משיחות ש"פ מטות־מסעי, ב' מנחם־אב ה'תנש"א

א. מהענינים המיוחדים דיום הש"ק זה — שבו מסיימים ספר במדבר, ספר רביעי שבתורה, שסיומו מהוה גם סיום כל התורה^א (ד' הספרים, שהרי ספר החמישי הוא „משנה תורה"^ב, שחוזר וכולל ד' הספרים שלפניו), ולאח"ז מכריזים (בקול רם ובשמחה) „חזק חזק ונתחזק"^א, שמורה על החוזק (תוקף) דבנ"י בכל עניני התורה, ועד שהחוזק גופא הוא ג"פ („חזק חזק ונתחזק")^ד, שיש בו העילוי והשלימות ד„(בתלת זימני הוי) חזקה"^ה.

וצריך להבין הקשר והשייכות דסיום ספר רביעי שבתורה לתוכנו של הזמן^ו — שלעולם מסיימים ספר רביעי בשבתות שבג' השבועות דבין המצרים, ובכמה שנים (כבשנה זו) בשבת (הראשון) שבתשעת הימים — דלכאורה, הזמן דג' השבועות ובפרט ט' הימים (חורבן וגלות) קשור עם מעמד ומצב של „חלישות" בקדושה, היפך בתכלית ד"חזק חזק ונתחזק"?

לכאורה יש לומר שהיא הנותנת: כיון שזמן זה קשור עם מעמד ומצב של „חלישות", מודגש יותר הצורך וההכרח בהחיזוק ד"חזק חזק ונתחזק". אבל, יותר נראה לומר שהחיזוק עצמו קשור עם תוכנו של הזמן (ולא שהחיזוק הוא היפך תוכנו של הזמן, והזמן מדגיש הצורך דהפכו), וכמודגש בשמו של יום השבת (שהשם מורה על תוכן ומהות הדבר) שנקרא „שבת חזק", היינו, ש(התוכן ד)שבת זה (בג' השבועות, ובשנה זו גם בט' הימים) הוא החיזוק („חזק חזק ונתחזק") ד"מעשינו ועבודתינו" בקיום התומ"צ (תוכן ד' הספרים).

ב. ויובן בהקדם הביאור בהקשר והשייכות ד"חזק חזק ונתחזק" לתוכן הפרשה שבה מסיימים הספר — פרשת מטות־מסעי^ז, שבזה נכלל (בפרטיות) ה„חזק" ד"מטות", ה"חזק" ד"מסעי", וה"חזק" שבחיבור ד"מטות־מסעי" יחד:

ענין החוזק (והתוקף), „חזק", ובפרט710ג"פ חזק („חזק חזק ונתחזק") — שייך (לכאורה) ל"מטות", כי, „מטה" מורה על חוזק ותוקף בל ישונה, בדוגמת ה"מטה" כפשוטו שהוא חזק וקשה, ועד ש"מטה" הוא „לשון ממשלה ושררה"^ח, כלשון הכתוב^ט „מטות עוז אל שבטי מושלים".

משא"כ „מסעי", שענינו הליכה ונסיעה („ויסע גו' הלוך ונסוע"^י) ממקום למקום, שאינו עומד על מקומו, אלא הולך ונוסע למקום אחר (ועד להליכה ונסיעה אמיתית שהיא באופן שנעקר לגמרי ממקומו הקודם למקום שבאיןערוך^יא) — ה"ז להיפך (לכאורה) מענין החוזק והתוקף („חזק") באופן בל ישונה.

ומזה שההכרזה ד"חזק חזק ונתחזק" היא לעולם (גם כשמטות־מסעי מחוברין) בסיומה של פרשת מסעי דוקא, משמע, שהתוכן ד"חזק חזק ונתחזק" שייך בעיקר לפרשת מסעי (אלא בכמה שנים מצרפים גם פרשת מטות).

ג. ויש לומר הביאור בזה:

„חזקה" שהיא במספר שלש („בתלת זימני הוי חזקה"), ובפרט חזקה משולשת („חזק חזק ונתחזק") — מדגישה החוזק והתוקף גם במקום שיש מנגד, כידוע^יב שמספר אחד מורה על מעמד ומצב שיש מלכתחילה רק טוב וקדושה^יג, מספר שנים מורה על (התחלקות ו)מחלוקת^יד בגלל מציאותו של המנגד, ומספר שלש מורה על החוזק והתוקף דקדושה גם במעמד ומצב של ניגוד.

ובחוזק ותוקף שבמספר שלש (במעמד ומצב של ניגוד) ישנם ב' אופנים: (א) מצד העליון, היינו, חוזק ותוקף המשכת אור הקדושה (המשכה מלמעלה למטה) בכל מקום, גם במקום שיש ניגוד, מצד גודל מעלת האור שהוא בלי גבול, (ב) מצד התחתון, שהעבודה דהעלאת התחתון (העלאה מלמטה למעלה) היא באופן של חוזק ותוקף, לבטל המנגד, ויתירה מזה, להפכו לקדושה.

וב' אופנים אלו מרומזים בה"חזק" דפרשת מטות־מסעי:

ה"חזק" דפרשת מטות הוא החוזק והתוקף שמצד העליון — „וידבר משה אל ראשי המטות גו' זה הדבר אשר צוה ה'" — החוזק והתוקף דהמשכת ציווי ה' גם במקום שיש ניגוד;

וה"חזק" דפרשת מסעי הוא החוזק והתוקף שמצד התחתון — „אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים גו'" — החוזק והתוקף שבעבודת בנ"י בבירור והעלאת התחתון, שלמרות השינויים וחילוקי הדרגות שבפרטי המסעות ב"מדבר" (תחתון) לפי־ערך מעמדו ומצבו של התחתון (מצד המנגד), נמצאים תמיד בתנועה של הליכה ונסיעה ממצרים (המיצרים וגבולים דהתחתון) לארץ ישראל (המרחב דקדושה)^טו.

ועפ"ז יש לבאר השייכות ד"חזק" ל„מסעי" דוקא — כיון שהחוזק והתוקף במקום שיש ניגוד מודגש יותר בבירור711התחתון („מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים"), שלא זו בלבד שהחוזק והתוקף (הבלי־גבולי) דאור הקדושה נמשך ומאיר בכל מקום מבלי להתחשב במציאות המנגד, אלא עוד זאת, שישנה ההתעסקות עם המנגד לבטלו מכל וכל, ועד — להפכו לקדושה.

והשלימות האמיתית ד"חזק" היא בהחיבור דמטות־מסעי גם יחד:

החוזק ד"מטות" — יש בו מעלת אור הקדושה שלמעלה מהגבלה, אבל, כיון שחוזק זה הוא מצד העליון, ואינו שייך למציאותו של התחתון, המנגד (ואדרבה — לא מתחשבים בו).

החוזק ד"מסעי" — יש בו המעלה דביטול (ועד להפיכת) המנגד, אבל, להיותו מצד התחתון שאין בו התוקף הבלתי־מוגבל דהעליון, ה"ה במדידה והגבלה, ושייך בו שינוי והפסק.

ולכן, השלימות האמיתית ד"חזק" היא בחיבור מטות־מסעי גם יחד^טז — שישנם ב' המעלות: חוזק ותוקף המשכת האור שלמעלה מהגבלה, והחוזק והתוקף שבביטול (והפיכת) המנגד ע"י העלאת התחתון. ושניהם יחד — שביטול המנגד (ע"י העלאת התחתון) הוא באופן קבוע ונצחי.

ד. ויש להוסיף, שהחיבור דמטותמסעי הוא ברביעי דוקא (שקורין לרביעי סיום פרשת מטות והתחלת פרשת מסעי), ועי"ז נעשית השלימות ד"חזק" שבפרשת מטות־מסעי (כשהן מחוברין) בסיומו של ספר רביעי שבתורה:

אע"פ שמספר שלש מורה על החוזק („חזקה") והתוקף גם במצב של ניגוד (כנ"ל ס"ג), מ"מ, להיותו בהמשך לאחד ושנים, נרגשת בו גם השייכות אליהם. כלומר, אף שמחבר האחד (העליון, שענינו המשכה מלמעלה למטה) עם השנים (התחתון, שענינו העלאה מלמטה למעלה), מ"מ, נרגש בו חיבור של ב' קוין (עליון ותחתון, המשכה והעלאה).

ולכן, השלימות האמיתית דחוזק ותוקף (מצד העליון ומצד התחתון גם יחד) היא ב"רביעי" — דרגא מיוחדת בפני עצמה שאינה בהמשך לאחד ושנים, שבה מודגשת שלימות ההתיישבות, כמו כסא של ארבע רגלים שהוא באופן של התיישבות יותר מכסא של שלש רגלים, שמורה על החוזק והתוקף (ביטול המנגד) באופן קבוע ונצחי (בלי גבול).

ויש לומר, שענין זה מודגש עוד יותר בהשייכות דרביעי לחמישי^יז — שבשבת פרשת מטות־מסעי (סיום ספר רביעי שבתורה) מתחילין לקרוא (במנחה) ספר חמישי שבתורה, והוספה יתירה בשנה זו, שסיום ספר רביעי שבתורה הוא בחודש מנחם־אב (דלא כבכמה שנים שקורין מטו"מ בשבת מברכים מנ"א בסיומו של חודש תמוז), חודש החמישי — כידוע ש„חמישי" היא דרגא הכי נעלית שלמעלה ממדידה והגבלה ולמעלה מסדר השתלשלות, „החמישית לפרעה"^יח, ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"^יט, ובכח זה דוקא נעשה חיבור ב' הקוין דהמשכה והעלאה (תוכן החיבור דמטות־מסעי, וה"חזקה" הקשורה עם מספר שלש ע"י712החיבור דאחד ושנים) בתכלית השלימות^כ.

ה. עפ"ז יש לבאר הקשר והשייכות ד"חזק חזק ונתחזק" על ספר רביעי שמסיימים בשבת פרשת מטות־מסעי — לתוכן הזמן דג' השבועות (ובשנה זו — בט' הימים):

ובהקדמה — שהכוונה והתכלית דהחורבן והגלות (התוכן דבין המצרים), היא, על מנת לבוא להמעלה והשלימות דבנין ביהמ"ק העתיד וגאולה העתידה^כא, מעלה ושלימות שמודגשת בענין ה"חזקה" — ביהמ"ק השלישי וגאולה השלישית.

ו. וזהו החילוק שבין ב' ביהמ"ק —713בית ראשון ובית שני (גאולה ראשונה ושני') לביהמ"ק השלישי (גאולה שלישית)^כז:

בית ראשון (מספר אחד) שנבנה ע"י שלמה, שנאמר בו^כח „וישב שלמה על כסא ה'", הי' עיקר ענינו מצד העליון, באופן של המשכה מלמעלה למטה (עבודת הצדיקים), וכיון שלא הי' קשור כ"כ עם (ומצד) מציאות התחתון, הי' בו חורבן והפסק.

בית שני (מספר שנים) שנבנה ע"י עולי בבל בימי עזרא — הי' עיקר ענינו מצד התחתון, באופן של העלאה מלמטה למעלה (עבודת התשובה), ולכן היתה לו שייכות גדולה יותר לעולם (תחתון), שהי' גדול מבית ראשון (כמ"ש^כט „גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון") בבנין ובשנים^ל, אבל לאידך, להיותו מצד התחתון שהוא במדידה והגבלה, הי' גם בו חורבן והפסק, ואדרבה, במשך זמן ארוך יותר מהחורבן והפסק דבית ראשון, ונוסף לזה, גם בזמן קיומו לא היתה בו המעלה והשלימות דבית ראשון (מצד העליון), שחסרו בו ה' דברים^לא.

והחידוש דבית שלישי בגאולה השלישית (מספר שלש) הוא בהחיבור והאחדות דהעליון והתחתון גם יחד, שלכן יהי' באופן של חוזק ותוקף בתכלית השלימות, גאולה נצחית („שיר חדש", לשון זכר, גאולה שאין אחרי' גלות^לב), וביהמ"ק נצחי.

ויש לומר, שמעלת החוזק והתוקף דביהמ"ק השלישי וגאולה השלישית (מצד החיבור והאחדות דהעליון והתחתון) מודגשת יותר בכך שהגאולה העתידה נקראת לפעמים בשם גאולה רביעית (ולפעמים גם בשם גאולה חמישית)^לג — דרגא מיוחדת בפני עצמה, שכיון שאינה בהמשך לאחד ושנים (עליון ותחתון), מודגש שהיא למעלה מהגדרים דעליון ותחתון, ולכן נעשה על ידה החיבור דעליון ותחתון (כנ"ל ס"ד).

ז. וענין זה מודגש ב"שבת חזק" דספר רביעי שבימי בין המצרים:

בהכרזה „חזק חזק ונתחזק" (חזקה משולשת) שבשבת פרשת מטות־מסעי, מרומזת החזקה דביהמ"ק השלישי וגאולה השלישית, שבאה לאחרי (וע"י החיבור ד)בית ראשון ובית שני (לאחרי ההפסק דחורבנם בימי בין המצרים), ע"י חיבור ב' המעלות דשניהם (בית ראשון ובית שני), עליון ותחתון, המשכה והעלאה — כמרומז בתוכן החיבור דמטות־מסעי.

וחיבור זה הוא ברביעי, ועוד וג"ז עיקר, שעי"ז מסיימים ספר רביעי (ותיכף לאח"ז, בזמן המנחה, מתחילים ספר חמישי) — שמורה על דרגא בפ"ע שלמעלה לגמרי מהגדרים דעליון ותחתון, שעל ידה נעשה החיבור דעליון ותחתון בביהמ"ק העתיד וגאולה העתידה.

ויש לומר, שפרטי המספרים השייכים714לביהמ"ק העתיד וגאולה העתידה מרומזים גם בהזמן שבו קורין פרשת מטותמסעי ומכריזים „חזק חזק ונתחזק" על ספר רביעי: בג' השבועות — מרומזת המעלה דביהמ"ק השלישי וגאולה השלישית, בחודש הרביעי (בשנים שקורין פרשת מטו"מ בסיומו של חודש תמוז^לד) — גאולה הרביעית, ובחודש החמישי (כבשנה זו, שקורין פרשת מטו"מ בחודש החמישי^לה) — גאולה החמישית.

וזהו גם החיזוק על כל עניני התומ"צ (כנ"ל ס"א), ובמיוחד בנוגע ל"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"^לו (לאחרי החורבן והגלות דבין המצרים) — כיון שעי"ז באים להחוזק והתוקף דגאולה האמיתית והשלימה, גאולה נצחית, וביהמ"ק נצחי.

ח. ענין נוסף בשבת זה הקשור עם ערב שבת — „מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"^לז (מה שטרח) — שחל בר"ח מנחםאב, מפורש בקרא בפרשתנו (מסעי^לח): „ויעל אהרן הכהן אל הר ההר גו' וימת שם גו' בחודש החמישי באחד לחודש", יום ההילולא של אהרן הכהן.

ובהקדמה — שענין זה שיום המיתה נתפרש בתורה שבכתב („בחודש החמישי באחד לחודש") הוא חידוש שלא מצינו דוגמתו בכל התורה כולה (אצל משה רבינו, אצל מרים אחותם, אצל ג' האבות וכו').

ומסתבר לומר, שבתוכנו של יום זה („בחודש החמישי באחד לחודש") מרומז כללות עבודתו של אהרן הכהן, שלכן, נעשה בו ביום גמר ושלימות עבודתו, ש"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו . . מתגלה ומאיר . . מלמעלה למטה . . ופועל ישועות בקרב הארץ"^לט, כדלקמן.

ט. ענינו המיוחד של אהרן הכהן למדים מיום הסתלקותו, גמר ושלימות עבודתו:

כתיב^מ „ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל"^מא, „האנשים והנשים, לפי שהי' אהרן רודף שלום ומטיל אהבה כו'"^מב, ובלשון המשנה^מג „אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

ובהמשך לזה נאמר „וישמע הכנעני גו'", „שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד"^מד, ועד"ז בפרשתנו, שבהמשך למיתת אהרן נאמר „וישמע הכנעני גו'", „ללמדך שמיתת אהרן היא השמועה שנסתלקו ענני כבוד"^מה.

ובביאור הקשר והשייכות דב' הענינים המודגשים במיתת אהרן, גמר ושלימות עבודתו (רודף שלום וענני הכבוד) — יש לומר:

715המעלה המיוחדת ד"ענני כבוד" שהיו בזכות אהרן גם לגבי ה"מן" וה"מים" שניתנו לכל העדה בזכות משה ומרים^מו — שה"מן" ניתן במדידה והגבלה, „עומר לגלגלת"^מז, ה"מים", עם היות שלא היו במדידה והגבלה, ה"ה באים באופן של התחלקות לכאו"א בפ"ע^מח, משא"כ „ענני כבוד" הם בבחינת מקיף שלמעלה מהתחלקות, שהקיפו את (והגינו על) כל בנ"י בשוה.

וזהו גם תוכן הענין ד"אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" — מצד הדגשת נקודת האחדות של כל בנ"י שלמעלה מהתחלקות.

י. ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם בשמו של „אהרן"^מט:

„הר" („אהרן") — הו"ע האהבה, והקדמת האל"ף („אהרן") מורה על שרש האהבה (א' שלפני ה"הר") מבחי' „פלא", שלכן האהבה היא אהבה רבה^נ, שזהו החילוק שבין אברהם לאהרן, שאף ששניהם בקו החסד והאהבה, מ"מ, מדת החסד והאהבה דאברהם היא במדידה והגבלה דסדר השתלשלות, ומדת החסד והאהבה דאהרן היא חסד ואהבה רבה שלמעלה מהשתלשלות.

ויש לומר גם, שהענין דאהבה רבה מרומז גם בסדר האותיות שבתיבת „אהרן": „אה" — ר"ת אהבה, והר' ר"ת רבה^נא. והנו"ן פשוטה („אהרן") — מורה על המשכת והתפשטות בחי' האהבה רבה למטה מטה, גם לבנ"י שנמצאים בדרגא תחתונה, שהם בדוגמת אותיות התורה שלמטה מן השורה, כידוע שבאותיות התורה ישנם ג' אופנים: למעלה מן השורה, בהשורה, ולמטה מן השורה^נב, ודוגמתם בבנ"י שנמשלו לאותיות התורה, כידוע ש"ישראל" שכללותם ששים ריבוא, ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה^נג.

ונקודת הענין — שדרגתו של אהרן היא בחינה שלמעלה מהתחלקות, שלכן בכחה לחבר ולאחד כל פרטי ההתחלקות דבנ"י בשווה.

יא. ובפרטיות יותר — מודגש בענינו של אהרן חיבור והתאחדות ב' הקוין דהמשכה והעלאה (ע"ד ובדוגמת החיבור דמטות־מסעי, כנ"ל ס"ג), מצד דרגא נעלית יותר שלמעלה מהתחלקות דעליון ותחתון:

מהענינים העיקריים דאהרן הכהן הו"ע ברכת כהנים^נד, „מצות עשה מן התורה716שיברכו הכהנים את ישראל בכל יום בנשיאת כפים"^נה, שישנו גם בזמן הזה^נו, בחוץ לארץ בכל יו"ט, ובארץ ישראל (כפי שנהוג בכמה ק"ק) גם בכל יום^נז, ובכל תפלה מן התפלות שביום (מלבד במנחה, משום חשש שכרות^נח).

וידוע^נט שבברכת כהנים ישנם ב' המעלות דברכה ותפלה גם יחד, מעלת הברכה שענינה המשכה מלמעלה למטה, ומעלת התפלה שענינה העלאה מלמטה למעלה, להיותה מדרגא שלמעלה מהתחלקות דהמשכה והעלאה (עליון ותחתון), ולכן מחברת שניהם יחדיו.

ויש לומר, שחיבור ב' הקוין דהמשכה והעלאה (ברכה ותפלה) ע"י בחינה שלישית שלמעלה משניהם, מרומז גם בכך שברכת כהנים היא ברכה משולשת.

ועפ"ז י"ל הרמז במספר שנותיו של אהרן, „ואהרן בן שלש ועשרים ומאת שנה במותו בהר ההר"^ס, שנוסף על השלימות דמאה ועשרים שנה, כשנות חייו של משה שנאמר בו^סא „היום מלאו ימי ושנותי", כמ"ש^סב „והיו ימיו מאה ועשרים שנה", חי עוד שלש שנים („שלש ועשרים ומאת שנה") — שבמספר שלש שנים (היתרים על השלימות דק"כ שנה) מרומזת כללות עבודתו בחיבור ב' הקוין ע"י בחינה השלישית שלמעלה משניהם.

יב. עפ"ז יש לבאר הקשר והשייכות דדרגת ועבודת אהרן ליום הסתלקותו — „בחודש החמישי באחד לחודש":

„חודש החמישי: — קשור ושייך לדרגא החמישית שלמעלה מההתחלקות שבסדר השתלשלות, „החמישית לפרעה", ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" (כנ"ל ס"ד).

וגם „אחד לחודש" (ב"חודש החמישי" עצמו) — קשור ושייך לדרגת האחדות שלמעלה מהתחלקות, כמודגש גם בענינו של ראש חודש, יום אחד^סג שלמעלה מהתחלקות ולכן כולל כל ימי החודש.

ויש לומר, שבזה שהתורה כותבת בפירוש שהסתלקותו של אהרן (גמר ושלימות עבודתו) היתה „בחודש החמישי באחד לחודש", מרומזת הנקודה העיקרית ד"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" — אחד שלמעלה מהתחלקות שמאחד כל חילוקי הדרגות, הן בנוגע לחיבור אופני העבודה דהמשכה והעלאה שבברכת כהנים, והן בנוגע להאחדות דכל חילוקי הדרגות שבבנ"י המודגשת בענני כבוד שבזכותו, ובעבודתו המיוחדת ד"אוהב שלום ורודף שלום", שכל זה נעשה ע"י דרגא שאינה בערך לחילוקי הדרגות, דרגא חמישית (בריחוק הערך מדרגא השלישית (וגם מדרגא הרביעית)717שבה ניכרת השייכות לב' הקוין, כנ"ל ס"ד).

ויש להוסיף, ש"חודש החמישי באחד לחודש" (שכולל כל ימי החודש) הוא הכנה לכללות העבודה ד"אני לדודי ודודי לי"^סד, העלאה מלמטה למעלה („אני לדודי") והמשכה מלמעלה למטה („דודי לי"), שמתחילה בר"ח אלול („אני לדודי") ונמשכת בחודש תשרי („דודי לי")^סה — מצד נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות („בחודש החמישי באחד לחודש") שעל ידה נעשה חיבור ב' הקוין. ובפרטיות יותר — שב' הדרגות באהבה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, „אני לדודי ודודי לי" (ש"דודי" מורה על ענין האהבה), באות לאחרי הקדמת האהבה רבה שלמעלה מהשתלשלות, חסד דאהרן, שיום הסתלקותו „בחודש החמישי באחד לחודש".

יג. מההוראות מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:

בעמדנו בשבת חזק דספר רביעי, שבו מתחילים גם ספר חמישי, ובפרט כשחל בחודש החמישי, שבו מודגש החוזק והתוקף דביהמ"ק העתיד בגאולה העתידה, שהיא (לא רק גאולה שלישית, אלא גם גאולה רביעית, ועד) גאולה חמישית, להיות למעלה לגמרי מחילוקי הדרגות דבית ראשון ושני, גאולה ראשונה ושני' (כנ"ל ס"ו) — צריכה להיות הדגשה מיוחדת בנוגע לנקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות.

וענין זה בא במעשה בפועל ע"י ההליכה בדרכיו של אהרן (שיום הסתלקותו בחודש החמישי באחד לחודש) — כציווי והוראת המשנה במסכת אבות^מג: „הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", עי"ז שמגלים את נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות.

ובפרטיות יותר — ע"פ דיוק לשון המשנה „הוי מתלמידיו של אהרן כו'": (א) „הוי" — לשון ציווי, שאין זה רק סיפור ע"ד הנהגה דמדת חסידות, כבכמה ענינים במסכת אבות, אלא ציווי והוראה (ויש לומר, שהלשון „הוי" כולל גם נתינת רשות והיכולת) להיות מתלמידיו של אהרן, (ב) „מתלמידיו (של אהרן)" דייקא, בלשון רבים (ולא „תלמידו") — שהשתדלותו בקיום הנהגתו של אהרן היא ביחד עם הרבים, שעי"ז ניתוסף בזה יותר מצד הענין ד"קנאת סופרים תרבה חכמה"^סו, „תרבה" דייקא, שריבוי אמיתי הוא בלי גבול, היינו, לא רק באופן ד"בכל מאדך", מאד שלך^סז, אף שלגבי חבירו ה"ז במדידה והגבלה, אלא שזהו באופן של בלי גבול גם לגבי חבריו (שאר תלמידיו של אהרן), ועד שקשור עם בלי גבול (מאד) האמיתי.

ויש להוסיף ולהדגיש הקשר והשייכות דאהבת ישראל להגאולה העתידה — לא (רק) מפני שביטול הגלות הוא ע"י ביטול סיבת הגלות (שבא ע"י ההיפך דאהבת ישראל^סח), שהרי בעמדנו לאחרי סיום מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, לאחרי סיום כל מ"ב המסעות ב"מדבר העמים"^סט, נמצאים כבר „על ירדן ירחו"^ע718(דרגתו של משיח ד"מורח ודאין"^עא), על סף הגאולה, בודאי שכבר נתתקנה סיבת הגלות, ולכן, ההדגשה דאהבת ישראל היא — בתור טעימה ועד להתחלה דהגאולה האמיתית והשלימה הקשורה עם נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות, שמודגשת באחדותם של ישראל, מצד בחי' היחידה (דרגה החמישית) שבכל ישראל בשווה, שהיא ניצוץ מנשמתו של משיח^עב, יחידה הכללית^עג.

ועפ"ז יש להוסיף גם בהפירוש „ומקרבן לתורה" — שהכוונה היא להקירוב ללימוד התורה דגאולה העתידה, „תורה חדשה מאתי תצא"^עד.

יד. ויש לקשר זה עם מאמר המשנה במסכת אבות בפרק דשבת זה — „רבי^עה שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה":

רבי שמעון דמשנתנו הוא רבי שמעון בן נתנאל שנמנה לפנ"ז^עו בין חמשת התלמידים של רבי יוחנן בן זכאי, ובהמשך לזה באים מאמריהם, „הם אמרו שלשה דברים וכו'"^עז, ונקרא כאן „רבי שמעון" סתם — לרמז על שייכותו לרשב"י, שסתם ר"ש הוא רשב"י^עח, ש"תורתו אומנתו"^עט, כולל ובמיוחד הלימוד בפנימיות התורה, כרשב"י מארי דהזהר, כפי שמצינו^פ שר"ש בן נתנאל „פתח במעשה מרכבה כו'"^פא.

והטעם שרבי שמעון מדגיש „הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה", אף שלכאורה הי' צריך להדגיש הזהירות בלימוד התורה באופן ד"תורתו אומנתו"^פב — כי, ההנהגה ד"תורתו אומנתו" באופן שאין מפסיקין לק"ש ותפלה^פג היא הנהגה מיוחדת ששייכת ליחידי סגולה בלבד (גם בין אלו ש"תורתם אומנתם"), ולכן צריך ר"ש להזהיר את תלמידיו וכל בנ"י שיהיו זהירים בק"ש ובתפלה (כמשנ"ת בארוכה במק"א^פד).

ויש לבאר דיוק הלשון „הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה", „זהיר" דייקא, מלשון זוהר ואור, כמו „זהר הרקיע"^פה — שאף שעיקר ענין הזוהר והאור נעשה ע"י לימוד התורה, „תורה אור"^פו (ובפרט כשהלימוד הוא באופן דתורתו אומנתו, שכל מציאותו היא „תורה אור"), מ"מ, משתדל ר"ש בטובתם של אלה שעדיין לא הגיעו להדרגא ד"תורתו אומנתו", שגם אצלם יהי' ענין הזוהר והאור ע"י ק"ש719ותפלה (ועד שסו"ס יגיעו גם להזוהר ואור דתורתו אומנתו) — ע"ד ובדוגמת תוכן המאמר „הוי מתלמידיו של אהרן כו' אוהב את הבריות (כולל גם „בריות") ומקרבן לתורה".

ויש לומר, שההוראה והנתינת־כח לזהירות בק"ש ובתפלה ע"י ר"ש שתורתו אומנתו, היינו, שר"ש שתורתו אומנתו „מכניס" הזוהר והאור („זהר הרקיע") שלו בק"ש ותפלה — נמשכת מדרגת האחדות שלמעלה מהתחלקות, שעל ידה נעשה חיבור ב' אופני העבודה דתורה (המשכה מלמעלה למטה) וק"ש ותפלה (העלאה מלמטה למעלה).

ויש להוסיף, שבלימוד התורה (תורתו אומנתו) גופא ישנם ב' האופנים דהמשכה והעלאה — כידוע פתגם הרה"צ ר' הלל מפּאַריטש^פז בנוגע לדא"ח דהצמח־צדק (ועד"ז אצל כל רבותינו נשיאינו), שאמירת המאמר היא באופן ד"שכינה מדברת מתוך גרונו", „כנתינתה מסיני"^פח, משא"כ הביאור והשקו"ט בהמאמר אפילו ע"י בעל המאמר בעצמו לאחרי אמירת המאמר, היינו, שבתורה גופא ישנם ב' האופנים דהמשכה מלמעלה למטה (כנתינתה מסיני) והעלאה מלמטה למעלה (ביאור ושקו"ט בשכל האדם), ע"ד ובדוגמת כללות החילוק שבין תורה (המשכה) לק"ש ותפלה (העלאה)^ט.

טו. האמור לעיל קשור גם לענין נוסף שהזמן גרמא — בנוגע לעריכת „סיומים" בתשעת הימים:

נוסף על כללות המנהג^צ דעריכת סיומים בתשעת הימים כדי להרבות בשמחה של תורה („פיקודי ה' ישרים משמחי לב"^צא), „שמחה לגמרה של תורה"^צב, ודוגמתו בסיום מסכת, „כי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתי' עבידנא יומא טבא לרבנן"^צג, כולל גם ההוספה בצדקה^צד („במשפט (תורה^צה) ובצדקה"^צו) ש"מקרבת את הגאולה"^צז — יש להשתדל במיוחד בשנה זו בעריכת הסיומים „ברוב עם הדרת מלך"^צח, לאחד רבים מישראל בהשמחה לגמרה של תורה, כולל גם הקטנים (לא רק קטנים בידיעות, אלא גם קטנים בשנים) שעדיין אינם שייכים להבנה והשגה, ע"ד ובדוגמת הסיום דערב פסח^צט שמנהג ישראל להביא גם בכורים הקטנים.

ולהעיר, שהסיום דערב פסח אינו דוגמא בעלמא, אלא שייך גם להסיומים דתשעת הימים^ק — כי, הסיום דערב פסח720הוא הכנה להגאולה דפסח, והסיומים דתשעת הימים הם הכנה להגאולה העתידה שהיא „כימי צאתך מארץ מצרים (אראנו נפלאות)"^קא, ובהדגשה יתירה בשנה זו, הי' תהא שנת אראנו נפלאות, כשעומדים על סף הגאולה.

טז. ויה"ר שהדיבור וההחלטות טובות בכהנ"ל ימהרו ויזרזו ויביאו בפועל ובגלוי ממש את ה(חוזק והתוקף ד)גאולה השלישית וביהמ"ק השלישי.

ובפשטות — שנוסף לכך שכבר סיימו כל פרטי מ"ב המסעות במדבר העמים שבזמן הגלות, ועומדים כבר „על ירדן ירחו", „מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה"^קב, עוברים את הירדן מערבה ונכנסים לארץ ישראל, ובארץ ישראל עצמה הולכים מערבה — לירושלים עיר הקודש, ולבית המקדש השלישי, ועד לקדש הקדשים (במערבו של ביהמ"ק), שבו נמצא הארון והלוחות.

ו"הקיצו ורננו שוכני עפר"^קג, ומשה ואהרן (בעל ההילולא דר"ח מנ"א) עמהם^קד, וכל הצדיקים ונשיאי ישראל עמהם, וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו עמהם, ביחד עם נשמות בגופים דכל בנ"י שבדורנו זה, „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"^קה, „ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"^קו, וכולם יחדיו לומדים „תורה חדשה (ש)מאתי תצא", „אלה הדברים אשר דבר משה („גואל ראשון הוא גואל אחרון"^קז) אל כל ישראל", „אלה" דייקא, מראה באצבעו ואומר אלה^קח, בפועל ובגלוי, ותיכף ומיד ממש.

721משיחות ש"פ דברים, שבת

יום א', עשירי באב (ל

ויום ב', י"א באב (לאחרי

א. די איצטיקע טעג — ובפרט קומענדיק פון שבת תשעה באב (נדחה) — זיינען ימים מסוגלים ביותר אויף ביאת משיח צדקנו:

נוסף אויף דעם וואָס ס'איז אַן עיקר אין אמונת ישראל („אני מאמין") אַז „אחכה לו בכל יום שיבוא"^א, בפירושו „שיבוא בכל יום" — ובפרט אין דעם איצטיקן זמן בכלל, ווי גערעדט לאחרונה כו"כ פעמים, אַז לויט אַלע סימני הגאולה איז „הנה זה (משיח) בא"^ב תיכף ומיד ממש (און דאָס וואָס משיח איז נאָך ניט געקומען איז אינגאַנצן ניט פאַרשטאַנדיק) — איז דאָס נאָכמער אונטערשטראָכן אין די טעג פון חודש אב, ווי עס שטייט אין מדרש^ג: „עלה ארי' במזל ארי' (חודש החמישי) והחריב את אריאל (בית המקדש) כו' על מנת שיבוא ארי' (זה הקב"ה) במזל ארי' (והפכתי אבלם לששון^ד) ויבנה אריאל". ד.ה. אַז אין חודש אב וועט זיין דער בנין בית המקדש השלישי, „מקדש אד' כוננו ידיך"^ה. און נאָכמער: דאָס איז די כוונה און דער תנאי, חזון, תשעה באב (נדחה),

(לפני תפלת ערבית^* *

תפלת ערבית) ה'תנש"א

וואָס „על מנת" זה איז געווען דער חורבן בית המקדש בחודש זה^ו.

ווי ס'איז אויך מודגש אין דעם נאָמען פון דעם חודש (ווי ער ווערט אָנגערופן ע"פ „מנהג ישראל (וואָס) תורה היא"^ז) — „מנחם אב"^ח, אַז פאַר „אב" (פאַר דעם שם החודש אין תורה^ט) איז מען מקדים „מנחם" — נחמת הגאולה, וואָס דאָס באַדייט אַז אין דעם חודש קומט די נחמת הגאולה („מנחם"), די נחמה אויף אַלע עניני אב, דורך מהפך זיין די ענינים בלתי רצויים פון דער ירידה בחודש אב צו אַן עלי' הכי גדולה („מנחם"^י) — „שיבוא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל" (וואָס „על מנת" זה איז געווען די ירידה), כנ"ל.

ב. אין חודש מנחם־אב עצמו איז דאָס נאָך שטאַרקער אין דעם טאָג פון תשעה באב, סיי מצד כללות היום, און סיי מצד זיין קביעות בשנה זו ביום השבת:

חז"ל זאָגן^יא אַז אין דעם טאָג פון תשעה באב (יום שחרב הבית) „יליד מלכא משיחא". און דער ענין חזר'ט זיך איבער מחדש בכל^יב תשעה ב־722אב^יג, און היות אַז ביום הולדתו פון אַ מענטשן איז „מזלו גובר"^יד, הייסט עס, אַז בתשעה באב איז מתגבר מזלו של משיח צדקנו און ער איז אַ יום מסוגל אויף דער גאולה האמיתית והשלימה.

און דאָס איז אויך נוגע אין הלכה למעשה, ווי עס שטייט אין כתבי האריז"ל^טו, אַז מ'זאָגט תפלת נחם („פסוקי נחמה") ביום תשעה באב במנחה — „כי אז במנחת ט"ב נולד המשיח הנקרא^טז מנחם"^יז.

ויש לומר, אַז ווען תשעה באב איז חל בשבת (ווי בקביעות שנה זו), און דער תענית (ואמירת נחם) איז נדחה ליום א', ווערן דאַן נדחה נאָר די ענינים בלתי רצויים — דער ענין הצום און די דיני עינוי ואבילות כו', אָבער די ענינים חיוביים ורצויים — וואָס ביום זה נולד מושיען של ישראל — ווערן ניט נדחה, אפילו ניט אָפּגעשוואַכט ח"ו דורך שבת. ואדרבה: די ענינים טובים שטייען נאָך מער בגלוי ובתוקף ביום השבת^יח.

און דער טעם לזה — יש לומר: וויבאַלד אַז אַלע עניני העולם — כולל אויך די ענינים הכי נעלים אין סדר השתלשלות (ווי מלאכים און אפילו עשר ספירות וכו') — זיינען באַשאַפן געוואָרן „בשביל ישראל" (און „בשביל התורה")^יט, [און „מחשבתן של ישראל" איז „קדמה לתורה"^כ (תורה איז געגעבן געוואָרן צוליב אידן, שנאמר צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל)^כא] — קען דאָך ניט זיין אַ מציאות בעולם, כולל אַ קביעות בזמן (התלוי במהלך השמש והלבנה והמזלות^כב) שנברא בשביל ישראל, וואָס זאָל שטערן אָדער אָפּשוואַכן ח"ו אַ המשכה וגילוי פון קדושה באַ אידן, כולל ועאכו"כ אַזאַ ענין עיקרי באַ אידן ווי לידת והתגברות מזלו של משיח (בתשעה באב).

ועאכו"כ ווען עס רעדט זיך וועגן יום השבת (קביעת תשעה באב בשבת): וויבאַלד אַז אידן זיינען „בן זוגך"^כג פון שבת [סיי שבת און סיי אידן זיינען למעלה ונבדל מעניני העולם^כד (די אַנדערע ימי השבוע, וואָס יעדערער פון זיי האָט אַ „בן זוג")], און שבת איז פאַרבונדן מיט דעם723גילוי פון דער גאולה (ווי ס'איז מודגש אין שירו של יום, „מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"^כה, און יעדער שבת איז מעין זה^כו) — קען מען דאָך ניט זאָגן, אַז שבת זאָל ח"ו דוחה זיין דעם ענין נעלה באַ אידן פון לידת משיח צדקנו בתשעה באב. נאָר אדרבה: שבת איז דוחה אַלע ענינים בלתי רצויים פון אידן (צום ועינוי) און ענינים פון היפך הגאולה, און איז נאָכמער מגלה ומחזק ביתר שאת וביתר עוז די עניני הגאולה בתשעה באב, דעם ענין פון לידת המשיח ביום זה.

ובפרט אַז דער שבת (תשעה באב) איז שבת חזון, חזון מלשון מחזה: אין דעם שבת „מראין לכאו"א מישראל המקדש דלעתיד מרחוק" (כידוע די תורה בזה^כז), ובפרט אַז מ'איז דאָס מבאר מיט אַ משל פון אַ לבוש ובגד („מאב שיש לו בן יקר ועשה לו מלבוש יקר וכו'", אע"פ וואָס דער נמשל רעדט וועגן בית המקדש), וואָס באַווייזט אַז דער גילוי המקדש ווערט נמשך מער בגלוי בבחי' לבוש^כח (מקיף הקרוב), וואָס איז נעענטער צו דעם אדם (ווי דער מקיף הרחוק פון בית)^כט, ע"ד דער ענין פון בגדי כהונה (במקדש) — איז דאָך פאַרשטאַנדיק (במכ"ש פון יעדער שבת), אַז דער גילוי פון מושיען של ישראל ביום זה איז ביתר שאת וביתר עוז. וכמודגש אויך בסיום הפטרת שבת חזון: „ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה"^ל.

ג. דער עילוי הנ"ל פון שבת תשעה באב איז נאָכמער בהדגשה אין דעם ענין האכילה ושתי' שביום זה, ווען מ'האָט די מצוה פון עונג שבת, „לענגו בעונג אכילה ושתי'"^לא, „דגים גדולים . . בשר ויין"^לב, ביז אַז אפילו בנוגע צו דער סעודה שלישית (בתשעה באב שחל בשבת), די סעודה מפסקת — איז דער דין^לג אַז „אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו".

דערפון זעט מען, אַז אין אַ יום תענית שחל בשבת איז ניט בלויז פאַראַן שלילת העינוי דורך העדר אכילה ושתי', נאָר אויך ובעיקר — די שמחה ותענוג וואָס איז דאָ אין אכילת בשר שמן ושתיית יין ישן [ויש לומר, אַז אין אַ יום תענית שחל בשבת דאַרף מען מוסיף זיין אין דעם נאָכמער ווי בשאר שבתות השנה, כדי שולל זיין דעם קס"ד פון דעם יום התענית^לד].

און דער ביאור בזה איז — ווי גערעדט מערערע מאָל^לה — אַז בפנימיותו איז אַ724תענית אַן ענין טוב — „יום רצון לה'"^לו. און די כוונה פנימית פון די תעניות איז — אַז עס זאָל נתגלה ווערן זייער ענין טוב, יהפכו ימים אלו „להיות יום טוב וימי ששון ושמחה"^*36, ווי עס וועט נתגלה ווערן בגאולה האמיתית והשלימה. און דער ענין פנימי פון אַ תענית שטייט בגלוי ווען דער תענית איז חל ביום השבת — וואָס דעמולט ווערט נדחה נאָר דער ענין הצום, אָבער ניט דער ענין טוב („יום רצון לה'"), ואדרבה: וויבאַלד אַז יעדער שבת איז אַ יום רצון^לז, „חמדת ימים אותו קראת"^לח, און מצוה לענגו כו', און ס'איז אַ טאָג פאַרבונדן מיט דער גאולה (כנ"ל) — איז דער „עת רצון" פון דעם תענית דעמולט ביתר שאת וביתר עוז, און דער תענית איז דעמולט אַזוי ווי אַ „יום טוב ויום ששון ושמחה"^*36, מעין ובדוגמת ווי עס וועט זיין בימות המשיח. ביז אַז דחיית התענית ע"י שבת גיט דעם כח אויף אים דוחה זיין לגמרי (בימות המשיח), ווי אונטערשטראָכן במיוחד באַ תשעה באב שחל להיות בשבת „ודחינהו לאחר השבת ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה"^לט.

ויש לומר, אַז דאָס שטייט נאָכמער בהדגשה אין סעודת תשעה באב שחל בשבת — וואָרום בתשעה באב איז דאָ דער גילוי פון לידת המשיח (כנ"ל), ובפרט לאחרי חצות היום, בזמן תפלת מנחה (ווען „נולד המשיח"), ובפרט אין דער סעודה מפסקת — די סעודה שלישית פון דעם שבת, ווייל די סעודה שלישית בכל שבת איז דאָך פאַרבונדן^מ מיט דער סעודה דלעתיד לבוא, סעודת לויתן ושור הבר ושתיית יין המשומר^מא (אַ סעודה גשמית^מב), ועאכו"כ די סעודה שלישית (די סעודה המפסקת) פון שבת תשעה באב, ווען „נולד המשיח"^מג.

ד. ויש לומר נאָכמער, אַז ווען תשעה באב איז חל בשבת און דער תענית איז נדחה לעשירי האָט מען מעין המעלה פון תשיעי ועשירי בתשרי (ערב יום הכפורים ויום הכפורים) — כדברי חז"ל^מד „כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".

ובהקדים די שייכות פון תשעה באב מיט יום הכפורים:

די^מה ימי צומות — וועלכע זיינען אַלע מדברי קבלה ומדרבנן — האָבן אַ שייכות, זיי זיינען מעין און ווערן נמשך פון דעם צום יום הכפורים וואָס איז מן התורה. כידוע אַז אַלע מצוות מדרבנן זיינען „כעין דאורייתא"^מו, ביז אַז זיי זיינען „יוצאות ונמשכות ממצות התורה" (דוגמתן)^מז.

725צווישן די ד' צומות גופא איז תשעה באב דער סאַמע־ענלעכסטע צו יוהכ"פ — „אין בין תשעה באב ליום הכפורים כו'"^מח, „תשעה באב לילו כיומו לכל דבר כו' ובין השמשות שלו אסור כיוהכ"פ"^מט.

ובפרט ע"פ דברי חז"ל^נ, אַז מ'פאַרגלייכט דער יום טוב פון ט"ו באב — וואָס קומט אַלס אַ תיקון אויף די דברים שאירעו בתשעה באב („יום^נא שכלו בו מתי מדבר"^נב, ווען ס'האָט זיך געענדיקט די גזירה פון די מתי מדבר וואָס איז געווען בתשעה באב^נג) — מיט יום הכפורים — „לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים כו'".

ובפנימיות הענינים^נד: דער גודל העילוי פון תשעה באב, דער זמן פון לידת המשיח (וואָס בזמן הגלות שטייט עס בהעלם) קומט אַרויס בגילוי בחמשה עשר באב, ווען קיימא סיהרא באשלמותא^נה, עס ווערט די עלי' ושלימות אין דער לבנה (ספירת המלכות), בחי' דוד מלכא משיחא (ווי מ'זאָגט אין קידוש לבנה), נאָך דעם גודל הירידה והעלם שבזה בתשעה באב (בזמן הגלות), וואָס איז „על מנת שיבוא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל". ומעין גילוי זה האָט מען אין שבת תשעה באב — ווען עס שטייט בגלוי נאָר דער טוב פנימי (לידת המשיח) אין תשעה באב. און (אויך) דעריבער „לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב" — צוליב דעם גודל העלי' פון ט"ו באב, „שאז מאיר מעין גילוי דלעתיד שאין בו הפסק"^נו, פאַרבונדן מיט דעם בנין בית המקדש^נז.

און דערפאַר פאַרגלייכט מען דעם גודל היו"ט פון חמשה עשר באב מיט יוהכ"פ — ווייל אין דעם „אחת בשנה"^נח פון יוהכ"פ — פאַרבונדן מיט דעם גילוי פון יחידהי^ה (משיח, בחי' יחידה הכללית*4)) — ווערט אויך די עליית המלכות בפנימיות עתיק, „שהוא ג"כ מעין דלעתיד"^מא (פאַרבונדן אויך מיט דעם בית המקדש^ב).

ולהוסיף, אַז דער סיום פון די „שבעה דנחמתא" (וואָס קומט נאָך תשעה באב) איז בראש השנה^מג („מאחר תשעה באב עד ראש השנה"^מד), וואָס שלימות פון ר"ה איז726— ביוהכ"פ^סה (ר"ה בבחי' פנימיות^סו). און יוהכ"פ איז „יום חתונתו זה מתן תורה" (דלוחות האחרונות)^סז — דער סיום פון די ארבעים יום האחרונים פון משה בהר, וועלכע האָבן זיך אָנגעהויבן בר"ח אלול, נאָך די מ' ימים אמצעיים מי"ז תמוז עד ר"ח אלול (כולל תשעה באב וט"ו באב)^סח.

וע"פ המדובר לעיל, אַז בשבת תשעה באב ווערט נתגלה דער טוב פנימי וגודל העילוי פון תשעה באב (מעין פון יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים בגאולה האמיתית והשלימה) — קומט אויס, אַז תשעה באב עצמו האָט אין זיך ע"ד הגילוי פון יוהכ"פ (נאָר בזמן הגלות שטייט עס בהעלם אין די יאָרן ווען תשעה באב קומט אויס בימי החול).

ה. ע"פ דער שייכות הנ"ל פון תשעה באב מיט יוהכ"פ — יש לומר, אַז דאָס וואָס עס שטייט בנוגע צו יוהכ"פ אַז „כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי", איז ע"ד ומעין זה דאָ בקביעות שנה זו ווען תשעה באב איז חל בשבת, וואָס דעמולט איז דאָ דער „האוכל ושותה בתשיעי" (בתשיעי באב) צוליב מצות עונג שבת [ואדרבה, מיט אַ הוספה (כנ"ל), וי"ל ע"ד די אכו"ש בתשיעי בתשרי וואָס דאַרף זיין „כפי שיעור ב' ימים ערב יוהכ"פ ויוהכ"פ"^סט], וואָס דורך דעם איז „מעלה עליו הכתוב" — דער כתוב (תורה) אַליין טוט אויף אין אים (אין דעם אוכל) אַן עלי' (מעלה עליו הכתוב), און אַן עלי' „כאילו התענה תשיעי ועשירי", ער האָט די מעלה (דורך אכילה ושתי' בתשיעי) פון „התענה" — מעין עוה"ב וואָס „אין^ע בו לא אכילה ולא שתי'"^עא — „תשיעי ועשירי", צוויי טעג.

נאָכמער: וויבאַלד אַז „אחכה לו בכל יום שיבוא", כולל אויך „שיבוא בכל יום", ביום זה ממש (שבת תשעה באב ה'תנש"א), וואָס דעמולט וועט דער תענית אינגאַנצן נדחה ווערן, און תשעה באב וועט זיין אַ יום טוב גדול — איז פאַרשטאַנדיק אַז דער „מעלה עליו הכתוב" (די עלי') וואָס קומט דורך „האוכל ושותה בתשיעי" (מעשינו ועבודתינו בתשעה באב זה) באַשטייט ניט פון „התענה (תשיעי ועשירי)", וואָרום עס וועט דאַמאָלס זיין אכילה ושתי' אויך בעשירי באב^עב, און די אכילה ושתי' וועט אין זיך האָבן אַ מעלה גדולה ביותר, ובפרט אַז דאָס וועט בפשטות זיין פאַרבונדן אויך מיט חנוכת ביהמ"ק השלישי, שירד למטה תיכף ומיד ממש^עג, ע"ד — און נאָך מער — ווי די מעלה וזכות פון דער אכילה ושתי' ביוהכ"פ (עשירי בתשרי) בחנוכת בית ראשון^עד. [ובמכ"ש וק"ו, וואָרום בימות המשיח וועט אינגאַנצן בטל ווערן דער תענית פון תשעה באב (משא"כ דחיית התענית ביוהכ"פ בחנוכת בית ראשון איז געווען נאָר אַ הוראת שעה)].

727ולהוסיף, אַז בקביעות שנה זו (ווען ס'איז דאָ דער „האוכל ושותה בתשיעי") איז עשירי באב ביום אחד בשבוע — וואָס איז בדוגמת יום אחד הראשון (פון מעשה בראשית) — ווען „הקב"ה הי' יחיד בעולמו"^עה; און אויב משיח קומט תיכף ומיד ממש, וועט מאָרגן, יום אחד עשירי באב, מאיר זיין בתכלית הגילוי אחדותו ית' — ע"ד דער גילוי פון „אחת בשנה" פון עשירי בתשרי (יחידה וואָס איז פאַרבונדן מיט יחיד שלמעלה^עו) — „והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד"^עז. וי"ל אַז דאָס איז אויך מתאים לזה וואָס יום עשירי בחודש איז פאַרבונדן מיט „העשירי יהי' קודש"^עח, קדש מלה בגרמי'.

ו. ויש להוסיף, אַז בקביעות שנה זו, ווען תשעה באב איז חל בשבת, און אויך די התחלה פון די „בין המצרים" (שבעה עשר בתמוז) איז חל בשבת (און דער תענית איז נדחה) — קומט אויס אַז די התחלה און דער סיום פון די „תלתא דפורענותא" איז ניט מיט אַן ענין של פורעניות ח"ו, נאָר אדרבה — מיט אַ יום השבת, „חמדת ימים", ומצוה לענגו כו', און וויבאַלד אַז „אחכה לו בכל יום שיבוא" וועט מאָרגן אויך ניט זיין קיין תענית (און אפילו אויב משיח וועט זיך ח"ו פאַרהאַלטן, איז דאָס אַ תענית מחוץ פון די „תלתא דפורענותא" וועלכע האָבן זיך שוין געענדיקט מיט שבת).

ויש לומר, אַז דאָס ברענגט אַרויס בגלוי אויך דעם תוכן פנימי פון די „תלתא דפורענותא" — ווי דאָס איז כנגד די ג' מוחין^עח [נאָר בזמן הגלות שטייען די ג' מוחין בהעלם ובהסתלקות^פ], ווי דאָס וועט נתגלה ווערן בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה, ווען ס'וועט זיין דער כיבוש פון אַלע עשר ארצות — נוסף צו די שבע ארצות, כנגד בירור הז' מדות, אויך די ג' ארצות פון קיני קניזי וקדמוני, כנגד די ג' מוחין^פא. ואדרבה: וויבאַלד אַז דער גילוי פון די ג' מוחין קומט אַרויס לאחרי ההעלם, איז דאָס ביתר שאת וביתר עוז, כיתרון האור מן החושך^פב.

ויש לקשר זה אויך מיט די פרשיות השבוע פון די „דריי וואָכן" — פינחס, מטות־מסעי, דברים^פג: דער צד השוה פון די דריי פרשיות איז, אַז אין זיי רעדט זיך וועגן חלוקת הארץ: בפ' פינחס — „לאלה תחלק הארץ בנחלה גו' אך בגורל יחלק את הארץ"^פד; בפ' מטות — בקשת בני גד וראובן „יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה . . מעבר הירדן מזרחה"^פה, ובפ' מסעי — „זאת הארץ אשר תפול לכם728בנחלה גו' אשר תתנחלו אותה בגורל גו'"^פו; און בפ' דברים — בהתחלת הפרשה, „פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו וגו' ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת", „ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם גו'"^פז, און בסיום הפרשה, כיבוש ארץ סיחון ועוג ונתינתה לבני גד ובני ראובן^פח.

ובפרטיות יותר — רעדט זיך אין די דריי פרשיות וועגן חלוקת הארץ כולה, ניט נאָר בעבר הירדן מערבה, נאָר אויך בעבר הירדן מזרחה (נחלת בני גד ובני ראובן), וואָס דאָס איז געווען די התחלה פון כיבוש וחלוקת ארץ ג' אומות קיני קניזי וקדמוני, „אדום ומואב ועמון^פט . . (ש)עתידים להיות ירושה לעתיד"^צ. ויש לומר, אַז אין דעם זיינען מרומז די ג' מוחין וואָס קומען צוזאַמען מיט די ז' מדות (כיבוש ז' ארצות מעבר הירדן מערבה) אין די ג' שבתות פון די „דריי וואָכן" (ווען מ'לייענט די דריי פרשיות בשנה זו) וואָס פירן אַריין אין די „שבע דנחמתא" שלאחרי זה.

ובעבודת האדם באַדייט עס די עבודה פון „מאַך דאָ ארץ ישראל"^צא — כיבוש וחלוקת חלקו בעולם, און מאַכן דערפון „ארץ ישראל", אַ דירה לו יתברך בתחתונים^צב, ובתכלית השלימות — במחשבה דיבור ומעשה, אַלס הכנה צו עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות^צג, כמדובר לעיל^צד.

ז. ויש לומר, אַז דער ענין פון גילוי המשיח בתשעה באב (במנחה), און ווי ס'איז פאַרבונדן מיט דער עבודה אין ארץ ישראל — איז נאָכמער בהדגשה אין דער פרשה וואָס מ'לייענט בתפלת מנחה פון דעם שבת תשעה באב (שבת חזון), פ' ואתחנן:

לויט דעם כלל אַז התורה היא נצחית^צה און תורה מלשון הוראה^צו, אַלע ענינים אין תורה זיינען נצחיים לעולם ועד, און גיבן אַרויס הוראות נצחיות צו אידן בכל זמן ובכל מקום — ווערט די שאלה: וואָס איז די הוראה נצחית פון „ואתחנן אל ה'", תפלת משה צו דעם אויבערשטן ער זאָל אַריינגיין אין ארץ ישראל, אַ תפלה ובקשה וואָס איז דעמולט ניט מקויים געוואָרן, ובמילא איז דאָס לכאורה בגדר פון „מאי דהוה הוה"^צז?

איז דער ביאור אין דעם: ס'איז מובן ופשוט אַז תפלתו של משה בלייבט אַלעמאָל בתוקף און וועט זיכער מקויים ווערן, במכ"ש פון דער תפלה פון יעדער צדיק [ובמכ"ש דערפון וואָס „צדיק גוזר והקב"ה מקיים"^צח], עאכו"כ תפלתו של משה רבינו (וואָס אפילו מעשה ידיו זיינען נצחיים^צט, עאכו"כ תפלתו לה'), ובפרט אַז משה האָט אויף דעם מתפלל געווען תקט"^* ו (כמנין „ואתחנן") תפלות^ק.

729אילו זכו וואָלט תפלת משה דעמולט מקויים געוואָרן, און ער וואָלט אַריינגעפירט אידן אין ארץ ישראל, און געבויט דעם בית המקדש, און דעמולט וואָלט דאָס געווען אַ בית נצחי, בגאולה הנצחית — די גאולה שלימה, כמבואר בספרים^קא.

מפני סיבות שונות איז תפלת משה דעמולט ניט מקויים געוואָרן בפועל בעוה"ז הגשמי (צוליב די גזירה וואָס איז דאַן געווען אַז משה דאַרף בלייבן מיט בני דורו אין מדבר, כדלקמן), אָבער זייענדיק אַ תפלה פון משה (און נאָך תקט"ו תפלות) וועט זי זיכער מקויים ווערן נאָר שפעטער — בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, וואָס „גואל ראשון (משה) הוא גואל אחרון"^קב, און ער פירט אַריין אַלע אידן אין ארץ ישראל, בגאולה שאין אחרי' גלות^קג, ובבנין ביהמ"ק השלישי, בית נצחי^קד.

קומט דערפון אויס, אַז תפלתו של משה איז קיימת לעולם און פועלת פעולתה, נאָר ניט בזמן ההוא, נאָר לאחרי זמן — ווען עס קומט די גאולה נצחית, און משה — גואל ראשון הוא גואל אחרון — פירט אַריין אַלע אידן אין ארץ ישראל.

ח. עפ"ז וועט מען אויך פאַרשטיין די הוראה נצחית דערפון בכל הדורות:

משה האָט אָנגעהויבן זיין תפלה זאָגנדיק^קה „אתה החילות להראות את עבדך — פתח להיות עומד ומתפלל"^קו, ד.ה. אַז „אע"פ שנגזרה גזירה [אַז משה זאָל ניט אַריין אין ארץ ישראל], אמר לו, ממך למדתי שאמרת לי ועתה הניחה לי וכי תופס הייתי בך אלא לפתוח פתח שבי הי' תלוי להתפלל עליהם, כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו"^קו, „אתה אין מי שימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזירתך"^קו.

וואָרום, היות אַז עס רעדט זיך וועגן אַריינגיין אין ארץ ישראל און ברענגען די גאולה שלימה פאַר אַלע אידן — איז הגם אַז ער האָט געוואוסט וועגן דער גזירה, האָט משה געטאָן כל התלוי בו: צו מתפלל זיין, און נאָכאַמאָל מתפלל זיין און ווידער אַמאָל מתפלל זיין, ביז — מתפלל זיין תקט"ו תפלות [אָדער אַ תפלה וואָס גייט דורך אַלע ט"ו פעמים ת"ק דרגות פון סדר השתלשלות, בין רקיע לרקיע פון די שבעה רקיעים ובין רקיע לארץ^קז] — אפשר וועט ער פועל'ן אַז דער אויבערשטער זאָל מבטל זיין די גזירה און אים לאָזן אַריינפירן אידן אין ארץ ישראל.

נאָכמער: אפילו לאחרי וואָס דער אויבערשטער האָט אים געזאָגט „אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"^קח — איז אַ ספק גדול צי משה האָט כביכול אויך אויף דעם געפאָלגט, וואָרום ס'איז דאָך דאָ דער כלל אַז „כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא"^קט, איז אפילו ווען דער בעה"ב אמיתי (דער אויבערשטער) הייסט משה'ן „צא", „אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" — איז מסתבר זאָגן, אַז משה האָט זיך מוסר נפש געווען און ממשיך730געווען בעטן און מתפלל זיין ער זאָל אַריינגיין אין ארץ ישראל [וביחד עם זה כפשוט, אַז דאָס זאָל ח"ו ניט שאַטן אַ צווייטן אידן, יהושע בן נון, וועמען דער אויבערשטער האָט שוין קובע געווען פריער ער זאָל אַריינפירן אידן אין ארץ ישראל];

און אפילו אויב משה האָט געקענט פועל'ן ע"י תפלתו ער זאָל אַריינגיין אין ארץ ישראל (און זיכער האָט ער דאָס געקענט פועל'ן, במכ"ש מתפלת כל צדיק כנ"ל) — איז אָבער זייענדיק אַ רועה ישראל אמיתי, איז אַן אמת'ער רבי, אַן אמת'ער מלמד תורה לישראל — גייט ניט אַרויס פון גלות איבערלאָזנדיק דאָרט זיינע תלמידים (ווי דער דין איז, אַז „תלמיד שגלה כו' מגלין רבו עמו"^קי), נאָר די שלימות פון זיין גאולה באַשטייט דערפון וואָס צוזאַמען מיט אים ווערן נגאל אַלע זיינע תלמידים^*110 (במכ"ש פון דעם קצה ההפכי, אַז „הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו"^קי). און במילא איז פאַרשטאַנדיק, אַז תפלת משה צו אַריינגיין אין ארץ ישראל האָט אין זיך כולל געווען, אַז אויך די אידן פון זיין דור (דור דיעה), דור המדבר, זאָלן מיט אים אַריינגיין אין ארץ ישראל אין דער גאולה שלימה.

דערפון האָט מען אויך דעם לימוד לדורות — בנוגע צו אתפשטותא דמשה שבכל דור ודור^קיא, ביז משה שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ועד"ז בנוגע צו בחי' משה וואָס איז דאָ אין יעדער איד^קיב — אַז ניט קוקנדיק אויף די תפלות ובקשות וואָס זיינען געווען ביז איצטער, דאַרף מען נאָכאַמאָל און ווידעראַמאָל מתפלל זיין און בעטן באַ דעם אויבערשטן „עד מתי"^קיג . . .

און ס'איז אַ זיכערע זאַך אַז די תפלה ובקשה ווערט מקויים, און תיכף ומיד ממש — ובאופן פון „מתנת חנם" („ואתחנן", „אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם"^קיד), שלא בערך צו דער עבודה — קומט די גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, „גואל ראשון הוא גואל אחרון", און אַלע אידן גייען אין ארץ ישראל, אין דער גאולה נצחית, און עס קומט אַראָפּ דער ביהמ"ק השלישי הנצחי וואָס איז עומד מוכן ובנוי למעלה^עג.

ט. דער ענין איז נאָך שטאַרקער געפינענדיק זיך איצטער אין אַ בית משולש, אַ ביהכנ"ס, ביהמ"ד און בית מעשים טובים וגמילות חסדים, ובמיוחד — פון כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, משה שבדורנו — וואָס דאָס איז מעין והכנה צו דעם בית המקדש השלישי, וואָס איז אויך אַ בית משולש^קטו: ביתי בית תפלה^קטז, בית תורה (מקום סנהדרין לעבן לשכת הגזית^קיז), און בית גמילות חסדים (וואָס ווערט נמשך דורך) הקרבת הקרבנות^קיח.

און אין דעם בית משולש גופא געפינט731מען זיך איצטער אין אַ התוועדות צוזאַמען מיט כמה עשיריות מישראל, „ברוב עם הדרת מלך"^קיט, וואָס נוסף לזה וואָס יעדער איד איז אַ בעה"ב אויף כל המציאות, ועאכו"כ אויף זיין אייגענע מציאות און זיין אייגענע עבודה פון „אדם כי יקריב — מכם קרבן לה'"^קכ, „מכם" דוקא^קכא, און דורך דעם איז ער אויך מקריב כל עניני העולם (דצח"ם)^קכב וואָס זיינען נכלל אין אים^קכג (און אין אַ קרבן^קכד) — איז דאָס ביתר שאת וביתר עוז בשעת דאָס קומט דורך כו"כ עשיריות מישראל, וועלכע שטייען באחדות, וואָס די אהבה ואחדות צווישן אידן איז מבטל סיבת הגלות^קכה, ובמילא — ווערט בטל דער מסובב (גלות), און עס קומט תיכף ומיד ממש די גאולה.

ובפרט אַז דערצו איז דאָס אויך דער זמן זכאי — שבת תשעה באב בזמן תפלת מנחה, ווען עס ווערט אַ התגברות חדשה פון (לידת ו)מזל משיח צדקנו, און דערצו נאָך — אין דעם יאָר ה'תשנ"א, ר"ת הי' תהי' שנת נפלאות אראנו, ביז די נפלאות פון דער גאולה האמיתית והשלימה (אויף וועלכע עס שטייט „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"^קכו).

איז דערפון אַלעם מובן — אַז די איצטיקע צייט און דער דאָזיקער אָרט איז אַ זמן ומקום הכי מסוגל אויף ביאת משיח צדקנו.

ובפשטות — אַז אַ איד איז מאמין באמונה שלימה, אַז משיח צדקנו, „מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כו'"^קכז, און אַלס „משיח ודאי" (דורך דעם וואָס „עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל")^קכח — קומט איצטער ממש אַריין אין דעם בית הכנסת, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ער פירט אַלע אידן בתוך כלל ישראל אין ארץ הקודש, אין ירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי,

וכאמור — תיכף ומיד ממש, ברגע זה ממש בשבת תשעה באב ה'תנש"א, אַזוי אַז עשירי במנחם אב — עשירי יהי' קודש — ווערט שוין קודש, נהפך ליום טוב ולששון ולשמחה,

ועאכו"כ אחד עשר במנחם אב, וואָס איז פאַרבונדן מיט „אחד עשר יום מחורב" (שבפרשתנו^קכט), בחי' אחד עשר פון מתן תורה בהר סיני (חורב), דער גילוי פון בחי' כתר (ביז פנימיות הכתר)^קל, ווי תורה איז בשרשה למעלה מעלה, למעלה פון די עשר ספירות, וביחד עם זה ווערט דערפון נמשך אין אַלע עשר ספירות (אַזוי אַז מ'האָט אַ „מהלך" פון „אחד עשר יום"), ובעבודת האדם — דער ענין פון ברכת התורה („אשר נתן לנו את תורתו", תורתו של הקב"ה, „חמדה גנוזה"^קלא, ביז ווי אורייתא וקוב"ה כולא חד^קלב), וואָס קומט און ווערט דערנאָך נמשך אין די פרטי עניני תורה וואָס אַ איד לערנט (מיט זיינע732עשר כחות הנפש). ועד"ז איז דאָ דער גילוי ביום אחד עשר בכל חודש^קלג, ועאכו"כ בחודש מנחם אב — וואָס איז פאַרבונדן מיט דער גאולה (כנ"ל), און מיט דער גילוי פון „תורה חדשה מאתי תצא"^קלד — די שלימות הגילוי פון „אחד עשר יום מחורב", בחי' אחד עשר שבתורה חדשה פון „אתי", עצמותו ית', און באופן פון „תצא" המשכה בכל הדרגות שלמטה מזה.

ועאבו"כ אַז מ'האָט די גאולה אין די ימים שלאחרי זה, יום שני — כפליים דויהי ערב ויהי בוקר, יום שלישי שהוכפל בו כי טוב^קלה, כפליים לתושי'^קלו (שתורה נקראת תושי'^קלז), וואָס כפל איז פאַרבונדן מיט גאולה^קלח, און יום רביעי (בן זוגו דיום ראשון) און יום חמישי (בן זוגו דיום שני) ויום ששי (בן זוגו דיום שלישי),

ועאכו"כ יום הששי זה — חמשה עשר באב, ווען קיימא סיהרא באשלמותא פון גאַנץ חודש אב, וישראל דומין ומונין ללבנה^קלט, והם עתידים להתחדש כמותה^קמ.

י. הגם אַז „אני מאמין" אַז „הנה זה (משיח) בא" ביום זה ממש (כנ"ל) — האָט די תורה אָנגעזאָגט אַ אידן, אַז ער דאַרף שטענדיק טאָן זיין עבודה כדבעי ובשלימות לויט מצבו בהוה, כולל — מאַכן די הכנות מתאימות, און אַ הכנה רבתי^קמא, צו די עניני קדושה וואָס ער דאַרף טאָן מאָרגן און איבערמאָרגן ולאחר זמן.

און ווי ס'איז רגיל בהתוועדויות אלו וכיו"ב, צו אָננעמען החלטות טובות להוסיף בכל עניני תורה ומצוות, ובהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, און ס'איז נהוג צו מקדים ומוסיף זיין (פאַר קבלת ההחלטות) — „טאָמער משיח וועט זיך ח"ו פאַרהאַלטן", וואָרום „אחכה לו" שיבוא ביום זה ממש (כנ"ל), במילא באַוואָרנט מען אַז די החלטות טובות (פאַרבונדן מיט דער עבודה בזמן הגלות) איז „טאָמער משיח וועט זיך ח"ו פאַרהאַלטן".

ובאמת, איז אויך נאָך ביאת המשיח, וועט בלייבן און עס וועט זיין אַ המשך פון דער תורה ועבודה (והחלטות טובות) בזמן הגלות, כידוע דער ביאור^קמב אין דעם מאחז"ל^קמג „אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", אַז די הכנה און כלי צו די גילויים און דער עבודה אין גן־עדן ועד"ז אין דער גאולה^קמד, איז דורך „תלמודו בידו" בזמן הזה, וואָס רובו איז פאַרבונדן מיט זמן ומקום הגלות, און דורך דעם „נעמט מען" די תורה אין גן־עדן און לע"ל (אע"פ וואָס גן־עדן ועאכו"כ גאולה איז היפך פון גלות). ועד"ז בנוגע צו כללות העבודה בזמן הזה, אַז „תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים כו' תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"^קמה, ביז אַז „גאולה" ווערט אויפגעמאַכט דוקא דורך דער עבודה פון מגלה זיין דעם אל"ף פון אלופו של עולם אין „גולה" (גלות), גאולה^קמו.

733ובנוגע לפועל — החלטות טובות בקשר מיט ימים אלה:

בהתאם צו דעם סיום פון הפטורת שבת חזון „ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה"^ל — וואָס „משפט" גייט אויף תורה^קמז און „צדקה" גייט אויף כללות כל המצוות וועלכע זיינען נכלל אין מצות צדקה^קמח — זאָל מען בימים אלו מוסיף זיין אין לימוד התורה וקיום המצוות, ובמיוחד — מצות צדקה, אָנהויבנדיק ביום שבת זה (באופן המותר), ועאכו"כ במוצאי שבת און ביום ראשון^קמט ובמוצאי יום ראשון, און אין די ימים שלאחרי זה.

און אין „משפט" (תורה) עצמו — איז בהמשך צו דעם וואָס מ'האָט גערעדט אין די התוועדויות שלפני זה, איז כאן המקום צו נאָכאַמאָל מעורר זיין מחדש, אַז טאָמער משיח וועט זיך ח"ו פאַרהאַלטן, זאָל מען זען ממשיך זיין, און מיט אַ באַנייטע חיות והתחזקות (בכל יום יהיו בעיניך חדשים^קנ), צו מאַכן „סיומים" במסכתות הש"ס („משפט") אין די „ניין טעג", כולל — ביום שבת קודש זה (און פאַרבינדן דעם סיום בשבת מיט אַ סעודה), און דערנאָך — אויך במוצאי שבת וביום ראשון עשירי באב (באופן המותר), ועאכו"כ במוצאי יום ראשון,

און היות אַז די ימים שלאחרי זה — ביז חמשה עשר באב — זיינען אַ המשך צו תשעה באב — איז טאָמער משיח וועט זיך ח"ו פאַרהאַלטן אין די ימים הבאים — איז מען מציע, אַז מ'זאָל ממשיך זיין מאַכן „סיומים" אויך אין די ימים שלאחרי זה, ביז חמשה עשר באב, ועד בכלל. און פאַרבינדן דעם „סיום" (אין „משפט") אויך מיט אַ נתינה לצדקה. ובמקום המתאים — אויך פאַרבינדן דעם „סיום" — „יומא טבא לרבנן"^קנא — מיט אַ סעודה והתוועדות.

ויש לפרסם זה בכל מקום האפשרי, סיי אין די ערטער וואו מ'האָט דאָס שוין מקיים געווען בימים שלפני זה — זאָל מען דאָס זען ממשיך זיין, און מיט אַ תוספת חיות וחיזוק, ועאכו"כ אין די ערטער וואו דאָס איז נאָך ניט דערגאַנגען — זאָל מען דאָרט דערגרייכן און פועל'ן אַז מ'זאָל דאָרט אויך מאַכן „סיומים", און מוסיף זיין אין „משפט" און אין „צדקה" בכלל.

יא. בקשר מיט חמשה עשר באב — יום הששי הבע"ל — איז כדאי אַז מ'זאָל מאַכן בכל מקום ומקום אַ התוועדות גדולה בשמחה גדולה, צוזאַמענקלייבן אידן, אנשים נשים וטף, און רעדן דברי תורה, ומה טוב — מאַכן אַ „סיום" מסכת, און געבן אַ נתינה לצדקה, און אָננעמען החלטות טובות צו מוסיף זיין בכל עניני תורה ומצוות ובכל ענינים טובים.

והיות אַז חמשה עשר באב קומט אויס בשנה זו ביום הששי (וואָס דעמולט קען ווערן אַ שאלה בנוגע צו מאַכן אַ התוועדות), זאָל מען מאַכן די התוועדות בליל אור לששי, און אַ התוועדות גדולה בשמחה גדולה, וועט דאָס אַראָפּנעמען אַלע שאלות.

ובהדגשה — אַ התוועדות מתוך שמחה וטוב לבב, בהתאם צו דעם וואָס „לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב",734ביז מיט אַ שמחה הכי גדולה, בדוגמא ווי שמחת נישואין, וואָס דערמיט איז פאַרבונדן די שמחה ויו"ט גדול פון ט"ו באב („שבהן^קנב בנות ירושלים (וי"ג^קנג: בנות ישראל) יוצאות כו' וחולות בכרמים כו'"). ובפרט ע"פ מנהג ישראל אַז בימים אלו (לאחרי תשעה באב), איז מען מרבה בשידוכין וחתונות בישראל (ובפרט אַז דאָס קומט לאחרי ההפסק בזה אין די „דריי וואָכן").

יב. ולהוסיף, אַז די קביעות פון חמשה עשר באב בשנה זו ביום הששי איז מרמז אויף דעם סיום העבודה פון אידן (אתם קרויים אדם^קנד, שנברא ביום הששי כנגד) אלף הששי^קנה, ערב והכנה צו דעם „יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", ביז באופן פון „מתנת חנם" (אַ גילוי שלא בערך), ע"ד ווי עס ווערט אויפגעטאָן דורך „ואתחנן אל ה'".

ובפרט שטייענדיק באלף הששי עצמו, לאחרי „חצות" האלף, לאחרי שנת ה'ת"ק^קנו, און לאחרי די פאַרשידענע קיצים וואָס זיינען שוין דורך, בשנת תר"ח^קנז ושנת תרס"ו^קנח, ביז — די הכרזה פון נשיא דורנו „לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה" (בשנות תש"א־תש"ג)^קנט, וואָס בשנים אלו איז אַלץ מערער צוגעקומען אין גילוי פנימיות התורה. ובהמשך השנים איז אין דעם צוגעקומען מערער און מערער, ביז — הפצת המעינות חוצה בכל קצוי תבל, אפילו אין אַ פינה נידחת בעולם, און ניט נאָר וואָס דאָרטן האָבן דערגרייכט די תוצאות פון הפצת המעינות חוצה, נאָר אויך די מעינות פון פנימיות התורה בעצמם.

יג. ויהי רצון, אַז נאָך פאַר חמשה עשר באב, און נאָך פאַר די ימים שלפניו, ביז תיכף ומיד ממש — זאָל שוין קומען די גאולה, און מ'וועט דעמולט פּראַווען די גרעסטע שמחה, אַ שמחה שלמעלה מכל מדידה והגבלה — די שמחה אויף דעם וואָס ס'איז געקומען די גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,

און מ'וועט אויף דעם ברענגען אַ קרבן תודה אויף אַרויסגיין פון דעם „בית האסורים" הכללי פון גלות (במכ"ש פון דעם וואָס אַ יחיד איז מחוייב בקרבן תודה אויף דעם וואָס ער — אַ יחיד — גייט אַרויס פון בית האסורים הפרטי שלו), „יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם"^קס (ווי מ'זאָגט פאַר מנחה ביום הששי, בערב שבת), די הודאה אויף אַלע פיר ענינים וואָס זיינען אַלע פאַרבונדן מיט גלות — כמבואר אין די דרושי גאולה פון כ"ק מו"ח אדמו"ר^קסא [וי"ל אַז דערמיט האָט זיך אָנגעהויבן דער „לאלתר לגאולה"].

און מ'איז ממשיך די שמחה בימים שלאחרי זה, ביז אַז מ'פּראַוועט דעם יום טוב גדול פון חמשה עשר — ולפני זה דער יו"ט גדול פון עשירי באב שיהפך לשמחה כו' וימים שלאחרי זה — בשמחה גדולה735שלמעלה מכל מדידה והגבלה, בהתאם להוראת חז"ל אַז „לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב", גרעסער פאַר דער שמחה פון „מועדים לשמחה" אין די שלש רגלים (אע"פ וואָס מ'איז דעמולט מקריב די שלמי שמחה מן התורה), און גרעסער אפילו פון דער שמחה „עד דלא ידע" פון פורים^קסב און די שמחה פון שמחת תורה בשנים שעברו.

ועד"ז וועט מען דעמולט ממשיך זיין פּראַווען די אַלע התוועדויות ושמחות, ואדרבה — מיט אַ שמחה למעלה ממדידה והגבלה (וואָרום דוקא „אז — ימלא שחוק פינו"^קסג), כולל אויך די שלימות בשמחת נישואין — כמ"ש^קסד „מהרה ה"א ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה כו'",

ביז די גרעסטע שמחה — אויף די נישואין פון כנסת ישראל און הקב"ה, בגאולה האמיתית והשלימה^קסה.

וכאמור תיכף ומיד וממש, ביום זה ממש. וואָרום, ווי גערעדט כו"כ פעמים, אַז מ'האָט שוין פאַרענדיקט אַלע ענינים, און דער ביהמ"ק איז עומד ומוכן למעלה, ועד"ז בנוגע צו אַלע ענינים — איז שוין „הכל מוכן לסעודה", מ'האָט אַלע ענינים פאַרטיק ווי אין אַ פאַרמאַכטע תיבה און מ'האָט אָפּגעגעבן די תיבה און איר שליסל צו יעדער איד^קסו,

די איינציקע זאַך אויף וואָס מ'וואַרט איז — אַז אַ איד זאָל געבן נאָך אַ געשריי, מיט נאָך אַ בקשה ותביעה און נאָך אַ דערמאָנונג: „עד מתי"?! . . .

און דורך דעם טוט ער אויף אַז משיח צדקנו קומט אַריין איצטער אין דעם ביהכנ"ס, און נעמט מיט אַלע אידן דאָ בתוך כלל ישראל אין ארצנו הקדושה, ירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לביהמ"ק השלישי, און נאָך בשבת חזון זה — איז מען זוכה צו „ותחזינה^קסז עינינו בשובך לציון ברחמים", ועוד והוא העיקר — תיכף ומיד ממש.

736משיחות ש"פ ואתחנן, שבת נו

א. ידוע^א שגם ההפטרות ד"שבע דנחמתא" (ש"מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה"^ב) שהם „לפי הזמן ולפי המאורע" (ולא כמו ההפטרות דשאר שבתות השנה שהם „מענין הפרשיות דומה בדומה")^ג, יש להם קשר ושייכות ל"ענין הפרשיות", כיון שגם המאורעות דזמני השנה („לפי הזמן ולפי המאורע") שייכים לפרשת השבוע^ד, כדברי השל"ה^ה ש"המועדים של כל השנה . . בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן כי הכל מיד ה' השכיל".

ובנדו"ד, ששבת נחמו, ע"ש התחלת ההפטרה „נחמו נחמו עמי"^ו, התחלת וראש חמו, ט"ז מנחם־אב ה'תנש"א

(שכולל כל פרטי הענינים ד)"שבע דנחמתא" — שייך לפרשת ואתחנן („נחמו לואתחנן"^ז) שקורין לעולם בשבת שאחר תשעה באב.

ונקודת הביאור^ח — ש"נחמו נחמו עמי", „נחמה בכפלים"^ט, „על בית ראשון ועל בית שני"^י, היא הנחמה דבנין ביהמ"ק השלישי בגאולה השלישית, בית נצחי^יא וגאולה נצחית (שאין אחרי' גלות^יב), וענין זה שייך גם ל"ואתחנן", תפלתו^יג של משה להכנס לארץ, כידוע^יד שאילו זכו ישראל לכניסה לארץ ולבנין ביהמ"ק ע"י משה, היתה תיכף ומיד גאולה נצחית וביהמ"ק נצחי.

ב. אבל, בפרשת ואתחנן מודגש גם (ובעיקר) שבקשת משה להכנס לארץ לא נתקיימה, כמפורש בקרא^טו „ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי", ועד ש"ויאמר ה' אלי גו' אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה עלה ראש הפסגה גו' כי לא תעבור את הירדן הזה וצו את יהושע גו' והוא ינחיל737אותם את הארץ גו'"^טז, היינו, שבפרשת ואתחנן מודגש שבפועל היתה הכניסה לארץ (לא ע"י משה, אלא) ע"י יהושע, שלאח"ז הי' חורבן וגלות (וכמ"ש בהמשך הפרשה^יז „כי תוליד בנים וגו'" — הקריאה דתשעה באב^יח).

ואיך מתאים זה עם תוכן ההפטרה ע"ד ביטול ושלילת החורבן והגלות ע"י הנחמה בכפלים שבגאולה נצחית וביהמ"ק נצחי?

ואף שלכאורה אפ"ל שבפרשת ואתחנן מודגש הצורך וההכרח בנחמה בכפלים שבגאולה האמיתית והשלימה (בגלל (החורבן והגלות, כיון) שהכניסה לארץ לא היתה ע"י משה), מסתבר לומר שגם הנחמה בכפליים עצמה (לא רק הצורך וההכרח בה) שייכת לתוכנה של פרשת ואתחנן, כדלקמן.

ג. ויובן בהקדם הביאור בתוכנה של ההפטרה הראשונה ד"שבע דנחמתא", „נחמו נחמו עמי" — „נחמה בכפליים":

שייכותה של ההפטרה לענין הגאולה היא (נוסף על כללות ענין ה"נחמה", „נחמו") גם מצד ענין הכפל („נחמה בכפלים"^יט) — כידוע ש"כפל" שייך ומורה על ענין הגאולה, כדאיתא במדרש^כ „חמש אותיות נכפלו וכולם לשון גאולה, כ"ך שבו נגאל אברהם אבינו מאור כשדים שנאמר^כא לך לך מארצך, מ"ם כו', נ"ן כו', פ"ף בו נגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר^כב פקד פקדתי, צ"ץ בו עתיד הקב"ה לגאול לישראל^כג בסוף מלכות רביעית שנאמר^כד איש צמח שמו ומתחתיו יצמח"^כה.

ויש לומר, שהשייכות ד"כפל" לגאולה מרומזת גם בלשון הכתוב^כו „כפלים לתושי'" — „תושי'" גם מלשון ישועה (גאולה).

ובביאור הענין (בפשטות^כז) — יש לומר:

„כפלים" — פעמים רבות, כולל (נוסף על ב' פעמים ככה) גם ריבוי, או גם ריבוי גדול, ועד לתכלית הריבוי באופן של בלי גבול^כח, כפי שמצינו בדרז"ל שלמדים מכפל הלשון בכתוב „אפילו מאה פעמים"*2), שהכוונה בזה (לא להגביל החיוב למאה פעמים ולא יותר, אלא) גם לריבוי גדול יותר ועד לתכלית הריבוי שנכלל בהשלימות ד"מאה" (כמארז"ל^ל „חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום", שבהם נכללים כל הברכות וההארות וההמשכות738וההשפעות העליונות^לא) — כי השלימות דכל הענינים היא במספר עשר (מספר השלם^לב) כפי שכל א' מהם כלול מעשר (עשר פעמים עשר), מספר מאה, ובמילא נכלל בזה גם ההתכללות דעשר בכל א' מהמאה (עשר פעמים מאה), מספר אלף, וכן ההתכללות דעשר בכל א' מהאלף (עשר פעמים אלף), מספר רבבה, וכולל גם „רבבה" (מלשון) ריבוי, ועד לתכלית הריבוי ש"לא יספר מרוב"^לג.

ועפ"ז יש לבאר הקשר והשייכות דכפל לגאולה — כי, ענין הכפל בלי גבול, שייך לגאולה האמיתית והשלימה, שאז יתגלה בעולם האור האלקי^לד הבלי גבול (ובלשון הקבלה והחסידות: גילוי אור אין סוף), ולכן יהיו כל הענינים בשלימות האמיתית, החל מהשלימות האמיתית דגאולה וביהמ"ק, גאולה נצחית וביהמ"ק נצחי, בלי גבול (דלא כבית ראשון ובית שני (בגאולה ראשונה ושני') שהיו במשך זמן מוגבל, ת"י ות"כ שנה).

ד. ויש לומר, שהבלי גבול שבגאולה האמיתית והשלימה מודגש בכפל ד"נחמו נחמו" יותר מאשר ב"חמש אותיות (ש)נכפלו וכולן לשון גאולה":

בכפל ד"לך לך" — ב' התיבות שוות באותיותיהן (למ"ד וכ"ף פשוטה), אבל חלוקות הן בפירושן ותוכנן (מצד החילוק בנקודותיהן) — „לה" (למ"ד בסגול וכ"ף בשווא) פירושו הליכה, ו"לך" (למ"ד בשווא וכ"ף בקמץ) פירושו „להנאתך ולטובתך"^לה (די"ל שכולל גם הנאת וטובת גאולתו מאור כשדים).

בכפל ד"פקד פקדתי" — פירוש ותוכן ב' התיבות שוה (לשון פקידה), אבל יש חילוק באותיותיהן (ובנקודותיהן) — „פקד" הוא שורש התיבה, ו"פקדתי" היא הפעולה (בלשון עבר, ועד"ז „(פקד) יפקוד", בלשון עתיד^לו). ועד"ז בכפל ד„צמח גו' יצמח" — ש"צמח" הוא השורש, ו"יצמח" היא הפעולה.

משא"כ בכפל ד"נחמו נחמו" — אין חילוק באותיותיהן ונקודותיהן של התיבות הכפולות, ששתיהן שוות ממש.

ובביאור המעלה בכפל ב' תיבות שוות ממש („נחמו נחמו") לגבי כפל ב' תיבות שיש חילוק ביניהם (בפירושן, כמו „לך לך", או גם באותיותיהן כמו „פקד פקדתי") — יש לומר:

כפל התיבה בשינוי מפעם הראשונה (כמו „פקד פקדתי") — מורה שיש אופנים שונים בהדבר, או שיש עוד פרט וענין מסויים שלא נכלל בפעם הראשונה, ולכן יש צורך בהוספה או הבהרה ע"י השינוי בכפל הלשון לגבי פעם הראשונה. כלומר, נוסף על חיזוק כללות הדבר ע"י כפל הלשון, מודגש בשינוי כפל הלשון שבכללות הדבר ישנם אופנים שונים שחלוקים זה מזה.

משא"כ כשכפל התיבה הוא שוה ממש (כמו „נחמו נחמו") — אין חילוק באופני הדבר, ולא הוספת פרט וענין מסויים שלא נכלל בפעם הראשונה, כי אם ענין הכפל כשלעצמו.

וביאור החילוק שביניהם בנוגע לענין739הבי־גבול (כפל) שבגאולה — שבכפל ד"פקד פקדתי" מודגש (גם) שיש אופנים שונים בהגאולה (ובכללות — החילוק שבין גאולה ראשונה ובית ראשון לגאולה שני' ובית שני), ויש בזה מה שאין בזה, ובמילא אין זה בי־גבול לאמיתתו, משא"כ בכפל ד"נחמו נחמו" מודגש הבליגבול בענין הגאולה, בי־גבול (כפל) לאמיתתו^לז.

[ויומתק יותר ע"פ דברי המדרש^לח „הולכים כולם (האבות והנביאים ששלחם הקב"ה לנחם את כנס"י) לפני הקב"ה ואומרים רבש"ע אינה מקבלת ממנו תנחומין, שנאמר^לט עני' סוערה לא נוחמה, א"ל הקב"ה אני ואתם נלך וננחמנה, הוי נחמו נחמו עמי, נחמוה נחמוה עמי (עי"ן בחיריק (במקום פתח), שפירושו עמדי), אין ראוי לילך אלא אני בעצמי"^מ — דיש לומר, שענין זה מרומז גם בכפל ד"נחמו נחמו", שהכפל מורה על הבלי־גבול שבנחמה, כיון שהנחמה היא ע"י הקב"ה בעצמו, בלי גבול האמיתי^מא].

ה. וביאור הענין בפרטיות יותר — שהבי־גבול שבכפל ד"נחמו נחמו" אינו שולל ח"ו המעלות הפרטיות שבאופני הגאולה, אלא שמעלות פרטיות אלו הם מצד הב־גבול שבגאולה:

מהפירושים ד"נחמה בכפלים" („נחמו נחמו") — שכפל הנחמה הוא „על בית ראשון ועל בית שני" (כנ"ל ס"א).

וצריך להבין^מב: כיון שהנחמה היא (לא רק דברי פיוס וכיו"ב, אלא) עי"ז שביהמ"ק נבנה מחדש, למאי נפק"מ שנחמה זו (ע"י בנין ביהמ"ק) היא על שני חורבנין של אותו ביהמ"ק?

וההסברה בזה — שבית ראשון ובית שני הם ב' אופנים־דרגות בביהמ"ק, ויש בזה מה שאין בזה:

המעלה דבית ראשון — בהתגלות אלקות (מצד העליון), שהי' בו גילוי אלקות בדרגא נעלית יותר מאשר בבית שני, כיון שבבית שני חסרו ה' דברים^מג, ובפרט הארון, „מקום מנוחת השכינה"^מד. והמעלה דבית שני — בקביעותו בעולם (מצד התחתון), שהי' גדול מבית ראשון בבנין ובשנים^מה, גדלות במקום (בנין) ובזמן (שנים), גדרי העולם.

740וזהו הפירוש ד"נחמו נחמו", „נחמה בכפלים", „על בית ראשון ועל בית שני" — שביהמ"ק השלישי יהי' גם בית משולש, שיהיו בו המעלות דבית ראשון ודבית שני בתכלית השלימות, וגילוי אלקות בדרגא הכי נעלית, וקביעות בעולם באופן נצחי, וחיבור שניהם יחדיו (שלישי).

וכיון שב' אופני הנחמה על בית ראשון ועל בית שני מרומזים בהכפל ד"נחמו נחמו" (שב' התיבות שוות ממש) שהו"ע הב־גבול לאמיתתו (כנ"ל ס"ד) — יש לומר, שגם כפל הנחמה „על בית ראשון ועל בית שני" (אופנים שונים בביהמ"ק) הוא באופן של בי־גבול לאמיתתו, היינו, שענינו של ביהמ"ק השלישי הוא בליגבול, ומצד העדר ההגבלה יש בו השלימות דכל האופנים האפשריים^מו, מצד העליון ומצד התחתון ומצד שניהם יחד, כל א' מהם באופן של בגבול.

ו. עפ"ז יש לבאר גם הקשר והשייכות ד"נחמו נחמו" (נחמה בכפלים) לפרשת ואתחנן:

מהענינים העיקריים דפרשת ואתחנן — הכפל דעשרת הדברות, שאף שנאמרו בפרשת יתרו, חזרו ונכפלו בפרשת ואתחנן^מז כל פרטי הענינים דעשרת הדברות (הכוללים כל התורה כולה^מח) — כפל שוה (בכללות^מט).

ז. ועד"ז יש לבאר בנוגע לבקשת משה להכנס לארץ שבהתחלת פרשת ואתחנן:

מהטעמים שלא נתקיימה בקשת משה להכנס לארץ, כמ"ש „ויאמר ה' אלי גו' לא תעבור את הירדן הזה וצו את יהושע גו' כי הוא גו' ינחיל אותם את הארץ גו'", אף שהכניסה לארץ ע"י משה (אילו היתה) היא742באופן נעלה יותר מאשר הכניסה לארץ (שהיתה בפועל) ע"י יהושע (גאולה נצחית שאין אחרי' גלות) — מפני שיש גם מעלה בכניסה לארץ ע"י יהושע.

וההסברה בזה — שכיבוש וחלוקת הארץ ע"י יהושע היא מצד התחתון^סא, כמודגש באופן הכיבוש והחלוקה במשך ריבוי זמן, שבע שכבשו ושבע שחלקו^סב, וגם לאח"ז (ואפילו לאחרי מות יהושע) נשארו חלקים מארץ ישראל שעדיין לא נכבשו, כמ"ש בהתחלת ספר שופטים^סג „ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל בה' לאמר מי יעלה לנו אל הכנעני להלחם בו ויאמר ה' יהודה יעלה גו' ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי ונלחמה בכנעני והלכתי גם אני אתך בגורלך" — כיון שבירור התחתון הוא ע"י עבודה ממושכת הדורשת ריבוי זמן כו'^סד.

ועוד ועיקר — שגם לאחר שלימות כיבוש וחלוקת הארץ בפעם הראשונה, גלו ישראל מארץ ישראל, ולא רק גלות בבל למשך שבעים שנה, אלא גם הגלויות שלאח"ז עד לגלות האחרון שנמשך קרוב לאלפיים שנה . . . שהכוונה בזה היא כדי לברר הניצוצות שבגלות (כמארז"ל^סה „לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", דקאי על ניצוצות הקדושה שמבררים בנ"י בגלות^סו), ובלשון הידוע לעשות מחוץ לארץ ארץ ישראל^סז, ולאחרי וע"י „מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"^סח בבירור התחתון, נכנסים לארץ בגאולה האמיתית והשלימה, ואז תהי' הכניסה לארץ בתכלית השלימות בב' המעלות (דמשה ודיהושע) גם יחד — וגאולה נצחית שאין אחרי' גלות, וגם מצד התחתון.

ומזה מובן שבפרשת ואתחנן מודגשת מעלת הכניסה לארץ בתכלית השלימות (שלא היתה ע"י משה כדי שתהי' בה גם המעלה שע"י יהושע) — באופן של בליגבול („נחמו נחמו", „נחמה בכפלים"^ט),743כאמור, שמצד העדר ההגבלה ישנה השלימות בכל האופנים ובכל הענינים, ובפשטות — שהכניסה לארץ כיבוש וירושת הארץ היא תיכף ומיד^ע (שלימות בזמן), ובנוגע לכל הארץ כולה (שלימות במקום), לא רק ארץ שבע אומות, אלא גם ארץ קיני קניזי וקדמוני, ארץ עשר אומות, ובאופן ש"כל יושבי' עלי'"^עא (שלימות בנפש)^עב, שכל בנ"י^עג (כולל גם כל בנ"י שבכל הדורות שלפנ"ז^עד) יושבים בכל ארץ ישראל כולה, באופן קבוע ונצחי לעד ולעולמי עולמים.

ח. בהאמור לעיל שבשבת נחמו מודגש הבי־גבול (כפל) שבהגאולה האמיתית והשלימה, ניתוסף עילוי מיוחד בקביעות שנה זו — ששבת נחמו בא לאחרי ההכנה רבה דערב שבת („מי שטרח^עה בערב שבת יאכל בשבת"^עו) שחל בחמשה עשר באב.

ובהקדם ביאור השייכות דחמשה עשר באב (ובפרט כשחל ביום הששי) לגאולה האמיתית והשלימה:

יום חמשה עשר בחודש — שבו „קיימא סיהרא באשלמותא"^זי), שרומז על השלימות דבנ"י ש"מונין ללבנה" ו"דומין ללבנה"^עח, ו"עתידים להתחדש כמותה"^עט, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא משיחא (ששייך ללבנה, ספירת המלכות).

חמשה עשר בחודש מנחם־אב („מנחם" לפני „אב") — שלימות החודש שנקרא על שמו של משיח, ש"מנחם שמו"^פ, ולידתו („מזלו גובר"^פא) בחודש זה (בתשעה באב^פב, וכשמתמלאת הלבנה בחמשה עשר באב יודעים בוודאות שכבר נולד משיח^פג), חודש שמזלו ארי', שבו „יבוא ארי' כו' ויבנה אריאל"^פד.

744ובפרט כשחל ביום הששי — יום ברוא אדה"ר^פה, שנברא ביום הששי „כדי שיכנס (ימצא הכל מוכן) לסעודה מיד"^פו — שרומז על אלף הששי שבו הכל מוכן לסעודה^פז דלויתן ושור הבר^פח ב"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"^פט.

ויש לומר, שבענינים אלו (חמשה עשר בחודש, חמשה עשר באב, ו(קביעותו ב)יום הששי) מודגש הבלי־גבול (כפל) שבהגאולה האמיתית והשלימה שמתבטא בהשלימות האמיתית דכל הענינים גם יחד:

בהענין ד"קיימא סיהרא באשלמותא" (חמשה עשר בחודש) — ששלימות הלבנה היא עי"ז שמקבלת אור השמש בשלימות, ועד לתכלית השלימות דחיבור ב' המעלות דשמשא וסיהרא לעתיד לבוא, כמ"ש^צ „והי' אור הלבנה כאור החמה גו'"^צא.

בהענין דחמשה עשר במנחם־אב — שלידת משיח היא ברגע שלאחרי החורבן דוקא, כדאיתא במדרז"ל^צב שכשגעתה פרתו פעם א' נחרב ביהמ"ק, וכשגעתה פרתו פעם הב' נולד מושיען וגואלן של ישראל, ולא עוד אלא שגם לאחרי שנעשה גדול^צג, כולל ובמיוחד גדלות רוחנית, „משכמו ומעלה גבוה מכל העם"^צד (ככל פרטי דיני מלך^צה, ועאכו"כ בנוגע למלך המשיח, מלך ורב^צו), נמשך החורבן וה־745גלות משך זמן, ועד למשך זמן הכי ארוך — שהכוונה בזה היא שתהי' שלימות הגאולה מצד העליון ומצד התחתון, ומצד שניהם יחד.

ובהענין דהכל מוכן לסעודה — ששלימות הסעודה ד"יום שכולו שבת" (ע"י ההכנה ביום הששי) בכל פרטי הענינים היא מצד השלימות דבלי גבול, כמודגש גם בהכפל ד"טוב"^צז ביום הששי8י.

ט. ויש להוסיף, שהענין דבי־גבול מודגש גם בעבודת האדם החל מחמשה עשר באב — ד"מכאן^צט ואילך דמוסיף יוסיף", „מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו":

כיון ש"כל ישראל בחזקת כשרות"^י, ומקיימים מצות תלמוד תורה ע"י קביעת עתים לתורה „כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה"^קא, מובן, שעיקר ושלימות הענין דהוספה בלימוד התורה הוא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה,

ובלשון הכתוב בפרשת השבוע^קב — „בכל מאדך", „מאד שלך", שקשור עם „מאד" (בלי גבול) האמיתי^קג,

וזוהי ההכנה להוספה בתורה לאמיתתה ובשלימותה באופן של בלי גבול ממש — „תורה חדשה מאתי תצא" (כנ"ל ס"ו).

ועי"ז נעשית השלימות ד"יוסיף חיים על חייו" באופן שלמעלה ממדידה והגבלה — חיים נצחיים.

י. והדגשה יתירה בכהנ"ל — בשבת נחמו שלמחרת חמשה עשר באב דשנת ה'תנש"א:

דובר כמ"פ בתקופה האחרונה שלפי כל הסימנים נמצאים אנו ב"שנה שמלך המשיח יתגלה בו"^קד (נוסף על החשבון דערב שבת לאחר חצות שמתחיל בשנת ה'תנש"א^קה) — כמרומז בהר"ת (שנתפשט בכל ישראל) „הי' תהא שנת נפלאות אראנו", ובפרט שבמשך השנה ראו בפועל (ויראו עוד) כו"כ מאורעות שהם „נפלאות", ויתירה מזה, שכל א' מהם הוא באופן של „פלא" גם ביחס לה"פלא" שלפניו, פלא לגבי פלא שמעורר התפעלות חדשה^קו.

— כולל גם ה"פלא" שמתרחש בימים אלו ממש: כינוס אנ"ש והשלוחים שיחיו במדינת רוסיא, שהתכנסו מכו"כ מקומות (גם משאר מדינות שבעולם) בעיירה ליובאַוויטש, כולל גם כדי להשתטח על ציוני קודש של רבותינו נשיאינו ששם מנוחתם כבוד, וגם על הציון הק' של אאמו"ר ז"ל (שיום ההילולא שלו, עשרים באב, מתברך מיום הש"ק זה), ונוסף לזה, מתכנסים בעיר הבירה דכל המדינה,746מאסקווא^קז כדי להתייעץ ולהתדבר יחדיו („איש את רעהו יעזורו"^קח, מתוך אהבה ואחדות, „כאיש אחד בלב אחד"^קט) ולקבל החלטות טובות להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה בכל המדינה ובכל העולם כולו, ויה"ר שיהי' הכינוס בהצלחה רבה ומופלגה, ובאופן של הוספה כפולה ומכופלת, „דמוסיף יוסיף", ועד להוספה שלמעלה ממדידה והגבלה — שמאורע זה הו"ע של „נפלאות", שאותה מדינה שלחמה נגד פעולותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (ועד"ז בנוגע לפעולותיו של בעל ההילולא דעשרים באב) בהפצת התורה והמעיינות חוצה, מארחת ומכבדת את תלמידיו ושלוחיו וההולכים בדרכיו ואורחותיו בהפצת התורה והמעיינות חוצה —

ש"נפלאות" אלו (שכבר ראו בפועל) מעוררים ומדגישים שתיכף ומיד רואים הפלא הכי גדול — גאולה האמיתית והשלימה עלי' נאמר^קי „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", „נפלאות" גם בערך ליצי"מ^קיא.

ובפרט שבשנת „נפלאות אראנו" עצמה הולכים ומתקרבים לסיומה של השנה — שנמצאים כבר לאחרי חודש העשירי (מחודש תשרי, התחלת וראש השנה), בחודש הי"א, שקשור עם „אחד עשר יום מחורב"^קיב, בחי' שלמעלה ממדידה והגבלה דעשר, דסדר השתלשלות^קיג.

וגם לפי מנין החדשים מחודש ניסן — שאילו זכו היתה באה הגאולה בחודש ניסן, שבו נגאלו ובו עתידין להגאל^קיד, ועכ"פ בחודש אייר, ר"ת אברהם יצחק יעקב ורחל^קטו (ד' רגלי המרכבה^קטז) ש"מבכה^קיז על בני' מאנה להנחם"^קיח עד שהקב"ה מבטיחה ש"שבו בנים לגבולם"^קיט, ועכ"פ בחודש תמוז, חודש הגאולה — נמצאים כבר בחודש החמישי, בחי' „החמישית לפרעה", „דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"^קכ, חודש מנחם־אב שמזלו ארי' (כנ"ל ס"ח),

ובחודש זה עצמו — בשבת נחמו, שבו מתחילה ה"נחמה בכפלים" („כפלים ל־747תושי'"^קכא) ד"שבע דנחמתא", ובחציו השני של החודש, שבו מתחילה ההכנה^קכב לחודש שלאח"ז, חודש אלול, חודש האחרון דשנת „נפלאות אראנו"^קכג —

הרי בודאי ובודאי שצריכה להיות הגאולה האמיתית והשלימה, „כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", בפועל ממש, ותיכף ומיד, בעיצומו של שבת נחמו שלמחרת ט"ו באב, שבו מודגש הבליגבול דהגאולה האמיתית והשלימה.

יא. ובנוגע לפועל:

כיון שנמצאים על סף הגאולה האמיתית והשלימה שבה יהיו כל הענינים באופן של בלי גבול — צריכה להיות ה"טעימה" (בערב שבת, ש"טוב לטעום מכל תבשיל ותבשיל"^קכד) מהבלי גבול דהגאולה, ע"י ההוספה בעניני התומ"צ באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

ובפרטיות יותר — הוספה בלימוד התורה („מוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה"), הן נגלה דתורה והן פנימיות התורה, כולל לימוד עין יעקב, אגדה שבתורה, ש"רוב סודות התורה גנוזין בה"^קכה, ועוד ועיקר, לימוד פנימיות התורה, כדברי האריז"ל (שיום ההילולא שלו בחמשה מנ"א) ש"בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"^קכו, ובמיוחד לאחרי שנתבארה בתורת החסידות באופן ששייך להבנה והשגה דכאו"א מישראל,

והדגשה מיוחדת על ההוספה בלימוד התורה בעניני הגאולה — הן בנגלה דתורה, ובפרט בספרו של הרמב"ם^קכז שכולל גם ההלכות ששייכות לזמן הגאולה, כמו הלכות בית הבחירה (שלמדום זה־עתה בימי בין המצרים), וכן הלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח^קכח, והן בפנימיות התורה, שנוסף לכך שכללות הלימוד דפנימיות התורה מקרב את הגאולה, „בהאי חיבורא דילך (תורתו של רשב"י) . . יפקון בי' מן גלותא ברחמי"*12), יש עילוי מיוחד בלימוד החלקים דפנימיות התורה שמבארים עניני הגאולה.

ומה טוב — שלימוד זה יהי' באופן748ד"עשרה (ציבור) שיושבים (בהתיישבות וקביעות) ועוסקים (באופן של „עסק") בתורה"^קל, כההוראה ד"דבר משנה" שלומדים בפרקי אבות דשבת זה — פרק שלישי, שגם רומז לגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי, שעל ידם נעשית הנחמה בכפלים על בית ראשון ובית שני.

יב. ויש להוסיף לימוד והוראה בשייכות לענין הגאולה גם מהתחלת פרק שלישי — „הסתכל בשלשה דברים":

„שלשה דברים" (סתם) — יש לומר, שגם רומז לגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי, גאולה משולשת וביהמ"ק משולש, שכולל ב' המעלות דגאולה ראשונה ושני', בית ראשון ושני, ושניהם יחד.

ו"הסתכל בשלשה דברים" — „הסתכל" דייקא, שמורה על העיון וההתבוננות בהעמקה יתירה^קלא בענין הגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי („שלשה דברים"), מתוך צפי' והשתוקקות מיוחדת, „אחכה לו בכל יום שיבוא"^קלב, שיבוא בכל יום, ביום זה ממש, ועאכו"כ כשעומדים על סף הגאולה, שההסתכלות בשלשה דברים היא ביתר שאת וביתר עוז.

ויש לומר, שההסתכלות בעניני הגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי („שלשה דברים") פועלת שלימות בכל עניני העבודה שנכללים ב"שלשה דברים" — ג' הקוין דתורה עבודה וגמילות חסדים^קלג, שקיומם ע"י ג' הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה — שהעבודה אינה באופן של התחלקות, אלא באופן של בלי גבול, ומצד העדר ההגבלה ישנה השלימות בכל הקוין^קלד.

יג. ויש להוסיף בזה גם בשייכות להאמור לעיל ע"ד ההוספה בלימוד התורה מחמשה עשר באב ואילך:

„שלשה דברים" — רומז (גם) על התורה, „אוריאן תליתאי"^קלה, כולל ובמיוחד — ה"תורה חדשה (ש)מאתי תצא" בגאולה השלישית, שההכנה לזה היא ע"י ההוספה בלימוד התורה באופן של בלי גבול מחמשה עשר באב ואילך (כנ"ל ס"ט).

ועפ"ז יש לבאר הוראת המשנה „הסתכל בשלשה דברים" שנלמדת ביום השבת שלמחרת חמשה עשר באב — שאף שבחמשה עשר באב החליט כאו"א (והתחיל לקיים בפועל) להוסיף בלימוד התורה, מ"מ, ביום השבת שלמחרתו צריך לבחון („הסתכל") עוד הפעם ההחלטות שלו ולהוסיף בהם עוד יותר, באופן כפול^קלו, ועד שיהיו באופן המתאים וראוי להכנה (מעין ודוגמא) להבלי גבול749ד"תורה חדשה מאתי תצא", השלימות ד"אוריאן תליתאי" בגאולה השלישית.

יד. ויה"ר שמההסתכלות (עיון והתבוננות) בעניני הגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי („הסתכל בשלשה דברים"), נזכה תיכף ומיד לראות הגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש.

ובפשטות — בשבת פרשת ואתחנן, שבת נחמו, לפני התחלת הקריאה (בזמן המנחה) בפרשה שלאח"ז, „והי' עקב תשמעון",

— ששייך במיוחד לתקופה זו, כידוע^קלז ש"עקב" קאי (גם) על אחרית הימים, עקבתא דמשיחא, שאז ודאי „תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם גו'" כל עניני התומ"צ מחשבה ודיבור ומעשה („שלשה דברים") —

מתקיימת בקשת משה („גואל ראשון הוא גואל אחרון"^קלח) „אעברה נא ואראה את הארץ הטובה גו' ההר הטוב הזה (זו ירושלים) והלבנון" (זה בית המקדש)^קלט, שמשה רבינו, וכל דורו, וכל בנ"י שבכל הדורות, יחד עם בנ"י שבדורנו זה, „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"^קמ, ונשיא דורנו בראשנו, באים ונכנסים לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש ולבית המקדש השלישי,

וחוגגים שם את שמחת הגאולה^קמא מתוך שמחה גדולה ויתירה גם ביחס לשמחת בית השואבה^קמב שעלי' אמרו^קמג „מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו",

ובלשון חז"ל בסיום וחותם מסכת תענית (בהמשך הסוגיא ד"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב") — „עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם . . וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר^קמד ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".