Sefer HaSichos (the Rebbe)
משיחות ש"פ בהעלותך, י"ט סיון ה'תשמ"ח
478משיחות ש"פ בהעלותך, י"ט סיון ה'תשמ"ח
א. ידועה ההוראהא שצריכים לחיות עם הזמן — פרשת השבוע השייכת לזמן זהב, כלומר, „לחיות" עם הלימוד וההוראה דפרשת השבוע.
וי"ל הרמז בלשון הכתובג „והחי יתן אל לבו" — שכל מי שהוא בבחינת „החי", כאו"א מישראל, האנשים והנשים והטף, עליהם נאמרד „ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים", צריך ליתןה אל לבוו (שבו משכן החיות, „הדם הוא הנפש"ז) עניני התורה, „חיינו ואורך ימינו"ח, כולל ובמיוחד — עניני התורה השייכים לזמן זה, כפרשת השבוע, ליתנם אל לבו כדי להיות „וחי בהם"ט.
ובשבת זו, שבת פרשת בהעלוחך — הרי, מכיון שנמצאים בזמן השייך למתן תורה, „ירחא תליתאי" שבו ניתנה „אוריאן תליתאי"י, ובפרט ביום השבת (שב"ירחא תליתאי")יא ששייכותו למ"ת מודגשת במארז"ליב „דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל" — יש בפרשה זו (ובמיוחד — בראש והתחלת הפרשה, ופירוש רש"ייג) לימוד והוראה בענין כללי ועיקרי בתורה, כדלקמן.
ב. בהתחלת הפרשה מעתיק רש"י תיבת „בהעלותך", ומפרשיד: „למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו כשלא הי' עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
פירוש רש"י זה נתבאר כבר בארוכה ובפרטיות במק"אטו, אבל, עדיין דרוש ביאור והסבר בדיוק לשון רש"י „חלשה דעתו":
הלשון הרגיל בענינים כגון־דא הוא — לשון של צער, או לשון של שאלה ותביעה, כמו בהמשך פרשתנוטז: „למה נגרע", וכיו"ב; אבל „חלשה דעתו" — הוא לשון בתי־גיל, ועד שלא מצינו דוגמתו בפירוש רש"י על התורה!
479והדיוק בלשון זה מודגש יותר כשמשווים לשון רש"י עם לשון המדרשיז:
במדרש מצינו ש"הי' אהרן נפשו עגומה"יח, „הי' מיצר"יט, „הי' אומר אוי לי"כ; ואילו רש"י משנה מלשון המדרשכא וכותב לשון בלתי רגיל — „חלשה דעתו", שמזה מובן, שכוונת רש"י להדגיש את הענין ד"חלשה דעתו" (לא רק כתוצאה מהצער, אלא) כענין בפ"ע. כלומר, הדגשת ענין הדעת („דעתו") של אהרן, שנעשה בו חלישות, „חלשה דעתו"כב.
ג. וההסברה בזה — מובנת גם לבן חמש למקראכג:
עיקר ותכלית ענין ה"דעת" — מעלתו של האדם לגבי שאר הנבראים שבעולם — לידע תכלית בריאתו („אני נבראתי לשמש את קוני"כד), ולהעמיק דעתוכה בכל הקשור למילוי תכלית בריאתו בתכלית השלימות.
ובנדו"ד, „דעתו" של אהרן — עיקרה ותכליתה בנוגע לתפקידו המיוחד של אהרן — „לכהנו לי"כו, „שיהא כהן לי, ולשון כהונה שירות הוא"כז, משרת לה', „לעמוד לפני ה' לשרתו"כח, ע"י עבודתו במשכן, להעמיק דעתו בכל הקשור
ועפ"ז מובן ש"כשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו כשלא הי' עמהם בחנוכה" — דמכיון שהמציאות ד"דעתו" היא בעיקר בשביל העבודה במשכן, הרי, בראותו „שלא הי' עמהם בחנוכה", דהמשכן, נעשה אצלו חלישות במציאות הדעת („חלשה דעתו"), כי, עיקר ענינה בשביל עבודת המשכן, ולפתע, נוכח לדעת שאינו יכול להשתמש בדעתו בשביל חנוכת המשכן.
גם לאחרי שראה אהרן „שלא השתתף עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו" — ידוע ידע שמכל בנ"י נבחר הוא ושבטו „לעמוד לפני ה' לשרתו", היינו, שכללות העבודה במשכן נעשית ע"י אהרןכט480ובניו, בעזרתם של הלוים ש"ילוו עליך וישרתוך"ל (משא"כ שאר בנ"ילא). ויתירה מזה — שגם ב"חנוכת הנשיאים" הקריב אהרן את קרבנותיהם של הנשיאים.
אלא, שפעולתו של אהרן בהקרבת קרבנות הנשיאים אינה נחשבת להשתתפות בחנוכת המשכן — כי, חנוכת המשכן הו"ע של הוספה מיוחדת ויתירה כהתחלה ויסוד לכל המשך קיום המשכן, בדוגמת ענין החינוךלב כפשוטו, „חנוך לנער"לג, שנותנים לו מתנות כו'לד, ואילו פעולת אהרן בהקרבת קרבנות הנשיאים היא חלק מעבודתו הרגילה במשכן, ואין בה משום הוספה יתירה מצד הענין דחנוכת המשכן.
ולכן, „חלשה אז דעתו כשלא הי' עמהם בחנוכה" — שהעדר השתתפותו בחנוכת המשכן בלבד (אף שכל שאר עניני עבודת המשכן היו על ידו) גרמה לחלישות הדעת, כי, מכיון שעיקר המציאות של דעתו היא בשביל עבודת המשכן, הרי, כשישנו ענין מסויים במשכן (ועאכו"כ ענין עיקרי כמו חנוכת המשכן) שנעשה ללא השתתפותו, ובמילא, אינו יכול להשתמש בדעתו בשביל עבודת המשכן בענין מסויים זה (אף שעוסק בכל שאר עניני עבודת המשכן), הרי זה פועל חלישותלה במציאות הדעת כולה, שעיקרה בשביל עבודת המשכן.
ה. ויש להוסיף בביאור הענין ד"חלשה אז דעתו כשלא הי' עמהם בחנוכה":
במדרשכ איתא ש"הי' (אהרן) אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי", „על שהי' לי חלק בעגל, כמ"ש בת"כ ריש שמיני שהי' אהרן מתירא לקרב למזבח מטעם זה ביום השמיני"לו, כלומר, אהרן הי' סבור שעדיין נשאר רושם מחטא העגל, עד כדי כך, שבגלל זה לא זכה להשתתף בחנוכת המשכן, „לא הוא ולא שבטו", להיותו הנשיא דשבט לוילז.
אמנם, מכיון שרש"י כותב רק „חלשה אז דעתו כשלא הי' עמהם בחנוכה", ואינו מזכיר מאומה שאהרן חשש שסיבת הדבר היא באשמתו כו' — ע"ד פירושו בפ' שמינילח ש"הי' (אהרן) מצטער ואומר יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל" — עכצ"ל, שרש"י סובר שכאן לא הי' מקום לחשש שהסיבה לכך „שלא הי' עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו" היא באשמתו כו'.
וטעם הדבר — בפשטות — כי, ביום השמיני למילואים נתברר כבר שאין מקום לחשש זה, כדברי משה רבינו לישראל (במענה לדבריהם „כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע481שנתכפר לנו עון העגל")לח: „זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו (דוקא) תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו"לט, ומכיון שכן, הרי, כשנשלמה חנוכת הנשיאים — לאחרי שראו שהמקום בחר בו, ועומד ומשמש בכהונה י"ב ימים כו' — בודאי שאין מקום לחשוש מענין בלתי־רצוי כו'.
וי"ל שרש"י מדגיש ענין זה (שאין מקום לחשש כו') בכתבו „לא הוא ולא שבטו" — שהרי, בנוגע לשבט לוי כתב רש"י לפנ"זמ ש"כל השבט כשר", כלומר, שבט לוי הוא, אדרבה, היחידי מכל שבטי ישראל שכל אנשי השבט „לא טעו בעגל", ובמילא, לא יתכן לומר שדוקא שבט לוי לא ישתתף בחנוכת המשכן בגלל חטא העגל, בה בשעה ששבט לוי הי' בתכלית השלילה דחטא העגל יותר מכל שבטי ישראל!
ולכן מפרש רש"י „חלשה אז דעתו כשלא הי' עמהם בחנוכה" — שהסיבה היחידה לחלישות הדעת היא (לא החשש שהדבר הוא באשמתו, סיבה לרגש של צער כו', כי אם) אך ורק העובדה „שלא הי' עמהם בחנוכה", שכן, בידעו שהמקום בחר בו בשביל כל עניני המשכן, חלשה דעתו מזה שלא נצטווה להשתתף (ובפרט) בחנוכת המשכן, כנ"ל.
ו. עפ"ז יש לבאר גם המסופר בהמשך הפרשה בענין פסח שני — „ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם גו' ויאמרו גו' אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"מא:
לכאורה אינו מובןמב: אמירתם „אנחנו טמאים לנפש אדם" היא היא המענה לטענתם „למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"?!
הן אמת — אמרו האנשים ההם — ש"אנחנו טמאים לנפש אדם", היינו, שידעו והבינו הטעם שאינם יכולים להקריב קרבן ה' במועדו, אבל אעפ"כ — טענו הם — כאשר כל בנ"י מקריבים קרבן ה' ואילו הם אינם יכולים להשתתף עם כל בנ"י (תהי' הסיבה איזו שתהי'), אזי נעשה גרעון בכל מציאותם — כדיוק הלשון „(למה) נגרע", היינו, לא רק שיגרע מאתנו דבר מסויים (חפצא של מצוה), אלא שאנתנו נגרע, מכיון שסוכ"ס חסרה לנו מצוה זו!
וע"ד האמור לעיל בנוגע לאהרן — שבראותו „שלא הי' עמהם בחנוכה", היינו, שחסר אצלו ענין מסויים (ועיקרי) בעבודת המשכן, נעשה חלישות (גרעון) בכללות דעתו (עיקר מציאותו).
אלא שאעפ"כ יש חילוק ביניהם:
האנשים שהיו טמאים כו' — מכיון שהי' אצלם ענין של חסרון (טומאה), אלא, שהחסרון לא הי' באשמתם, כי אם, מצד ציווי משה („מישאל ואלצפן . . שהיו עוסקים בנדב ואביהוא"מג), לכן482היתה להם טענה: „למה נגרע", היתכן ש"נגרע" בגלל קיום ציווי משה?! ואכן נתקבלה טענתם, וניתן להם הציווי דפסח שני כו'.
משא"כ אהרן — מכיון שלא הי' אצלו ענין של חסרון (כנ"ל ס"ה), ואדרבה, המקום בחר בו שכל עניני המשכן (מלבד החנוכה) יהיו על ידו דוקא — לא היתה לו עילה וסיבה לטעון „למה נגרע" (שהרי בודאי לא נגרע חלקו בהמשכן מכל הנשיאים), אלא שאעפ"כ „חלשה אז דעתו כשלא הי' עמהם בחנוכה", מכיון שסוכ"ס חסר אצלו הענין דחנוכת המשכן, ועל זה „אמר לו הקב"ה, חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות", היינו, שהפעולה דהדלקת (והטבת) הנרות היא גם ענין של חנוכהמד, ואדרבה, „חנוכה" שמעלתה גדולה יותר כו' (כמשנ"ת בארוכה במק"אטו).
ז. ומענין זה — „חלשה דעתו" (של אהרן) — למדים הוראה נפלאה בעבודת האדם לקונו. ובהקדמה:
ענינו של אהרן שייך גם לעבודת כאו"א מישראל, שהרי, במתן תורה (בחודש זה, „ירחא תליתאי") נעשו ישראל „ממלכת כהנים"מה, „כהנים גדולים"מו, דרגתו של אהרן. וכפס"ד הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובלמז „לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו . . הרי זה נתקדש קדש קדשים" — דרגתו של אהרן, כמש"נמח „ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים".
ובפרטיות יותר:
עבודתו של כאו"א מישראל היא בענין המשכן (דוגמת עבודת הכהנים), כמ"שמט „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כאו"אנ, המשכן והמקדש הרוחני שבלבו פנימה, בביתו וד' אמותיו.
ובזה נכלל גם הענין ד"בהעלותך את הנרות" — כי, „הנשמה קרוי' נר כמ"שנא נר ה' נשמת אדם"נב, ועבודת האדם היא — „בהעלותך את הנרות" — להדליק את „נר ה' נשמת אדם" שתאיר ע"י „נרנג מצוה ותורה אור"נד, הן בנוגע לעצמו, „נר ה'" שבו, והן בנוגע לפעולה על הזולת, „נר ה'" שבכאו"א מישראל עד לכללות בנ"ינה, ש"כללות נש"י נקרא מנורה ויש בה ז' נרות שהם ז' סוגי בנ"י בעבודת ה', יש עובד מאהבה משוך כמים ויש מאהבה כרשפי אש כו'"נב483(והולך ומפרט בכל ז' המדותנו), היינו, לפעול בעבודתו ש"אל מול פני המנורה יאירונז שבעת הנרות" (דוגמת פעולתו של אהרן ש"הי' מעלה הנרות נש"י שיהי' לבם מכוון לא"ס ב"ה שהוא בחי' מול פני המנורה"נח), עד שיהי' ניכר בגלוי לעין כלנט שכל ישראל הם בבחינת „מנורת זהב כולה"ס.
ח. עפ"ז יש לבאר הלימוד וההוראה מהסמיכות דפרשת המנורה לפרשת הנשיאים — ש"כשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו כשלא הי' עמהם בחנוכה":
כאשר יהודי רואה או שומע שכו"כ מישראל עסקו בענין שהוא בבחינת חנוכת המשכן, ולדוגמא: פעולת החינוך (חנוכה) של יהודי (קטן בשנים או קטן בידיעות) בעניני התומ"צ, וכן הדלקת המנורה [שגם זה ענין של חינוךסא, ואדרבה, „שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות"] להדליק „נר ה' נשמת אדם", כל ז' הסוגים דבנ"י, ב"נר מצוה ותורה אור", ע"י הפצת התורה והיהדות — הרי, בראותו שהוא „לא הי' עמהם בחנוכה", צריך להיות אצלו חלישות הדעת, „חלשה אז דעתו כשלא הי' עמהם בחנוכה"!
בסגנון אחר: „הבינו מדעו (לשון דעת) להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו" — צ"ל באופן שכל המציאות ד"מדעו" אינה אלא בענין ד"לעמוד לפני ה' לשרתו", ע"י העבודה במשכן, עד כדי כך, שכאשר נעשה דבר מסויים בעבודת המשכן ע"י אחרים והוא לא הי' עמהם, „חלשה אז דעתו", שנעשה אצלו חלישות בכל מציאות הדעת, מכיון שאינה אלא בשביל עבודת המשכן, „לעמוד לפני ה' לשרת"; ואם לא חלשה דעתו מזה שלא הי' עמהם — הרי זו הוכחה שעדיין לא הגיע לדרגא ש"הבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו" (עכ"פ בשלימות), שזוהי כל מציאות דעתו.
ליתר ביאור:
מכיון שאמרו חז"לסב „כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"סג, הרי, המחשבה שהוא צריך להשתתף בכל פעולה ועבודה בעניני המשכן, עד כדי חלישות הדעת כשנעשה דבר מסויים ללא השתתפותו — אין בה משום גאוה.
484אבל אעפ"כ, אין הכרח שהוא בעצמו ישתתף בכל פעולה ועבודה בעניני המשכן, שהרי, מכיון ש"כל ישראל ערבים זה בזה"סד, יכול הדבר להעשות ע"י אחר וכיו"ב.
ואעפ"כ, כשרואה או שומע שכו"כ מישראל עסקו בענין (של חנוכת המשכן) והוא לא הי' עמהם בחנוכה — הרי, אע"פ שהדבר לא הי' באשמתו, מכיון שהי' אנוס וכיו"ב, ויתירה מזה, שבשעה זו הי' עסוק בעבודה אחרת בעניני המשכןסה, מ"מ, כאשר כל מציאות הדעת שלו אינה אלא בשביל עבודת המשכן, „הבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו" — לא יועילו כל ההסברים להרגיעו, שכן, בידעו שמציאות הדעת היא בשביל עבודת המשכן, הרי, העובדה שנעשה דבר מסויים בעבודת המשכן ללא השתתפותו (תהי' הסיבה אשר תהי') פועלת אצלו חלישות הדעת?
ט. אמנם, בענין זה יש חילוק בין עבודת אהרן לעבודת כאו"א בעניני המשכן (הרוחני):
ובהקדים — דיוק הלשון „חלשה אז דעתו", שחלישות דעתו של אהרן לא היתה אלא לאחרי שנסתיימו י"ב ימים דחנוכת המשכן, כי, כל זמן שלא נסתיימה חנוכת המשכן הרי יתכן שסוכ"ס יצטווה גם הוא להשתתף בחנוכה, ורק לאחרי שנסתיימה חנוכת המשכן, ונוכח לדעת בוודאות „שלא הי' עמהם בחנוכה" — „חלשה אז דעתו".
אבל בנוגע לעבודת כאו"א בעניני המשכן (הרוחני) — הרי, כל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא, לא נסתיימה חנוכה זו, ולכן, בראותו שכו"כ מישראל עוסקים בענין של חנוכת המשכן ללא השתתפותו — הרי, במקום שתהי' לו חלישות הדעת „כשלא הי' עמהם בחנוכה", עליו לנצל את חוזק הדעת לחפש דרכים כו' להשתתף עמהם בחנוכה, וכשיתקע מחשבתו ודעתו בחוזק (היפך הענין דחלישות הדעת לגריעותא) בודאי ימצא הדרך הנכונה להשתתף עמהם בחנוכה!
בסגנון אחר קצת: הסיבה לכך שבהשגחה פרטית ראה או שמע אודות פעולתם של כו"כ מישראל בענין של חנוכת המשכן, היא — לא כדי שתהי' אצלו חלישות הדעת „שלא הי' עמהם בחנוכה", אלא אדרבה — כדי שילמד הוראה בעבודתו לקונו, שגם הוא צריך לעסוק בעבודה זו, ע"י ההתבוננות בדעתו (בחוזק הדעת) כיצד יוכל אף הוא להשתתף עמהם בחנוכה.
י. וענין זה הוא בהדגשה יתירה בדורנו זה:
דורנו זה הוא דור האחרון של הגלות שיזכה להיות דור הראשון של הגאולה. וכמובן מההכרזה הידועה דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו — לפני עשרות שנים — „לאלתר לתשובהסו לאלתר485לגאולה"סז, מכיון שכבר עומדים בסיומה של העבודה, ולא נשאר אלא „לצחצח את הכפתורים"סח, ובימינו אלו — הצחצוח האחרון של הכפתור האחרון!
ומזה מובן, שבימינו אלו, כל פעולה ופעולה בעניני התומ"צ, ועאכו"כ הפעולה ד"בהעלותך את הנרות" ע"י הפצת נר מצוה ותורה אור, התורה והיהדות, שתוכנה חנוכת המשכן באופן ד"שלך גדול משלהם" (כנ"ל ס"ח) — מודגש בה ביותר וביותר הענין דחנוכת (חינוך והכנה) בנין ביהמ"ק השלישיסט.
ולכן, היתכן שכאשר כו"כ מישראל עוסקים בחנוכת והכנת בית המקדש השלישי, יעמוד מישהו מן הצד ולא יהי' עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו (ב"ב, תלמידיו וכו')?! — אלא ודאי ישתדל גם הוא להשתתף עמהם בחנוכה, לקרב ולזרז את חנוכת ביהמ"ק השלישי שיבנה במהרה בימיו ובימינו.
וכאמור, כל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא, אין מקום לחלישות, ח"ו, בהדעת בחנוכה זו, אלא אדרבה — לחזק ולהוסיף ביתר שאת וביתר עוז, ומתוך זריזות הכי גדולה, ע"ד מ"ש בנדבת המשכן „והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר"ע, „לשני בקרים הביאו כל מלאכת המשכן"עא, ולא פסקו מלהביא עד ש"ויצו משה . . איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה גו'"עב, ואילו בנדו"ד, לא רק שאין רשיון ממשה רבינו שבדורנו, נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר, להפסיק ח"ו בעשיית המלאכה, אלא אדרבה, ישנו ציווי מפורש להוסיף בה ביתר שאת וביתר עוז, עד שמשלימים מלאכת החנוכה דביהמ"ק השלישי.
יא. ויש להוסיף, שהצורך בהשתתפותו של כאו"א מישראל בחנוכת המשכן הרוחני ע"י הפעולה ד"בהעלותך את הנרות" (חנוכה באופן ד"שלך גדולה משלהם"), מודגש (לא רק בפירוש רש"י „חלשה אז דעתו כשלא הי' עמהם בחנוכה", כנ"ל בארוכה, אלא) גם בפירוש רש"י בד"ה בהעלותך הב' — „בהעלותך, על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עלי', שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאלי'. ועוד דרשו רבותינו, מכאן שמעלהג היתה לפני המנורה שעלי' הכהן עומד ומטיב"עד.
ובהקדים — הביאור בפירוש רש"י, דלכאורה אינו מובן:
א) מדוע לא מסתפק רש"י בפירוש הראשון, וצריך להביא פירוש נוסף, ובפרט שמדגיש „ועוד דרשו רבותינו", היינו, שפירוש זה אינו פשוטו של מקרא, אלא ע"ד הדרש?
ב) מדוע כותב רש"יעה (בפי' הב') „שעלי' הכהן עומד ומטיב"עו, ולא486„מדליק ומטיב", כמ"ש בד"ה שלפנ"ז „שאתה מדליק ומטיבעז את הנרות"?
ויש לומר הביאור בזהעח:
רש"י אינו מסתפק בפירוש הראשון ש"בהעלותך" (ולא „בהדליקך" וכיו"ב) הוא „על שם שהלהב עולה כו'", כי, עליית הלהב אינה פעולת המדליק („בהעלותך")עט, אלא, כהמשך לשון רש"י „שלהבת עולה מאלי'" (אלא ש"צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאלי'").
ולכן מוסיף רש"י פירוש שני, „ועוד דרשו רבותינו מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעלי' הכהן עומד ומטיב" — שלפירוש זה ישנה פעולה של עלי' אצל הכהן המדליק, שעולה ע"ג מעלה.
אלא, שפירוש זה רחוק מפשוטו של מקרא יותר מפירוש הראשון (ואינו אלא ע"ד הדרש, „דרשו רבותינו") — כי, בפסוק לא נאמר „בעלותך (עליית הכהן) אל הנרות", אלא „בהעלותך את הנרות", היינו, ש(פעולת)העלי' היא ב"הנרות", כפירוש הראשון, „על שם שהלהב עולה".
ומ"ש רש"י (בסיום פי' הב') „שעלי' הכהן עומד ומטיב" — י"ל, שכוונתו לרמז תירוץ (בדוחק עכ"פ) לשאלה על פירוש הראשון שעליית הלהב אינה פעולת הכהן המדליק (אלא שה„שלהבת עולה מאלי'") — ש"עלי' הכהן עומד ומטיב", ומכיון שפעולת ההטבה מסייעת לעליית הלהב, י"ל שגם עליית הלהב („שלהבת עולה מאלי'") מתייחסת לפעולת הכהן, „בהעלותך את הנרות".
יב. וביאור הענין בעבודת האדם — ועד להדלקת שבעת הנרות, דכללות ישראל, כל הסוגים דנש"י:
הדלקת „נר ה' נשמת אדם" במנורה דכללות נש"י היא באופן ד"בהעלותך" — שבזה ב' ענינים כלליים:
א) „צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאלי'" — שפעולתו על הזולת להדליק „נר ה'" שבו (ע"י „נר מצוה ותורה אור") צ"ל באופן „שתהא שלהבת עולה מאלי'", היינו, ששוב אינו זקוק לפעולת המשפיע, מכיון ש"שלהבת עולה מאלי'", ע"י עבודתו בכח עצמו.
ב) „מעלה היתה לפני המנורה שעלי' הכהן עומד ומטיב" — שכאשר יהודי עוסק בהדלקת „נר ה'" שבבנ"י (ועאכו"כ שבציבור, או בקהילה, או בהמנורה דכללות ישראל), אזי עולה במעלה, שעי"ז נעשה עלי' בכל מציאותו, מהראש עד לעקב שברגל. ולא עוד, אלא, שהעלי' במעלה קודמת לפעולת ההדלקה, היינו, שעולה במעלה בשביל להדליק המנורה, ויתירה מזה —487שקודמת אפילו להטבת הנרות („עלי' הכהן עומד ומטיב"), היינו, שגם כשמחליט לעסוק בהכנות להדלקת המנורה נעשה אצלו עלי'.
ובזה מודגש הצורך בהשתתפותו של כאו"א מישראל בחנוכת המשכן הרוחני ע"י הפעולה ד"בהעלותך את הנרות" (חנוכה באופן ד"שלך גדולה משלהם") — שענין זה נוגע לא רק לשלימות הדעת (היפך הענין ד"חלשה אז דעתו כשלא הי' עמהם בחנוכה"), אלא גם לכל מציאותו, כאמור, שע"י העלי' במעלה מתעלית כל מציאותו, לא רק הראש (דעת), אלא גם כל הגוף, עד לעקב שברגלפ.
וי"ל יתירה מזה — שענין זה נוגע לעלי' („בהעלותך"פא) שהיא תכלית ומטרת ירידת הנשמה למטה, מאיגראפב רמא לבירא עמיקתאפג, שירידה זו היא צורך עלי', היינו, שע"י העבודה דהדלקת הנר (שבפרט ושבכלל, ועד להמנורה דכללות נש"י) ב"נר מצוה ותורה אור", נעשה „בהעלותך את הנרות", העלי ד"נר ה' נשמת אדם" למקום עליון יותרפד מכמו שהיתה באיגרא רמא, קודם הירידה.
יג. המורם מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל — המעשה הוא העיקרפה:
כאשר קורין בתורה „בהעלותך את הנרות" בכל שנה ושנה — אזי מודגש הציווי וההוראה ביחד עם נתינת־ח „לחיות" („החיו יתן אל לבו") בעניני העבודה דהדלקת המנורה ברוחניות, ועד להדליק הנרות דכללות נש"י שיאירו ב"נר מצוה ותורה אור", להיות „מנורת זהב כולה", כולל ובפרט בהפצת המעיינות (בחי' השמן שבתורהפז) חוצה, בכל קצוי תבל.
ובענין זה ניתוסף לימוד והוראה מפירוש רש"י — הדגשת הצורך שהפעולה בכל זה תהי' ע"י כאו"א מישראל, עד כדי כך, שבראותו העוסקים בעבודה זו, „חלשה אז דעתו כשלא הי' עמהם בחנוכה", ולכן משתדל גם הוא להשתתף עמהם בעבודה זו, ובפרט בידעו, שעי"ז נעשה אצלו ענין העלי', ועוד ועיקר — שעי"ז ממהרים ומזרזים488החנוכה דביהמ"ק השלישי, כנ"ל בארוכה.
יד. וכאן המקום להזכיר עוה"פ המדובר בהתוועדויות האחרונותפח — אשר, מצד גודל ההבהלה שבדבר וההכרח הכי גדול לתקן המצב יש צורך לחזור ולעורר אפילו מאה פעמיםפט, נוסף לכך ש"אין מזרזין אלא למזורזין"צ — ע"ד גודל ההכרח בהפצת התורה והיהדות בימינו אלו שהיא בדומה לפיקוח־נפשות ממש, ומפקחין על צרכי ציבור בשבתצא, ועאכו"כ בענין של פיקוח־נפשות:
בכל העולם כולו, כולל ובמיוחד בארץ הקודשצב, מסתובבים מאות אלפי ילדי ישראל, וכן מבוגרים (אנשים ונשים), שאין להם ידיעה באל"ף־בי"ת של יהדות, להיותם „תינוקות שנשבו"צג, שלא נתחנכו בדרך התורה.
ומכיון שמדובר אודות מצב של פיקוח־נפשות, רחמנא ליצלן — פיקוחנפשות ברוחניות, הקשור גם עם פיקוחנפשות בגשמיות — הרי, צו השעה לפרסם ולהרעיש בכל מקום ומקום שחוב גמור על כאו"א לעסוק בהפצת החורה והיהדות חוצה! ולא להסתפק בכך שישנם כו"כ שעוסקים בזה, אלא, כל יחיד ויחיד צריך להצטרף ו"להיות עמהם בחנוכה", חינוך בני ובנות ישראל בדרך התורה, שעי"ז נעשה החינוך (הכנה) לגאולה העתידה.
ופשוט, שאין מקום לטענות של „דמוקרטיא" (היתכן להתערב באורחחייו של הזולת) וכיו"ב — שהרי מדובר אודות ענין של פיקוח־נפשות ממש, מהיפך החיים, רחמנא ליצלן, לחיים רוחניים וגשמיים גם יחד. ואם יש מי שטוען שאין רצונו בכך, הרי, „יצרו הוא שתקפו"צד, ובמילא, יש להצילו מה„אנס" זה היצה"רצה.
ובכל זה ישנה נתינת־כח מיוחדת (נוסף על הנתינת־כח מהקריאה בתורה בפ' בהעלותך את הנרות) בבואנו מיום ט"ו סיוןצו, שבו התחילה פרשת המאסר והגאולה דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנוצז — נתינת־כח מיוחדת להפיכת החושך באופן דיתרון האור מן החושךצח, מכיון שלאמיתתו של דבר „אין עוד מלבדו"צט [וחודר גם בלשון דאוה"ע, עד ללשון המדינה שבה הי' המאסר — כפי שניגנו בגאולה די"ב תמוז: „ניעט ניעט ניקאַוואָ כו'"ק], וכל מציאות החושך אינה אלא בשביל העילוי ד"אתהפכא חשוכא לנהורא"קא, וכמ"שקב „וגם489רשעקג ליום רעה", ש"יעשה הרע . . יום ואור"קד, עד להפיכת חושך הגלות — עי"ז שממשיכים בו האל"ף, אלופו של עולם — שאז נעשה מ"גולה" „גאולה"קה.
טו. ויה"ר שע"י העבודה ד"בהעלותך את הנרות" נזכה בקרוב ממש לקיום היעוד בהפטרה דפ' בהעלותך: „ראיתי והנה מנורת זהב כולה גו' ויאמר אלי זה דבר ה' אל זרובבל גו'"קו, כמבואר בלקו"ת דפרשתנוקז שאף ש"קאי ג"כ על זמן עכשיו", היינו שגם בזמן הגלות (ש"נקראו בשם זרובבל על שם וזרעתי' לי בארץ והם היו אז בגלות בבל"נב) ה"ה בבחינת „מנורת זהב כולח", ואדרבה, „דוקא ע"י גלות בבל נעשה מנורת זהב", „מ"מ, עיקר בחי' זו קאי אלע"ל"קח, כשהקב"ה פודה את בנו בכורו — „בני בכורי ישראל"קט — „ממצרים", ממיצר הגלותקי.
ואז גם רואים הדלקת המנורה ע"י אהרן — „בהעלותך את הנרות" כפשוטו (של מקרא) — בביהמ"ק השלישי, יראה כהן בציון (ש"הואקיא יכוננה עליון"קיב), אהרן הכהן עולה ועומד על שלש מעלות, בביהמ"ק השלישי, בגאולה השלישית.
וכל זה — במהרה בימינו ממש, „לא עיכבן המקום כהרף עין"קיג, מכיון שגם העבודה ד"בהעלותך את הנרות" תהי' ללא כל עיכוב, אפילו „כהרף עין" — יהי' ותחזינה עינינו.
Suggest a fixSent for review
Report a problemNo account needed
Embed on another site
About this page
Details
- Volume
- ה'תשמ"ח, חלק ב
- Id
- rh-z41rj1ce