משיחות ש"פ בהו"ב, מבה"ח סיון ה'תשמ"ח

א. ענינו העיקרי של חודש סיון — המתברך בשבת זו — מתן תורה, כמרומז גם בשמו של החודש — „חודש השלישי"^א, „ירחא תליתאי", ע"ש נתינת התורה, „אוריאן תליתאי"^ב.

ובפרט שב"ראש^ג חודש" סיון (שמכריזים בברכת החודש^ד) נעשו ישראל ראויים לקבלת החורה — כמ"ש^ה „בחודש השלישי גו' ביום הזה (ר"ח^ו) באו מדבר סיני גו' ויחן שם ישראל גו'", „ויחן" לשון יחיד, „כאיש אחד בלב אחד"^ז, שאז, „אמר הקב"ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חני' אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי"^ח.

וע"פ הידוע ש"הימים האלה נזכרים ונעשים"^ט, היינו, שבכל שנה ושנה חוזר ונעשה הענין דנתינת וקבלת התורה באופן מחודש^י,

— ובהדגשה יתירה בשנה זו, שנת שלשת אלפים ושלש מאות למתן תורה, כמשנת"ל בארוכה^יא —

יש להתכונן כדבעי למתן תורה השתא — החל מעבודת ההכנה במשך כל ימי ספירת העומר^יב, ובמיוחד בבוא שבת מברכים חודש סיון, שבו נמשכת ברכה ונתינת־כח לקבלת התורה.

ובפרטיות יותר — צ"ל ההכנה על יסוד הלימוד וההוראה מפרשת השבוע שקורין בשבת מברכים חודש סיון (בשנה זו), פרשת בהר בחוקותי, כפתגם הידוע^יג ש"צריכים לחיות עם הזמן", „לחיות" עם פרשת השבוע^יד, ובלשון הידוע — „והחי^טו יתן אל לבו"^טז. ולכל455לראש — ראש והתחלת פרשת בהר (שהיא גם ההתחלה דפ' בחוקותי כשהן מחוברין^יז) ופירוש רש"י (פשוטו של מקרא), כדלקמן.

ב. בהתחלת פ' בהר מעתיק רש"י התיבות „בהר סיני", ומפרש: „מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני, אלא, מה שמיטה נאמרו כללותי' ופרטותי' ודקדוקי' מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. כך שנוי' בתו"כ. ונראה לי שכך פירושה, לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותי' ופרטותי' כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דיבור שנדבר למשה, שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב".

פירוש רש"י זה — נתבאר כבר בארוכה ובפרטיות במק"א^יח, ולכן, נתעכב עתה רק על ענינים נוספים שעדיין לא נתבארו:

א) מהו הטעם שלימוד זה — ש"כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני . . כל דיבור שנדבר למשה (ש)מסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן" — אמרה תורה במצות שמיטה דוקא^יט, כלומר, מהו המיוחד במצות שמיטה שדוקא בה נתפרש ש"כללותי' ופרטותי' כולם נאמרו מסיני", וממנה למדין שכן הוא גם בכל המצוות?

ב) שאלה בפשטות הכתובים — שלא נתבארה (לכאורה) בפירוש רש"י, שענינו לפרש כל דבר הדורש ביאור בפשוטו של מקרא:

בהמשך הכתוב ע"ד מצות שמיטה — נאמר „דבר אל בני ישראל גו' כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'". ואינו מובן: מכיון שקיומה של מצות שמיטה בפועל הוא בשנה השביעית, כמפורש בהמשך הכתובים „שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה" (ואח"כ) „ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ גו'" — מדוע אומר הכתוב^כ „כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'", דבר שיהי' רק בשנה השביעית, לאחרי העבודה בשדה ובכרם במשך שש שנים^כא?!

ג. ויש לומר, שבשאלת רש"י „מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו'" — נכללת גם השאלה מדוע נאמר „כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ גו'".

ובהקדים — הדיוק בסגנונו של רש"י^כב „מה ענין שמיטה אצל הר סיני":

456שאלת רש"י, היא, מכיון ש"כל המצוות נאמרו מסיני", מדוע מדגיש הכתוב „בהר סיני" במצות שמיטה דוקא, ואינו מובן: (א) מדוע כותב רש"י „מה ענין שמיטה אצל הר סיני", שמשמעות הסגנון שמצות שמיטה אינה שייכת להר סיני — בה בשעה שתוכן השאלה הוא להיפך, שהשייכות להר סיני אינה חידוש במצות שמיטה, מכיון ש"כל המצוות נאמרו מסיני"? (ב) מדוע משמיט רש"י תיבת „מצות" — „מה ענין שמיטה (ולא מצות שמיטה) להר סיני", ואין זה מתאים עם המשך הלשון „והלא כל המצוות נאמרו מסיני"?

וי"ל, שרש"י נקט סגנון זה כדי לרמז שאלה נוספת — כמשמעות הלשון „מה ענין שמיטה אצל הר סיני":

ענין שמיטה הוא ביחס לעבודת האדמה (לאחרי „כי תבואו אל הארץ"), ובמילא, אין זה שייך ל"הר סיני" — הן מצד ריחוק הזמן כפשוטו, לאחרי ארבעים שנה, ולאח"ז י"ד שנה דכיבוש וחלוקה (ועוד שש שנים דעבודת האדמה), והן מצד תוכן המקום: ב"הר סיני", הר, ולא מקום מישור, ועאכו"כ הר שהוא במדבר סיני — לא שייך עבודת האדמה.

ועפ"ז נשאלת השאלה: „מה ענין שמיטה אצל הר סיני", מהי השייכות ד"ענין שמיטה" ל"הר סיני" (לא רק מצות שמיטה, אלא „ענין שמיטה"): „ענין שמיטה" קשור עם עבודת האדמה, ואינו שייך בזמן ובמקום ד"הר סיני", אלא בזמן ובמקום אחר, „כי תבואו אל הארץ", ולאחרי ריבוי שנים.

ובזה נכללת גם השאלה מדוע נאמר „כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ גו'" (אף שתחלה צ"ל „שש שנים תזרע שדך") — מכיון שרש"י שואל יתירה מזה (ויש בכלל מאתיים מנה^כג) — לא רק מדוע מקדימים „ושבתה הארץ" שיהי' בשנה השביעית, אלא יתירה מזה, מדוע אומרים בהר סיני ענין שמיטה (בכללותו) במקום „הפכי" מהר סיני, והרבה הרבה שנים לאח"ז!

ד. ועפ"ז י"ל שגם תירוץ השאלה מדוע נאמר „כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ גו'" מרומז בתירוצו של רש"י על השאלה „מה ענין שמיטה אצל הר סיני" — ש"נאמרו כללותי' ופרטותי' ודקדוקי' מסיני":

ההוספה ד"פרטים" ו"דקדוקים" לגבי „כללות" המצוה היא — בפשטות — לצורך קיום המצוה במעשה בפועל, היינו, שכדי לקיים המצוה במעשה לא מספיק לומר כללות המצוה, אלא בהכרח לבאר גם פרטי המצוה, עד לדקדוקי המצוה (דקדוקים בהפרטים עצמם, פרטי פרטים^כד), שעל ידם יודעים כיצד צ"ל קיום המצוה במעשה בפועל.

והנה, בנוגע לכללות המצוות מובן בפשטות (ואין צורך לחדש) שהציווי על כל המצוות — גם אלו שקיומם לאחרי משך זמן רב — צ"ל (והי' בפועל) בסיני^כה (וכמ"ש כמה פעמים, ומהם בסיום וחותם פ' בחוקותי^כו „אלה457המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני");

אבל בנוגע לפרטי ודקדוקי המצוה — יש מקום וסברא לחלק ולומר שבסיני נאמרו רק פרטי ודקדוקי המצוות שצריכים לקיימם במעשה בפועל תיכף ומיד (כמו: עשרת הדברות, פרטי הדינים ד"משפטים" בנוגע לאופן ההנהגה בין אדם לחבירו וכו'), משא"כ בנוגע למצוות שקיומם במעשה בפועל אינו אלא לאחרי משך זמן (רב), כמו מצות שמיטה, שקיומה אינו אלא לאחרי ש"תבואו אל הארץ" (כולל כיבוש וחלוקה כו') — נאמר בסיני רק כללות המצוה, ואילו פרטי' ודקדוקי' נאמרו (לא בסיני, אלא) „בערבות מואב", בסמיכות זמן (ומצב) ל"כי תבואו אל הארץ".

וזהו החידוש (שבפ' בהר) „וידבר ה' גו' בהר סיני גו' כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ וגו'" — ש"נאמרו (לא רק) כללותי' (אלא גם) ופרטותי' ודקדוקי' מסיני", היינו, שגם הפרטים והדקדוקים שצריכים לידע כדי לקיים במעשה בפועל לאחרי משך זמן, „נאמרו . . מסיני".

ה. וביאור הענין:

בהציווי להאדם לעשות איזו מצוה — בהכרח לומר לו הפרטים איך לקיים את המצוה. ומכיון שבכללות המצוה לא יודעים (עדיין) איך לקיים את המצוה, מובן, שעיקר גדרה של כללות המצוה הוא (לא הציווי להאדם שיקיימנה, אלא) מצות הקב"ה. משא"כ פרטי ודקדוקי המצוה שענינם הוא הציווי להאדם איך לקיים המצוה.

[וע"ד המבואר במק"א^כז החילוק שבין תורה למצוות — שהמצוות הם ציוויים להאדם איך להתנהג בעולם, משא"כ התורה (כולל גם המצוות כפי שהם בתורה^כח), שהיא רצונו וחכמתו של הקב"ה שלמעלה מגדר שייכות לעולם, ובלשון הגמרא^כט — „חמודה גנוזה שגנוזה לך . . קודם שנברא העולם".

בסגנון אחר קצת: בכללות המצוה — מודגש בעיקר גדרי המצוה (נותן התורה ומצוה המצוות), ובפרטי ודקדוקי המצוה — ההדגשה היא על גדרי האדם שמקיים המצוה וגדרי העולם שבו מקיימים המצוה.

וזהו גם החילוק שבין „הר סיני" ל"ערבות מואב" — ש"הר סיני" קשור עם גדרי העליון, היינו, לא רק „מדבר סיני", מדבר למעליותא, שלא ישב אדם שם, למעלה מ"ציור" אדם^ל, אלא, בזה גופא ה"ז באופן של „הר", הגבהה והתנשאות כו'; ואילו „ערבות מואב" קשור עם גדרי התחתון.

ולכן, יש מקום וסברא לומר שרק כללות המצוה (שבה מודגש בעיקר רצון העליון) נאמרה מסיני, ואילו פרטי' ודקדוקי' — מכיון שהם קשורים עם הקיום בפועל ע"י האדם (שהקיום בפועל מוכרח להיות בפרטים ודקדוקים^לא), לכן458נאמרו (לא בסיני, מצד גדרי העליון, אלא) ב"ערבות מואב" (גדרי התחתון).

והחידוש שבפרשתנו — „נאמרו כללותי' ופרטותי' ודקדוקי' מסיני"^לב — שגם הפרטים והדקדוקים ביחס לאופן הקיום במעשה בפועל ע"י האדם, הם חלק מעצם המצוה מצד רצון העליון^לג, ולכן „נאמרו . . מסיני", גדרי העליון.

ו. עפ"ז מובן גם הטעם שענין זה נתפרש בתורה במצות שמיטה דוקא — „שמיטה נאמרו כללותי' ופרטותי' ודקדוקי' מסיני":

ענין (ועאכו"כ מצות) שמיטה — „רחוקה" מהר סיני יותר משאר המצוות, הן מצד ריחוק הזמן, שקיומה אינו אלא לאחרי הכניסה לארץ, לאחרי כיבוש וחלוקה, ולאחרי שש שנים דעבודת האדמה^לד, והן מצד ריחוק המקום (שבהר סיני לא שייך עבודת האדמה)^לה, עד כדי כך, שיש מקום לשאלה „מה ענין שמיטה אצל הר סיני".

ומכיון ש"לא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב, למדנו שכללותי' ופרטותי' כולן נאמרו מסיני, היינו, שגם הפרטים השייכים לקיום מצוה שהיא „בריחוק מקום וזמן" מ"הר סיני" „נאמרו מסיני" — הרי מובן (במכ"ש) שכן הוא459בכל המצוות, שפרטי ודקדוקי המצוות ביחס להקיום ע"י האדם הם חלק מעצם המצוה מצד רצון העליון, „מסיני".

ז. ובזה מרומז גם התירוץ על מ"ש „כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ גו'" עוד לפני שכתב „שש שנים תזרע שדך גו'"^*:

תוכן החידוש שבכללות הפרשה אודות השייכות ד"ענין שמיטה אצל הר סיני", ש"נאמרו כללותי' ופרטותי' ודקדוקי' מסיני" — שגם בהפרטים והדקדוקים (ביחס להקיום ע"י האדם) מודגש רצון העליון, „סיני".

ותוכן זה מודגש גם (ואולי — יותר) בפרטי הפרשה — שענין והציווי דשמיטה לא נאמר ע"פ הסדר דקיום המצוה בפועל, שתחילה הוא „שש שנים תזרע שדך גו'" ואח"כ „ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ", כי אם, כפי שהמצוה היא בתורה, מצד רצון העליון — „כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'" (ורק לאח"ז מדברת התורה בהקיום בפועל — „שש שנים גו' ובשנה השביעית גו'").

ח. ויש להוסיף בכל זה — בעומק יותר:

„נאמרו כללותי' ופרטותי' ודקדוקי' מסיני" — מדגיש לא רק שגם פרטי ודקדוקי המצוה הם חלק מעצם המצוה מצד רצון העליון („מסיני"), אלא גם לאידך גיסא — שרצון העליון הוא בפרטי ודקדוקי המצוה שמצד גדרי האדם והעולם, היינו, שרצון הקב"ה הוא שקיום המצוה יפעל בירור וזיכוך בהאדם ובהעולם, שגם הם יהיו חדורים בגדרי העליון, „סיני".

ובסגנון פשוט — המובן גם לבן חמש למקרא — שבידעו גודל העילוי וההפלאה דמעמד הר סיני, כמסופר בפשטות הכתובים „ויהי קולות וברקים גו'"^לו, „והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש גו'"^לז, „וכל העם רואים את הקולות גו' וירא העם וינועו וגו'"^לח, אזי, כשאומרים לו ש"נאמרו כללותי' ופרטותי' ודקדוקי' מסיני", שגם הפרטים והדקדוקים נאמרו מסיני, הרי זה פועל שהקיום במעשה (ע"י הפרטים והדקדוקים) יהי' חדור בהעילוי וההפלאה דמעמד הר סיני, ובלשון חז"ל^לט „מה להלן באימה וביראה כו' אף כאן כו'".

וענין זה מודגש ביותר בפרשת שמיטה זו — החיבור ד"ענין שמיטה" ו"הר סיני" — שעם היותם ב' קצוות מן הקצה אל הקצה, כי, „הר סיני" מורה על גדרי העליון שלמעלה ממדידה והגבלה (כנ"ל), ואילו „ענין שמיטה" קשור עם גדרי והנהגות העולם, עבודת האדמה, „שש שנים תזרע שדך וגו'", ועד שיש מקום לשאלה „מה ענין שמיטה אצל הר סיני" — הרי, הכוונה היא ש"ענין שמיטה" (לא רק מצות שמיטה, אלא „ענין שמיטה", שכולל „שש שנים תזרע שדך"^* יהי' חדור ב"הר סיני", היינו, שהארץ עצמה (שדך, כרמך — של האדם) נעשית חדורה בגדרי העליון.

ובפרטיות יותר — „כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'":

מהביאורים במש"נ „כי תבואו גו' ושבתה הארץ גו'", ש"משמעות הכתוב אשר מיד כי תבואו אל הארץ ושבתה קודם שיתחילו השש שנים"^מ — שה־460כניסה לארץ („כי תבואו אל הארץ") י צ"ל מלכתחילה על מנת ש"ושבתה הארץ שבת לה'", ובמילא, גם במשך ה"שש שנים" שבהם נעשית העבודה בשדה ובכרם, ה"ה חדור בכוונה האמיתית — „ושבתה הארץ שבת לה'", (אלא) שמתגלית בפועל בשנה השביעית, שאז, „שבת שבתון יהי' לארץ".

ונמצא, שבענין זה מודגשת ביותר הכוונה דבירור וזיכוך התחתון — לא רק בפרטי ודקדוקי המצוה הקשורים עם גדרי התחתון (שגם הם נאמרו מסיני), אלא גם במציאותו וגדריו של התחתון עצמו, שעבודת האדמה („שש שנים תזרע שדך") עצמה חדורה בהענין ד"שבת לה'", עד ש"ושבתה הארץ (הארץ עצמה) שבת לה'".

ומזה למדים גם בנוגע לשאר המצוות — „כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני" — שרצון העליון הוא שיהי' הבירור וזיכוך דהאדם והעולם (ע"י פרטי ודקדוקי המצוה), שגם הם יהיו חדורים בגדרי העליון, „סיני".

וזהו גם כללות הענין דמתן תורה

בהר סיני — כפי שמבאר רבינו הזקן

בספר התניא^מא ש"כבר הי' לעולמים

מעין זה בשעת מתן תורה, כדכתיב^מב

אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין

עוד מלבדו, הראת ממש בראי' חושיית

. . מסתכלין^מג למזרח ושומעין את

הדיבור יוצא אנכי, וכן לארבע רוחות

ולמעלה ולמטה כו'", מעין הגילוי דל־

עתיד לבוא, שאז תתגלה בפועל כוונת

הבריאה — שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים^מד, היינו, שמציאות התחתונים נעשית דירה לעצמותו ית', בדוגמת הדירה שבה מתגלה האדם בכל עצמותו, „כדכתיב^מה ולא יכנף עוד מוריך, פי' שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש"^מו.

ט. ויש לקשר האמור לעיל גם עם פ' בחוקותי:

מבואר בדרושי חסידות^מז ש"בחוקותי" הוא מלשון חקיקה, כמו אותיות החקיקה דהלוחות, אשר, החילוק בינם לבין אותיות הכתיבה, הוא, שבאותיות הכתיבה בדיו על הקלף, האותיות הם מהות בפני עצמן (דיו), לא מהקלף כלל, וגם לאחרי חיבור האותיות עם הקלף הם שני דברים (ועד שיכולים להפריד ביניהם כו'), משא"כ אותיות החקיקה, שהאותיות הם ממהותן ויתירה מזה — מעצמותן של הלוחות אשר נחקקו מהם ובהם, באופן שלא שייך להפריד ביניהם כלל.

וענינו בעבודת האדם — שקיום התומ"צ צ"ל באופן של חקיקה („בחוקותי תלכו"), היינו, שעניני התומ"צ צ"ל לא כמו דבר נוסף על מציאות האדם, כי אם, שנעשים חקוקים מיני' ובי', מציאות אחת.

וההסברה בזה — ע"פ האמור לעיל

שגם פרטי ודקדוקי המצוה (עד לקיומם

במעשה בפועל) מצד (וע"י) האדם הם

„מסיני", היינו, שגדרי האדם נעשים

חדורים בגדרי העליון, „סיני", עד

י. ויש להוסיף, שבפ' בחוקותי מודגש (לא רק בירור וזיכוך האדם, אלא) גם בירור וזיכוך דמציאות העולם:

462בהתחלת הפרשה נאמר „אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו גו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", וכל שאר הברכות האמורות בפרשה, עד להסיום — „ואולך אתכם קוממיות"^נד.

ובזה נכלל גם שלימות השכר על כללות מעשינו ועבודתינו בקיום התומ"צ — בימות המשיח („ואולך אתכם קוממיות"), היינו, נוסף על יעודים גשמיים הדרושים לצורך העבודה דקיום התומ"צ^נה, אלא גם תכלית השלימות דגילוי אלקות בעולם לעתיד לבוא, שאז יהי' שלימות הבירור והזיכוך דגשמיות העולם גופא — „מלאה הארץ דעה את ה'"^נו (ע"ד הענין ד"ושבתה הארץ שבת לה'").

ויתירה מזה, שלעתיד לבוא חודר גילוי אלקות בהעולם באופן של „חקיקה" — „כמים לים מכסים"^נו, היינו, שמציאות הארץ (נוסף על ש"מלאה" ב"דעה את ה'", בדוגמת הברואים שבים שכל מציאותם היא מי הים, „דעה את ה'" — גם) מכוסה לגמרי ב"דעה את ה'" „כמים לים מכסים".

יא. עפ"ז מובן הלימוד וההוראה („והחי יתן אל לבו") מקריאת פרשת בהר־בחוקותי בשבת מברכים חודש סיון — שההכנה למתן תורה החל משבת מברכים חודש סיון (נוסף על ההכנה במשך כל ימי הספירה) צריכה להיות בהתאם ללימוד והוראה דפרשת השבוע („לחיות עם הזמן") — „בהר־בחוקותי":

לכל לראש — בנוגע ללימוד התורה, כמובן, שההכנה העיקרית לקבלת התורה היא ע"י לימוד התורה [ובפרט הלכות החג^נז, כולל ובמיוחד — לימוד חלקי התורה המבארים גודל והפלאת הענין דמ"ת (הן בנגלה דתורה, לדוגמא: הסוגייא דמ"ת במסכת שבת^נח, והן דרושי מ"ת בתורת החסידות), שעי"ז ניתוסף בהתשוקה והגעגועים לקבלת התורה] — שהלימוד חדור בידיעה והכרה ש"נאמרו כללותי' ופרטותי' ודקדוקי' מסיני", שעי"ז נעשה הלימוד ע"ד ובדוגמת מתן תורה בסיני^נט, „מה להלן באימה וביראה כו' אף כאן כו'" (כנ"ל), ובאופן של יגיעה — „שתהיו עמלים בתורה", ועד שהתורה נעשית אצלו באופן ד"חקיקה".

ומזה נמשך גם בעבודתו בבירור וזיכוך חלקו בעולם, ע"י קיום המצוות במעשה בפועל, כולל גם ההתעסקות בעניני הרשות באופן (ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"^ס, ובאופן) ד"בכל^סא דרכיך דעהו"^סב (כולל תורת הבעש"ט הידועה^סג שמעניני העולם גופא למדים הוראות בעבודת ה'^סד) — שממשיך בחלקו463בעולם העילוי ד"סיני", „ושבתה הארץ שבת לה'", עד לאופן של חקיקה, מעין ודוגמת השלימות דלעתיד לבוא^סה (כשיקויים היעוד „ואולך אתכם קוממיות") — „מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

ופשיטא — שעוד לפנ"ז צ"ל תכלית הזהירות מענינים בלתי־רצויים, „סור מרע"^סו, וכדיוק הלשון בהתחלת פרק חמישי דאבות (שלומדים בשבת זו) „ליפרע מן הרשעים" ואח"כ „ליתן שכר טוב לצדיקים", די"ל הביאור בהלימוד וההוראה ב"מילי דחסידותא"^סז, שתחילה צ"ל הסרת הענינים המונעים והמבלבלים והבלתי־רצויים („ליפרע מן הרשעים"), ואח"כ יכול להיות (בשלימות) העלי' בקודש בעניני „עשה טוב" („ליתן שכר טוב לצדיקים")^סח, ובנדו"ד, שלימות הבירור והזיכוך דהגוף ונה"ב (תוכן העבודה דספה"ע), כדי שהגילוי דקבלת התורה יומשך ב"כלי" נקי ומזוכך בשלימות^סט.

ונוסף לזה, יש לעסוק גם בהענינים שדובר אודותם בשנים האחרונות (כהוספה על כל האמור לעיל), כולל בנוגע לפועל — להשתדל להביא כל ילדי ישראל לבית־הכנסת (לכל הפחות) לשמיעת עשרת הדברות ב"זמן מתן תורתנו", „כאילו אתם עומדין לפני הר סיני ומקבלין את התורה"^ע, ובהדגשה יתירה בשנה זו — ג' אלפים וג' מאות למתן תורה, וגם שנת הקהל, „הקהל את העם האנשים והנשים והטף"^עא, „כיום שניתנה בו בסיני"2י.

יב. ויה"ר שעי"ז ההכנה וההליכה והוספה בה שתהא מתאימה לקבלת התורה — נזכה לשלימות הגילוי דמתן464תורה לעחיד לבוא, „תורה חדשה מאתי תצא"^עג.

ובפשטות — שתיכף ומיד זוכים לקיום היעוד „ואולך אתכם^* קוממיות" לקבלת פני משיח צדקנו, „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"^עד, ו"כספם וזהבם אתם"735) (בגשמיות, ועאכו"כ ברוחניות^עו), ועאכו"כ הבתי־כנסיות ובתימדרשות שעתידין שיקבעו בארץ ישראל^עז, כולל גם בתיהם הפרטיים של בנ"י שנעשו ע"י פעולות האנשים והנשים והטף שבהם ע"ד ובדוגמת „מקדש מעט"^כח.

וכפי שקורין תיכף בתפלת מנחה אודות מנין בנ"י — „מתוך חיבתן לפניו"^יט, שמתגלית שלימות חיבתן של ישראל אצל הקב"ה שבאה לידי ביטוי במנין העשירי^פ, „עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה"^פא, לא רק ע"י משה ואהרן („תפקדו גו' אתה ואהרן"^פב), אלא ע"י הקב"ה בעצמו — „אני אספור אתכם"^פג.

ואז זוכים גם לקבלת התורה מהקב"ה בעצמו — „תורה חדשה מאתי תצא", מתוך שמחה וטוב לבב, „בשמחה ובפנימיות"^פד, ובפרט בשנה זו — שנת תשמח ותשמח, עד לשלימות השמחה — „שמחת עולם על ראשם"^פה.