הוספה — מנהגי יום הולדת*

א. לעלות לתורה ביום השבת שלפני יום ההולדת, וכשיום ההולדת חל ביום הקריאה — גם ביום ההולדת עצמו.

ב. להוסיף בנתינת הצדקה לפני תפלת שחרית ומנחה, וכשיום ההולדת חל בשבת או יו"ט — ליתן בערב שבת או יו"ט (ומה טוב — גם לאחריו).

ג. להוסיף בתפלה — בכוונת התפלה, התבוננות בגדלות הא־ל וכו', וכן באמירת (ספר) תהלים (עכ"פ — ספר אחד).

ד. ללמוד המזמור תהלים החדש שמתחיל לומר ביום ההולדת^א — בהתאם למספר שנותיו^ב.

ה. להוסיף שיעור נוסף בתורת הנגלה ובתורת החסידות — נוסף על השיעורים הקבועים, שלשת השיעורים בחומש תהלים ותניא השוים לכל נפש, ושיעור היומי ברמב"ם.

ו. ללמוד מאמר דא"ח^ג בע"פ (כולו או חלקו), ולחזור אותו בחבורה (ברבים) ביום ההולדת עצמו, או בהזדמנות הקרובה, ובפרט ביום הש"ק שלאחריו (בזמן סעודה שלישית).

ז. להוסיף בפעולה על הזולת — הפצת התורה והמעיינות חוצה, מתוך אהבת ישראל.

ח. להתבודד ולהעלות זכרונותיו^ד ולהתבונן בהם והצריכים תקון ותשובה ישוב ויתקנם, כלומר, להתבונן באופן הנהגתו בשנה שעברה, ולקבל החלטות טובות לשנה הבע"ל.

407ט. לקבל על עצמו זהירות נוספת או הידור נוסף בענין פרטי (לפי ערכו, כמובן)^ה, כמו בראש השנה^ו.

י. לערוך התוועדות של שמחה עם בני ביתו, חבריו וידידיו — שבח והודי' להקב"ה (ובאם אפשר — לברך „שהחיינו" על פרי חדש או בגד חדש), מתוך שמחה של תורה ושמחה של מצוה^ז.

408משיחות ש"פ שמיני, מ.

א. בשבת זו — שני ענינים (כלליים):

א) פרשת השבוע^א — פ' שמיני, אשר, בשבת זו קורין (לא רק חלק מהפרשה, כבמנחת שבתות שלפנ"ז, שני וחמישי, אלא) כל הפרשה כולה מתחילתה ועד סופה.

ב) שבת מברכים חודש אייר — שבו וממנו נמשכת ברכה לראש חודש ולכל ימי החודש הבא, חודש אייר.

ובשניהם יש עילוי מיוחד בקביעות שנה זו:

בפ' שמיני — שקריאת „ויהי ביום השמיני" בשבת זו היא בפעם השמינית^ב, שמיני שבשמיני.

ובברכת חודש אייר — שהמשכת הברכה מיום השבת לר"ח היא ללא הפסק בינתיים, היינו, שמיום השבת וברכתו נכנסים תיכף ומיד לר"ח.

וע"פ הידוע^ג שפרשיות התורה שייכות לזמני השנה שבהם קורין פרשיות אלו — יש לבאר הקשר והשייכות דפ' שמיני לברכת חודש אייר, שלכן, ברכת חודש אייר היא (בכו"כ שנים) בשבת פ' שמיני. ובכל זה ניתוסף

1) כידוע פתגם רבינו הזקן שצריכים לחיות עם הזמן, כלומר, לחיות עם חלק התורה שקורין בזמן זה, פרשת השבוע („היום יום" ב' חשון).

2) לאחרי הקריאה ז"פ — במנחת ש"פ צו, במנחת שבת דיום א' דפסח ודאחרון של פסח, ובשני וחמישי כשבוע שלפני הפסח ובשבוע שלאחרי הפסח.

3) ראה של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז, א): „המועדים של כל השנה . . בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן, כי הכל מיד ה' השכיל". ומטעם זה צריכים לחיות עם הזמן, כנ"ל הערה. 1. נבה"ח וער"ח אייר ה'תשמ"ח

הדגשה מיוחדת מצד העילוי המיוחד שבקביעות שנה זו, הן בנוגע לפ' שמיני והן בנוגע לברכת חודש אייר, כדלקמן.

ב. ויובן בהקדים ביאור התוכן ד"ויהי ביום השמיני":

בהתחלת פ' שמיני מסופר אודות העילוי דיום השמיני למילואים — שאף שגם לפנ"ז היו כל פרטי העבודות דשבעת ימי המילואים, מ"מ ביום השמיני דוקא נעשה גילוי והשראת השכינה במשכן, „היום ה' נראה אליכם"^ד, „וירא כל העם וירונו גו'"^ה.

והביאור בזה^ו — כמ"ש הכלי יקר^ז „לפי שהי' יום זה שמיני, דבר זה גרם קדושה ביתר שאת, כי כל מספר ז' חול^ח409ומספר שמיני קודש . . כי מספר זה מיוחד אליו ית'". וכמבואר גם בתשובות הרשב"א^ט, שמספר שבעה מורה על שבעת ימי ההיקף, שבעת ימי הבנין, כללות סדר ההשתלשלות, ומספר שמונה מורה על הבחי' שלמעלה משבעת ימי^* ההיקף, שומר ההיקף, למעלה מסדר השתלשלות.

ונמצא, שהחילוק בין שבעת ימי המילואים ליום השמיני הוא — ששבעת ימי המילואים עיקרם עבודת המטה, עבודה שהיא מצד ובגדרי העולם, ועל ידה נעשית ההכנה ליום השמיני, שבו נעשה גילוי אור אלקי שלמעלה מגדרי העולם.

וכשם שהדברים אמורים בנוגע להמשכן — כן הוא גם בנוגע לכללות העולם^י:

עבודת המטה, כללות „מעשינו ועבודתינו" בזמן הזה — שייכת למספר שבעה, גדרי העולם (ע"ד ובדוגמת עבודת הכהנים^יא בשבעת ימי המילואים), ועל ידה נעשית ההכנה לגילוי והשראת השכינה (המרומז במספר שמיני ש"מיוחד לו ית'") דלעתיד לבוא, „ביום השמיני" ש"נטל עשר עטרות"^יב, „רמז למה שארז"ל^יג כינור של ימות המשיח יהי' שמונה נימין ושל העה"ב עשרה נימין, לפי שלימות המשיח נגלה כבוד ה' וראו כל בשר כי ה' אחד . . יראו את כבוד ה' עין בעין . . כי היום ה' נראה אליכם"^יד.

ג. אמנם, עפ"ז אינו מובן מהי השייכות ד"ויהי ביום השמיני" לחודש אייר — שבשבת מברכים חודש אייר קורין פ' שמיני^*:

„שמיני" — שייך לחודש ניסן^טו, הן מצד פשטות הכתובים ש"ויהי ביום השמיני" „הוא ר"ח ניסן"^יב, והן מצד תוכן הענין ש"שמיני" מורה על הבחי' שלמעלה משבעת ימי ההיקף, למעלה מגדרי העולם — כמודגש בשם „ניסן", מלשון „נס"^טז, ויתירה מזה — ב' נו"נין, „נסי נסים"^יז, היינו, גילוי אלקות שלמעלה מגדרי העולם, שזהו"ע של חג הפסח (עיקרו של חודש ניסן) —410ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה (בכבודו ובעצמו^יח) וגאלם"^יט.

משא"כ חודש „אייר" — הרי ידוע שקשור עם מציאות וגדרי העולם, כמרומז בשם „אייר"^כ, ר"ת „אני^כא ה' רופאך"^כב, אשר, ענין הרפואה (גם כאשר היא באופן ש"לא אשים עליך"^כא מלכתחילה) מדגיש שיש מקום ואפשרות עכ"פ למציאות של חולי, מצד גדרי העולם; וכמודגש גם בעבודה דספירת העומר (ש"עיקר ספה"ע הוא כל חודש אייר"^כג) שתוכנה — „לטהרנו"^כד, בירור המדות דנה"ב^כה, כלומר, עבודת המטה, בגדרי העולם — ובמילא, אינו שייך (לכאורה) לבחי' שמיני, שלמעלה מגדרי העולם.

ואינו מובן: היתכן שעיקר הקריאה דפ' שמיני — בשבת פ' שמיני, שקורין הפרשה כולה, ובפרט בשנה זו שהקריאה בש"פ שמיני היא הקריאה השמינית דפ' שמיני, שמיני שבשמיני — היא בשבת (האחרונה דחודש ניסן, שבו) מברכים חודש אייר דוקא?!

ד. ויובן בהקדים ענין נוסף ב"שמיני":

„שמיני" — קשור עם „אז", בגימטריא שמונה, ובלשון הכלי יקר^כו „כדעת המדרש^כז שכל קלוסו של משה היא באז . . אז ישיר משה כו', כי אז היינו אחד רוכב על ז'".

ולכאורה, הפירוש בזה, ש"שמיני" קשור גם עם הז' שלפניו^כח, היינו, שהעילוי ד"שמיני" בא לאחרי ההקדמה דהשבעה שלפניו^כט, כפשטות הכתובים, שיום השמיני בא לאחרי ההקדמה דשבעת ימי המילואים, שגם הם באופן של שלימות^ל, אלא, שלאח"ז ניתוסף שלימות נעלית יותר, ועד באין ערוך^לא.

אמנם, מכיון שבתיבת „אז" הא' הוא לפני הז' — עכצ"ל שהא' (גם) משפיע בהז', ובלשון הכלי יקר^ז „להשליט את השי"ת על כל ז' כוכבי לכת ועל כל הנמצאים שנתהוו בשבעת ימי בראשית"

411כלומר: סדר העבודה הוא — שתחלה צ"ל השלימות דהז', ואח"כ באים להעילוי והשלימות דהא' (שמיני), ולאח"ז צריך להמשיך הא' בהז', ועד שהא' נעשה „ראש" גם להז', שהרי הר"ת ד"אז" הוא — אל"ף.

והענין בזה^לב — שתכלית הכוונה היא שבחי' האלקות שלמעלה מגדרי העולם, ה"מיוחד אליו יתברך", לא תשאר באופן של הבדלה מהעולם, אלא אדרבה, שתחדור ותאיר בגילוי במציאות העולם גופא, היינו, שמציאות העולם מצ"ע תהי' אז חדורה בבחי' האלקות שלמעלה מגדרי העולם.

וזהו"ע ד"אז", „אחד רוכב על ז'", היינו, ש"לימות המשיח („אז" דייקא, לשון עתיד) נגלה כבוד ה' וראו כל בשר כי ה' אחד רוכב על ז' כו'", שיראו בגילוי שמציאותם של „כל הנמצאים שנתהוו בשבעת ימי בראשית" (ז') היא — „אחד".

ה. והנה, ב' קצוות הנ"ל שב"שמיני" (שמצ"ע הוא למעלה מגדרי העולם, ותכליתו ושלימותו שיומשך בגדרי העולם) — מצינו גם בחודש ניסן, ששמו בתושב"כ הוא „חודש הראשון"^לג:

ב"ראשון"^לד — ב' קצוות: מחד גיסא

ו. ע"פ כהנ"ל יש לבאר גם תוכן הענין דברכת חודש אייר („חודש השני") — בסיומו של חודש ניסן („חודש הראשון"), ובפ' שמיני:

מכיון שסדר העבודה הוא באופן ד"ילכו מחיל אל חיל"^מא, בהכרח לומר שבחודש השני ניתוסף עילוי לגבי חודש הראשון. ולאידך, הברכה והנתינת־ח לעבודה דחודש השני היא — מחודש הראשון גופא.

וההסברה בזה — ע"פ האמור לעיל — שהשלימות דחודש הראשון היא כשנמשך גם בחודש השני, שלכן, בחודש השני דוקא ניתוסף עילוי ושלימות לגבי חודש הראשון; ומכיון שההמשכה שממשיכים בחודש השני, היא, ענינו של חודש הראשון, לכן, הוא המברך את חודש השני.

[וענין זה נעשה לפני שנכנסים לחודש אייר (בשבת שלפני ר"ח) — להורות שה"כניסה" לגדרי העולם („בחודש השני", ובמילא גם בחדשים שלאחריו) היא באופן שמלכתחילה מאיר בהם הגילוי ד"ראשון" („שמיני"), ע"ד מ"ש „לא אשים עליך (מלכתחילה) כי אני ה' רופאך" („אני ה' רופאך" — ר"ת אייר), כי, הגילוי ד"אני ה'" (ע"ד „אני ראשון") שב"חודש הראשון"^מב פועל שגם בגדרי העולם (שיש אפשרות לחולי, וצ"ל ענין של רפואה) נעשית הרפואה באופן שלמעלה מגדרי העולם, „לא אשים עליך" מלכתחילה^מג].

והכח לזה — מיום השבת (א) האחרון דחודש ניסן, (ב) שקורין בו פ' שמיני:

413ההמשכה מחודש הראשון לחודש השני (המשכת הבחי' שלמעלה מגדרי העולם בגדרי העולם) היא נעלית יותר מאשר הגילוי דחודש הראשון עצמו, ולכן, הכח לזה נמשך (א) בסיומו של חודש הראשון (בשבת האחרונה שבו)

ושלימות דחודש הראשון, (ב) וכשקורין פ' שמיני (כולה), שתוכנה המשכת הבחי' שלמעלה מגדרי העולם (א') בגדרי העולם (7'), הנתינתכח לברך ולהמשיך (ברכה מלשון המשכה*4)) מחודש הראשון לחודש השני (התחלת העבודה דכל חדשי השנה).

ז. ובקביעות שנה זו ניתוסף עילוי מיוחד בכל הנ"ל — הן בנוגע לשבת האחרונה דחודש הראשון, והן בנוגע לפ' שמיני, ובשניהם — הן בנוגע לגודל מעלת הברכה ד"חודש הראשון", והן בנוגע להמשכתה ופעולתה ב"חודש השני":

בנוגע לשבת האחרונה דחודש הראשון:

שבת האחרונה דחודש הראשון (בקביעות שנה זו) היא — בסיומו של החודש, בער"ח אייר — תכלית השלימות (גמר וסיום) דחודש הראשון.

וברכה נעלית זו — בשבת האחרונה שבסיום החודש ממש — היא באופן שממנה נכנסים תיכף ומיד לראש חודש השני^מה, ללא הפסק בינתיים, שאז, פעולת הברכה וההמשכה היא בתוקף ובעילוי גדול יותר.

ח. ההוראה מכל האמור בנוגע למעשה בפועל — „והחי יתן אל לבו"^מח:

א' החילוקים שבין „(חודש) הראשון" ל"(חודש) השני" בעבודה בפועל — מתבטא בענין ה"חיות" (חיים), כפי שרואים במוחש בטבע בני אדם, שענין „ראשון" (בפעם הראשונה) נעשה מתוך חיות והתלהבות כו', ואילו ענין „שני" (שחוזר ונשנה פעם נוספת) אינו נעשה מתוך חיות כל כך, שלכן, אפילו בנוגע לדברי תורה, שהתורה היא נצחית, יש414צורך בציווי מיוחד ונתינת־כח מיוחדת ש"לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה"^מט, אלא „בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"^נ (עד ל"חדשים"^נא ממש).

ובסגנון אחר — בהמשך להמדובר לעיל: ב"ראשון" — מודגש ענין החידוש („חודש") שלמעלה מטבע וגדרי העולם (— ציווי הקב"ה כו'), ואילו ב"שני" — מכיון שחוזר ונשנה עוה"פ לא ניכר בו ענין החידוש, אלא נעשה כדבר שהוא בטבע וגדרי העולם^נב.

ועפ"ז, תוכן ההמשכה מ"חודש הראשון" ל"חודש השני" (בשבת מברכים חודש השני) הוא — שגם העבודה בענינים שהם בבחינת „שני" (שחזרו ונישנו ונעשו (לכאורה) כדבר שהוא בטבע וגדרי העולם) תהי' באופן ד"ראשון", מתוך חיות יתירה ומחודשת, היינו, שגם העבודה בענינים הקשורים עם גדרי העולם נעשית מתוך חיות והתלהבות כו' בדוגמת הענינים שהם בבחינת חידוש שלמעלה מגדרי העולם (ועד ל"נסי נסים"), שעי"ז נעשית השלימות דחודש הראשון, שהחיות הקשורה עם החידוש דראשון נמשכת ומתגלה גם בענינים שמצ"ע הם באופן ד"חודש השני".

ונמצא, שהפעולה דשבת מברכים חודש השני היא — הוספה בענין החיים (חיות), כאמור, „החי יתן אל לבו" שנותן (לכל לראש) — חיים, תוספת חיות בכל עניני העבודה ד"חודש השני", ועד לדרגא נעלית יותר בענין החיים^נג — „מחי' חיים יתן לך חיים"^לד.

ט. ויש להוסיף ולקשר זה עם הענין ד"שמיני" — כאמור לעיל (ס"ב) שקשור עם החידוש דימות המשיח, כינור של שמונה נימין:

„שמיני" — הוא המספר דאות ח', ר"ת^נה „חיים", וכן בלשון יחיד — „חי" (לשון זכר), או „חי'"^נו (לשון נקבה).

והשייכות שביניהם — שהרי, א' החידושים העיקריים שיהיו בימות המשיח^נז הוא בענין החיים, חיים נצחיים, מצד גילוי בחי' היחידה (עצם החיות) שבכאו"א מישראל^נח (ניצוץ מנשמת משיח, בחי' יחידה הכללית^נט), כולל גם415תחיית המתים^ס, „הקיצו ורננו שוכני עפר"^סא, ובאופן שלא נשאר אפילו רושם מהענין הבלתי־רצוי כו', כמ־ש^מב „ומחה^סג ה' אלקים דמעה מעל כל פנים", ויתירה מזה — שהענין הבלתירצוי נהפך לטוב, כדיוק הלשון „הקיצו ורננו", שניתוסף ענין הרינה^סד.

ועפ"ז י"ל, שעיקר פעולת ההמשכה ד"חודש הראשון" ב"חודש השני" (בשבת פ' שמיני) בנוגע לענין החיים („החי יתן אל לבו"), היא — בקשר ובשייכות לאמיתת ושלימות ענין החיים, חיים נצחיים דימות המשיח.

ובאותיות פשוטות — בנוגע לעבודה בפועל:

„תכלית השלימות . . של ימות המשיח ותחיית המתים . . תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"^סה, ולכן, כל הענינים ד"מעשינו ועבודתינו", הן עניני העבודה בנוגע לעצמו, „קשוט עצמך"^סו, והן עניני העבודה בנוגע להזולת, „קשוט אחרים"^סו — צריכים להיות חדורים ונעשים לשם מטרה ותכלית אחת — לפעול „תכלית השלימות של ימות המשיח ותחיית המתים . . גילוי אוא"ס בעוה"ז הגשמי" (התוכן ד"שמיני", „אז", אחד רוכב על ז', כנ"ל ס"ד).

ובענין זה נעשית פעולת ההמשכה מ"חודש הראשון" ל"חודש השני" — שכללות מעשינו ועבודתינו לפעול השלימות דימות המשיח (כולל ובמיוחד הצפי' והדרישה כו' על הגאולה), עם היות שזהו"ע החוזר ונשנה ריבוי פעמים („חודש השני") „כל זמן משך הגלות", מ"מ, יהי' זה בכל תוקף החיות ד"חודש הראשון", כאילו שומע בפעם הראשונה שעבודה זו פועלת תכלית השלימות של ימות המשיח, שאז, עובד עבודתו בכל תוקף החיות שמצד בחי' היחידה שבנפש, מכיון שהוא „חי" עם משיח!

416וכאמור, ענין זה שייך לכללות מעשינו ועבודתינו, אבל, בהדגשה יתירה הוא ב"חודש הראשון" („חודש של גאולה"^סז), ובפרט בסיומו (גמר ושלימות) של החודש, ובפרט כשקורין בו פ' שמיני כולה (ובשנה זו — בפעם השמינית), שאז ניתוסף הדגשה יתירה בענין הגאולה, על מנת להמשיכה בכל חדשי השנה, החל מחודש השני שמתברך בשבת זו^סח.

י. והנה, כל האמור לעיל (הדגשת ענין הגאולה להמשיכה בחודש השני ובכל חדשי השנה) שייך לכל שבת מברכים חודש השני שקורין בו פ' שמיני, ובפרט בקביעות שנה זו, „שמונה שמיני". ונוסף לזה, ישנה הדגשה יתירה בנוגע לענין הגאולה — מצד כללות השנה^סט:

שנה זו היא שנת הקהל — „מקץ שבע שנים"^ע, „שנה^עא (ראשונה של שמיטה) שהיא שנה שמינית"^עב. ולא עוד, אלא, שגם במנינה ליצירה מודגש מספר שמונה — ה' אלפים שבע מאות ארבעים ושמונה (ה'תשמ"ח^עג — ר"ת חירות^עד), ונפק"מ בדיני שטרות — „אם דילג האלפים והמאות רק שכתב בכך וכך לפרט („אפי' לא כתב רק פרט האחרון", ובנדו"ד, „שמונה") כשר"^עה.

ומזה מובן עד כמה מודגש ענין הגאולה („שמיני") בשבת זו — מצד צירוף כל הענינים האמורים — פ' שמיני, בפעם השמינית, ובשנה השמינית^עו, כלומר, זמן מסוגל ביותר לפעול ולהמשיך ענין הגאולה בשנה זו (עוד בסיומו של חודש הראשון, לפני שנכנסים לחודש השני), שתהי' שנת גאולה.

ויש להוסיף בהסגולה המיוחדת לפעול ולהמשיך ענין הגאולה, גם מצד מעלת המקום — ביהכנ"ס וביהמ"ד (שמגדלין בו תפלה ותורה^עז, וגם גמ"ח) של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, נשיא השמיני^עח,417שהכריז^עט (בשעתו אז, ועאכו"כ בימינו אלו0)) שצ"ל „לאלתר לגאולה" (מכיון שהי' כבר „לאלתר לתשובה").

יא. ובנוגע לפועל;

יש להתחיל בזה תיכף ומיד, בהתוועדות זו עצמה — בשבת פ' שמיני, שמונה שמיני, שבה מברכים חודש השני (התחלת העבודה דחדשי השנה) דשנה השמינית, זמן מסוגל^פא ומקום מסוגל — להדגיש את ענין הגאולה (בכל ענין וענין, ולכל לראש — הצפי' והדרישה לגאולה) מתוך חיות ד"ראשון", ומתוך שמחה^פב (הקשורה עם חיות), ועד שהדבר מתבטא גם בנוגע להחיות שבהתוועדות עצמה — „אַ לעבעדיקע התוועדות", עד לחיות שבחיות — „לעבעדיק שבלעבעדיק" (ע"ד שמונה שמיני, ודוגמתו בחיים — „מחי' חיים)^פג, אשר, הסימן ואבן־הבוחן לזה הוא — אופן העבודה בפועל ממש בימים שלאח"ז, שנעשית מתוך חיות בענין הגאולה.

ועוד והוא העיקר — שהעבודה נעשית מתוך שלימות החיות (לא רק בנוגע לענין הגאולה, לפעול את הגאולה, אלא) דהגאולה עצמה, חיים נצחיים מצד גילוי בחי' היחידה שבכאו"א מישראל, מכיון שתיכף ומיד ממש, היינו, בעיצומו של יום השבת, זוכים ל(„ויהי ביום השמיני", ב)ביאת דוד מלכא משיחא, שאז יהי' כינור של שמונה נימין (עד לכינור של עשרה נימין, כשם שיום השמיני נטל עשר עטרות), ובמילא, תהי' כל העבודה של־418אח"ז בתכלית השלימות — „כמצות רצונך"^פד.

ובפשטות — גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בפועל ממש, „בנערינו

ובבנותינו"^פה, „הקהל את העם האנשים והנשים והטף"^פו, „קהל גדול ישובו הנה"^פז, ובשנת הקהל — לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש.

ובלשון הכתוב^פח „מזמור שיר יסודתו בהררי קודש", „יסוד השיר הזה לדבר במהללי קודש, והם ציון וירושלים"^פט, „ולציון יאמר איש ואיש יולד בה"^צ, „זה הי' ממשפחת הנולדים בציון"^צא, היינו, שניכר בכאו"א בחי' ציון, פנימיות ועצם הנפש (בחי' היחידה)^צב, שלכן, מביאו הקב"ה ל"ציון", ירושלים וביהמ"ק, עד להפנימיות שבו — קדש הקדשים, בחי' היחידה שבעולם, אשר, „הוא יכוננה עליון"^צ.

וכל זה — בפועל ובגלוי ממש, מראה באצבעו ואומר זה^צג, ועד שאין צורך להראות באצבע (לאחרים) מכיון שכולם רואים בגלוי ממש, „כי היום („היום" כפשוטו, ובאופן ד"אחישנה"^צד) ה' נראה אליכם", כמ"ש „ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"^צה, שלכן, „לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"^צו, במהרה בימינו ממש ממש^צז.