . . ומסרה כו'", שנעשית תורתו של כאו"א ממקבלי התורה עי"ז שלומדה ומחדש בה.

ועוד ועיקר — ההוספה והחידוש ע"י נותן התורה לעתיד לבוא, „תורה חדשה מאתי תצא", כמודגש (א) בהקדמה ל"משה קיבל תורה מסיני" במשנה „כל ישראל יש593להם חלק לעולם הבא"^קד, דקאי על עולם התחי'^קה, שמזה מובן שעיקר ההדגשה דמ"ת היא על התורה דלעתיד לבוא, „תורה חדשה מאתי תצא", (ב) והחתימה (לאחרי אמירת הפרק) במשנה „רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו' שנאמר^קו ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"^קז, שעיקר ושלימות הלימוד ד"יגדיל תורה ויאדיר"^קח, שאינו בשביל לידע את המעשה אשר יעשון^קט, אלא באופן ד"דרוש וקבל שכר"^קי, הוא, ב"תורה חדשה מאתי תצא".

וכיון שלימוד התורה („משה קיבל תורה מסיני") הוא באופן ד"תורה חדשה מאתי תצא", ה"ז נמשך וחודר גם בעמידת וקיום העולם, „העולם עומד" ו"העולם קיים" — שניתוסף בזה החידוש ד"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה".

וגם אחדותם של ישראל שמצד גילוי בחי' היחידה — בחינתו של משיח שעל ידו נעשה החידוש דתורה ודשמים וארץ — מודגשת בהקדמה והחתימה לאמירת פרקי אבות: (א) „כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר^קיא ועמך כולם צדיקים וגו'" — ענין השוה בכל ישראל מצד עצם נשמתם, בחי' היחידה, (ב) „יגדיל תורה ויאדיר" — התאחדות ב' הקצוות דלימוד התורה ולומדי התורה, מהגדול שבגדולים שלימודו באופן ד"יגדיל תורה ויאדיר", „דרוש וקבל שכר", עד לקטן שבקטנים שלומד אצל מלמד תינוקות שיש טובים ממנו, ויכולים לפתוח בית ללמד תינוקות בצדו כדי שהתינוקות יבואו אליו, משום „יגדיל תורה ויאדיר"^קיב.

יב. ויש להוסיף ולבאר השייכות דהחידוש בתורה („תורה חדשה מאתי תצא") ובשמים וארץ („השמים החדשים והארץ החדשה") בשבת שלאחרי זמן מ"ת — גם מצד ענינו של יום השבת (שלאחרי מ"ת):

ענינו של יום השבת — ש"נקבע בלבבינו אמונת חידוש העולם כי ששת ימים עשה ה' וכו'"^קיג, ע"י המנוחה והשביתה מעניני העולם, וההתעסקות בעניני קדושה, ובפרט בלימוד התורה, ששייך במיוחד ליום השבת, „דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל"^קיד. ויש לומר, שע"י ההתחדשות דתורה ביום השבת, נעשית גם התחדשות העולם, כמאמר „אסתכל באורייתא וברא עלמא".

וע"פ הידוע שיום השבת קשור עם הגאולה, כמודגש בשירו של יום, „מזמור שיר ליום השבת"^קטו, „מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"^קטז, וכמ"ש בברכת המזון דיום השבת „הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", ובפרט ביום השבת לאחרי חצות, זמן המנחה, „רעוא דרעוין"^קיז, „בחי' פנימיות הרצון ופנימיות594התענוג", „עצמות התענוג ממש"^קיח, וסעודה שלישית^קיט, „נחלה בלי מצרים . . כיעקב שכתוב בו^קכ ופרצת גו'"^קכא, שקשור עם הגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי („כיעקב שקראו בית")^קכב — יש לומר, שההתחדשות דתורה ודהעולם ביום השבת קשורה עם החידוש בתורה ובעולם לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים — „תורה חדשה מאתי תצא" ו"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה"^קכג.

וענין זה מודגש ביותר ביום השבת שלאחרי מ"ת — דכיון שבזמן מ"ת שבשבוע זה^קכד היתה כבר ההתחדשות דתורה ודהעולם, עכצ"ל, שביום השבת מודגשת בעיקר ה(הכנה ל)החידוש דלעתיד לבוא, „תורה חדשה מאתי תצא" ו"השמים החדשים והארץ החדשה".

וגם אחדותם של ישראל שמצד גילוי בחי' היחידה — בחינתו של משיח שעל ידו נעשה החידוש דתורה ודשמים וארץ — מודגשת ביום השבת, שבו צריכים „להקהיל קהלות . . להכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים"^קכה, ובהדגשה יתירה בהקהלת קהלות בזמן המנחה, „רעוא דרעוין", בחי' פנימיות ועצמות התענוג, ודוגמתו בנפש — בחי' היחידה, שלמעלה מההתחלקות דכחות הנפש, הן כוחות פנימיים והן כחות מקיפים, ולכן מאחדת נמשכת וחודרת בכולם, עד לבחי' העקב שברגל^קכו, ועל ידה נעשית גם האחדות עם רבים מישראל^קכז („להקהיל קהלות"), עד לשלימות האחדות דכל בנ"י — „ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"^קכח, „עוד אקבץ עליו לנקבציו"^קכט, ובאופן שנעשים „קהל גדול"^קל, וכולם יחד נכנסים לבית־הכנסת ובית־מדרש העיקרי — ביהמ"ק השלישי (ש"בית תפלה יקרא לכל העמים"^קלא, ו„מציון תצא תורה"^קלב), ללמוד ה"תורה חדשה (ש)מאתי תצא".

יג. ובכל זה ניתוסף עילוי מיוחד והדגשה מיוחדת בשבת שלאחרי מ"ת, שכת פרשת נשא, בשנה זו:

595ובהקדים המדובר כמ"פ שע"פ כל הסימנים שבדברי חז"ל אודות אחרית הימים (נוסף על ההודעה הכללית בזמן הגמרא ש"כלו כל הקיצין"^קלג), דורנו זה הוא דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה, כפי שהעיד כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו — בקשר ובשייכות להכרזתו הידועה „לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה"^קלד — שבימיו (לפני עשרות שנים) סיימו כל עניני העבודה, וצריכים רק „לצחצח הכפתורים"^קלה ולעמוד הכן לקבלת פני משיח צדקנו^קלו, ועאכו"כ לאחרי ריבוי העבודה דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה מאז ועד עתה, כולל ובמיוחד השלימות דארבעים שנה (לאחרי הסתלקותו) ש"קאי איניש אדעתי' דרבי'"^קלז, „לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"^קלח — בודאי ובודאי שסיימו גם „לצחצח הכפתורים", ועומדים הכן לקבלת פני משיח צדקנו.

וענין זה מודגש ביותר וביותר בשנה זו — שנת ה'תנש"א, שסימנה מרומז בפסוק^קלט „תנשא מלכותו" (דקאי על דוד ושלמה*14), שמלך המשיח הוא מזרעם^קמא) בכל העולם כולו, והר"ת שלה „הי' תהי' שנת אראנו נפלאות", „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"^קמב — מתחיל מה"נפלאות" שכבר ראו (נוסף על אלה שיראו בעתיד, „אראנו") בפועל ובגלוי לעיני כל העמים בשנה זו, שבהם נתקיימו דברי הילקוט שמעוני^קמג: „שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכיות אומות העולם מתגרים זה בזה, מלך פרס כו' מלך ערבי כו', ואומר להם (הקב"ה לישראל) בני אל תתיראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם . . הגיע זמן גאולתכם", ומאז (ובפרט בחודש ניסן, חודש הגאולה) עומדים כבר „בשעה שמלך המשיח בא („הנה זה בא") . . ומשמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם".

ובפרט בעמדנו בזמן מ"ת וימי התשלומין שלו, כדאיתא בספרים^קמד בהרמז במארז"ל^קמה „הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם", ש"עצרת . . הוא הזמן המוכשר לעת רצון להתפלל לקרב קץ הגאולה . . דבעינן לשון אם תבעיון בעו, והוא לשון תפלה ובקשה, נמי לכם גימטריא^קמו קץ, היינו, שאז זמן המוכשר להתפלל שיתקרב קץ הגאולה", „קץ הימים" ו"קץ הימין"^קמז, ובעמדנו בשבת שלאחרי ה"קץ" דעצרת, שבת פרשת נשא, „נשא" (ר"ת שנת אראנו נפלאות) שב"תנשא" — ה"ז הזמן הכי מוכשר להחידוש ד"תורה חדשה מאתי תצא", ו"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה" — לא רק בלשון עתיד, אלא בלשון הוה, ועד שברגע שלאח"ז נעשה כבר בלשון עבר, כיון ש"הנה זה בא", וכבר בא.

596[והדגשה יתירה בענין זה — בעריכת התוועדות^קמח מיוחדת (שלא ע"ד הרגיל) דכו"כ מישראל בזמן „רעוא דרעוין", השייך ביותר לגאולה האמיתית והשלימה^קמט (כנ"ל סי"ב), ובאופן של סעודה ממש, ובברכת המזון^קנ (אפילו על אכילה שאין בה שיעור שביעה^קנא) על „כוס של ברכה"^קנב, שקשור עם הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כפי שמצינו בגמרא^קנג בנוגע לכוס של ברכה בסיום הסעודה דלעתיד לבוא^קנד: „נותנין^קנה לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן איני מברך וכו', אומר לו לדוד טול וברך, אומר להן אני אברך ולי נאה לברך, שנאמר^קנו כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא", „כסא^קנז דדוד לעלמא דאתי מאתן ועשרין וחד לוגא מחזיק, שנאמר^קנח כוסי רוי', בגימטריא הכי הוי"^קנט].

597יד. והמעשה הוא העיקר^קס:

כיון שיום השבת שלאחרי זמן מ"ת, פרשת נשא, דשנת אראנו נפלאות, הוא הזמן הכי מוכשר ומסוגל להתגלות ד„תורה חדשה מאתי תצא" — מובן שההוראה למעשה לפועל שהזמן גרמא היא בהכנה (מעין ודוגמא ומביאה בפועל ממש) לקיום היעוד „תורה חדשה מאתי תצא".

ובפשטות — התחדשות והוספה בלימוד התורה מתוך חיות ותענוג עד שמחדש חידושים בתורה, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע להפעולה על הזולת, „העמידו תלמידים הרבה", כידוע ש"כל איש ישראל יכול לגלות תעלומות חכמה ולחדש שכל חדש בתורה, הן באגדות הן בנגלה הן בנסתר, כפי בחי' שרש נשמתו, ומחוייב בדבר"^לד, כולל ובמיוחד — התחדשות והוספה בלימוד והפצת פנימיות התורה שנתגלתה בתורת החסידות, מעין ודוגמא ו"טעימה" מתורתו של משיח („טועמי' חיים זכו"^קסא), שלכן עי"ז מזרזים וממהרים ופועלים ביאת דוד מלכא משיחא^קסב.

וכדאי ונכון ביותר שכאו"א יקבל על עצמו שנוסף על אמירת פרקי אבות („מילי דחסידותא"^קסג) בכל שבת משבתות הקיץ, יוסיף וילמד בעיון משנה אחת (לכל הפחות) עם הפירושים דמפרשי המשנה, כל חד לפום שיעורא דילי'.

טו. ויה"ר שמהדיבור וקבלת החלטה טובה בהנ"ל נבוא תיכף ומיד להתגלות ד"תורה חדשה מאתי תצא", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,

ו"משה (ש"קיבל תורה מסיני") ואהרן (שידליק המנורה בביהמ"ק) עמהם"^קסד, והבעש"ט וכל רבותינו נשיאינו עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר עמהם, ביחד עם כל צדיקי ונשיאי ישראל וכל בנ"י („ועמך כולם צדיקים") בדורות שלפנ"ז, ש"הקיצו ורננו שוכני עפר"^קסה, ביחד עם כל בנ"י שבדורנו זה, נשמות בגופים ללא הפסק בינתיים,

וכולם יחדיו שומעים ה"תורה חדשה (ש)מאתי תצא", בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש, בהר הקודש, בבית המקדש ובקדש הקדשים — „מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים"^קסו.

ועוד והוא העיקר — תיכף ומיד, „מיד" ר"ת משה ישראל (הבעש"ט, שכשיפוצו מעינותיו חוצה קא אתי מר) דוד מלכא משיחא, וכפשוטו ממש, באופן של ממשות, למטה מעשרה טפחים, ממש ממש.